דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית

(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).

אוליגרכיה לא נבחרת

שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?

דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים (שהיו בתי משפט עם 200 עד 6000 מושבעים).

כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" שווה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים מקבלים, לא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.

כל יכולתינו להשפיע בין כל מערכת בחירות, מסתכמת על ידי הפגנות ומחאות. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. אבל מול המכתבים הללו, וההפגנות, נמצא מערך לוביזם משומן היטב, שניחן ביכולת השפעה גדולה בהרבה.

מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים על פי עדויות בתקשורת מבעלי הון או מאירגונים בעלי הון.

ehud_barakכך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון. סביר להניח שכמעט בכל מערכת בחירות הסכומים הגדולים הללו מגיעים מבעלי הון. והתוצאה היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. כתוצאה מכך, יש לחברות הלוביזם או לקשרים החברתיים הישירים של בעלי ההון עם הח"כים, השפעה סגולית גבוה בהרבה מההשפעה של האזרחים על הח"כים.

כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע על התנהלות המדינה יותר מאשר כלל הציבור. אבל המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים הירררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, מסוגלים להשפיע על דעתם של חברי כנסת. על מופז סופר בתקשורת שיש לו קבלני קולות בכפרים הערביים. קבלני הקולות בכפרים מגייסים את כל החמולה בכפר, ובתמורה יכולים לקבל קשר ישיר לח"כ שנעזר בהם.

יש הטוענים כי ב"חברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל בהם, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירוגנים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין, שמייצרות הד תקשורתי רחב. הקרנות, העסקים והמוסדות שממנים את העמותות, משתמשות בעמותות כדי לקדם אג'נדות פולטיות.

קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.

קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהquietעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.

קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.

כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה, וגם השפעה זאת נחמסת מאיתנו, רגע לאחר הבחירות. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו, ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו  נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.

מה ניתן לעשות?

במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.

אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.

המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.

בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.

כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.

במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.

כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.

בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:

  1. כוח האהבה והשיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מישהו, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
  2. שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
  3. תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
  4. קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.

קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי

כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.

לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, סביר להניח שניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.

הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.

הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.

רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).

ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.


אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית

  1. אחרי שזרקת אותי לסרטון על חברות התרופות
    לא היה ברירה אלא לכתוב משהו עליהן
    http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA

    2 סנט על בני הנוער –
    – ללמוד מההיסטוריה – לוח בבלי קדום שאומר שהנוער של היום מושחת וחסר סיכוי.
    – יכול להיות שתרבות הצריכה הגיעה גם לקדומים? רוב הדתיים מזהים את הפגיעה שלה כסממנים חילוניים ובשנים האחרונות הציבור הדתי הפך להיות קהל יעד עם חברות שמתמחות בשיווק אליו, ברוכים הבאים למכונה לפירוק תרבויות.

    בין קבוצות הכוח שמנית – יש כאלה שהן מרכזיות ויש כאלה שהן בעלות עוצמה אבל הן משרתות בעיקר אינטרסים גדולים מהם (לדוגמה אנשי משטרה וכוחות הביטחון) – ממליץ על הספר "כשתאגידים שולטים בעולם" שחלק מהדברים שנכתבו שם הפכו כבר לקלישאות (והוא יותר עמוק ומעניין מספרים מפורסמים יותר כמו "נו לוגו").

  2. דרור,

    כל הכבוד על הכתיבה באקו-ויקי. הייתי שואל שאלה, כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה.

    לגבי בני נוער:
    אני מנסה לברר את הבעיה. יש גם צוותי שולחן עגול שההורים מקימים, שתפקידם יהיה לברר את הבעיה, ולהציג פתרונות.

    כרגע לפחות נראה שהבעיה מתמקדת בבנים. נראה כרגע שהגורם לבעיה קשור לאינטרנט מצד אחד(ובעיקר לזמינות של פונוגרפיה באינטרנט). מצד שני יש את אורח החיים הקפדני הדתי, שמחייב את האדם למצוות מעשיות. נראה שיש פער הולך וגובר בין מה שעושה החשיפה לפונוגרפיה באינטרנט לאורח החיים הדתיים.

    הורים שיש להם טווח גילאים של 20 שנה (לא מאד נדיר כאן), מדווחים על שינוי משמעותי בעשור האחרון. השינוי הזה תואם להופעת האינטרנט המהיר.

    לגבי כוחות:
    אילו אינטרסים משרתים המשטרה וכוחות הבטחון? 

  3. iod הגיב:

    תמיד כיף לראות שאתם ממשיכים לפעול בלי להכיר את העולם שסביבכם. הרשה לי להסיר את הלוט מעל עיניך: לא ראשוני ולא בטיח. דמוקרטיות מוניציפליות קיימות בעולם, ובצורות הרבה יותר מרשימות מזו שאתם מקדמים בקרב הקהילה המאוד בעייתית (מנקודת מבט השוואתית) של קדומים. קוראים לזה תקצוב שיתופי (participatory budgeting), והדוגמא הבולטת ביותר שלו היא פורטו אלגרה, שבברזיל. עם זאת, אפילו לגבי מקרה פורטו אלגרה, שנחשב להצלחה הגדולה ביותר בתחום, יש ביקורת לא מועטה. קל וחומר לגבי נסיונות אחרים, שרבים מהם נכשלו כשלון חרוץ. יש בספרות לא מעט מחקרים השוואתיים שניסו להסביר את ההצלחות לעומת הכשלונות. אבל, כמובן, מדובר באקדמאים, אז אין שום סיבה להקשיב להם. העיקר שהתנועה שלכם ביצעה "מחקרים".

    קריאה נוספת ראשונית, כולל הפניות למספר טקסטים רלוונטיים (אם כי לא המיטב שבהם – אלו נמצאים בכתבי העת המקצועיים שנגישים לך בספריה האוניברסיטאית הקרובה למקום מגוריך): http://en.wikipedia.org/wiki/Participatory_budgeting

  4. דובי –

    כמה נחמד שאתה ממשיך להיות האדיוט שאתה. אחדש לך כמה דברים:

    – אני מבטיח לך שאנו יודעים יותר ממך על דמוקרטיה (זו הבטחה אישית ממני).
    – אני מבטיח לך שההתפתחויות הפוליטיות בתקופת חייך בתחום הדמוקרטיה לא ימצאו חן בעיניך (מה שמעלה חיוך על שפתי…:)
    – לך אין סיבה להקשיב. ואני באמת לא שומע אותך.

    מרק

  5. דובי,

    אני שמח שאתה מתעב אותנו. עכשיו תעשה משהו מועיל, ותראה לנו מדוע דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית, או שהיא אסון או שאסור שהיא תקום. בשביל מה אנו משלמים לך מילגה?

  6. iod הגיב:

    עשיתי משהו מועיל – הפניתי אותך לגוף מחקר רחב שעוסק בדיוק במה שאתה מנסה לעשות, מצביע על כשלים ועל נקודות העוצמה של המודל.

    ואתה לא מממן לי מלגה, אלא אם שילמת מיסים לממשלת קנדה לאחרונה.

  7. דובי –

    את הלינק המיסכן של ויקיפדיה אנו קראנו לפני שנים כולל עשרות ספרים בעד ונגד דמוקרטיה ישירה (כולל "אקדמאים" שאתה כל כך מעריך…).

    תודה רבה באמת….

    (אני תוהה האם אתה אדיוט באמת או רק משחק כזה באינטרנט…)

  8. iod הגיב:

    זה מעניין שקראת לפני שנים לינק לוויקיפדיה שהתמלא במינימום של תוכן רלוונטי רק בתחילת 2008, אבל ניחא. אני לא נתתי קישור לדמוקרטיה ישירה, אני נתתי קישור לסוג מסויים של מערכת קבלת החלטות – תקצוב השתתפותי – שממש נוסה במקומות מסויימים בעולם.
    אני בהחלט אשמח לשמוע אם קראת ספרים דוגמת http://books.google.com/books?id=Y1WQYgC9JNEC&pg=PP1&dq=participatory+budgeting#v=onepage&q=&f=false
    או http://books.google.com/books?id=Y6-14Zpr0lkC&printsec=frontcover#v=onepage&q=&f=false

    שניהם, יש לציין, נוקטים בגישה חיובית למדי לגבי תקצוב השתתפותי, אבל מכירים במגבלות החשובות שלו (למשל: לאזרחים יש נטייה לתעדף פרוייקטים קצרי טווח ולהזניח לחלוטין פרוייקטים ארוכי טווח – אפילו יותר מאשר פוליטיקאים שלכאורה אמורים להיות מוכווני טווח קצר משיקולי בחירות). אם אתה ממש רוצה, אני יכול להקדיש מעט זמן כדי לכתוב מאמר שיסקור חלק מהספרות בנושא ויסביר מדוע (לדעתי) המודל שאתה מקדם פה הוא יותר מדי, מוקדם מדי, ולא יהיה ישים באוכלוסיות גדולות יותר כפי שאתה שואף לעשות, לכאורה.

  9. iod הגיב:

    הייתה פה תגובה, אני מניח שהיא נשלחה לספאם בגלל שהיא כללה קישורים. אודה לכם אם תוציאו אותה מתהום הנשייה – אה, והיא נכתבה על בסיס ההנחה השגויה שהתגובה של מרק נכתבה על ידי טל, אבל זה לא ממש משנה, חוץ מזה שמרק אינו ראוי לתגובה בימים כתיקונם.

  10. תשמע דובי,

    לי כבר ממש ממש נמאס ממך. היומרנות המנופחת, המאמרים האקדמיים שרק למוסמכי אוניברסיטה מותר לראות ובכלל ההרגשה שלי שהגזים שמצטברים בך רבים מהיכולת שלך לחשוב.

    אתה פשוט טיפוס מנופח, מתימר, בעל תחושה של חשיבות עצמית מופרזת ובאופן כללי פשוט טיפש.

    ואני אומר זאת בכל הכנות הראויה…

    מרק

  11. שלום דובי,

    לא קראתי את הספרים הנ"ל. באופן כללי, למדתי על ארגונים אנרכיסטים מדרור רשף ורוני ערמון. שמעתי גם מרוני על הארגונים בברזיל. אבל התחושה שלי, היא שזה משהו שמגיע מהממשלה, ונועד להוות בופר, ולתת תחושה של השתתפות. פרוייקטים דומים נעשים בארץ על ידי טובה אברבוך. עיריית תל-אביב גם היא מזמינה תושבים להשתתף בעיצוב אזורים עירוניים.

    אני לא מחפש שיטות שבהן הממשל יוצר את הכוח, אלא שיטות שבהן הכוח נוצר על ידי הציבור. שיטות כאלו יש בעיקר באירגונים אנרכיסיטים ובקומונות. מה שאני מנסה לעשות, זה לעשות סקיילינג-אפ.

    חלק מהמחקרים שקראתי, תוכל לראות אם תדפדף בהיסטוריה של הבלוג הזה. אני קורא כרגע את סינקליר, על הדמוקרטיה באתונה (קישור בסוף התגובה). קראתי את Here comes every body, שנותן כלים להבנה איך ניתן ליצור כוח ציבורי באמצעות באינטרנט. הוא נותן כלים להבין דינימיקה של קבוצות. אני קורא כרגע את The history of the English people, של צ'רצ'יל. סידרת הספרים המרתקת הזאת, נותנת סקריה מענינית מאד של צמיחת הדמוקרטיה באי הבריטי. הוא נותן לי כלים לראות כיצד שינוי בריכוז הכוח, משנה את המבנה הפוליטי.

    יחד עם זאת, אני בעיקר פרקטיקנט. את מעט ההבנה שרכשתי מהמחקרים שקראתי ואני קורא, אני מיישם במציאות, ורואה איך זה עובד. ואז אני מוצא את החוקיות. בודק אותה, רואה איפה היא נכשלת, וכך הולך ומפתח את החוקים שאני מוצא בהתנהגות הקבוצות שאני חונך. אני בעצם עושה ניסוי וטעיה, ומשלב את החוקים שמצאתי במחקרים, בחוקים שאני מוצא בקבוצות אותן אני חונך.

    http://www.amazon.com/Democracy-Participation-Athens-R-Sinclair/dp/0521423899

    http://www.amazon.com/Here-Comes-Everybody-Organizing-Organizations/dp/0143114948/ref=sr_1_1?ie=UTF8&s=books&qid=1252488312&sr=1-1

  12. iod הגיב:

    בתור מישהו שכל הזמן מטיף למדעני החברה להיות יותר מדעיים, הגישה המזלזלת שלך בעקרונות בסיסיים כמו ביסוס טיעונים על, אתה יודע, המציאות, לא מפסיקה לשעשע אותי.
    התחושה שלך שגויה. הפרוייקט של פורטו אלגרה לא התחיל מהממשלה – להפך. המפלגה הסוציאליסטית הייתה באופוזיציה והתמודדה על ראשות העירייה על בסיס מצע מפורש של דמוקרטיזציה והשתתפות, וזכתה בראשות העיר על בסיס ההבטחות הללו. היא המשיכה ודחפה לקידום ההשתתפות של אזרחים חרף הענות מצומצמת בשנים הראשונות.
    לא מדובר פה על קבלת קלט מהאזרחים לגבי פרוייקטים שהעירייה מתכננת, אלא העברת נתח משמעותי מהתקציב (כ-20%) לידי הציבור להחלטה בלעדית שלהם.

    לגבי חומר הקריאה שלך, אני באמת לא מבין למה אתה מתעקש להתעסק בהיסטוריה כל הזמן, במקום ללמוד דברים שמתקיימים היום ומנסים לקדם את האג'נדה שלך. במקום להמציא את הגלגל מחדש, למה לא לבחון גלגלים קיימים? כמדען מדופלם אתה יודע בודאי מה הערך של כל עדות אנקדוטלית שתצליח לייצר בלי להציב אותה במסגרת השוואתית למקרים דומים.

  13. הי דובי,

    תודה על ההפניה. אין ספק שמכל פעולה כזאת יש ללמוד. כתנועה תמכנו בעיר לכולנו שמנסה לעשות דבר דומה, אך עדיין לא הצליחה לממש זאת.

    שים לב רק השהשתתפותיות, מקורה באוליגרכיה (חיובית מאד, כך נראה מדבריך), שמאפשרת לציבור להשתתף. אני בעיקר מחפש כיצד הציבור עצמו יכול לגרום להשפעה גדולה יותר שלו על הפוליטיקה. כלומר תהליכי בוטום-אפ ולא תהליכי טופ-דאון.

    אבל נראה לי שבהחלט כדי להכני את המקרה הנ"ל לרשימת הקריאה.

    לגבי רשימת הקריאה:
    קודם כל, אני בהחלט מחובר למה שקורה היום. אני חוקר וקורא על תהליכי דמוקרטיזציה סביב ה-web2.0, איתי לירון ואני ביקרנו בשגרירות השוויצרית, למדנו מהם וקיבלנו חומר קריאה. איתי למד על הדמוקרטיה הישירה (המעורבת) בארה"ב. דוד ומרק כותבים ספר על דמוקרטיה ישירה כיום.

    אני אישית מעדיף לקחת המון מיקרים של דמוקרטיה או דמוקרטיה ישירה ולהשוות בינהם. אני קורא על הדמוקרטיה הישירה באתונה, על התפתחות הדמוקרטיה באי הבריטי, על ניסיונות דמוקרטים בשנות ה-70 בארה"ב, על דמוקרטיה או כישלון דמוקרטיה בארגוני עובדים. על אירגוני עובדים דמוקרטים באירופה. על העדר דמוקרטיה בישראל וארה"ב. אני קורא המון, ולאט לאט נוצרים דפוסים קבועים בין כל החלקים שאני קורא. ביום שאולי אצטרך לעשות השוואה מחקרית, אתמקד בשתים או שלוש מערכות דומות.

    אני קורא היסטוריה קרובה ורחוקה, כיוון שאין פרדיגמה שאני סומך עליה במדעי החברה. ולכן אני מסתכל על הראיות (או עד כמה שניתן להתקרב אליהן), ומנסה לגבש דעה בעצמי. זה מהלך מדעי בסיסי, שכדאי לחנך אליו כל בן תרבות. אינני מבין מדוע אתה כל כך מתנגד לו.

    וכפי שאמרתי, המקרה הנ"ל שאתה מתאר, בהחלט ראוי להיכנס לרשימת הקריאה, כדי לנסות ללמוד ממנו ולהבין אותו.

    אגב,
    אינני מדען מדופלם, כפי שאתה בוודאי יודע. אין לי דיפלומה של מדען (מעבר לתואר שני מהמחלקה לביוטכנולוגיה וביולוגיה מולקולרית באונ' תל-אביב). אני חוקר עצמאי ופרקטיקן, שקיבל את החינוך הבסיסי שלו בפקולטה לביולוגיה.

  14. טל, המינוחים שלך בעייתיים מאוד. לקרוא לדמוקרטיות המערביות "אוליגרכיות" זה קצת מצחיק.

    בכל אופן, גלעד ברעלי שלימד אותי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, לימד אותי קודם כל שמינוחים צריכים "לעשות עבודה", כלומר לעזור לך להבחין בין דברים שונים.
    אז בוא נעשה טיפה סדר:

    יש שני נושאים קלאסיים שמבחינים בין צורות משטר. האחת, היא מהו "מקור הכח המוסרי" של המשטר. כלומר, של מי הוא ואת מי הוא משרת. הדמוקרטיות המערביות של ימינו הן קודם כל רפובליקות, כלומר, העם הוא מקור הכח. הממשלה שולטת מטעם העם ובשמו, ומתיימרת לעשות את טובתו. אולי זה לפעמים מיתוס, אבל זה מיתוס רב עצמה. ממין המיתוסים שיש להם נטיה לעצב את המציאות בצלמם.

    אבל יש עניין חשוב מזה. ראשית כל, משרת ראש הממשלה פתוחה לכל. גם אתה יכול, עקרונית. לא קל להשתחל לכנסת, אבל זה אפשרי. ויתר על כן – לשירות הציבורי כל אחד יכול להכנס על בסיס השכלה ונסיון רלוונטיים. לא על בסיס מעמד, מקום מגורים, מצב כלכלי, שלמונים, או משפחה. והשירות הציבורי הוא משמעותי ביותר. אלו לא הפוליטיקאים שלך שמגבילים את אילי ההון מלהשתלט על התקשורת. אלו הם פקידי משרד התקשורת. אתה רוצה לעשות עבודה משמעותית באמת? תצטרף אליהם. או, לכל הפחות, תמנע מלהצביע בבחירות למפלגות שידועות במינויים הפוליטיים הגרועים שלהן (כמו ש"ס והליכוד).

    אוליגרכיה היא מדינה שבה השירות הציבורי – ובוודאי ראשות המדינה – סגור בפני אנשים מן השורה. זה לא המצב בשום מדינה מערבית. בוודאי לא אצלנו.

  15. עומר,

    אני חש שיש הרבה תמימות בדבריך. יש לך את האידאל שעל פיו צריכה השיטה המדינית לעבוד. ואתה מאמין שגם כך עובדת השיטה. אבל אני מקווה שתוך כדי הדיונים בינינו, וגם אם תחקור את הדברים לעומק, תראה שיש הבדל גדול בין האידאה שאתה מתאר, לבין מה שקורה בפועל.

    ובכל מקרה, כמה מחלוקות לי עם דבריך.

    מי שבקיא מעט בעניני מדינה, יודע שיש קשר מיקרי כמעט בין הפתק שאתה שם בקלפי, למה שיקרה במציאות.

    על חלק מהסיבות לכך אתה יכול לקרוא כאן:
    http://tinyurl.com/m6hqln

    אני מקווה כי במהלך השנה הקרובה נוכל למלא את התיאוריה המוצגת שם בעדויות נרחבות יותר.

    לגבי מיתוסים:
    אני חושב שמיתוסים משרתים את השליטים יותר מאשר את הציבור. הם נועדו לשכנע את הציבור שהמציאות היא אידאית (אותן אידאות שמשרתות את השלטון), בעוד שמי שפוקח את ענייו ובוחן את הראיות לעומק, מגלה שהמציאות הרבה יותר מורכבת, ופחות חד-משמעית.

    מוסר, הוא נושא מורכב מידי מכדי להתייחס אליו בתגובה הנוכחית.

    לגבי המשרות:
    אם תבדוק טוב, תגלה שכדי להיות פוליטקאי מקצועי, אתה צריך להיות כנראה מושחת. אתה צריך לקבל כספים מבעלי הון, שיעזרו לך לממן את מסע הבחירות. אתה צריך לדאוג לקבלני קולות, ולהבטיח להם הבטחות, שתצטרך לקיים לאחר הבחירות. אם אתה רוצה לשמר את כוחך לאחר שנבחרת, אתה צריך לדאוג לעסקני המפלגה, ולמקורביך, כדי שיעזרו לך להמשיך להיבחר.

    יש כאלו שלא עוברים את המכשולים הללו. אני חושב שאלו הם האנשים המוצנחים. אנשים כמו בוגי, או בגין. אבל אם הם ירצו לשרוד שם, לאורך שנים, יהיה עליהם לפתח כישורי שחיתות מרשימים (ראה את מקרה ציפי ומופז, ומפקדיי הארגזים שלהם: http://www.haaretz.com/hasite/spages/1020211.html?more=1).

    עכשיו לעניין ההגדרות:

    רוסו סיווג את המשטרים לשלושה סוגים:
    מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה.
    רוסו התכוון ב"דמוקרטיה", למה שהיה באתונה או בערים מסויימות באיטליה – כלומר מה שאנו נקרא כיום דמוקרטיה ישירה.

    את האריסטוקרטיה, הוא חילק לארסטוקרטיה מורשת, ואריסטוקרטיה נבחרת. כלומר, מיעוט של אנשים שנבחרים לשלוט במדינה.

    רוסו העריך שהקבוצה הנבחרת תהיה גם איכותית, ולכן הוא קרא להם אריסטוקרטים. אבל כיום אנו יודעים שחברי הכנסת אינם איכותיים במיוחד. ולכן אפשר לקרוא לזה בשם יותר ניטרלי "אוליגרכיה נבחרת". כלומר יש מיעוט ששולט בשאר (120 ששולטים בשבעה מליון). המיעוט הזה נבחר על ידי הציבור.

    אם כן, האם לדעתך אנו לא חיים באוליגרכיה נבחרת?

  16. לא. אני דווקא עברתי את התהליך ההפוך: מנושא דגל אידאליסט צעיר, למצב שבו אני מעריך את הפשרות הלא-זוהרות של השיטה הדמוקרטית שלנו. "כן אדוני ראש הממשלה" הוא מדריך הרבה יותר טוב מרוסו לאורח ההתנהלות של מדינה מודרנית.

    זה לא מצב של "מיעוט שולט". המיעוט הזה עוסק בעיקר בתיקוני חקיקה, ובתעקב אחר ההתנהלות של שאר אגפי השלטון. השלטון עצמו הוא מערכת בירוקרטית מסועפת ואינסופית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s