סוציאליזם מתוקף סמכות ריכוזית או סוציאליזם מתוקף החרות (או על דמוקרטיה ישירה בארגונים)

jointheparty.jpg

נכתב על ידי: טל ירון

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של "מבט פילוסופי".

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תלאביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תלאביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התוארשניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החדהוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באיכוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואיאמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “סוציאליזם מתוקף סמכות ריכוזית או סוציאליזם מתוקף החרות (או על דמוקרטיה ישירה בארגונים)

  1. דוגמא להמחשת ההערה שלי ששובצה בטור:
    ההחלטה על שביתת המרצים השנה התקבלה ללא הצבעה מאורגנת, למיטב ידיעתי אפילו ללא דיון הולם. מדוייק יותר לאמר שהיא הונחתה מלמעלה.

    המאבק היה מוצדק מאד, לטעמי, וכתבתי על כך רבות בבמות שונות. דרך המאבק, שוב לטעמי, היתה שגויה. לא מעט חברות וחברים בארגוני הסגל הבכיר העדיפו שביתה “פוליטית”, שתאחד שורות עם המורים ותגרור צווי ריתוק והחרפת המשבר. לא מעט אחרים/ות חשבו שהשביתה כולה מיותרת, ושעלינו להמשיך ללמד כרגיל. והיו מי שחשבו שצריך ללמד, אבל להפסיק לחקור ולשמש בועדות ציבוריות, להעיד בבתי-משפט וכיו”ב.
    אינני יודע איזו דעה היתה גוברת בסופו של דבר, ולעולם לא נדע, שכן הדיון לא נערך לפני שהתחילה השביתה, אלא רק לאחריו. בשלב הזה כבר אי-אפשר היה למחות ברצינות, כדי לא לפגוע במאבק עצמו, שעל צדקתו הסכימו כמעט כולם.

    התוצאה – ציבור החוקרות והחוקרים נותר אדיש ברובו. הנהגה שלא שאלה לדעתו ביציאה לשביתה, לא יכולה לצפות להתגייסות לאחר שההחלטה התקבלה. לעומת זאת, מאבק שינוהל על ידי ארגון עובדים דמוקרטי, יוכל לסמוך על התגייסות רחבה יותר של הציבור.

  2. אפשר להגיד דבר דומה אבל במילים אחרות.

    מה שמשותף למערכות "רכות" שעובדות "טוב" לאורך זמן זה האלמנט של ביזור הכוח.

    ביזור הכוח היא תפיסה שמשותפת לרעיונות הבאים:
    -בתחום הכלכלי – השוק החופשי (לפי אדם סמית – בו יש קונים רבים ומוכרים רבים שהם קטנים – בניגוד ל"שוק" ה"חופשי" של הקפיטליזם התאגידי ולכלכלה ).
    – בתחום יחסי הכוח בחברה (בכלכלה ובפוליטיקה)- במובן של שאיפה לחברה נטולת מעמדות או שיווניות יותר
    – בדמוקרטיה ובשלטון נציגים- הפרדת רשויות
    – בתקשורת – מגוון מקורות של מידע וידע, חופש הדיבור
    – בתרבות – פלורליזם, סובלנות

    כל הרעיונות האלה נשענים בסופו של דבר על הרעיון שביזור הכוח הוא תנאי הכרחי לפעילות תקינה, וריכוז גדול מידי של הכוח גורם להסתאבות – הפער בין המטרות הרשמיות של המוסד החברתי בו מדובר (התפקיד), לבין התפקוד שלו בפועל הולך וגדל עד ל"שבירה" שבה מוחלף המוסד החברתי או מוחלפים העומדים בראשו.

  3. יש כאן עניין נוסף והוא הערך של הצניעות

    בספר "מסע להודו" עזריאל קרליבך מתאר את המנהיגות ההודית בשנות החמישים- איך ראש ממשלה של אחת ממדינות הודו, בעלת כמה מליוני אנשים, מגיע לכינוס גדול רק עם מכנסיים פשוטת – וללא חולצה.

    קרליבך מתפלה , ובן לוויתו מסביר לו ש"לא נעים" – מה יחשבו על המנהיג אם הוא ילך עם בגדים פחות צנועים.

    גם במקורותנו נאמר "שונא מתנות יחיה" – נראה לי שמעבר לשיטה, קידום של מנהיגות שאינה רודפת כבוד, שררה, מסיבות, כיבודים וכסף – היא דבר שכדאי להעלות אותו על נס.

    ולנושא שלנו – מי שבא באופניים או באוטובוס אי אפשר לשחד אותו במקום חניה
    😉

  4. אהבתי את מה שדרור כתב. יש לך חומר כתוב על זה? ספר? מאמר? יכול לעזור.

    כל1 (מרק/דוד?), צודק. להערכתי ברגע שתנועה מתחילה להישמע רלוונטית, השילטון מתחיל "לחבק" אותה. ועצם זה שקוראים לנו "התנועה לדמוקרטיה ישירה" לא יגרום לשלטון לא ל"חבק" אותנו.

    פתרון אחד הוא להקים תנועה שיש שבה כל חבר מתחייב שאין לו רכב והוא רוכב על אופניים. או שבוחנים אותו האם הוא מגלה חסינות לחנפנות השלטון.

    פתרון אחרי יהיה לפתח מנגנונים מונעי שחיתות (כמו למשל להגדיל/לבזר את מספר העורכים של הבלוג הזה). 😉

    אני מציע להתמקד במנגנונים, למרות שעבודת המידות והצנעיות חשובה. נראה לי שיהיה קל יותר ליצור את המנגנונים, מאשר לחנך את האנשים, שבע"ה ירצו להצטרף אלינו.

    בכל מקרה, נראה לי ששתי הדרכים חשיבות (תיקון מידות ותיקון השיטה)
    .
    😯 😯

  5. הסיפור על פיזור השביתה אופייני מאד לחברה נטולת חינוך לאזרחות פעילה. הסרת את המנהיגים, והכל מתפרק.

    את הצד השני של המטבע אפשר לראות בסיפור המפורסם של "מסע הרבבה". בקצרה – שלהי המאה ה-5 לפנה"ס. קבוצה גדולה של חיילים יוונים נשׂכרת כדי להשתתף במלחמות ירושה של האימפריא הפרסית. המועמד שלהם מפסיד. המועמד המנצח מפגין יחס אוהד, מזמין אליו את מפקדי הכח… ומחסל את כולם.
    ומה עושׂה רבבת יוונים שנתקעו אי-שם בעיראק ללא מפקדים, כשהם מוקפים חילות אויב ואוכלוסיא עויינת? בוחרים מייד הנהגה חדשה, וצועדים הביתה.
    לא כל החיילים הללו הגיעו ממדינות דמוקרטיות בארץ האם (רובם כנראה שלא). אבל כולם הגיעו מתרבות בה ערך האזרחות הפעילה עמד גבוה בסדר היום הקהילתי. בשעת מבחן התודעה האזרחית עמדה להם, הצילה את חייהם, וסייעה להם לחזור הביתה.

  6. איתי לירון הגיב:

    אני חושב שהדוגמה של שביתות היא דוגמה פרטית מההשוואה של התנהגות של קבוצות במשטרים שונים. פעם זה יהיה עם שנלחם על חייו, פעם קבוצה של חיילים במסע הביתה, ופעם אחרת זה יהיה ארגון המורים שנלחם על זכויות.
    כל מאבק נהפך להיות הרבה יותר מוצלח כשהאנשים הפשוטים לוקחים בו חלק פעיל. אחת הדרכים לעשות את זה היא לתת לאנשים כוח להחליט בדיוק מה הם רוצים. בצורה כזאת גורמים להם להרגיש שהם בעצמם יכולים לשנות את תוצאות המאבק, ולכן כדאי להם להשקיע.

  7. פוסט טוב. זאת מסקנה שגם אני הגעתי אליה שמערכת סולציאליסטית חייבת להיות שקופה כמה שיותר ודמוקרטית כמה שיותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s