ט' באב – על חשיבות הדיון

הפוסט לט' באב נכתב על ידי עדו שטיינברגר, עבור הבלוג של קדומים. הפוסט יעסוק בחשיבות הדיון. הדיון מהווה חלק חשוב בדמוקרטיה, ותהליך מרכזי בדמוקרטיה ישירה, על פי חלק מהאסכולות.

צום קל לצמים, ושבוע טוב,

מנורת שבעת הקנים בשער טיטוס

על מה שקורה כשאין דיון, אפשר ללמוד מן הספור המפורסם על קמצא ובר קמצא שסופו של הסיפור כידוע הביא לחורבן בית המקדש השני וליציאה לגלות הארוכה ביותר.

 

הסיפור מתחיל כאשר בעל בית מבקש מן המשרת שלו שיזמין לסעודה את קמצא אוהבו, אבל משום מה המשרת שומע בר קמצא, ומזמין אותו, ואף על פי שהוא יודע שבר קמצא הוא שנוא על בעל הבית שלו. ויש כאן שתי נקודות להיתבוננות. האחת מה קורה כאשר לא מקשיבים לדברי השני בסבלנות ובתשומת לב, והנקודה השניה היא המוזרה והקשה יותר, שהרי אפילו אם המשרת חשב שבר קמצא מוזמן מדוע הוא מציית בצורה עיורת? מדוע לא מעלה את תמיהתו בפני אדונו, הרי ידע על מידת השנאה בין השניים? ואולי אפשר לשער שבעל הבית הוא לא אדם ששואלים אותו ודנים איתו ומעלים בפניו ספיקות, ולא יגידו לו מה לעשות או לחשוב, כפי שרואים בהמשך הסיפור על מידת העקשנות שלו, כשאינו מוכן שבר קמצא השנוי עליו ישלם אפילו את כל הסעודה על כל מוזמניה. נמצינו למדים למה מובילה חוסר התיחסות לזולת או מצד חוסר הקשבה מתוך אי תשומת לב או מתוך עודף בטחון בעצמי רצוני מעמדי וכו.

לאחר שבר קמצא מגורש בבושת פנים הוא אומר לעצמו שאותם תלמידי חכמים שישבו בסעודה ולא מיחו בבעל הבית עשו שלא כהוגן, ועל כן יש להתנקם על כך, והלך להלשין לקיסר. ומי אמר לבר קמצא שלא נהגו כהוגן? אולי אם היה שואל אותם היו מסבירים לו מדוע לא מיחו, ואף אם אולי לא היה משתכנע לגמרי אולי היה רואה איזה שמץ של טעם בהחלטתם, ולא היה נוקט בצעד כל כך דרסתי של הלשנה שהביאה אחר כך לחורבן.

וישנה עוד נקודה למחשבה והיא כיצד מרגיש אדם שאף אחד לא מוכן לשמוע אותו. אדם כזה כמו בר קמצא נוקט בשיטה אלימה שבסופו של דבר כולם נפגעים ממנה.

נקודה אחרונה שרואים מן הסיפור היא הדינמיות השלילית של חוסר תקשורת בריאה דיון. שהרי אם היינו עוצרים את הסיפור באמצע, בכל שלב, לא היו לו תוצאות קשות אבל כנראה שדברים לא נעצרים וכדור השלג מתגלגל עד שבסופו של סיפור נחרבנו ברוחנו המקדש, ובגופנויציאתנו לגלות."

אומרים חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
ואם יבא אדם וישאל והרי כשאנו לומדים משנה, גמרא,מדרשים,הלכה אנו מוצאים מחלוקות רבות בין התלמידי חכמים, והיכן השלום??!! על כך אמר הרב קוק שהשאלה הנ"ל מבוססת על הנחה שאינה נכונה, והיא ששלום זהו מצב של אחדות דעות, שכולם חושבים אותו דבר, אבל למעשה האמת היא הפוכה לחלוטין מן הסיבה הפשוטה שאין מציאות כזו בעולם, שהרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ואם כך שבעל כורחינו דעותינו שונות, כיצד נחיה בשלום אחד עם השני? עונה הרב קוק: " הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו". פירוש ע"י שנקיים דיון ביננו, ומתוך שכל אחד יביע את דעתו, רצונו ומאידך יחשף גם לדעתו ורצונו של זולתו, וכל אחד יאיר לחבירו נקודות שלא חשב עליהם וכו' מתוך כך יוכלו להגיע לרצון משותף ואפילו אם יהיו נקודות שאין עליהן הסכמה גם בסופו של דיון, מכל מקום תהיה הערכה וכבוד לזולת ולדעותיו וממילא יהיה שלום. וכך בעצם קורה בלימוד התורה שהחכמים מאירים לנו את המציאות באורות שונים, מנמקים, מביאים ראיות, סברות ובסופו של דבר מנסים להגיע להכרעה כיצד עלינו לנהוג.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ט' באב – על חשיבות הדיון

  1. חזק וברוך!

    מקבל את הדברים, כל עוד נזכור שסיפור קמצא ובר-קמצא לא היה, אלא משל היה.

    לגבי הר' קוק – יש חן רב בהרבה מנבואותיו, ויש מהן שמרעידות אמות הספים. ועם זאת, אני תמיד חושד בכשרים, ביחוד בעניין הצמחונות. העתיד הורוד בו כל העולם חי בשלום, ואנו נמנע מאתנו להנות מבשׂר חיה, אינו מושלם מספיק לטעמי.

    איפכא מסתברא, מביאין ראיה מן הרובליט:
    כן, אם תופיע קשת בענן
    כן, אם תופיע קשת בענן
    אלי הטוב, הו, תן סימן
    אלי הטוב, אני מוכן
    שרק תופיע קשת בענן.

    צום קל גם לצמות…
    ובבניין ציון ננוחם:
    http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t2308.htm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s