הצרה עם בחירות

הקדמה (מאת טל)

חלק מהאינטרסים של מי שתומך בדמוקרטיה ישירה, הוא להפחית את השחיתות השילטונית. בהיסטוריה של הממשלים, כולל האתונאי, אחת הדרכים לכך היתה למנות אנשים לתפקידים ממשלתיים על פי הגרלה. עד כמה שהרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כשבודקים את ההיסטוריה, רואים שלרעיון זה יש תפיסה במציאות.

במסגרת הרצון שלנו לקיים דיון רב-פנים, אנו מזמינים את יורם גת, להציג את הבחירה על ידי הגרלה.

נקווה לדיון ענייני ומרתק.

כתב : יורם גת

בחירות הן הצורה שבה ממונים חברי בית המחוקקים במדינות דמוקרטיות מודרניות. לאור הכלל הזה, שלו אין ולו חריג בודד, ניתן להסיק שבחירות הן הדרך הדמוקרטית היחידה למינוי מחוקקים. מסקנה כזו תהיה מוטעית. ישנה דרך דמוקרטית אחרת למנות את המחוקקים, דרך שהיתה נפוצה בעבר (ואף נחשבה דמוקרטית יותר מבחירות), אך נשכחה כמעט לחלוטין בימינו.

השיטה האלטרנטיבית נקראת סורטיציה (Sortition), [א]. בשיטת הסורטיציה חברי בית המחוקקים ממונים על ידי הטלת גורל בין כל האזרחים. אותם אזרחים ששמם עולה בגורל משמשים כחברי בית המחוקקים לתקופה קצובה, כנהוג בשיטת הבחירות [ב].

מטרתי כאן היא לתאר בקצרה את מאפייניה של הסורטיציה ולהשוותה לשיטת הבחירות. אך תחילה, בשל החשש שרעיון הסורטיציה נשמע דמיוני לחלוטין לאוזן המודרנית, הרי שתי עובדות היסטוריות:

1. הדמוקרטיה האתונאית נשענה על שני מוסדות: אסיפת העם, שההשתתפות בה היתה פתוחה לכל האזרחים, והמועצה, גוף בן 500 איש שמונה לתקופה של שנה בשיטת הסורטיציה. השימוש בבחירות היה מוגבל למינוי של נושאי תפקידים ספורים (אם כי קריטיים), כגון מצביאים ושרים, תפקידים שנחשבו כדורשים מיומנויות או כשרונות מיוחדים. בסורטיציה נעשה שימוש גם בדמוקרטיות יווניות אחרות ובאופן מוגבל יותר ברפובליקות האיטלקיות של פירנצה וונציה [ג].

2. פילוסופים שחקרו שיטות שלטוניות, מן העת העתיקה (אריסטו) ועד המאה ה-18 (רוסו, מונטסקייה), דנו בסורטיציה והחשיבו אותה לדמוקרטית יותר, כלומר כזו הנוטה לתת את כח השלטון בידי האזרח הפשוט, בהשוואה לבחירות, שיטה שנחשבה לאוליגרכית יותר, כלומר כזו הנוטה לרכז את הכח בידי שכבה מצומצמת של מיוחסים [ד].

סורטיציה

התכונה העיקרית של בית מחוקקים הממונה באמצעות סורטיציה היא שהרכבו דומה מבחינה סטטיסטית לזו של ציבור האזרחים בכללו: שיעור הנשים, עורכי הדין, בני המיעוטים, ההומוסקסואלים, המליונרים, והשכירים בבית יהיה דומה לשיעורם באוכלוסיה. באופן דומה, שיעור המחזיקים בדעה פוליטית או חברתית מסויימת, או בנורמה התנהגותית מסויימת יהיה דומה לשיעורם באוכלוסייה. העקרון הפועל כאן זהה לזה הפועל בסקרי דעת קהל – הסיכוי שמדגם אקראי מתוך האוכלוסיה יהיה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסיה בכללה הוא נמוך.

התכונה הזו – הדימיון ההתפלגותי – מבטיחה שפני בית המחוקקים יהיו כפני הציבור: אם רוב הציבור הגון ומוכשר במידה סבירה כך יהיה גם בית המחוקקים. מצד שני, אם רוב הציבור מושחת או חסר יכולת – פני בית המחוקקים לא יהיו טובים יותר.

הצרה עם הבחירות

על פי תסריט הבחירות האידאלי, שמם של אנשים בעלי חוכמה ויושר יצא למרחוק בשל חוכמתם ויושרם, וככאלה יבחרו על ידי הציבור כנציגיו. במצב אידאלי זה, פניו של בית המחוקקים יהיו טובים מאלו של רוב הציבור. טובתו של הציבור בכללו תעמוד בראש מעייניהם של המחוקקים, ועל אף שהציבור אינו דומה להם כלל ועיקר (שכן הם חכמים וישרים ממנו), הם יהיו מסוגלים להבין את רצונותיו וצרכיו של הציבור ולקדם אותם [ה]. במילים אחרות, על פי התסריט האידאלי, הבחירות אכן נוטות לרכז את כח השלטון בידי אוליגרכיה (כפי שציינו הפילוסופים הקלאסיים), אך מאחר שמדובר באוליגרכיה שמבוססת על חוכמה ויושר (בניגוד לאוליגרכיה המבוססת על עושר, תוארי אצולה או שליטה באמצעי האלימות), הרי שהדבר משרת את טובת הציבור. [ו]

התסריט האידאלי המתואר עשוי להתקיים, לפחות באופן מקורב, כל עוד מספר הבוחרים הוא קטן – לא יותר מכמה עשרות אנשים. בקרב קבוצה קטנה שכזו, כל הבוחרים מסוגלים להכיר זה את זה היטב ומשום כך יכולים לעמוד על טיבו של כל מועמד פוטנציאלי. במצב כזה ההחלטה במי לבחור היא רציונלית ועשוייה להניב תוצאות חיוביות.

בקרב ציבור גדול, לעומת זאת, מהלך העניינים שונה לחלוטין. כאשר מספר הבוחרים הוא מאות, אלפים או מיליונים, בחירות, גם כאלה העומדות בקריטריונים המקובלים לבחירות חופשיות ופתוחות לכל, נוטות לייצר נבחרים עשירים ומרובי תחבולות וקשרים. לא רק שחוכמתם ויושרם של הנבחרים אינם עולים על אלו של האדם הממוצע, אלא שהם נופלים מהם.

למצב העגום הזה כמה סיבות. חלקן נובעות מעיוותים בשיטה שאותם אפשר לשאוף לתקן באמצעים שונים כגון חוקי מימון מערכות בחירות או הקלת הנגישות של הציבור למידע על פעילות השלטון. אך חלק מהסיבות לבעיות בשיטת הבחירות מובנות לתוך גופה של השיטה ואין דרך לתקנן. בתמצית, שני המאפיינים המובנים של הבחירות אשר גורמים לבחירתם של אנשים אשר אינם משרתים את הציבור הם:

1. כדי להבחר, על אדם (או רשימה) להיות מוכר לציבור הרחב. מעטים הם האנשים שילכו לקלפי ויטילו פתק שעליו שמו של אדם (או סימנה של רשימה) עליו או עליה לא שמע מעולם, וישנו מספר לא מבוטל של אנשים אשר יהיו מוכנים להצביע בעד אדם (או רשימת אנשים) אשר הם אינם יודעים עליו או עליה דבר מלבד שמו או שמה וכמה עובדות חסרות משמעות. לפיכך, סיכוייו של אדם שאינו מוכר לחלק ניכר מהציבור להיבחר הם אפסיים.

בקרב ציבור גדול, מספרם של האנשים המוכרים לרוב הציבור הוא מוגבל, והם נוטים להיות אנשים בעלי כישורים ורקע בלתי אופייניים לשאר הציבור: כאמור, הם עשירים מרוב הציבור, טובים ממנו בקידום עצמם ובעלי נסיון בלתי רגיל בהצלחה חברתית ופוליטית. שדה המועמדים הריאליים הוא איפוא מצומצם ומוגבל לקבוצה שחבריה אינם מזדהים עם רוב הציבור, ומצבם שונה מהותית מזו של רוב הציבור. מציאתם של אנשים שישרתו היטב את הציבור בתוך קבוצת המועמדים הזו היתה משימה מסובכת גם אילו היו תנאי המיון אידאליים.

2. במציאות, תנאי המיון רחוקים מלהיות אידאליים. כאשר ציבור הבוחרים הוא גדול, רוב הבוחרים נאלצים לבחור באדם (או ברשימת מועמדים) אותו (או אותם) לא פגשו מעולם ובודאי שאינם מכירים מקרוב. בתנאים כאלו, כיצד יכולים הבוחרים לעמוד על כישוריו ויושרו של מועמד? הבוחרים מכירים את המועמדים אך ורק דרך אמצעי התקשורת, בין אם על ידי תשדירי תעמולה ובין אם על ידי ראיונות וכתבות. לפיכך, יכולתם של הבוחרים לדעת את טיבם של המועמדים היא מוגבלת ביותר ומושפעת במידה מכרעת מהצורה שבה גורמים אינטרסנטים מציגים את דמויותיהם. במצב כזה השדה פתוח לכל מועמד שיש לו השפעה על אמצעי התקשורת (ע"י קניית זמן פרסום, או ע"י השפעה על עיתונאים ועורכים) ליצור מצג שווא של חוכמה ויושר ולגרוף קולות.

ואכן, קשה לגלות במציאות שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות ולו דמיון קלוש לתסריט הבחירות האידאלי. רוב הציבור הבחין זה מכבר שנבחריו עסוקים בעיקר בקידום עצמי ובקידום הדומים להם (ומאחר שרוב הציבור אינו בין אלה, הרי שענייניו של רוב הציבור נמצאים נפגעים.) [ז] תומכי הבחירות יאמרו לציבור המתוסכל: "אם ככה, השליכו את הנבחרים המושחתים הללו וקחו לכם אחרים בבחירות הבאות." אפס, אין אף אדם שרוב הציבור מכיר מספיק מקרוב בשביל שיוכל באופן רציונלי לבחור בו. כל אזרח אמנם מכיר מקרוב, מן הסתם, לפחות אדם אחד או שניים שהוא מעריך מספיק בשביל להפקיד בידיהם את מלאכת החקיקה, אך היותו של אדם מוערך על ידי הסובבים אותו אינה מקרבת אותו באופן משמעותי אל בית המחוקקים, משום שאף אדם אינו מוכר מקרוב על ידי עשרות או מאות אלפי בני אדם, ומספר נמוך מזה של תומכים אינו מספיק בשביל להשיג מושב בבית המחוקקים.

סיכום

במאה ה-18, בעת שיוסדו הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, רווחה בקרב המשכילים התפיסה כי הציבור הרחב הוא חסר בינה ומשום כך אחד מתפקידיה של הממשלה הוא למנוע את יישומו של רצון הציבור. חלק ממנסחי החוקות הדמוקרטיות לא נרתעו מלטעון זאת בפומבי. תחת הנחה שכזאת, שיטת הבחירות היא הפרוצדורה הטבעית למינוי מחוקקים: החוקות המוצעות, המסתמכות על בחירות, היוו רק פסיעה אחת מנקודת ההתחלה (שלטון אוליגרכי או מלוכני) לכיוון שלטון דמוקרטי, פסיעה שנזהרה מלהפקיד כח שלטוני בידי האזרח הממוצע. [ח] בימינו, לעומת זאת, השתנתה הנחת היסוד – לפחות בשיח הרשמי והפומבי – ומקובל לייחס לציבור שיקול דעת ולטעון שתפקידה של הממשלה הוא לא יותר מאשר להוציא לפועל את רצונו של הציבור. שיטת הסורטיציה היא דרך הפעולה הטבעית הנובעת מהנחת היסוד המוצהרת של זמננו.

הסורטיציה מוותרת על החלום של בית מחוקקים שהוא טוב מהציבור בכללו אך בתמורה משיגה בית מחוקקים שמשקף את הציבור ושחבריו מבינים את צרכיו ורצונותיו של הציבור. בהרכב כזה ישנה לפחות האפשרות, ואולי אף הסבירות, שרוב חבריו של בית המחוקקים יעשו את מיטב יכולתם לקדם את טובתו של הציבור. בסורטיציה, ולא בבחירות, הציבור מקבל את המנהיגים להם הוא ראוי – מנהיגים בדמותו שלו.

הערות

[א] הספר המודרני היחיד (למיטב ידיעתי) העוסק באופן יסודי בסורטיציה הוא ספרו של Bernard Manin, The Principles of Representative Government בהוצאת Cambridge University Press (1997). חלק ניכר מהרעיונות והמידע כאן מבוססים על ספר זה. ספר נוסף העוסק בסורטיציה – למעשה, בקריאה ליישומה של השיטה בארה"ב – הוא ספרם של Calenbach and Philips, Citizen Legislature בהוצאת Banyan Tree Books / Cedar Glass (1985).
[ב] ניתן לראות את שיטת הסורטיציה כואריאציה על רעיון הסבב (רוטציה) . בשיטת הסבב זוכה כל חבר בקבוצה להיות נושא תפקיד לזמן קצוב. כאשר הקבוצה גדולה אין אפשרות להשלים סבב מלא. חברי הקבוצה שעלו בגורל הם אלו שנתמזל מזלם להיות בתחילת הסבב.
[ג] Manin, Principles of Representative Government, וכן אריסטו, החוקה האתונאית, ספר ראשון, פרק 4.
[ד] אריסטו, פוליטיקה, ספר רביעי, פרק 9. מונטסקייה, רוח החוקים, ספר שני, פרק 2. רוסו, החוזה החברתי, ספר רביעי, פרק 3.
[ה] התסריט האידאלי נמצא ברקע בעת שדנים בבחירות דמוקרטיות, אך קשה למצוא מענה מפורש בדיונים אלו על השאלה הקריטית מהו בדיוק התהליך באמצעותו הופכים אנשים חכמים וישרים למועמדים בולטים ומושכים את תשומת ליבו וקולותיו של הציבור – ההנחה המובלעת היא שהתהליך הזה מתרחש באופן ספונטני. לדוגמא, The Federalist Papers, המאמרים שכתבו כמה ממנסחי החוקה האמריקאית במהלך המערכה על אשרורה במטרה לשכנע את הציבור במעלותיה, מספקים את התיאור הקצר הבא באשר לזהותם ותכונותיהם של המועמדים (מס' 57, מיוחס להמילטון או מדיסון): "Who are to be the objects of popular choice? Every citizen whose merit may recommend him to the esteem and confidence of his country. No qualification of wealth, of birth, of religious faith, or of civil profession is permitted to fetter the judgement or disappoint the inclination of the people.". ההסבר כיצד ילמד הציבור על מעלותיהם של אותם אזרחים הראויים להערכתו ולאמונו הושמט.
[ו] תומס ג'פרסון כתב בפיסקה ידועה במכתב לג'ון אדמס ב-1813: "[T]here is a natural aristocracy among men. The grounds of this are virtue and talents. […] May we not even say that that form of government is the best which provides the most effectually for a pure selection of these natural aristoi into the offices of government?"
[ז] סקר דעת קהל שהוזמן על ידי הכנסת בשנת 2000 גילה כי 88% מהציבור בישראל לא מרוצים מהכנסת, ל- 55% אין אמון בכנסת, וב-50% הכנסת מעוררת תחושת בושה. סקר משנת 2004 מעיד כי דמותה של הכנסת כנראה רק הוסיפה להתדרדר מאז. ראה: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/mdd.htm, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=420237
[ח] לדוגמא: אלכסנדר המילטון – מצוטט ב-Farrand, דיוני האסיפה המכוננת הפדרלית, כרך ראשון, עמ' 299, וג'יימס מדיסון, באותו הכרך, עמ' 431. אדמונד בורק הביע רעיונות דומים ב-מחשבות על המהפכה הצרפתית, פסקאות 80-81, וכך גם המהפכן הצרפתי עמנואל-ג'וסף סאייס במאמר על זכויות האדם והאזרח.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “הצרה עם בחירות

  1. איתי לירון הגיב:

    יורם:
    בין קוראי הבלוג הזה, אין אף אחד שחולק על ההנחה שהדמוקרטיה הנציגותית לא מתפקדת טוב. השאלה היא רק למה מחליפים אותה. רוב הפוסט שלך הוקדש לתיאור של (חלק) מהפגמים בדמוקרטיה הנציגותית, במקום להסביר על הסורטיטציה. לי נשארו עוד הרבה שאלות לא פתורות עם השיטה: מי בונה את המדגם, האם המפלגות עדיין ממשיכות להתקיים, האם מבנה השלטון (כנסת וממשלה) ישמר גם בסורטיציה…

  2. איתי –

    אתה צודק. הפוסט הזה חובר לפני כשנתיים וכוון אל הקהל הרחב ולא אל קהל תומכי "דמוקרטיה ישירה". טל חשב שיהיה בו עניין גם בפורום הנוכחי, ולפי דעתי הוא יכול לפחות לשמש נקודת התייחסות לדיון. אשמח כמובן לכתוב מאמר נוסף שיתייחס באופן שיטתי לכל הנקודות שיעלו בדיון כאן.

    באשר לשאלותיך הספציפיות:

    1. בניית המדגם אמורה להיות עניין טכני-מקצועי שניהולו אינו נושא כח פוליטי, בדומה לניהול מנגנון ההצבעה ומניין הקולות כיום. אני הייתי מציע את מודל הגרלות הלוטו: אירוע פומבי שישודר באמצעי התקשורת שבמהלכו יוצאו כדורים מתוך סל ואלו יקבעו את חברי הכנסת (על פי מספרים שיוקצו מראש לכל אזרח.)

    2. בשיטת הסורטיציה יש עדיין מקום להתארגנויות פוליטיות – לאלו אפשר לקרוא מפלגות או להשתמש בשמות אחרים: תנועות רעיוניות, לדוגמה. התארגנויות שכאלו יוכלו לשמש כפורומים לדיון ציבורי, כמנגנונים לייצור הצעות מדיניות, וכו'.

    3. אני מציע את שיטת הסורטיציה כרפורמה ממוקדת שאינה כרוכה באופן בלתי נמנע בתהפוכות נרחבות במבנה השלטון. מובן שחברי הכנסת שייבחרו בשיטת הסורטיציה, כגוף ריבון, יהיו רשאים, כפי שהם רשאים כיום, לבצע רפורמות במנגנוני השלטון לפי ראות עיניהם.

  3. יורם,
    עלו לי מספר תהיות לגבי השיטה. אשמח אם תוכל לראות כיצד ניתן לפתור בעיות אלו.

    1. גם בדמוקרטיה ישירה, יהיו מעורבים ככל הנראה אנשים שיודעים להשפיע בקבוצה. אלא שדמוקרטיה ישירה, תצטרך למצוא מנגנונים שידאגו שפעילות אותם אנשים תתאים גם לרצונות שאר בציבור (למשל על ידי אי אישור של ההחלטות הקבוצה הדומיננטית (אוליגרכיה)). בשיטת ההגרלה, נבחרים אנשים ללא כישורים מיוחדים. כיצד הם ינהלו קבוצה או יפעלו בקבוצה כאשר אין להם שום ניסיון בעבודה בקבוצה. יתכן מאד שבהעדר קודים מוסכמים, יווצר כאוס. איך אתה יכול לפתור זאת?

    2. אם אדם יודע שהוא אינו מחוייב לציבור (כי ממילא יש לו קדנציה של שנה),מדוע שלא ינצל את כוח השלטון לטובתו האישית? לדוגמא, מדוע שלא יאשר התירי בניה, תמורת שוחד קטן ונחמד. במיוחד כשהוא חושב, שאין בכך נזק לציבור?

    3. נניח שהעם יגיע להכרעה גורלית, כמו החזרת/מסירה של שטחים. כיצד יבטח העם בתקינות ההגרלה. האם לא יעלו חששות בעם, שנעשה מחטף (לדוגמא שבבחירות בשנת 2010, נבחרו במקרה יותר אנשי שמאל מימין, והם החליטו להחזיר שטחים). במקרה כזה עלולות לפרוץ מהומות.
    אשמח לשמוע את דעתך.

  4. טל,

    1. אני חושב שהאדם הממוצע יודע היטב לעבוד בקבוצה משום שרוב האנשים מבלים חלקים גדולים מחייהם בעבודה בקבוצות – בעבודה, במשפחה, ובין חברים. באשר ליצירת קודים – אני סבור שיווצרו באופן טבעי דרכי פעולה מקובלות בבית הנבחרים, כפי שדרכי פעולה כאלה קיימות כיום.

    2. הפוטנציאל לשחיתות קיים תחת כל שיטה נציגותית. אינני מציע לבטל את החוקים נגד שחיתות הקיימים כיום, כך שהמנגנון כנגד שחיתות (מהסוג הבלתי חוקי שאתה מתאר) יהיה דומה לזה הקיים כיום – כלומר מנגנון המופעל על ידי המשטרה והתביעה הפלילית. אני סבור שבהעדר אליטת נבחרים קבועה האטמוספירה בכנסת תהיה פחות סובלנית כלפי גילויי שחיתות מאשר היום.

    שתי הערות: אינני סבור שאפשרות להבחרות מחדש היא מכשיר אפקטיבי כנגד שחיתות (חוקית או בלתי חוקית). כמו כן, לדעתי אין סיבה לקצר את זמן הקדנציה מארבע שנים לשנה.

    3. טענות לגבי הלגיטימיות של קבלת החלטות קריטיות בלתי הפיכות מושמעות לעיתים גם לגבי בית מחוקקים שמונה בשיטת הבחירות, ויכולות להיות מושמעות גם לגבי תוצאה של משאל עם (ניצול תנודות קצרות טווח בדעות הציבור).

    לדעתי, בטענות שכאלה אין הרבה ממש. אם החלוקה בדעות בציבור היא מספיק קרובה לחצי-חצי בשביל שמדגם יוכל ליצור רוב אקראי לכאן או לכאן, הרי שאין סיבה לגיטימית לאף צד לטעון לקיפוח. אני הרבה יותר מוטרד מהמצב הנוכחי שבו דעות בלתי פופולריות לחלוטין זוכות לתמיכה עקבית בכנסת משום שחבריה אינם מייצגים את דעות הציבור. בעיות דומות נוצרות גם בשיטה המבוססת על משאלי עם, משום שגורמים רבי כח קובעים למעשה את מגוון הצעות החוק המועלות למשאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s