בין דמוקרטיא ישירה לדמוקרטיא סתם

נכתב על-ידי ד"ר אוֹרי אמיתי

בסיעתא דשמייא

אחת הבעיות הגדולות המכבידות על הדיונים בנושׂא הדמוקרטיא הישירה, (כולל אלה מהימים האחרונים, כאן, וכאן), נובעת מאי-בהירות מושׂגית. מה היא, בעצם, דמוקרטיא ישירה? מה היא דמוקרטיא סתם?

כל נסיון לענות על השאלות הללו יחזיר אותנו במוקדם או במאוחר לאתונא הקלאסית, מולדת השיטה. אלא שגם החזרה לאחור מועילה בערבון מוגבל בלבד. כיון שהתנאים בהם התקיימה הדמוקרטיא האתונאית כה שונים ממדינות הלאום של ימינו, אפשר להשתמש בתקדים האתונאי כמקור השראה, אך לא כאמת מידה או כאב-טיפוס.

התשובה לשאלה "מה היא דמוקרטיא?" קשורה באבחנה בסיסית: האם הגורם העממי – demos – נתפשׂ כמקור הריבונות בלבד, או שמא הוא אמור להיות גם מי שאוחז בכח – kratos? התשובה, לשיטתי, טמונה באפשרות השניה. מידת הדמוקרטיות של משטר זה או אחר נמדדת לפי מעורבות האזרחים בתהליך קבלת ההחלטות. ככל שהציבור הרחב מעורב יותר בתהליך הפוליטי, כך המשטר דמוקרטי יותר. יוצא אם כן, שדמוקרטיא אינה נמדדת בהגדרות חוקתיות, אלא בהרגלים אזרחיים. במילים אחרות, דמוקרטיא היא עניין של תרבות שלטון.

איזו מין דמוקרטיא קיימת בישׂראל של ימינו? אם נבחן את שאלת הריבונות, הרי שמדינת ישׂראל היא דמוקרטית לגמרי. בכל ארבע שנים לכל היותר מתאספים הבוחרים כדי לקבוע מי יעמוד בראש המדינה. אין ספק כי ציבור האזרחים/ות בעלות ובעלי זכות הבחירה הוא הריבון.

אם נתבונן באחיזה שיש לציבור הרחב בשלטון, התמונה הופכת קודרת יותר. חברי הכנסת אינם נבחרים על-ידי הציבור, אלא על-ידי קבלני קולות ו"אנשים חזקים" במרכזי המפלגות במקרה הרע פחות, ועל-ידי ועדה מסדרת או מנהיג/ת התנועה במקרה הרע יותר. ביום הבחירות נדרש/ת האזרח/ית להטיל פתק לקלפי ולבחור ברשימה שמית של מועמדים/ות, שעל עיצובה לא היתה לה/ו כל השפעה.

גרוע מכך, לאחר שמתפוגג הקסם הנסוך על יום הבחירות, מתברר שהכח האמיתי נתון בידי פקידי אוצר, אלופים בצה"ל, לוביסטים המופעלים בכספם של בעלי-ההון, אדמו"רים אלו ואחרים, ועוד כהנה וכהנה אישים וגופים שלא עמדו מעולם לבחירת הציבור. כאן אין דמוקרטיא כלל ועיקר.

החזון מרחיק הלכת של הדמוקרטיא הישירה מתאר מצב בו ציבור האזרחים דן ומחליט בכל ענייני המדינה. יש להודות, עם זאת, שבכל הנוגע לאופן בו יתבצעו הדיונים וההחלטות, עדיין שׂורר אי-בהירות גדול. הדבר דומה לחזונו של זֻ'ל וֵרן בדבר המסע לירח.

בשנת 1865, כאשר יצא לאור "מהארץ לירח", היה המסע לירח בגדר מדע בדיוני (אם להשתמש במושׂג בן-ימינו). ורן הבין, או ניחש, שמסע לירח הוא רק עניין של זמן. הוא הגיע להבנה, מן הסתם, מתוך התבוננות במדע בן ימיו, ומתוך היכרות יסודית עם היצר האנושי. האמצעי שתאר כדי להגיע לירח – ירי מתוך קנה תותח – התברר עם הזמן כבלתי-מציאותי. החזון, עם זאת, היה מדוייק להפליא. 104 שנים לאחר פרסום הספר נחת האדם הראשון על הירח. העובדה שהוא הגיע לשם ברכב החלל אפולו 11 ולא בתוך פגז שנורה מלוע תותח אינה מפחיתה כהוא זה מערך החזון.


אלא שחזונו של ורן לבדו לא היה מספיק לעולם להנחית אדם על הירח. לשם כך נדרשה מאה שלמה של התקדמות טכנולוגית. בדומה לכך, אין לצפות שעקרונות הדמוקרטיא הישירה ייושׂמו במלואם בעתיד הקרוב. יש ערך רב בחזונות מרחיקי ראות, שיעסקו בפרטי-הפרטים של הדמוקרטיא הישירה העתידית. אך יש להכיר מראש באפשרות הסבירה שאלה ייזנחו עם הזמן לטובת רעיונות עדכניים יותר. חשוב מזה – יש להכיר בכך שגם החזון המפורט ביותר לא יקדם אותנו כהוא זה ללא מאמץ מתמיד בשטח.

דיון פומבי, שקיפות תקציבית, קשר ישיר בין הבוחר לנציגיו – כל אלה עקרונות חיוניים להגשמת החזון מרחיק הלכת של הדמוקרטיא הישירה. הם גם עקרונות הניתנים ליישׂום בשיטה הקיימת. צו השעה הוא לארגן את כל הכוחות הפועלים כבר היום להגשמת עקרונות אלה, ולנסות להנחיל אותם הלאה לגופים נוספים.

לפני שנוכל לדבר ברצינות על דמוקרטיא ישירה, יש להכשיר שכבה חברתית שלמה לדמוקרטיא סתם.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “בין דמוקרטיא ישירה לדמוקרטיא סתם

  1. שלום אורי!

    הנה תרגום לאנגלית של המילה ריבון: ruler, overlord ; authority ;
    sovereign ; master

    טענתי בקצרה: העם אינו ריבון ולא נעליים. ההחלטה היחידה שאנו מקבלים היא מיהו ראש הממשלה אך אם נצא מנקודת הנחה המקובלת כי יש קבוצה שלמה בשילטון (המיפלגות) אזי ההכרעה מיהו ראש הממשלה אינה כה קריטית ולכן אינה מתירה את השימוש בתואר "ריבון" לעם. אני מציע להפסיק להשתמש במילה שאין להגדרתה המילונית ולמציאות שום קשר ובאותה הזדמנות לחשוף את המניעים מאחורי הרצון לחנך אותנו כי אנו אכן הריבון.

    יש גם טענות אחרות שהעם הוא "מקור הסמכות". ניסיתי להתקשר למשרד הפנים ולהגיד להם שאני מסרב להיות חלק מ"מקור הסמכות" ושיורידו ממקור הסמכות לפחות קליק אחד והם אמרו לי שאין להם מושג על מה אני מדבר – והם צודקים. העובדה שהעם הוא מקור הסמכות היא גם שקר שנועד לתאר תרבות אשר בה השילטון אמור לשרת את הציבור ולא הציבור את השילטון ואין לעובדה זו ולמקור סמכות כל קשר. אם העם היה באמת מקור הסמכות והסיבה שאין לעובדה זו ממשות היא כי אי אפשר לשאול את העם את דעתו אזי לפחות היינו רואים את הכנסת עושה סקרים על ימין ועל שמאל ופועלת על פיהם או מתחילה ליישם דמוקרטיה ישירה שכן היום יש אפשרות טכנית לשאול את העם את דעתו. כמובן שזה לא קורה.

    בקיצור: מכבסת מילים לשילטון של קבוצה קטנה הקשוב רק קצת יותר מדיקטטור לצרכי הציבור.

    אנ י מסכים איתך שדמוקרטיה ישירה היא תרבות – והתחלה של תרבות זו היא שימוש במונחים הנכונים ולא שימוש במכבסת מילים מוכתבת על ידי בעלי ענין. אל תאמר דמוקרטיה, מעתה אמור אוליגרכיה. אל תאמר ריבון, מעתה אמור ציבור שמטעים אותו לחשוב שהוא הריבון.

  2. מרק,
    אינני יודע על סמך מה הבאת את שלל התרגומים לעיל. להבנתי, המונח היחיד הקשור לעניין הוא – sovereign.

    אני מסכים שבחצי הדור האחרון הדרדר המצב באופן מעציב. בבחירות הידועות לשמצה בין פרס וביבי עדיין היה בידי העם כוח רב מאד להחליט על האופי שישׂא עתידו, ולעשׂות זאת בכלים הקיימים דוקא. בימינו הצטמצמה יכולת זו עד מאד. אני שותף לקביעתך שהשם הראוי לשלטון הנציגים של ישׂראל בגרסת שנת ה-60 הוא אוליגרכיא.
    ההכרה הפומבית בכך מגולמת בירידה המתמדת באחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת. ככל שאלה יורדים, כן נחלשת ריבונות העם במסגרת השיטה הנוכחית. כדי להביא לשינוי במגמה זו צריך להבריא את המערכת הקיימת, או להפוך אותה על פניה. אני נוטה, כמובן, לאפשרות השנייה.

    ובכל זאת – עדיין יש מספיק ריבונות בידי העם כדי לקיים ולקדם את המהפכה מתוך המנגנון הקיים, ולא על ידי הפיכה מבחוץ. השלב הראשון צריך להיות החדרת העקרון לרמה המקומית – במועצות מוניציפליות ובשכונות ערים, בועדי עובדים ובאגודות סטודנטים. השלב השני צריך להיות מפלגה ישירה המתמודדת בבחירות לכנסת. מפלגה כזו, שתגובה בתשתית דמוקרטית יסודית בשטח, תוכל לדעתי לכבוש את השלטון בתוך דור.

  3. מרק,

    יש להבדיל בין ריבון לשליט.
    השליט הוא זה ששולט בפועל על המדינה/ממלכה. הריבון הוא משהו קצת יותר אמורפי והוא בעצם הרצון הכללי של הציבור.

    לכן בדיקטטורה, הדיקטטור הוא השליט והוא מכופף את רצון הציבור לרצונו הוא. אזרח שיסרב לפעול לפי רצון הדיקטטור, ימצא את עצמו בצרה צרורה. יש כאן הנחה סמויה שמה שאתה עושה בפועל הוא רצונך. גם אם אתה מעלה מיסים לרודן, ואפילו אתה שונא אותו, אתה עושה זאת מרצונך (הלא-חופשי). ככל שאנו פונים לשיטת שלטון יותר דמוקרטית, אנו פונים מהרצון הכפוי לרצון החופשי.

    הסיבה שהעם הוא הריבון היא בגלל שללא רצונו של העם (רצון כפוי או רצון חופשי) השליט אינו יכול לשלוט. רודן שרוצה לגייס צבא למלחמה, צריך לגייס אזרחים או להשתמש בכספי מיסים לבניית צבא. אם האזרחים ישתמטו, או שהאזרחים יפתחו במרד מיסים (גם במחיר חייהם), הרודן לא יוכל לצאת למלחמה. כדי לשלוט השליט חייב שרצונו של העם (בין אם הוא רצון כפוי או חופשי) יאפשר לו לשלוט.

    לגבי שלטון הנציגים. רוסו מכנה את שלטון הנציגים אריסטוקרטיה נבחרת, זאת משום שהוא האמין שמי שנבחר על ידי הציבור, הוא בוודאי בעל סגולות ומעלות. בכך הוא טעה, כפי שאנו יודעים. לכן להערכתי נכון לקרוא לחברי הכנסת אוליגרכיה נבחרת, ולא אריסטוקרטיה נבחרת.

    במחשבה שניה חברי הכנסת אינם נבחרים. המפלגות נבחרות…
    יש למישהו הצעת שם לשלטון כזה?

  4. שלום טל!

    אתה אמרת: "הסיבה שהעם הוא הריבון היא בגלל שללא רצונו של העם (רצון כפוי או רצון חופשי) השליט אינו יכול לשלוט.".

    אולם יש שנים שלמות שבהן אחוזי התמיכה בראש הממשלה הן 15%!?! אז תגיד לי שהאזרחים אומנם לא תומכים בראש הממשלה אבל רוצים שהוא ימשיך לשלוט?!? מצטער, אם ילד בן ארבע לא קונה אז גם אני לא…

    הכוונה האמיתית היא "אם העם מספיק מעוצבן אז הוא יכסח לשליט את הצורה" וזה נכון גם בדיקטטורה וגם בדמוקרטיה רק שבדיקטטורה זה עולה בהרבה דם ובדמוקרטיה אמור להיות הליך רשמי לעשות את זה (בחירות) ואתה פשוט יכול לחכות לו. לגבי רצון העם: ברוב הדיקטטורות חינכו את העם שהשליט שולט בחסד האל או זבל דומה ולכן השליט שלט גם שם בזכות רצון העם! שוב איני רואה את ההבדל כי המילה ריבון אין בה ממש. מה מבדיל אם כן בין דמוקרטיה לדיקטטורה ? לא היות העם ריבון אלא הבנת העם (במידת מה) את המניפולציות שנעשות בו והבניית הבנה זו בתרבות הפוליטית. משהוא שונה לגמרי מ"ריבונות".

    בקיצור: לא ריבון ולא נעליים. יש עוד סיבה חשובה מדוע אסור בשום פנים ליפול למלכודת הריבון: כשאתה מצייר דיאגרמה ובה העם בראש הפרמידה אתה מקבל את השקרים של השיטה הקיימת! אם העם כבר "הריבון" (מה שזה לא יהיה) אז לא צריך דמוקרטיה ישירה! בקיצור – מספיק כבר עם הריבון הזה. דרך אגב לדעתי הריבון האמורפי של שילטון נציגים הוא לא העם אלא חבורה של אנשי עסקים – יחי המרחק.

    אורי – אני בודאי לא חושב שיש לעשות מעשים מחוץ למערכת כל עוד אין רוב בעם שמבין דמוקרטיה ישירה ורוצה בה(למרות שאני מתחיל לחשוב שיצא לי שם כזה). אני חושב שאת הדור שאתה מדבר עליו יש להקדיש לחינוך ולהבנה של ההבדל בין המצוי לרצוי. הייתי בכנס סוציאל דמוקרטי לפני כשבועיים ושלושת הצעירים בכנס ייצגו אירגון פועלים מנוהל בדמוקרטיה ישירה, מפלגה לראשות תל-אביב מנוהלת בדמוקרטיה ישירה ועיתון מקוון דמוקרטי ישיר. בקיצור: זה קורה. הם לא קוראים לזה דמוקרטיה ישירה אבל זה מה שהם עושים. תפקידנו לדעתי לספק את התשתית האידאולוגית למושג "דמוקרטיה ישירה" ברמת המדינה כי ברמות אחרות כבר התחילה תזוזה ואני חושב שזה יקח דור.

  5. שלום מרק,

    אין ספק שהמילה ריבון היא מבלבלת.

    הרצון של הפרט (ומתוך כך הרצון הכללי), נובע ממספר גורמים שונים. הוא נובע מרצונות ושאיפות המונעים בכוח פנימי (רצון חופשי), אילוצים שבהם האדם צריך להתחשב, ואיומים על חייו, רכושו או בריאותו, שהסביבה והשלטון מפעילים כלפיו.

    נניח שאנו מקבלים שרוב מוחלט של תושבי ישראל רוצה ללכת היום לבחירות חדשות או להחליף את רה"מ. עדיין הרצון הזה מוגבל. רוב התושבים מקבלים את מגבלות השיטה הדמוקרטית. ולכן כפרטים אנו עושים את השיקול: הרצון להוריד את אולמרט מכיסאו, מול החשש שאם לא נשחק את המשחק הדמוקרטי הנזק יכול להיות גדול יותר. לכן הרצון שלנו מורה לחכות לכך שאולמרט יפול, ולא לצאת למרידות אלימות נגד הכנסת. אם הינו מחליטים שאולמרט הוא סכנה מידית שיש להוריד אותה ברגע זה, וכל שיקול דמוקרטי או בטיחות המדינה לא היה תקף, יש לשער שהעם היה צובא על משרדו של אולמרט ומעיף אותו משם, כמו שקרה בלא מעט מרידות בהיסטוריה. בסוף, העם מחליט מתוך מערכת רחבה של שיקולים, מה לעשות. האם למרוד בשליט או להכנע לו. גם אם השליט משתמש בצבא להשליט סדר, הרי זה שיקול שכל אזרח עושה. האם לסכן את חייו ולהלחם או להיכנע לשליט. אם כל העם יקום למאבק, כאיש אחד (וזה אף פעם לא קרה, לימטב ידעתי), לשליט לא יהיה כוח לדכא זאת.

    במלוכות, בניגוד לרודנויות, הצליחו לשכנע את העם שהמלוכה ניתנה משמיים. לכן העם נוטה לקבל את השליט. בדקטטורה, אין תמיכה בשלטון, ולכן השליט נאלץ להפעיל יותר כוח כדי ל"שכנע" את הפרט לסור למרות הדיקטטור.בדמוקרטיית נציגים, הצליחו לשכנע את העם שהוא הבוחר, ולכן הוא נוטה לקבל את השיטה.

    אני דווקא הייתי שומר את המילה ריבון, כיוון שהיא מרמזת לנו (לעם) שבסופו של דבר אנו מחליטים אם לציית או לא לציית לרצנותיהם של השלטים. יש בה הרבה כוח משחרר, כשחושבים על זה.

    למה הדבר דומה? לאדם שרגיל ששולטים בו, עד שמלמדים אותו שניתן לשלוט בו כל עוד הוא רוצה בכך. אך מרגע שהוא לומד שהוא יכול לשלוט בעצמו, הוא כבר בדרך להיות בן-חורין. 😉

  6. לדעתי אחת הבעיות הגודלות של מדעי המדינה היא חוסר הבהירות של מושגי יסוד – לדוגמה אתם ממשיכים להתווכח אבל לא ברור לגמרי מה זה "ריבון" ומתי גורם מסויים הוא ריבוני או לא (מדוע לא לומר בפשטות אחראי?). וגם המנוח "אוחז בכוח" הוא לא לגמרי ברור.

    כדי לשלוט במדינה יש צורך
    1. להבין מה המצב הקיים כרגע ומה הבעיות שלו (לדוגמה האם מערכת החינוך מתדרדרת ומדוע היא מתדרדרת)
    2. לדעת מה אפשרויות הפעולה שיש, מה הסיכוי של כל פעולה ומה ההשלכת של אפשרויות אלה.
    3. את היכולת לקבל החלטה
    4. את היכולת לאכוף את הביצוע של החלטה.

    אני טוען שלגבי הרבה החלטות לציבור אפילו אין את שלב 1 – קבלת המידע לגבי הבעיה. למרבה הצער גם לחברי הכנסת אין תמיד את המידע הזה – אפילו היו רוצים להצביע לפי טובת העם – זאת משום שיש תרבות ש"מישהו אחר מטפל בזה (ועושה את זה טוב ממני)").

    אנקדוטה – חבר כנסת ידוע סיפר לידיד שלי (זה לא אגדה עירונית, באמת יש לי חבר שמכיר את אותו ח"כ). שגם שרים בכירים אומרים לו שיש להם הרגשה שלא הם מקבלים את ההחלטות אלא שאלה נקבעות במקום אחר "גבוה" יותר, ושרוב הדברים פשוט "נוחתים" עליהם.

    אחד הדיונים לדומגה בכנסת היה לגבי תקציב החינוך (פרטים באקו ויקי- חפשו שם אתהערך "נתונים על מערכת החינוך בישראל") – מסתבר שגם לראש וועדת החינוך בכנסת ולשרת החינוך לא ברור איך מתחלק התקציב ואיך זה ששכר המורים נמוך.

    נראה לי שככה מתנהלת רוב המערכת – לרוב לא מקבלים החלטות בגלל שיש מאבק כוחות בין 2-3 גופים חזקים (הסתדרות המורים, האוצר ומערכת החינוך במקרה זה) או לחלופין מקבלים הרבה מאוד החלטות אבל המשמעות שהלן היא שולית נרק נותנת רושם של עשיה – רק מידי פעם כשיש "פוקס" (ראש ממשלה כריזמתי לדוגמה) או כשיש משבר רציני עושים איזה משהו במטרה לכבות שריפות – בכל יתר הזמן פשוט נסחפים (בדרך כלל נסחפים באופן איטי או מהיר בכיוון שבו מעוניין ההון הגדול).

    בכל מקרה הנקודה היא שגם אם השלבים שמניתי קודם היו מתקיימים לגבי הציבור, הם מתקיימים לכל היותר בנושא אחד או שניים – בכל יתר הנושאים הציבור מחליט שהם פחות חשובים מאשר הנושאים המרכזיים – ובהם ההחלטות לא ממש מתקלבות לפי דעת הציבור אלא לפי דעת הציבור כנגד אינרטסים כבדים בהרבה של בעלי ממון או חברי מרכז או גנרלים ורבנים.

  7. שלום טל!

    אני מסכים שצריך לשמר את המילה "ריבון" במשמעות של "אם אנחנו רוצים משהוא אז התפקיד של השילטון הוא לבצע אותו" כדי להזכיר לנו שהמדינה כאן בשביל הציבור ולא בשביל השילטון אולם גם סמנטיקה זו לא מתקיימת בפועל. אולם לצערי יש גם את הסמנטיקה -"אנו השליטים והשילטון הוא בא כוחנו" שהוא מצב רצוי אך לא מצוי. בכל מקרה לא הייתי שם את הציבור בראש שום דיאגרמה שכן דיאגרמות כאלו מייצגות שליטה וקבלת החלטות והציבור לא מקבל החלטות ולכן לשים אותנו בראש דיאגרמה כזו הוא ציור לא נכון של המתקיים בשטח. לצערי רוב באנשים רואים בעיני רוחם דיאגרמה שבה הציבור בראש כשאומרים להם משהוא כמו "הציבור הוא הריבון" וזה כבר גובל בתעמולה זולה לשיטה הקיימת.

    דרור – אני מסכים אתך. בשטח יש שילטון "יד נעלמה" של חבורת אנשי עסקים נעלמה. אולם קשה להסביר את זה למיהוא שהכניסו לו לראש את קדושת משרת ראש הממשלה או את המשפט "הציבור הוא הריבון". השיטה הקיימת, כמו כל שיטה פוליטית, שואפת לשמר קודם כל את עצמה ודי הצליחה בלשכנע את הציבור כי השילטון סר לריבונותו, ואם לא היום אז אחרי הבחירות הבאות, או הבאות, או הבאות, או הבאות…

  8. דרור,

    לגבי מושגים:
    האמת היא כשבהתחלה נתקלתי במושגים הללו הם לא היו ברורים ליץ רק לאחר שימוש בהם, התחלתי לראות עד כמה הם מדויקים. אני מקווה שתוך כדי הדיונים, נוכל להראות שהמושג הזה מדויק, אם מבינים אותו לעומק. אם בכ"ז נראה שהמושג לא מדויק, אני מאמין שמתוך השיח שלנו, נוכל למצוא מילים יותר מדויקות.

    מסכים בגדול לגבי ארבעת השלבים. השלב הראשון הוא סוג של בעיה, של דמוקרטיה ישירה יש להערכתי את היכולת הגדולה ביותר לפתור, או יותר נכון לוויקי. הפרויקט שאתה פיתחת באקו-יקי, הוא פרוקיט דוגמה מוצלח מאד. מרגע שהמערכות יהיו "שקופות" עבור האזרחים, יהיו אזרחים, כמוך, שבעיות מסוימות במשרדים ממשלתים יציקו להם, והם יוכלו לנבור, לבדוק ולסכם עבור הקהל. על בסיס הנתונים שהם אספו, אפשר יהיה ליצור סיכום יעיל (בדף וויקי) על הבעיות בתקציב, ודרכים אפשריות לפתרונן.

    אבל אזרחים יעשו זאת, בעיקר כשתהיה להם תחושה שיש להם יכולת השפעה.

    נכון להיום אני בהחלט מרגיש שמי שקובע אלו משחקי אינטרסים נעלמים. רק שקיפות, כפי שמרק הציע, יכולה לאפשר לציבור לבחון בצורה ברורה את הדרישות התקציביות.

    אגב, לגבי הסיפור של הח"כ והשר, אני חייב לומר שהסיפור זה מסתדר היטב התורה של רוסו. אבל על כך בתגובה למרק.

  9. מרק,

    אני הייתי ממליץ תמיד לצייר דיאגרמה מדוייקת. לצייר דיאגרמה שמתארת את המצב כיום, ולצייר פרדיגמה המסבירה איך זה צריך להיות בפועל. אנחנו צריכים להיות הריבון, אך בפועל איננו הריבון, ובכך להעיר את עיני האנשים.

    וכן, עלינו לבנות מערך הגותי והסברתי (כל מערך הסברה טוב, נובע מהגות מעמיקה בבעיות)

    כאן אוסיף, מדוע לפי דעתי מופיע ה"יד הנעלמה"

    באופן אוטופי, העם צריך לעצב את החוקים, ואת החלטות. אני בכוונה מפריד בין החלטות לחוקים.
    חוקים: חוקים הן נורמות חברתיות, המועלות על ספר חוקי המדינה, שנועדו להסדיר את היחסים בין האזרחים לבין עצמם, ובינם לבין המדינה.
    החלטות: אלו הן החלטות אופרטיביות, כיצד על המדינה לפעול.

    באופן עקרוני העם צריך גם לקבל החלטות וגם לחוקק חוקים. אלא שבפועל, העם משאיר את חיקוק החוקים לנציגיו בכנסת, ואילו ההחלטות מתקבלות על ידי ראש הממשלה, וה"מטבחונים". הסיבה לכך שההחלטות יצאו מידי חברי הכנסת היא שקשה מאד לעצב החלטות בקהלים גדולים, ולכן בפועל זה עובר לקבוצה הקטנה, שהיא גם זאת האחראית על הוצעת ההחלטות לפועל. לנציגים נשאר רק לאשר את ההחלטות.

    כיוון שבפועל ישי מספר קטן של אנשים המעצבים את ההחלטות והחוקים, ניתן להשפיע עליהם בקלות. הסיבה לכך נעוצה בפסקאה הבאה מרוסו (תסלחו לי שזה הפילוסוף היחדי שאני מצטט. עד שלא יוכח אחרת, הוא כרגע הפילוסוף הקוהרנטי ביותר, בכל הנוגע לשיטת הממשל הנציגית והישירה):

    "כאשר העם מיודע די הצורך מטכס עצה ואין כל תקשורת בין האזרחים (הכוונה כאן היא ליצור התאגדויות פנימיות), הרצון הכללי יהיה תמיד תוצאות מספר רב של הבדלים קטנים, וההחלטה שתיפול תהיה תמיד טובה. אך כאשר נוצרות קנוניות והתאגדויות חלקיות על חשבון ההתאגדות הגדולה, ….ולבסוף כאשר אחת מההתאגדויות היא גדולה כל כך עד שהיא גוברת על האחרות….במצב כזה אין רצון כללי… אלא השקפה פרטית” (ספר ב’, פרק ג’)

    כלומר להתאגדויות לא נבחרות יש יכולת גדולה להשפיע על ההחלטות והחוקים, בניגוד לרצון הטבעי של העם ,לו העם היה מיודע למה שבאמת קורה (ראו פרויקט משרד החינוך של דרור).

    לכוחות אלו יש אפשרות לקדם בבחירת ראשי ממשלה (חשבתם פעם מאיפה מגיע כל הכסף לבחירות), לסייע לח"כים. לשבת עם אנשי הממשל במסיבות קוקטייל ובר-מצוות, לסייע לחברי משרדים ממשלתים, ואף לשחדם. לקבוע מה הציבור ישמע (התקשורת הריכוזית בארץ מאפשרת לאנשי הון לקבוע למה הציבור יחשף). ולבסוף לקבוע עבורינו תמונת עולם שגויה שפועלת לטובת האינטרסים של קבוצות הכוח. אני חושב ששם ניתן יהיה למצוא את "היד הנעלמה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s