חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

 כתב: טל ירון

 

באחד הדיונים הקצרים שהיו לי עם נדב פרץ, נדב הפנה אותי לחוק הברזל של האוליגרכיה. על פי החוק הזה בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה.

כאדם המודע לכך שביקורת היא אחת התרומות החשובות ביותר, לקידומו של רעיון, מצאתי את הזמן וקראת את את הספר שבו נכתבה הטענה המקורית של חוק הברזל של האוליגרכיה. ושם, תוך כדי קריאה גיליתי מפת דרכים מלאה ליצירתה של דמוקרטיה ישירה.

רוברט מיכאליס חקר בתחילת המאה ה-20 את התפתחותן של מפלגות פוליטיות. במהלך מחקרו הוא גילה שמפלגות שראשיתן דמוקרטית הופכות בשלב זה או אחר למפלגות היררכיות ולפעמים אפילו דיקטטוריות. בספר הוא מתאר מדוע מתחולל תהליך זה. הוא מונה סיבות רבות שמובילות להשתלטות אוליגרכיות לא דמוקרטיות על מפלגות דמוקרטיות. הוא פורט את הסיבות למערך של סיבות קטנות וברורות, כאשר כל סיבה כזאת, מבחינתו, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישרה.

דווקא השימוש של מיכאליס בסיבות רבות ומשכנעות, הוא זה שמאפשר לנו להביט על המחסומים בפני דמוקרטיה ישירה, ולהציע פתרונות שיאפשרו לפתור את הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. פתרונות אלו אולי יַָקנו יום אחד לאזרחי מדינת ישראל את החרות להחליט בעצמם על גורלם.

המכשולים

אם בוחנים את ספרו של מיכאליס, ניתן לראות כי חלק מהמכשולים כבר הוסרו באמצעות הטכנולוגיה. למשל מיכאליס כותב ב-1913 (זמן כתיבת הספר), “צריך גם להתחשב במגבלות הפיזיות. אפילו הנואם החזק ביותר לא יצליח להשמיע את עצמו לקהל של רבבה.” (עמ"22, פס' 2). טוב, אנו יודעים שזה בהחלט אפשרי. באמצעות מכשירי הרדיו והטלוויזיה, אפילו נואם בעל קול חלש יכול היה להגיע לבתיהם של מיליונים. כיום, באמצעות האינטרנט, מאות מיליוני גולשים, יכולים לשוחח בינם לבין עצמם, ביעילות ובקלות.

 

בעיית ההתמקצעות

אבל יש בעיות שאין להן פתרון טכנולוגי ישיר. הבעיה הראשונה שאני מבקש להציג, היא בעיית התמקצעות של הנהגת הקבוצות. מיכאליס כתב כי לאורך הזמן, נוצרות התמחויות בהנהגת האירגון (ע”מ 23, פס' 2):

Gradually, however, the delegates' duties became more complicated; some individual ability becomes essential, a certain oratorical gift, and a considerable amount of objective knowledge.

 

במהלך הזמן, הקבוצה המתמחה בהובלת הקבוצה, וכישוריה חשובים לקיום הקבוצה או המדינה, מתחילה לתפוס עמדות מפתח בארגון. בתהליך הדרגתי נוצר הבדל מנטלי בין "האדם הפשוט" לבין האוליגרכיה שמנהיגה את הקבוצה או המדינה, ונוצר נתק בין הציבור שבשמו פועלת קבוצת ההנהגה, להנהגה. הפועל או האזרח הרגיל נשארים לעבוד, בעוד שאנשי המפלגה חיים בתוך המפלגה, בנתק הולך וגובר בינם לבין הפועלים בשטח. מיכאליס מבחין גם' שככל שהאוליגרכיה של הארגון מתמקצעת בתפקידה ויוצרת היררכיה חזקה בארגון, כך כוח ההשפעה של המפלגה עולה.

למרות שהאוטופיה שאליה אני שואף באופן אישי, היא אוטופיה בה כולם מנהלים הכל, ואין בה כלל אוליגרכיה, אני מבין שלפחות כיום, ארגונים צריכים להתבסס על אנשים שיודעים להניע תהליכים, ויכולים לגרום לדברים לקרות. ולכן הבעיה העומדת בפנינו היא כיצד ליצור ארגון יעיל מצד אחד, המבוסס על אנשים מוכשרים, ומן הצד השני כיצד לשמור על ראשי הארגון שישרתו את צרכי החברים בו, ולא את צרכיהם האישיים.

אני מציע כאן שלושה פתרונות אפשריים לבעיה. אני אשמח לשמוע האם אתם רואים את הבעיה בצורה אחרת, והאם יש לכם פתרונות אחרים.

פתרון 1: קישור בין האוליגרכיה לציבור.

בניגוד לתפיסה האנרכיסטית הקלאסית, נראה שבפועל, ארגונים רבים נדרשים לצורך הצלחת תפקודם, לקבל החלטות במסגרות קטנות ואפקטיביות של דיון. ככל שגודל הקבוצה גדל, כך יותר קשה להגיע להכרעות. זאת הסיבה שראשי ממשלות מחזיקים סביבם צוותי יועצים ו"מטבחונים" פוליטיים. אם הדיון עובר לקבוצות גדולות יותר, הוא הופך פחות אפקטיבי. אפילו על פי ספרו של רוני ערמון, "התערוררות לפעולה ישירה" לא נראה שניתן לקיים דיון אפקטיבי בקבוצה העולה על חמישה-עשר חברים.

לכן, לפחות עד שנקים את הויקידיון, שאמור לפתור את בעיית גודל הקבוצה, נראה שיש להכיר בכך שקבוצות קטנות הן שדנות בהתנהלות האירגון. אבל, במקביל חשוב לדאוג לכך שרצונות הקבוצות המנהיגות ורצונות הציבור בשמו הם דנים, יהיו דבוקים זה לזה. כדי לשמור את הקשר הזה בין הרצונות, יש לשמור על שלושה כללים, להערכתי.

כלל שמירת הקשר הראשון – שקיפות

במידת הניתן כל תהליך קבלת ההחלטות, צריך להתקבל בהליך שקוף. יש לצלם בווידיאו את הפגישות, ולשמור את ההקלטה במקום זמין לגישה ציבורית. אומנם סביר להניח שברוב המקרים, מרבית החברים לא יתעניינו בנושא הדיון, אך במידה שתתעורר מחלוקת על דרכי קבלת ההחלטות, כל אחד מהחברים יוכל לצפות בהקלטה ולבחון האם הייתה בעיה בדרך קבלת ההחלטות.

כדי לדאוג שהוועדות הללו ייצגו נכונה את רצון החברים, על חברי הוועדות להיות נציגי ציבור שיבחרו לשם כך על ידי הציבור. אם לדוגמה, יש בוועדה מסוימת מקום ל-15 נציגים, אזי 15 נציגים יבחרו לוועדה על ידי הציבור. הבחירה יכולה להיות דינמית (כלומר על בסיס דמוקריטיה דינמית, באמצעות התוכנה של יואב בודור או על פי בחירה פעם בשנה לנציגות בוועדה, עם אפשרות להדחה במהלך הכהונה.

 לעתים יש תת-קבוצות שאין להם ייצוג בגלל גודלן, ואין הן יכולות להשפיע על מהלך הדיון. כדי להבטיח את השמעת קולן של אותן תת-קבוצות, יש לדאוג להקצאת זמן ישיבה עבורם. להערכתי ניתן לשמור כ20% מזמן הישיבה להשמעת קולות מיני-מיעוט אלו. תהליך זה חשוב מאד במניעת הצטברות כעסים בידי מיעוטים. כעסים שעלולים להתפרץ לכדי היפרדות, או במקרים מדיניים, לכדי אלימות.

במידה ויש צורך באנשי מקצוע בוועדות, אנשי מקצוע אלו יבחרו על ידי הנציגים, על מנת להבטיח כי מגוון אנשי המקצוע ייצג את הדעות של אחד מהצדדים.

כלל שמירת הקשר השני – דיון פתוח

הכלל השני, הוא כלל הדיון הפתוח. בכל עת יש לשמור על נתיבי דיון ציבוריים פתוחים בין כלל חברי הקבוצה. נתיבים שאין באפשרות האוליגרכיה לשלוט בהם. כיום הכלים הטובים ביותר לכך הם הגוגל-גרופס, הקומונות והפורומים. נתיבי דיון אלו מאפשרים לחברי הקבוצה להביע את דעתם, להניע תהליכים חלופיים ולשחרר לחצים.

כלל שמירת הקשר השלישי' – הכוח הציבורי להדחת נציג

הכלל השלישי והעיקרי אומר, שבהינתן קיומה של חוסר שביעות רצון בקרב הציבור כלפי אחת מהקבוצות או מאחד האישים בארגון, יש בידי חברי התנועה אפשרות לכנס וועדה (על פי דרישה של אחוז מסוים מהחברים), ולפתוח בהליך הדחה נגד אותו חבר או קבוצה. ההחלטה על ההדחה תעשה, לאחר תהליך של דיון ציבורי בין חברי הארגון, ותקבע על פי הצבעת רוב בסוף הדיון. אפשרות אחרת היא דמוקרטיה דינמית, בה המינוי הוא על בסיס יום-יומי, בהתאם לרצון הבוחרים.

כך תובטח האפקטיביות של האירגון מצד אחד, ומן הצד השני , קבוצות ההובלה, יאלצו להיות רתומות על בסיס קבוע לרצון הציבור.

אפשרות 2: ויקידיון

גישה נוספת לפתרון בעיית היווצרות האוליגרכיה, היא יצירת הויקידיון. הויקדיון נועד לאפשר לקהלים גדולים להגיע להחלטות מושכלות, וברות ביצוע. הויקדיון מתבסס על כך שהרצון לשכנע, ולהשפיע הוא רצון נפוץ מאד באוכלוסיה. ניתן למצוא את הרצון הזה מתבטא בפורמים, קבוצות דיון, בלוגים וגו'. אלא שעל פי רוב האנרגיות שמשוקעות באמצעי התקשורת הללו, והתובנות שמושגות בהן, הולכות ומתפוגגות בשדות האלקטרו-מגנטיים של האינטרנט. רק במקרים ייחודיים מאד, בהם מושקע מאמץ גדול, מצליחים רעיונות שעלו בבלוגים לעבור לתודעה הציבורית. וגם לאחר שהללו חדרו, לא ברור כמה הם אכן משנים משהו בהתנהלות המדינה.

 ויקידון, הוא כלי שנועד לרכז את אנרגיות הדיון הללו, לכדי פעולות ברמה האזורית והמדינית.

הוא אומנם פחות מאורגן וממוסד, אך הוא מאפשר באופן עקרוני, לכל אחד להשפיע בצורה ישירה על מהלך הדיון, ולא להזדקק למתווכים. הוא מאפשר קיום הרבה יותר מורכב, שמאפשר למיעוטים להביע את עצמם טוב יותר, ולאנשי הרוב לדון להציג את עמדתם בצורה משכנעת אל מול המיעוט. בנוסף, הויקידיון משמר את כל דעות מיעוט.

 כיצד אמור לפעול ויקידיון? –כדי ללמוד זאת גשו לדף הויקידיון.

אפשרות 3: שינוי אישי ותרבותי

על כך בפוסט הבא…..

אשמח לשמוע הערות, הארות , תגובות וביקורות, רעיונות אלטרנטיביים ועוד… חיוך

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

  1. אני רואה שתי סוגי אוליגרכיה עתידית בדמוקרטיה ישירה:

    א. בדמוקרטיה ישירה ריאלית האנשים אשר מבצעים תפקידים ולהם עדיין יהיה כוח רב עדיין יקחו חלק במשחק הפוליטי. תפקידים כמו ראש הממשלה ושריו, סביר כי עדיין יאוישו מתוך ממעמד גבוהה יחסית באוכלוסיה והם עדיין יהיו אנשים פוליטיים. גם בתפקידים ניהול פחות בחירים כמו מפקד מחוז במשטרה, שופט ומנהל בית-חולים נמצאה לא פעם אנשים הקשורים לאוליגרכיה הפוליטית. סביר כי הם עדיין ינסו לבדוק את גבולות הדמוקרטיה הישירה ומדיי פעם עדיין נשמע על פרשיות שחיתות ומשחקים פוליטיים קטנוניים. הדרך להתמודד אל מול בעיות אילו היא לשנות את כוחו של אותם נושאי תפקידים, להגביל אותם, או לשם שינוי לתת להם יותר כוח ביצועי. כל זאת כל עוד כלל הציבור הוא זה אשר נותן ולוקח כוח זה.

    ב. אכן וויקי דיון הוא כלי אפשרי אחד לכך, אך גם בו נטועה זרע האוליגרכיה – הנגישות לאינטרנט, יכולת התבטאות בכתב, זמן פנוי ועוד, מהווים את כרטיס הכניסה לאותה אליטה – ומי שלא יכול לשחק תחת החוקים החדשים ימצא את עצמו מחוץ למשחק הדמוקרטיה הישירה.

    לנסות לגרום שלא תהיה לעולם אוליגרכיה כמוה כניסיון נואש להלחם נגד טבע האדם. בכל ארגון בו חברים בני אדם תקום אוליגרכיה – גם בדמוקרטיה ישירה עתידית. על מקימי אותו גוף לנסות ולגרום לכך שכמות האנשים באוליגרכיה הזו תהיה גדולה מאוד וכי הקבלה לתוכה תהיה קלה יותר. כמות גדולה של שחקנים תגרום לכך שחוכמת ההמון תעבוד ותאפיל על אינטרסים של אליטה זו או אחרת.

  2. הי דוד,

    א. אני מסכים עם א'. אני חושב שבעתיד, ככל שנלך לכיוונים יותר פרקטים, נצטרך להגדיר בדיוק את הכלים הללו שיאפשרו לנו לפקח על האליטה.
    האם יש לך רעיון לכלים כאלו?

    ב. נכון שהויקידיון, בבסיסו מיועד לאליטה שיש לה זמן, ומסוגלת לכתוב. אבל בתיכנון העתידי שלה, אני חושב שצריך לפשט אותה למינימום, כדי שהיא תהיה נגישה למירב האוכלוסיה. בנוסף אני רואה גם את אלו שלא כותבים מחווים דעה, על ידי לחיצה על כפתור מסכים/לא-מסכים לגבי משפטים שונים. בכך הם הקוראים משתתפים בתהליך קביעת המקובלות על הציבור, מאפשרים למשפטים מקובלים להופיע לפני משפטים פחות מקובלים. ובכך גם האנשים שאינם חלק מהאולוגירכיה הכותבת יוכלו להשפיע.

    אני מקווה שבקרוב נוכל להציג מערכת בטא פועלת.

    לגבי האופי האנושי, כפי שחוק הברזל אינו חוק, כך אני מאמין שנוכל לגבור על "טבע האנוש" ונוכל ללמד אנשים להנהיג.

    כל טוב,
    😆

  3. בעקרון, אני מסכים עם ההצהרה האחרונה של דוד, אבל גם מעוניין להרחיב:

    חוק הברזל של האוליגרכיא הוא בעייתי רק כשמתייחסים לדמוקרטיא ישירה במונחים מוחלטים, כמעט דתיים.
    ברור שלא משנה מה נעשׂה, תמיד יהיה מי שמעורב מאד בד"י, ומי שלא יעניין אותו כל העסק. חינוך יסודי לאורך שנים יגדיל את מספר האנשים מהסוג הראשון, אבל הם לעולם לא יהיו הרוב. הטבע האנושי חזק מכל חינוך.

    אבל כמו שאמר דוד – המטרה היא להרחיב את מעגלי האוליגרכיא, ולגוון אותם. בתחומים שונים יהיו חוגי השפעה שונים – וטוב שכך.

  4. שלום טל!

    שכחת את המרכיב הכי חשוב: הציבור הרחב יכול להציע הצעות ולהצביע עליהן.

    איך זה קשור לאוליגרכיה ולעיצובה\הגדלתה?

    הנה דוגמא: הציבור מעביר חוק תקציב שקוף.

    התוצאה: קשה יותר לגנוב.

    התוצאה: פחות אנשים מניאקים מנסים להתברג לאוליגרכיה.

    התוצאה: הרכב האוליגרכיה טוב יותר.

    אין דמוקרטיה ישירה ללא הציבור מלמעלה שמעורר פחד בבירוקרטים.

  5. מרק –
    בדמוקרטיא ישירה מהסוג שאתה חולם עליו האוליגרכיא תלבש צורה כזו: חבורה של מטורפים, שיבלו ימים ולילות ליד המחשב, יקראו כל הצעת חוק, יגיבו לכל טור בבלוג, יציפו פורומים בטענות מנומקות היטב, וכו' וכו'.

    האם הם יהיו אוליגרכיא מועילה יותר לחברה בה הם חיים? אני מאמין שכן. אבל הם עדיין יהיו המעטים. לרוב לא יהיה אכפת כמעט מכלום.

  6. אורי,
    מסכים…

    מרק …. 🙄

    עוד לא הסברתי לי איך הציבור מחליט? בינתיים האוליגרכיה מחליטה… והיא מחליטה את כל ההחלטות שטובות עבורה :mrgreen:

  7. אני חוזר שוב על הכללים הבסיסיים בפעם המיליון:
    1. כל אחד יכול להעלות הצעה.
    2. אסור לשנות נוסח של הצעה שהועלתה.
    3. כל אחד יכול לתרום את קולו להצעה.
    4. הצעה שעברה חסם עוברת להכרעת הרוב.
    5. הכרעת רוב היא חוק שהתנגדות לביצועו הוא לא פחות מבגידה במדינה.

    זה כל מה שצריך! לא ויקי דיון אלא חוקי יסוד חדשים שהם בסיס למצב שונה לגמרי.

    הציבור בדמוקרטיה ישירה אינו עורך דין מחוקק או כלכלן מומחה: הוא הבוס והוא יכתיב הוראות "מקרו" ולא מיקרו. המקרו קובע דרך התנהלות ואת העונשים על חריגה ממנה. זה כל מה שצריך!

    שלום אורי!

    נמק לי בבקשה איך לא ישתתף הרוב בהצבעה על הנושאים הבאים:
    1. תקציב שקוף : כן או לא.
    2. תן מספר למות מכסימלית של אסירים לשחרר בשביל שבוי אחד מת(חי).
    3. שיחות שלום עם סוריה בשנה הקרובה: כן או לא.
    4. איש ציבור שגנב מליון הולך ל10 שנים בפנים. כן או לא.

    לדעתי אם ההצבעה על הנושאים האילו היא קליק תמצא מאות אלפים משתתפים (אני חושב שאפילו מליונים). אשמח שתשרטט ולו תרחיש אחד בו לא זה המצב. אם אינך מסוגל אני טוען שהוכחתי.

    נכון – תהיה אוליגרכיה אך היא תחיה בשקיפות מלאה שיכפה עליה בכוח הציבור ובפחד מקיצוץ כנפיה ולכן תבצע מדיניות פרו-ציבורית. זה מה שאנחנו רוצים, לא?

  8. מרק –

    א) הנושׂאים שציינת הם הסקסיים שבחבורה. ברור שכאן יהיו אחוזי הצבעה מרשימים. אבל כמה אנשים לדעתך ישתתפו בהצבעה על ההצעה לנתק יחסים דיפלומטיים עם זימבבווה, כל עוד רוברט מוגבה בשלטון?

    ב) אפילו בנושׂאים הסקסיים הנ"ל, הניחוש הראשוני שלך היה שיהיו מאות-אלפי מצביעים (ל"מיליונים" הצמדת "אולי"). מאות-אלפים מתוך סך בעלי/ות זכות ההצבעה בארץ הם מיעוט. ביוונית – oligoi. לשלטון שלהם קוראים "אוליגרכיא".

    ג) כן, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אוליגרכיא שתשתתף בשלטון לא מתוך כוונה מלאה לגנוב כסף, אלא מתוך ידיעה שהיא תחת פיקוח קפדני. יותר אנשים ישתתפו בחיים הפוליטיים מתוך רצון לשפר, ולא מתוך רצון לגזור קופון. הסיכוי שאוליגרכיא כזו תשרת את הציבור טוב יותר – גדול יותר. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

  9. מרק,

    כיוון שאתה חוזר על כך מיליון פעם, החלטתי להעלות את שיטתך לויקי, כדי שתהיה רשומה תחת "שיטות לדמוקרטיה ישירה" ראה כאן: http://tinyurl.com/6hj729

    אנא ברשותך, אשמח לשמוע את תשובתך לשאלה הבאה:
    באילו אמצעים ניתן לקדם הצעת חוק? האם אמצעים כמו תקשורת המונים, או בלוגים מעוצבים, לא יתנו שוב כלי בידי אוליגרכיית ההון להוביל חקיקה?

  10. אורי!

    זה כל הקטע בלהיות בוס. אתה מתעסק במקרו (או בנושאים הסקסיים כהגדרתך).

    אקח את הדוגמא שלך: האוליגרכיה המתעסקת בנושאים הפרטניים מתחת לראדאר סוחרת בנשק עם מוגבה. הכל יופי טופי עד שפעם אחת הנשק זולג לחיזבללה ופוגע בחייל ישראלי. שומו שמיים! הארץ קודחת ומהדורות החדשות שואלות איך זה קרה? עכשיו הצעת החוק הבאה מתחילה, למורת רוח סוחרי הנשק, לעלות בדירוג:

    – הצעה 5734322: אין לסחור בנשק עם מדינות שאינן דמוקרטיות מוצהרות.

    וסגרנו ענין.

    זה הקטע בדמוקרטיה ישירה: אנחנו הבוס ואנחנו מסדרים את הכללים ב"מקרו" ולא ב"מיקרו". הטענה שלך כי הנושאים הסקסיים אינם מעניינים אינה נכונה כי כל נושא פרטי הופך להחלטת מדיניות סקסית כשמסתכלים עליו מכסא המנכ"ל. יתירה מכך: בדמוקרטיה ישירה סוחרי הנשק ידעו שהמצב יכול להדרדר לכך ולכן ידרשו ממודבה ערבויות יותר רציניות לכך שהנשק לא ידלוף או שלא ימצאו, חס וחלילה, תמונה של בן 12 משתמש בו. וגם זה טוב.

  11. > בדמוקרטיא ישירה מהסוג שאתה חולם עליו האוליגרכיא תלבש צורה כזו: חבורה של מטורפים, שיבלו ימים ולילות ליד המחשב, יקראו כל הצעת חוק, יגיבו לכל טור בבלוג, יציפו פורומים בטענות מנומקות היטב, וכו’ וכו’.

    לא כך היא. האוליגרכיה תהיה אותם בעלי השפעה שיוכלו לפרסם את הצעות החוק הנראות להם וכך לתת להן סיכוי כלשהו להשיג תשומת לב מספקת על מנת להיות בעלות סיכוי כלשהו לקבל תמיכה מספקת בכדי להתקבל כחוק.

    המכשלה שמרק אינו מטפל בה היא המכשלה הקוגניטיבית הנגרמת כתוצאה מנפח התעבורה: מדי יום יוצף אתר הצעות החוק באלפי הצעות חוק חדשות (בהערכה שמרנית), כך שהאדם הממוצע לא יטרח (ואולי לא יוכל אף אם ירצה) לקרוא את כולן או אפילו חלק ניכר מהן. (הדבר הזה יהיה נכון אפילו יהיו כל הצעות החוק חד שורתיות כמו אלו שמרק מציג, קל וחומר כאשר יהיה מדובר בהצעות חוק טיפוסיות שמשתרעות על מספר עמודים.)

    במקום להשקיע שעות רבות מדי יום בקריאת אלפי הצעות החוק, האדם הממוצע יסתמך על מסננות כלשהן כדי להחליט לאילו הצעות חוק לשים לב ולאילו לא (אתרים הממליצים על הצעות חוק מסויימות, פרסומות, הפניות ממאמרים בעיתונות, וכו'). המסננות הללו יישלטו על ידי גורמים כלשהם ואותם גורמים שישלטו במסננות הפופולריות – בעלי ערוצי תקשורת, בעלי ממון שירכשו זמן ומקום פרסום, אנשים בעלי שם שעיתונאים מרבים לפרסם את הגיגיהם וכו' – יהפכו להיות האוליגרכים בעלי הכח.

  12. מרק התבלבל ושלח את התגובה לקבוצה. הנה תגובתו ליורם:

    הציבור הוא הבוס: הבוס נותן הוראות קצרות. אין לסחור בנשק עם דיקטטורים. תסדרו
    שיהיה קל להגיע עם אופניים לעבודה. אל תחשוב על הציבור כמחוקק אלא כ"מטה מחוקק".
    אם השכבה מתחתיו לא תעשה את הנדרש הציבור "יסביר" לה את הנדרש על ידי זה שיפטר
    אותה ויעמיד אותה לדין. חשוב שעקרון בסיס הוא שפוליטיקאים * אינם * יכולים לערוך
    את ההצעות והחלטת ציבור מחייבת אותם (חוקי יסוד).

    במקום להשקיע שעות רבות מדי יום בקריאת אלפי הצעות החוק, האדם הממוצע יסתמך על מסננות כלשהן כדי להחליט לאילו הצעות חוק לשים לב ולאילו לא (אתרים הממליצים על הצעות חוק מסויימות, פרסומות, הפניות ממאמרים בעיתונות, וכו'). המסננות הללו יישלטו על ידי גורמים כלשהם ואותם גורמים שישלטו במסננות הפופולריות – בעלי ערוצי תקשורת, בעלי ממון שירכשו זמן ומקום פרסום, אנשים בעלי שם שעיתונאים מרבים לפרסם את הגיגיהם וכו' – יהפכו להיות האוליגרכים בעלי הכח.

    כל אחד יכול לעשות "מצעד פזמונים" של הצעות חוק פופולריות. אתר פרטי של בן אדם שמפרסם עצמו "ירוק" יכול להפוך להיות המקור מספר אחד להצעות חוק "ירוקות". איפה פה האוליגרכיה? אני נזכר שוב בשיר "GOD SAVE THE QUEEN" שבו מקללים הSEX PISTOLS
    את מלכת אנגליה. השיר הגיע למקום ראשון במצעד הפיזמונים אבל שמו לא היה כתוב שם. האוליגרכיה שמה ריבוע שחור אפילו שכולם ידעו מה מסתתר מאחוריו. כך גם יקרה עם חוקים שלא משרתים את האוליגרכיה. הם יגיעו לראש הטבלה גם אם זה יצטרך להעשות מפה
    לאוזן. אבל היום יש אינטרנט. כמות מצעדי החוקים תהיה כה מחרידה שאי אפשר יהיה בכלל לשלוט עליה (בדיוק כמו כמות מיצעדי הפיזמונים כיום). לשלוט על החוקים שיגיעו לראש יהיה יותר קשה מלנסות לשלוט במחירים בשוק חופשי או יותר גרוע, במוצרים עצמם.

    מרק

  13. יורם,

    לגבי מסננים,

    יש בהחלט משהו במה שאתה אומר, אבל עדיין האינטרנט הוא כלי הרבה יותר קשה לשליטה ומניפולציה מאשר העיתונות. בשוק הדעות העולמי (וזכור שהאינטרנט אינו מרוכז בארץ אחת) רעיונות זורמים ומתפשטים. קשה יהיה לנווט אותם. באינטרנט יש הרבה יותר ביקורת מאשר בעיתונות היומית.

    בעיתונות כיום בארץ, מספיק שאתה משפיע על שלוש קבוצות קטנות, וכל המידע ששהאזרח מקבל יהיה מוטה לחלוטין.

    מי שמכיר רטוריקה ותורת השכנוע, רואה שבאינטרנט מתרחשים תהליכי בקרה הרבה יותר גדולים מאשר בעיתונות, וכתוצאה מכך רמת השכנוע גבוהה יותר.

    אין פתרון מושלם, אבל הוא יותר טוב מהקיים כיום.

    כיום אינך שולט כלל על הדרך בה מתקבלים החוקים. הכל נסגר בחדרי חדרים, מבלי שתוכל לבחון את כל העסקות שהובילו לייצירתו של חוק כזה או אחר. כך האוליגרכיה יכולה לשלוט בית קלות.

    בישירה, הכל יהיה פתוח לדיון ציבורי. ותמיד יהיו מבקרים חדי עיין שיפרו כל אידילייה, שבעלי הכוח ינסו לייצר.

  14. איתי לירון הגיב:

    אני חושב שאנחנו מסתכלים על המציאות כאן יותר מידי ב"שחור ולבן", ולכן גם מנסים לחפש כל מיני אידיליות (זה החלק ה"לבן"). אבל במציאות אין אידיליות, ויש עוד המון צבעים חוץ משחור ולבן.

    אני לא קראתי את "חוק הברזל של הדמוקרטיה", אבל הטענה הבסיסית בו נראית לי מגוחכת:
    "בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה."
    ברור שבכל חברה אנושית תמיד תיהיה אוליגרכיה, מאלף ואחת סיבות: לא כל בני האדם נולדו עם תכונות זהות, לא לכל בני האדם יש רצונות ומטרות זהים ועוד ועוד. אני חושב שאפילו אין טעם להרחיב על זה.

    אז יופי – תמיד יש אוליגרכיה. תמיד האוליגרכיה תוכל להשפיע יותר על השלטון. אז מה? אם הדמוקרטיה הישירה לא תיהיה השיטה המושלמת שתפתור 100% מהבעיות זאת אומרת שהיא שיטה לא טובה? אני חושב שכאן גם נדב, וגם "חוק הברזל של האוליגרכיה" חוטאים בראיה של שחור לבן. מספיק שגרמנו לאליטה שתצטרך לשחד 3 מיליון אנשים במקום 61, וכבר שיפרנו את השיטה.

    נושא נוסף שתמיד חוזר בניגוח הרדוד של הדמוקרטיה הישירה הוא עניין המקצועיות והזמן. אנשים לא בקיאים בכל התחומים, ולכן הם לא יצביעו נכון בכל התחומים, ומכיוון שדמוקרטיה ישירה לא מושלמת ("לבנה"), אז היא בטח שיטת שלטון יותר גרועה, הרבה יותר מדמוקרטיה נציגותית, ומכאן למסקנה הסופית:
    אולמרט, תעשה לי ילד!!!!11
    יופי שאנשים לא לא בקיאים מספיק בכל התחומים (וגם על זה אני חולק, אבל לא משנה). אז לפחות תיהיה להם אפשרות להצביע על עינייני מוסר, שחיתות, והזדמנות להביע את הרצונות שלהם מהמדינה. אז פתרנו רק חלק מהבעיות של דמוקרטיה נציגותית. גם טוב, לא?

    בקיצור, אני חושב שההצלחה שלנו לא מוגדרת רק ביצירה של אידיליה, אלא "רק" בלשפר את מה שיש. תשאירו כמה בעיות לדורות הבאים, שלא ימותו משיעמום…

  15. > הציבור הוא הבוס: הבוס נותן הוראות קצרות. אין לסחור בנשק עם דיקטטורים. תסדרו שיהיה קל להגיע עם אופניים לעבודה. אל תחשוב על הציבור כמחוקק אלא כ”מטה מחוקק”. אם השכבה מתחתיו לא תעשה את הנדרש הציבור “יסביר” לה את הנדרש על ידי זה שיפטר אותה ויעמיד אותה לדין. חשוב שעקרון בסיס הוא שפוליטיקאים * אינם * יכולים לערוך את ההצעות והחלטת ציבור מחייבת אותם (חוקי יסוד).

    גם את המצב היום אפשר לתאר באופן דומה. הציבור "רוצה" חוקים מסויימים (נניח, שלא יהיה סחר נשק עם דיקטטורים), ואותם חברי כנסת שלא "ידאגו" לכך שזה יקרה יפוטרו (כלומר לא יבחרו מחדש). הסתמכות על הח"כים כמפרשי רצון הציבור מרוקנת את התוכן מרעיון הדמוקרטיה הישירה.

    > אתר פרטי של בן אדם שמפרסם עצמו “ירוק” יכול להפוך להיות המקור מספר אחד להצעות חוק “ירוקות”.

    כל ערוץ תקשורת, כולל אתרים ברשת, "יכול" להפוך להיות מסננת, אך העובדה היא שערוצים מעטים הופכים להיות מסננות רבות השפעה שיכולות למשוך את תשומת ליבם של אזרחים רבים, ואילו רוב הערוצים הם בעלי השפעה מזערית. מי ששולט בערוצים הללו מרכז בידו כח והוא חבר באוליגרכיה – שאר הציבור מתחלק בשארית הכח הפוליטי.

    ככלל, הרעיון שהצעות חוק מדברות בעד עצמן והטובות ביותר שבהן יצופו מעל השאר גם כאשר מדובר באוסף ענק של הצעות חוק אינו מציאותי.

    אם להשתמש באנאלוגיה למצעד הפזמונים: האם אתה סבור, לדוגמא, שהשירים הפופולריים ביותר כיום נקבעים ללא קשר ליכולת ההפצה של החברות שמקדמות את השירים? האם העובדה שכל להקה יכולה לטעון שיר בביצועה לרשת גורמת לאיזון בין להקה עלומה לבין להקה שמקודמת על ידי מנגנון יחסי ציבור רב אמצעים?

  16. טל:

    > אין פתרון מושלם, אבל הוא יותר טוב מהקיים כיום.

    > כיום אינך שולט כלל על הדרך בה מתקבלים החוקים. הכל נסגר בחדרי חדרים, מבלי שתוכל לבחון את כל העסקות שהובילו לייצירתו של חוק כזה או אחר. כך האוליגרכיה יכולה לשלוט בית קלות.

    > בישירה, הכל יהיה פתוח לדיון ציבורי. ותמיד יהיו מבקרים חדי עיין שיפרו כל אידילייה, שבעלי הכוח ינסו לייצר.

    כלל לא ברור לי שחקיקת חוקים באמצעות משאלי עם תהווה שיפור כלשהו (או לפחות שיפור משמעותי) ביחס למצב הקיים. המנגנון שיקבע אילו הצעות חוק יקבלו תמיכה באמצעות מערכת יחסי ציבור נרחבת יהיה נסתר בדיוק כמו המנגנון הקיים. גם היום ישנם מבקרים חדי עין שמנסים לשפוך אור ולנתח את הצורה שבה מתקבלות החלטות. אין שום סיבה להניח שהמבקרים יהיו יעילים יותר בשיטת משאלי העם.

  17. יורם!

    אתה מתחיל לעות את דברי.

    אני אמרתי שהציבור "יסביר" למועמדים על ידי פיטורייהם (המידיים) והעמדתם לדין. אתה עיותת את דברי לכך שאותם מועמדים לא יבחרו שנית. ההבדל הוא שמים וארץ.

    הטענות שלך שבשיטה שלי הציבור אינו יכול לשלוט ונסמך על נציגי הציבור "שיפרשו" את החלטותיו היא חסרת יסוד ושקולה לטענה כי מנ"כל בחברה אינה יכול לנהל אותה. זוהי שטות (לא אומר מילים יותר חריפות). אין שום דו משמעות במישפט "אין לסחור בנשק עם דיקטטורים" ובדמוקרטיה ישירה פירוש "עורך דיני" של המישפט יזכה את הפרשן בעשרים שנה בפנים (ולא – הציבור לא יצטרך לעשות את זה בעצמו – יהיה בן אדם שימונה על ידי הציבור ויקבל כסף על הכנסת פרשנים ליברלים לכלא על ידי העמדתם למישפט).

    הבעיה שלך היא שאתה חושב שמערכת אכיפת החוק תהיה כפופה בד"י לניבחרים. היא לא. היא תהיה כפופה לעם ולאחר כמה הדגמות (פיטורי ראשי משטרה שאינם עושים את חובתם) ראשי המשטרה יראו את האינטרס הציבורי כהבוס שלהם (והם יתוגמלו על כך בנדיבות). זהו הפרד ומשול באוליגרכיה שעושה הציבור.

    בקיצור – לא קונה.

  18. מסכים עם איתי, וגם בטווח הרחוק יותר עם מרק.

    היתרון של ד"י הוא שהיא מחליפה אוליגרכיא אחת במספר גדול מאד של אוליגרכיות. תכנון כבישים יֵעשׂה בסופו של דבר על ידי קבוצה קטנה מאד של אנשים. אין שום דרך שנושׂא כזה יגיע לכותרות הראשיות.
    אבל העושׂים במלאכה ידעו שיש על הכסף פיקוח.
    הם ידעו גם שהקהילות הנוגעות בכל קטע כביש יגלו עניין רב.
    וכאשר תצוצנה החלטות גדולות, כמו למשל האם לבנות כביש אגרה חוצה ישׂראל, הציבור ידרש לענות על השאלות הגדולות:
    * האם בכלל מוסרי לגבות כסף על שימוש בכביש? (כן!)
    * אילו ישובים יהנו מצמתים גדולים בקרבת מקום?
    * האם לא כדאי בכלל להפנות את כל המשאבים לפתוח הרכבת? (כן!!)
    בכך לא צריך הרבה ידע, וגם לא הרבה זמן. צריך לחוות דעה. לכל ישׂראלי יש דעה על כל דבר בכל מקרה.

  19. אני גם מסכים עם איתי (ובטווח הרחוק מארק) – כי הנטיה של יורם היא ל"חשיבה שרוולית" – כאילו נשים מנגנון של דמוקטריה ישירה, אבל כל ההתנהלות של המערכת תשאר אותו הדבר. זה לא יקרא – כשם שההתהלות של בתי מלוכה (לדוגמה הוצאות שרירותיות להורג) השתנתנה עם הכנסה של נציגים – אז אפשר למצוא פה ושם עוד התנהגות כזו (המוסד הורג אנשים) אבל אין מה להשוות את זה למצב קודם השינוי המוסדי והתרבותי.

    גם אני חושב שאוליגרכיה מסוגים שונים תמיד תהיה – והיא נוכחת אגב בכל שיטה ששמעתי עד כה (אולי למעט בולו בולו שם היא יכולה להיות מקומית) – לדוגמה אם יש שליטה ריכוזית על התקשורת – הדבר משפיע על התנהלות השלטון בלי קשר לשאלה איך המערכת הפוליטית בנויה – אם זה דיקטטור יחיד או דמוקטריה ישירה או הגרלת נציגים.

    יורם, עם כל הכבוד ליחסי ציבור היפה הוא שאפילו במצעדי הפזמונים (שאותן מדרגות ילדות בנות 13, ושאכן יש הרבה השפעה של יח"צ) יש לפעמים הפתעות ועליה של זמר כשרוני "סתם". כך זה לגבי הסקס פיסטולס לדוגמה ולהקות ואמנים אחרים. השאלה שאתה מעלה היא שאלה שלא קשורה כמעט בכלל לשאלה איך המערכת הפוליטית בנויה – אלא השאלה איך בנויה המערכת התקשורתית – ואלו שאלות כמעט במישורים מקבילים (למעט הקשר התרבותי שמקשר בינהן וקשרי הון עיתו שלטון).

  20. שלום יורם, אורי ודרור!

    אני מסכים עם אורי ודרור (שמסכימים איתי ולכן קל לי להסכים אתם), אבל יש לי להוסיף נקודה. במצעדי הפיזמונים אין הרבה מה להרוויח דוקא מבחירת שיר מסוים מלבד למנהלי חברות התקליטים שלהם זה ענין של כסף (החברה שלי תרויח או חברה מתחרה). בדמוקרטיה ישירה יש ** לכל אזרח ** מה להרויח באופן אישי מבחירת ההחלטה הנכונה. לצאת או לא לצאת למלחמה יכול להיות ענין של חיים או מוות לאזרח או לילד שלו, תקציב שקוף זה פחות שחיתות ולכן חינוך, בריאות ותשתיות טובות יותר. מכיון שאני חושב שאנשים משקיעים הרבה יותר מחשבה כשיש להם מה להויח באופן אישי (ופה יש להם מה להרויח יחסית לסתם שיר במצעד הפיזמונים) התוצאה היא שיהיה מאוד מאוד מאוד קשה לשכנע אותם שלא צריך תקציב שקוף וכדומה. התופעות של עלית חוקים למרות רצונה של האוליגרכיה יהיו הרבה יותר נפוצות מאשר עלית שירים במצעדי פיזמונים. בקיצור אני חוזר על שוב על טענה: שמישהוא יראה לי שהוא מצליח לדמין מצב שבו מצליחים לשכנע ציבור נגד תקציב שקוף. אני מנסה לשכנע אנשים להראות לי סיטואציה שכזאת כבר כשנה ועד עכשיו אף אחד לא ניסה אפילו – זה ברור גם למה. תקציב שקוף יעבור בשבוע הראשון גם אם לא יזכירו אותו בערוצי התקשרות הראשיים אפילו פעם אחת. זה יעבור אפילו אם נצטרך לעשות את זה מפה לאוזן ולדעתי זה לא יקח יותר משבוע שבועיים לעבור מפה לאוזן בין כל אזרחי המדינה.

    דרך אגב, למי שמצביע מרץ זהבה גלאון מכה היום שנית התגובה לרצון במישאל עם: "זו טעות, תפקידה של הכנסת להחליט" (לגבי נסיגה משטחים). מרץ דרך אגב היא המפלגה הדמוקרטית הישראלית וזהבה גלאון היא הסיבה שלעולם, לעולם, לעולם אני לא מצביע להם שוב.

  21. מרק –

    אם תקציב שקוף (אגב, מה זה?) הוא רעיון שתועלתו כל כך ברורה באופן מיידי לציבור הרחב, איך זה שלא נתקבלה חקיקה שכזו שבמקומות בהם קיימת חקיקה מבוססת משאלי עם, כמו קליפורניה?

    (מאחר שאיני יודע מהו תקציב שקוף, ייתכן שחקיקה כזו דווקא כן נתקבלה באמצעות משאל עם בקליפורניה ופשוט איני מודע לכך. אבל אם כך לא ברור לי מה האפקט החיובי של החקיקה, מאחר שלא נראה לי שרזי התקציב ברורים יותר לקליפורנאי הממוצע מאשר לישראלי הממוצע.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s