מודל לדמוקרטיה ישירה – שלב ביניים

 

 קבוצה מגוונת דנה

מסמך זה מנסה לסכם את מחשבותינו על דמוקרטיה ישירה. המסמך כולל, למיטב הבנתי את מכלול המודלים שהצענו והוא משתדל לסכמם בצורה קוהרנטית. אשמח אם תוכלו להעיר הערות לגבי הסעיפים השונים. כיוון שזה מסמך שמסכם את העבודה של כולנו, יהיה חשוב שתשאשרו את המסמך גם אם אתם מסכימים איתו במלאו. מי שחש שהחלק שלו במודל אינו בא לידי ביטוי, אנא יעיר ואני אנסה לעדכן. כמו כן מומלץ לערוך את המסמך המשותף של המודל בויקי

 

בתחילת פעולתה של התנועה כולנו דיברנו על דמוקרטיה ישירה, ועל הרצון שלנו לאפשר לאזרחים להשפיע על התנהלות המדינה. רובינו לא כל כך ידענו איך בדיוק יוצרים מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להשפיע. לחלק מאיתנו היה מודל חלקי והייתה תפיסה מסויימת על הדרך בה ניתן לעשות זאת. אבל לאחר כמה חודשים של דיונים מפרכים ומרתקים על דמוקרטיה ישירה, אני חושב שהצלחנו לגבש שש הצעות למנגנונים שיאפשרו לבטא את רצון האזרחים בצורה מדוייקת יותר. כל מנגנון יכול לפעול בנפרד או במשותף עם כל אחד מהמנגנונים האחרים. מסמך זה מהווה סיכום של ששת המנגנונים. המנגנונים המתוארים כאן נכונים לכל אירגון, בין אם הוא מקומי או ארצי.

 למרות שדמוקרטיה ישירה בצורתה המקסימלית מדברת שלטון ישיר של הציבור ללא נציגים, נכון לעכשיו מצב זה כנראה אינו בר ביצוע. כדי שתהליך זה יקרום עור וגידים יום אחד, נראה שהציבור יצטרך להתרגל לכך שיש לו השפעה על מהלכי המדינה. לכן בשלב זה המודלים עוסקים בניתור של פעולות הנציגים על ידי הציבור, ואפשרות של עקיפת הנציגים או הדחתם במקרה הצורך. בהמשך, אני מקווה שתחושת היכולת של הציבור ותהליך של חינוך למעורבות, יובילו להשתתפות רחבה יותר של הציבור בהנהגת המדינה.

המודל המוצג כאן, התפתח מעבודת הצוות שלנו ומהצעות נפרדות שכל אחד מאיתנו העלה. המודל מנסה לתת סדר בשיטות שהוצעו, ולהסביר מדוע אנו מציעים פתרון כזה או אחר. המודל גם מציע שככל שיותר אלמנטים שמוצאים כאן יתקיימו בארגון או מדינה, כך תגדל מידת ההשפעה של האזרח על המדינה או הארגון בו הוא נמצא.

יחד עם זאת, המודל הזה אינו סיום, כי אם התחלה. לפנינו עוד דרך ארוכה. לפני שנוכל לבחון כיצד פועל מודל זה במציאות. נצטרך למצוא דרכים לגרום למוסדות להפוך לדמוקרטיים. נצטרך לברר מה יגרום למוסדות שמקבלים את העקרונות הללו לשמור על רמת דמוקרטיזציה גבוהה, או לאבדה. גם אם מוסדות יוקמו על פי העקרונות הדמוקרטיים, עדיין תאוותו של האדם לכוח, ויכולתם של פוליטיקאים למצוא פרצות במנגנונים כדי למקסם את כוחם, יהוו אתגר גדול ביצירת דמוקרטיה אמיתית, שבה לאזרח הפשוט יש אפשרות השפעה יעילה על החברה בה הוא נמצא.

אנחנו בתחילתה של דרך, ויש לפנינו עוד עבודה רבה.

המודל

רוב בני האדם עסוקים בענייניהם הפרטיים. בין אם זה מלחמת קיום ממשית, ובין אם זה שיעבוד ליצריהם ולתאוותיהם. חלקם מצליחים לעלות מעל המדרגה האישית ומשקיעים זמן איכות בבני זוגם ובילדיהם. רק מיעוט קטן עוסק בהשקעה בחברה הכללית בה הוא חי, כחלק משיפור חיו האישים, המשפחתיים והחברתיים.

לעומת רוב האוכלוסייה שאינו עוסק בפוליטיקה, יש מיעוט קטן מאד של אנשים, שעיקר עיסוקם הוא בפעילות פוליטית. על אף שבאופיה פעילות כזאת צריכה הייתה להיות מכוונת להגדלת טובת הציבור, נמצא לא פעם שאנשים העוסקים בפעילות ציבורית פועלים מאינטרסים אישיים וקידום טובות אישיות. לא פעם ולא פעמיים, אנו מוצאים פוליטיקאים שעושים לביתם על חשבון הקופה הציבורית והעוצמה שמשרה ציבורית מעניקה. אין זה אומר שכול הפוליטיקאים כאלו, אך זהו כנראה הכלל, ואילו האידאליסטים האמיתיים, שפועלים לטובת הציבור, חלקם מועט בהרבה. גם מתוך אותם אידאליסטים, יש הנופלים תחת השפעתו המשחיתה של הכוח והממון הנמצאים בשליטת העוסקים בהנהגת הציבור, וברבות הימים הם עצמם הופכים למונעים על ידי אינטרסים אישיים.

ולכן, כיוון שאנו עוסקים במצב הקיים, ולא במצב האידאלי, יהיה עלינו להיטיב את המצב הקיים, לאור המציאות בה אנו חיים, כדי שבהמשך, אם נצליח לגרום לכך שהאזרח ירגיש שיש לפעילותו הציבורית יותר השפעה, הוא יטה לגבור על קשיי היום יום והתאוות וילמד להשקיע חלק מזמנו בקידום טובתו, טובת משפחתו, חבריו ושכונתו, דרך פעילות במימד הציבורי.

הנחת היסוד לבניית כל מודל דמוקרטי היא שהמדינה שייכת לכל אזרחיה במידה שווה. כל האזרחים צרכים להנות מהשרותים ומההגנה שהמדינה מעניקה במידה שווה, ואין אזרחים שהמדינה שייכת להם יותר מלאחרים. לכן נובע מכך שהריבונות על המדינה צריכה להישמר לעולם בידי האזרחים, ואילו הנציגים ואלו שעוסקים בניהולה, הם רק משרתי הציבור ולא אדוניו.

כדי לשמר את העיקרון הנ, ולא להשאירו כסיסמא ריקה, יש לפתח מנגנונים שיבטיחו שהריבונות תישאר בידי הציבור.

המנגנון הקיים כיום הוא מינוי כנסת נציגים לתקופה של ארבע שנים, והחזרת הבחירה לאזרחים כל ארבע שנים, כדי שיבחרו נציגים חדשים. אלא שהמודל הזה אינו מצליח לעמוד בפני השפעתם הסגולית הגבוהה של קבוצות כוח והון. שיטות פעולה שונות מאפשרות לקבוצות כוח קטנות אלו להשפיע על הנציגים הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסיה, ולגרום לכך שמשאבי הציבור יועברו לטובת הקבוצות הללו.

חלק נכבד מהיכולת להשפיע נובע מהצורך של המתמודדים בבחירות בקבלני כוחות ובעלי הון שיסיעו בהבאת בוחרים ובמימון מסעי פרסום יקרים מאד. הצורך בגיוס כספים ועשרות אלפי מצביעים גורמים לכך שהנציגים הנבחרים יהיו חייבים טובות רבות לבעלי הון  ולקבלני קולות שתמכו בהם. גם פקידי ממשלה שנמצאים בצמתי קבלת החלטות, יכולים לקבל טובת הנאה בצורת קבלת משרות עם הכנסה נדיבה לאחר שיסיימו את תפקידם הציבורי. בנוסף, כמובן יש את שיטות הסטת המשאבים על ידי שוחד והענקת טובות הנאה, או קשרי כוח.

שיטה מקובלת לנסות להתמודד עם הבעיה היא על ידי אכיפה וענישה על עברות של מנהל לא תקין. אך שיטה זאת אינה יעילה במיוחד, כיוון שגם ראשויות האכיפה והחוק, נמצאות בתהליך של סיאוב, ומשחקי כוחות עם גורמי הרשויות המחוקקות והמבצעות, מקשים עליהן לפעול. כמו כן, חלק מהתהליכים של הפעלת לחץ על הנציגים או גורמי הממשל, נחשבים חוקיים, כמו מתן תרומות,  שימוש בקבלני קולות, או מעבר לשוק האזרחי לאחר שירות ציבור, ולכן אינן יכולות להיות מטופלות על רשויות החוק.

לכן השיטה שאנו מציעים מתבססות על הענקת כלים חוקתיים שישמרו את הריבונות בידי הציבור, על אף שבשגרה הנציגים הם אלו שינהלו את ענייני המדינה. הכלים החוקתיים הללו יאפשרו לציבור לבקר ולהגביל את הנציגים במידת הצורך. רוב הכלים שאנו מציעים קיימים בעולם ועמדו במבחני המציאות. אנו מונים חמישה סעיפי הגבלה, וסעיף תקשורת אחד. כאשר חמשת סעיפי הגבלת הכוח, תלויים במידה רבה בסעיף התקשורת וביכולת של הציבור לקבל מידע מהימן מהתקשורת, ולכן סעיף התקשורת צריך להיות החשוב מכולם.

סעיף הגבלת כוח א' – הדחת נציגים (Recall)אולמרט הכריש

הסעיף הראשון הוא אפשרות ההדחה של נציגים ואנשי ממשל (recall) ע"י האזרחים. אפשרות זאת קיימת במידה מוגבלת במדינות בארה, במחוז בקנדה ובוונצואלה (איתי מעיר שזה אולי כתוב בחוקה של ונצואלה, אבל רק תנסה להדיח מישהו שצ'אבס מינה… ). במידה והציבור מרגיש כי הנציג אינו ממלא את השליחות שהציבור יעד לו, יהיה רשאי הציבור להדיח את הנציג. את ההדחה ניתן לבצע בשתי דרכים:

א) על פי אחוז אי שביעות רצון בציבור באמצעות משאל ציבורי שיערך באופן סדיר. אחוזים גבוהים של אי שביעות לצורך הדחה יהפכו את השלטון ליציב יותר, אך יקטינו את יעילות הפיקוח של האזרחים על הנציגים. אחוזים נמוכים של אי שביעו רצון יגבירו את הפיקוח על הנציגים, אך יגרמו לשינויים תכופים בשלטון. 

כחלק מתהליך ההדחה, ניתן לאפשר שימוע ציבורי, שבו תהיה אפשרות לנציג להציג את עמדתו בצורה מסודרת, ותתאפשר גם הצגת העמדה הקטגורית של אנשים החושבים כי הנציג לא עמד במנדט שהציבור יעד לו.

גישה אחרת להדחת נציגים, נמצאת במנגנון שנקרא "דמוקרטיה דינמית" (קישור לווקיפדיה האנגלית ולדף אצלנו). על פי שיטה זאת, לאזרח יש אפשרות להצביע בכל וועדה ציבורית, אבל כיוון שרוב האזרחים אינם יכולים לפנות לעצמם זמן להשתתף בצורה יעילה בתהליכי קבלת החלטות, יכולים האזרחים למנות נציגים שייצגו את רצונם בוועדות השונות. לנציגים אלו יהיה כוח הצבעה בוועדות, כמספר האזרחים שתומכים בהם. לאזרחים יש אפשרות בכל רגע נתון למשוך את הקול מהנציג שלהם ולהעביר אותו לנציג אחר, או להצביע בעצמם בוועדה. כך ייווצר מצב בו לאזרחים תהיה יכולת השפעה גדולה על הנציגים, ועל קבלת ההחלטות.

סעיף הגבלת כוח ב' – חקיקה עוקפת נציגים

על פי סעיף זה, אזרחים יכולים להעלות חוקים משל עצמם, במסלול עוקף נציגים. שיטה זאת נפוצה מאד ונהוגה במדינות רבות יחסית. הן מעוגנות בחוק, כחלק מהליך קבלת חוקים אלטרנטיבי במדינות בארצות הברית ובשוויץ. לאחר איסוף של אחוז חתימות קטן, יכולים האזרחים להעלות את ההצבעה למשאל ציבורי. אם ההצבעות עוברות בהחלטת רוב, והחוק מתאים לחוקה, ההצעה הופכת לחוק ומחייבת את הממשל.

 

סעיף הגבלת כוח ג' – אישרור החלטות הנציגים על ידי הציבור

סעיף האישרור אומר שכל החלטת ממשלה או כנסת  צריכה לעבור אשרור של האזרחים. החלטה תאושר חותמת אישור אדומהרק לאחר שאחוז מסוים מהאזרחים יאשר אותה. אי השתתפות בהצבעה תחשב כאילו אותו האזרח אישרראת ההחלטה. במבט ראשון, ההצעה ניראת כמתכון בטוח לשיתוק יכולתו של הממשל לפעול, אך כיוון שאנו מעריכים שרוב האזרחים יעדיפו לא להשקיע מזמנם בקריאת ההחלטות ובהתייחסות אליהם, סביר להניח שרובם הגדול של האזרחים לא ישתתף כלל בהצבעה. לכן, כדי לאפשר לממשל להתנהל בצורה תקינה, אי הצבעה תחשב כהצבעת אישור החוק. כתוצאה מכך, כאשר  לציבור יש אמון במנהיגות, רוב ההצבעות יעברו ללא בעיה. רק הכרעות שתעוררנה מחלוקת או שתהיה להן חשיבות רבה בעיני חלקים נרחבים בציבור יהיו בסכנה של דחייה ע"י הציבור. סביר להניח שממשלה שהציבור תומך ומאמין בה, תעביר החלטות ללא קושי בעוד שממשלה שתאבד את אמון הציבור, תתקשה בהעברת החלטות. על ידי חיוב תהליך האישרור, ניתן בידי הציבור כלי חשוב לשימור הריבונות הסופית שלו.  האחוז הנדרש לאשרור החלטות וחוקים, יקבע על פי מידת ההשפעה שרוצים להעניק לאזרחים על הממשל, אל מול הצורך בתפקוד הממשלה בצורה סבירה.(ניסוח קולח יותר)

שיטה רדיקלית יותר, שהציע מרק ולצר (קישור), היא שיטה בה אין כלל החלטות נציגים, וכל ההחלטות מתקבלות על ידי "הצפת החלטות" להצבעה ציבורית. הציבור, בתהליך דינמי מתמשך יציע הצעות, ואלו שיזכו לתשומת לב גדולה יוכלו לעבור להצבעה ציבורית, ולהתקבל לאחר שיזכו ברוב.

סעיף הגבלת כוח ד' – שקיפות

סעיף רביעי, הוא סעיף המחייב את השלטון לנהוג בשקיפות מלאה, כך שהאזרחים יוכלו לבקר בלא קושי את מהלכי השלטון. בצורה כזאת, יוכל הציבור, דרך אנשים פעילים שיבדקו את פעולת השלטון, לברר כיצד התקבלו ההחלטות. להיכן בדיוק הולכים הכספים, והאם יכול להיות שיש ניגודי אינטרסים או קשרי הון-שלטון. בתוך השקיפות עלינו לכלול שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות במצב הכספי של הנציגים ודרכי פעולתם, ושקיפות תקציבית מלאה (תקציב הביטחון אינו נכלל בכלל זה, ודורש דיון מיוחד שיבהיר כיצד ניתן למנוע שימוש לא רצוי בתקציב הביטחון, ומצד שני לאפשר למערכת הביטחון רמת סודיות הנדרשת להתמודדות עם האיומים על המדינה).

סעיף הגבלת כוח ה'האפשרות להתפצל (fork)

מקובל לחשוב כי בדמוקרטיה יש לנהוג על פי החלטת רוב. אך מצב זה יכול להביא לא פעם לבעיות בתוך האירגון. אם המיעוט נאלץ לקבל את דעת הרוב, בניגוד לרצונו האישי, והניגוד הזה גורם לתסכול רב למיעוט, יכולה להתפתח אנטגוניזם בין קבוצות שונות בארגון. כאשר הארגון הוא מדינה, לא פעם פורצים על רקע אי המוכנות של הרוב להתפשר עם המיעוט, סכסוכים אלימים בהם קבוצות בדלניות מבקשות לקבל עצמאות, ומלחמות אזרחים פורצות.

קיימת גם תופעה הפוכה בה המיעוט מהווה לשון מאזניים לקבלת החלטות, ולכן המיעוט יכול לכפות את רצונו על הרוב, כמו במקרה של המפלגות החרדיות בישראל. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מתחים וכעסים בין הקבוצות.

כדי למנוע את התערערות הרצון לפעול בקבוצה, אפשר להציע שהחלטות יתקבלו רק לאחר קבלת אחוזי הסכמה גבוהים בקרב הציבור או הנציגים. אלא שבמקרים כאלו, יכול להיווצר מצב בו הרוב שוב נזקק להסכמת המיעוט, ותיווצר דיקטטורה של המיעוט.

כדי להתמודד עם הבעיה התפתחה בקהילות הקוד הפתוח תרבות של פיצולים. במידה ואין הסכמה בין מיעוט לרוב (ובמקרה הזה המיעוט יכול להיות אדם אחד), המיעוט יכול לעזוב את הקבוצה ולפתור את הבעיה בדרך שלו. שיטת הפיצול נהוגה באופן טיבעי באירגונים ולונטרים בהם יש מחלוקות סביב סוגיות עמוקות שאינן לישוב. כאשר תת-קבוצות מרגישות שאין החלטות הרוב מוסכמות עליהן יכולות תת-הקבוצות לפרוש מהארגון ולהקים ארגון מקביל ואף מתחרה.

יתרונו הגדול של הפיצול הוא שהוא מבהיר לשני הצדדים שיש להם מה להפסיד ומה להרוויח משיתוף פעולה או התפצלות. כך תהיה שאיפה בקרב הקבוצות לפעול בצורה משותפת, כל עוד הקבוצות דואגות שהאינטרסים המשותפים יגברו על האינטרסים הנוגדים. תהליך זה יוביל לתהליכי של התחשבות וחשיבה משותפת.

יש להדגיש שברמת המדינה יש בעיה לאשר פיצולים, כיוון שרוב המדינות אינן ששות לוותר על חלקי אדמה שכבשו. רבים מהסיכסוכים ברחבי העולם היו סביב ניסיון של קבוצות חלשות להשתחרר מאחיזת קבוצות כוח שאחזו במדינה. הניסיון לקבל עצמאות (או fork בשפת הקוד הפתוח), הובילו למלחמות אין ספור. כנראה שרק מיעוט של מדינות היה מוכן לוותר על חלקי מדינה למען פיצול מקבוצת מיעוט שמרגישה לא שייכת לקבוצה החזקה במדינה. המקרה של קנדה וחבל קוויבק, הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות למוכנות של מדינה לוותר מרצונה על חלקי ארץ. לכן נראה, כי אפשרות של פיצול ישימה בעיקר בארגונים, ופחות במדינות.

סעיף מידע

לבסוף, כל הסעיפים הללו יושבים על תשתית בסיסית של תקשורת ציבורית אמינה. באמצעות תקשורת אמינה, יכול הציבור לבקר בצורה מלאה ונכונה את מהלכי הנציגים, ולברר את דרכו בצורה אמיתית.

בגלל ההשפעה הרבה שיש לתקשורת על דרך החשיבה של הציבור והמידע הנגיש לציבור, לקבוצות כוח חשוב מאד לשלוט בתקשורת. לכן, מכל הסעיפים הנ, הגעה לתקשורת אמינה היא התהליך הקשה ביותר להשגה. כל ניסיון לבזר את התקשורת וליצור תקשורת אפקטיבית ואמינה יאלץ להתמודד עם ניסיונות לקנות את התקשורת הזאת ולהשפיע עליה.

על מנת ליצור תקשורת יעילה כזאת, יש להקים תקשורת שתהיה דמוקרטית לגמרי, ושבה הציבור ישלוט ולא גורמי הון או ריכוזי כוח. תקשורת כזאת תידרש גם היא להתקיים כארגון הנוהג בדמוקרטיה פנימית מלאה, על פי העקרונות שציינו לעיל. נראה ש"שקוף" היא אכן יוזמה בכיוון הנכון. בלעדי יוזמה כמו "שקוף", לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית שבה כלל הציבור נהנה מיתרונות המדינה, ולא רק קבוצות כוח קטנות.

גם אם תושג תקשורת דמוקרטית כזאת, עדיין, יהיה צריך למצוא תהליכים שימנעו מסירת מידע מעוות, שנועד לשבש את הליך הדיון הציבורי. למנוע מדמגוגים המנסים להסית את הציבור למהלכים על פי הצהרות שאין להן אחיזה במציאות. אך נראה שחלק גדול מהפתרון לבעיה זאת נעוץ בהתפתחותה של תקשורת מבוזרת וביקורתית אשר הולכת ומתפתחת בעידן הרביעי של התקשורת (קישור), וכן בהגדרות איסור לשון הרע, ובאופי הדיון התרבותי שאליו אנו צריכים לשאוף.

סיכום

כל התהליכים הללו, נועדו ביחד ולחוד להבטיח את שמירת ריבונות הציבור על המדינה ועל נציגי הציבור. ככל שיותר סעיפים כאלו יאומצו, כך יהיה בידי הציבור כוח גדול יותר לחייב את הנציגים לייצג את הרצון האמיתי של הציבור.

מסמך זה הוא מסמך ראשוני. כדי לפתחו ולהופכו למסמך רלוונטי יש לבדוק ארועי דמוקרטיה ישירה לאורך ההיסטוריה, ולבדוק האם וכיצד הם תואמים למודל שהצגנו. גם לאחר שנרחיב ונבדוק מיקרי בוחן, המסמך הזה עדיין אינו מסביר כיצד למקסם כל סעיף, וכיצד להתגבר על מכשלות שכל סעיף יוצר. המסמך אינו מסביר כיצד ניתן יהיה לגרום לאירגונים לקבל עליהם חוקה כזאת. כל מה שהמסמך מנסה ליצור, זה תשתית בסיסית רעיונית ראשונית, שעליה ניתן יהיה לדון. יהיה זה תפקידם של הדנים לדון על כל סעיף וסעיף ולבחון כיצד ניתן ליצור בו אופטימזציה וכיצד יום אחד ניתן יהיה להכניס אלמנטים כאלו ואחרים מהמסמך לארגונים אמיתיים.

המסמך מופיע גם בפורמט ויקי, וניתן לשפר אותו לאור הדיונים

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מודל לדמוקרטיה ישירה – שלב ביניים

  1. שלום טל!

    שוב אני חוזר על מה שאני אומר כבר שנים: כל הסעיפים נובעים מזכות הציבור להכריע. לדוגמא: אם הציבור הוא הבוס אז הוא יכול לפטר פוליטיקאי וקיבלת את סעיף א. עוד דוגמא: אם הציבור הוא הבוס אז הוא יכול לבטל חקיקה וקיבלת את סעיף ג. עוד דוגמא: אם הציבור הוא הבוס אז הוא יכול הוא יכול להחליט על שקיפות מלאה (תקציבית או אחרת) וקיבלת את סעיף ד וסעיף המידע. וכולי וכולי.

    את סעיף ב שהוא החשוב ביותר לדעתי אתה מצניע מסיבה פסיכולוגית: אתה מפחד ממנו. זו הסיבה גם שהוא הכי קצר למרות שהוא הכי חשוב. זו גם הסיבה מדוע שמת בו "חתימות". שו "חתימות"? אנחנו במאה ה-21! אם מליון איש שמים קליק על הצעה באינטרנט אז היא עולה להכרעה בלי חתימות, בלי אירגון מסובך ובלי נעליים. מספיק כבר עם חתימות וקלפיות – הן שייכות לעידן שכבר נגמר (עוד מעט נחזיר גם שורים חורשים).

    עוד תיקונים לסעיף ב (החשוב ביותר): אין לנציגים זכות התערבות בניסוח ההצעות! (חשוב מאוד!). כל אחד יכול להעלות הצעות (אולי אפשר להגביל את כמות ההצעות כדי שלא יהיה מבול אבל זה לא קריטי כל עוד ההגבלה הגיונית ושיויונית). מותר לפסול הצעות רק על פי קריטריון אחד: חוסר התאמה לחוקי יסוד אשר יש צורך ברוב מיוחס כדי לשנותם. זהו.

    אני הייתי מקצץ את כל המסמך לסעיף ב. אם לא אז הייתי שם את סעיף ב בהתחלה ואחר כך שם את כל שאר הסעיפים כנובעים ממנו וכדוגמאות למה אפשר לעשות כאשר סעיף ב מיושם.

    מרק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s