תהליכי קבלת החלטות באירגונים, כגורמי היררכיה

נכתב על ידי טל ירון

מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.rat-chees

רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.

כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).

סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.

לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח,  במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.

קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.

כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.

 

אובמה מנסה להניע את הקונגרס

אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.

במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.

כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.

כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.

בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s