למה דמוקרטיה ישירה?

כתב: עומר מוצפי
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל מן ההתחלה:

למה דמוקרטיה ישירה?
ובכלל למה דמוקרטיה?

ברמה מסויימת, דמוקרטיה הפכה להיות ערך בפני עצמו. זה קרה לאחר כמה מאות שנים של תפקוד של מערכות דמוקרטיות, וזה תהליך טוב, ראוי, והגיוני. אבל, אם אנחנו מעוניינים לברר כיצד לתקן או לשפר דמוקרטיה, כדאי לפתוח בשאלה העקרונית – בשביל מה זה בכלל טוב?

פילוסופים היו, לעיתים קרובות, נגד דמוקרטיה. די להזכר ב"המדינה" לאפלטון. אבל כדאי לזכור גם את היידיגר ואת מיגאל דה אונמונו – שכמו אינטלקטואלים רבים – התלהבו בתחילה מן התחייה הפשיסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת (וחשוב עוד יותר לזכור כמה מהר הם התפכחו). פילוסופיה דמוקרטית התפתחה בעצם בעיקר סביב המהפכה הצרפתית. המהפכה הזו עצמה התנהלה באופן שמזכיר (במבט ראשון) את הדגם של אפלטון – ממלוכה מושחתת לדמוקרטיה, לאנרכיה אלימה, ומשם לדיקטטורה קיסרית.

מרבית התיאוריות של הדמוקרטיה מתחילות בפילוסופיה ליברלית. יש הבדלים רבים בין רוסו, וולטיר, מיל, והתועלתנים. אבל אלו ויכוחים "בתוך המשפחה". הדיון שלהם מתחיל בזכויות – בעיקר בזכויות פרטיות (אם כי גם מיל וגם רוסו מנסים לטעון בעד זכויות קהילתיות. לרוסו יש ניסיון מגושם להבחין בין "רצון העם" לבין אוסף הרצונות הפרטיים של הפרטים שמרכיבים אותו). השאלה היא כיצד בונים משטר שמגן על זכויות כאלה. והתשובה הטבעית היא זו:
מעניקים כח פוליטי לגופים שעל זכויותיהם רוצים לשמור. למשל, כדי לשמור על זכויות הנשים, יש להעניק להן זכויות פוליטיות ויצוג בפרלמנט. התשובה של אפלטון או של הובס לטענה הזו היא שאוליגרכיה (או מלך) קטנה, יציבה, וחכמה, תיטיב לשמור על האינטרסים של הפרטים שחיים במדינה. אצל הובס הטיעון הוא סטטיסטי: המלך הוא הביריון האלים החזק בשכונה, אבל תחת הנהגתו הסיכויים של האזרח הקטן משתפרים – הוא צריך להשמר מפני בריון אחד רחוק, ולא מאוסף אינסופי של בריונים מקומיים. אני לא מציע לקבל את הפתרונות –
לא של הובס ולא של אפלטון. יותר חשובה היא הטענה שלהם שדמוקרטיה (ובעיקר דמוקרטיה ישירה) מכילה אלמנטים חזקים של הרס עצמי, ושיש לה נטיה לממש אותם. צד חשוב של העניין הזה ניתן למצוא אצל יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"): דווקא פעילים דמוקרטיים אידיאליסטיים חשופים
במיוחד לאכזבה מן המנגנונים המגושמים של הדמוקרטיה שבפועל – מן הריבים, הוויכוחים, אי ההסכמות, האופי הקטנוני והטפשות של פקידי ממשל, מן הפוליטיקה המפלגתית הקטנה, ובעיקר מן הריאקציה השמרנית שבאה בעקבות המהפכה. דווקא בקרב הפעילים הדמוקרטיים האידיאליסטיים ביותר, מתנקזת האכזבה הזו לניסיון "להציל את הדמוקרטיה מעצמה" – באמצעות דיקטטורה "זמנית", מרחץ דמים "מטהר", ו"חינוך מחדש" של גורמים עוינים. כלומר, עניין ראשון על האג'נדה הוא זה:
אנו מעוניינים לשמור על זכויות (אישיות וקיבוציות) מסוימות, ואנו מעוניינים במנגנון כוח (מבנה מדינה) ששומר על זכויות אלה. מהי הדרך הטובה ביותר להבנות שמירה על זכויות לתוך משטר?
על פי הובס, המיטב שניתן להשיג, הוא צמצום של האיומים – מאנרכיה (הרבה ביריונים מסוכנים) – לדיקטטורה (ביריון מסוכן אחד), ובכך לצמצם את הסיכון שהאזרחים/קהילות חשופים לו. על פי אפלטון, מוטב לבנות אוליגרכיה שמרנית ויציבה, שתספק ביטחון לשאר התושבים.
על פי הדגם האמריקאי (פרנקלין, וושינגטון, וכו') יש לפרק את המשטר לזרועות מתחרות. זה אפשרי רק בהנתן גודל מסויים, ומותנה בהווצרות מנגנונים פוליטיים מתאימים.

ומכאן לשאלה הראשונה שלי אליכם:
אתם דנים בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, דיון ציבורי, וקבלת החלטות קבוצתית. לא בזכויות ולא במנגנונים פוליטיים. האם יש רלוונטיות לשאלות של שמירה על זכויות? לשאלות על מבנה מערכת הכח השלטונית?

אבל יש עניינים נוספים על האג'נדה, והם באמת קשור יותר לשאלות שאתם שואלים.
היתרון הסטטיסטי של רוב פשוט:
המרקיז דה קונדורסה הוא אולי התיאורתיקן הראשון של קבלת החלטות דמוקראטית. הטיעון שלו בעד קבלת החלטות דמוקרטית הוא טיעון סטטיסטי פשוט:
לפנינו מספר חלופות. אחת מהן טובה יותר. אם הסיכוי של אדם פרטי (אינטיליגנטי) להגיע להחלטה הנכונה הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי שלו לבחור באחת מן החלופות הגרועות, אזי הכרעה על ידי הצבעת רוב פשוט תבטיח לנו שנקבל את ההחלטה ה"נכונה" בסיכוי גדול כרצוננו. צריך פשוט להגדיל את מספר
המצביעים. לכן אוליגרכיה טובה מטיראניה, ודמוקרטיה תהיה טובה מאוליגרכיה. בממוצע, שיטת קבלת החלטות דמוקרטית תבטיח פחות טעויות. זהו עיקר הטיעון של קונדורסה (שהיה ממיסדי תורת ההסתברות המתמטית). דומני שההיסטוריה עומדת לצידו. זהו טיעון סטטיסטי פשוט. הוא אינו דורש לא דיון פתוח, לא מנגנוני בקרה מתוחכמים, ולא שיטות הצבעה מתחכמות. כל אלה רק יפריעו. ההנחה היחידה היא שההכרעה ה"נכונה" היא בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר. בעצם, כאשר אתה בונה דיון ציבורי, המטרה הבסיסית ביותר היא בדיוק זאת – להגדיל את סיכוייה של הבחירה ה"נכונה". הבעיה בדיון ציבורי היא שיש צורך להשמר מפני גלישה במדרונות פסיכולוגיים חלקלקים (רגשות לאומיים, פרנויות קולקטיביות, וכו'). הבעיה בכל שיטות ההצבעה היא שהצבעות אסטרטגיות (אני לא מצביע בעד מה שאני באמת רוצה, אלה בעד מה שאני חושב שניתן להשיג) יכולות לדרדר את החברה לאופציה הגרועה ביותר. אלו סכנות אמיתיות, והן נושאים  מעניינים לדיון.

אבל הטיעון הבא הוא מה שמעניין אותי ביותר. הוא שלי. לא מצאתי מקורות אחרים (אולי יש).

דמוקרטיה כמערכת של היזונים חוזרים:

יש סיבות עומק שבגללן ניצחו הדמוקרטיות המערביות בכל הסכסוכים הגלובאליים של המאה ה-20, גם כאשר נתפסו "עם המכנסיים למטה" (וגם בלא מעט מן הסיכסוכים הקטנים). משטר דמוקרטי מודרני הוא מערכת מבוזרת מאוד, אבל גם מאורגנת היטב, של בירוקרטיה. הבירוקרטיה הזו תומכת במבנה של חברה תעשייתית מודרנית. החברה התעשייתית איננה אפשרית ללא התמיכה הבירוקרטית הזו (גון קנת גלבריית: "החברה התעשייתית החדשה"), והמשטר הדמוקרטי הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא יציר כפיה של החברה התעשייתית החדשה (ארנסט גלנר: לאומיות ולאומים, אנדרסון: "קהילות מדומיינות"). מהותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא (ולא רק בעיני) המערכת הבירוקרטית המבוזרת והמאורגנת שלה. מדינה שיש לה מערכת כזו יכולה להרים פרוייקטים מסדר גודל עצום – כמו תכנית חלל – שהיו בלתי אפשריים לפני היות
המדינה המודרנית. מערכת זו צריכה להיות גמישה מספיק כדי להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של החברה התעשייתית (כולל למלחמה. אף חברה מעולם לא הצליחה להתארגן למלחמת עולם במהירות וביעילות של ארה"ב ובריטניה. זו נקודה שאורי מילשטיין, למשל, אוהב לפספס). על מנת לשמור על הגמישות הזו, הבירוקרטיה המודרנית צריכה להיות נקיה (באופן יחסי) משחיתות ומנפוטיזם, וצריכה להיות קשובה לתנאים המשתנים. אנחנו משיגים כיום את המטרות הללו באמצעות הפרדת רשויות, עיתונות חופשית, ובחירות לרשות המחוקקת ולעומדים בראש הפירמידה הבירוקרטית. לא באמצעות דיון ציבורי. אבל כל אלו הם אמצעים, לא מטרות. הם אמצעים שמראים הכרחיים (עיין ערך ריצ'רד אוברי: "מדוע ניצחו בעלות הברית" וגם הדיקטטורים").

נדמיין לעצמנו את רשויות המדינה כאורגניזם. כדי לתפקד הוא צריך שרירים, ועל מנת לתפקד בסביבה סבוכה ומשתנה, הוא צריך גם אברי חישה, ומוח מרכזי. עד כאן התפיסה המיושנת, לפיה מדינה צריכה ראש (דיקטטור – ולא חשוב אם הוא נבחר זמני או מלך) שנעזר ביועצים למיניהם (אברי חישה) ובמערכת בטחון (שרירים).
אבל, למעשה, מסתבר שכמות עצומה של עיבוד מידע מתבצע למעשה כבר בתוך אברי החישה עצמם. יתירה מזאת, כמות גדולה עוד יותר של אינפורמציה בנויה לתוך המבנה של מערכת התנועה, ומרבית המידע של אברי החישה מגיע ישירות לשרירים (או, לכל הפחות, למערכות אוטומטיות לא-הכרתיות).  באנלוגיה למבנה של
מדינה מודרנית, כמעט כל ההתנהלות של המערכת הבירוקרטית נעשה באופן שהוא לחלוטין בלתי תלוי בראש הפירמידה. המטרה שלנו צריכה להיות – קודם כל – לשפר את ההיזון החוזר שבתוך המערכת הבירוקרטית הזו. לשפר את המבנה שלה. לשפר את התפקוד שלה. הדיונים הפומביים שבהם עוסקים ראשי הפירמידה הם טפל, בעיני. שקיפות גדולה יותר של מערכות השלטון, והשתתפות של אזרחים מן השורה בתהליכים בירוקרטיים מסויימים (כמו שימועים ציבוריים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, או השתתפות נציגי-ציבור-מטעם-עצמם בוועדות מחוזיות) יכולים להרים תרומה גדולה כאן.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “למה דמוקרטיה ישירה?

  1. עומר שלום,

    שאלת הרבה שאלות, והארת הרבה נקודות. ברשותך אתייחס כרגע רק אל הסיפא שהעלת:

    מה טיב היחסים בין הדמוקרטיה לבירוקרטיה?

    מודה שזאת שאלה שכמעט לא עסקנו בה.

    איתי לירון הציג בפגישה הלפני אחרונה סקירה של מאמרים שמראים שבדמוקרטיות ישירות (כמו ארה"ב ושוויץ), יש התיעלות במנגנונים הבירוקרטיים, וירידה בעלויות שלהם, ביחס למדינות שאין בהן דמוקרטיה ישירה. מדוע זה כך, נדמה לי שהמאמרים אינם מציינים. אני מקווה שאיתי יוכל להציג יותר מידע.

    אני אנסה להסביר מדוע הבירוקרטיה הופכת ליעילה יותר, ככל שהחברה היא יותר דמוקרטית ישירה.

    נראה לי שרוסו מציג בפנינו את המפתח להבנת המנגון שגורם ליעול.

    רוסו כותב כי לכל קבוצה יש שלוש רמות אינטרסים. האינטרס האישי של כל אחד מחברי הקבוצה, האינטרס הקבוצתי, והאינטרס שלשמו הוקמה הקבוצה. כלומר לאירגונים ותת-אירגונים בירוקרטיים יש את האינטרס האיש של כל בירוקרט, את האינטרס של האירגון הבירוקרטי, ואת האינטרס של המדינה שהקימה את הארגון הבירוקרטי.

    רוסו אומר כי בהעדר פיקוח יעיל על האירגון הבירוקרטי, מתחילה הבירוקרטיה לדאוג לשני האינטרסים הראשונים (האישי והקבוצתי). וככל שרמת הפיקוח יורדת, עוברים הבירוקרטים מהאינטרס הקבוצתי אל האינטרס האישי.

    לדמוקרטיה ישירה יש יתרון על אולגירכיה נבחרת (הדבר שאנו בטעות קוראים לו "דמוקרטיה") בהפעלת מנגנונים בירוקרטים. הדבר נובע קודם כל מהזכות של האזרחים להתארגן ולהדיח פקיד ציבור. כלומר, מרגע שמספיק אזרחים מרגישים שארגון בירוקרטי אינו פועל כראוי, הם יכולים בקלות להצביע כדי להדיח את ראש הארגון.

    הדבר הזה גורם לכך שראש הארגון ידאג כל הזמן לשביעות רצון התשובים (מקבלי השרות). אחרת האינטרס האישי שלו יפגע (כלומר הוא יפוטר). זה הופך את הארגון הבירוקרטי ליותר קשוב לאינטרס המדיני.

    הליך ההדחה מאפשר פיקוח יותר טוב על הארגון. מי שמכיר ארגונים מסואבים (כמו צה"ל למשל), מכיר את תרבות הפאור-פוינט. בתרבות הפאור-פוינט, הכפופים מציגים את ההתקדמות שלהם ואת מצב השטח באמצעות הפאור-פוינט. כך יוצא שממנהלים מרגישים שהמצב בשטח נהדר, בעוד בפועל יש הבדל עצום בין המציאות שהמנהלים מדמיינים לבין המצב לאשורו. מעבר לתרבות הפאור-פוינט יש בידי הכפופים עוד ארסנל נרחב שבו להציג תמונת מצב שיקרית כלפי המנהלים. כמו למשל לחסל התנגדויות פנימיות או ביקורת פנימית (דבר שהורס כל אירגון). כתוצאה מכך הארגון עצמו מסתאב, ולמנהל יש מושג קלוש על מה שקורה בשטח.

    אבל אם אנו יוצרים מצב שבו מקבלי השרות הם גם המנהלים (או אחראים על המנהלים), נוצר היזון חוזר שדואג לכך שמנהל שלא שם לב שהאירגון שלו לא מתפקד יאבד את תפקידו. מקבלי השרות (האזרחים) הם אלו שיודעים בצורה הטובה ביותר האם הם מקבלים את השרות שהארגון היה אמור לספק. ולהם יש את המדד הטוב ביותר האם צריך לעשות רויזיה בארגון.

    אלמנט נוסף שדמוקרטיה ישירה יודעת לייצר שדואג לשיפור הארגונים הבירוקרטים.לאזרחים יש ידע כיצד להתארגן בקלות וליצור אירגון דמוקרטי מתחרה לארגון הבירוקרטי.

    במקרה שהלקוחות אינם מרוים משרותי הארגון, הם יכולים בקלות להקים אירגון מתחרה. במידה והארגון המתחרה יהיה טוב יותר מהקודם, יכול הציבור בדמוקרטיה ישירה לדרוש את סגירת הארגון הקודם.

    בקהילות קוד פתוח הדבר נקרא fork.

    האיום בפורק, גורם לכך שהארגונים הבירוקרטיים ירצו להיות יעילים מאד כדי להתקיים.

    ועכשיו מהתיאוריה למציאות. כאן בקדומים יש מתח בין ארגונים התנדבותיים-דמוקרטיים לבין אירגוני המועצה. במצב האופטימלי, שניהם עובדים ביחד ובשיתוף פעולה. אך אם האירגון של המועצה מתבטל רק לרגע, או לא עושה את המוטל עליו, מיד קם ארגון אזרחי שמחליף אותו, ומייתר את הארגון במועצה. כדי למנוע כזה דבר הארגון המועצתי חייב לרוץ כל הזמן. כך נוצר שילוב מנצח של אירגון בירוקרטי קל רגליים, ואירגון התנדבותי רחב שתומך בו ולוקח על עצמו חלק גדול מהמשימות (ללא עלות).

    מה דעתך?

  2. 1. אני מאוד בעד פעולה אזרחית. הקמת בתי ספר פרטיים, התארגנויות קואופרטיביות, וכו' – כל אלה מצויינים. יש מקומות, כמו בישובים קטנים (אני גר באחד כזה) שהם כל ההתארגנות המקומית היא על בסיס וולונטרי כזה.

    2. אני חדשן מאוד כלפי המינוח "התייעלות". בדרך כלל, הכוונה היא להתכווצות או לחיסול הפעילות. אין בזה שום דבר יעיל.

    3. לתת לאזרחים את הכח להיפטר מפקיד ציבור? יש לך את הכח לעשות זאת אם אתה יכול להוכיח (דרך מערכת המשפט) שהוא מועל בתפקידו. אבל מה שאתה מציע הוא סכנת נפשות ממש. מה יקרה ביום שבו דנקנר יפעיל את הארגון שבראשו הוא עומד כדי להפיל את הפקידים שמונעים ממנו לקנות את כל שאר העיתונים בארץ? מה יקרה ביום שבו ארגון פשיעה ישים על הכוונת שלו את השוטרים ופקידי הפרקליטות שמכניסים את אנשיו לכלא? לא. פקידי ציבור חייבים חסינות מסויימת. כפי שהדרך להשמדת מערכת החינוך עוברת דרך התערבות יתר של ההורים, כך אתה תחסל את כל יתר המערכות.

    4. רוסו לא רלוונטי. אתה חייב לזכור מתי חי רוסו ועל מה הוא מדבר. הוא מתייחס לרפורמה של לואי ה-14, שכדי לממן את המלחמות שלו, מכר זכויות למשרות ציבוריות (כלומר, תארי אצולה) בכסף לאנשים שהורישו את המשרות הללו לילדיהם. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שזו דרך מצויינת לחסל את המשטר. הנכד של לואי ה-14 היה זה ששילם את המחיר (ואיבד את הראש). יש אינטרס נוסף שרוסו לא מדבר עליו – והוא האינטרס המקצועי. יש אנשים שלא עושים כלום, ויש אנשים שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות. בכל ארגון יש כאלה ויש גם כאלה. גם בשירות הציבורי.

  3. שלום עומר,

    אתן התייחסות כללית לדיון שאנו מפתחים כאן. הוא נוטה להתפזר מהר מאד. קיוותי שנוכל להתמקד בנקודות ספציפיות, ולסגור אותן אחת אחת, עד קבלת הסכמה בינינו.

    דיון שמתנהל סביב הרבה תחומים, סופו לגווע בגלל עייפות המתדיינים, או בגלל העלמות ההגיון בענני אלפי המלים שנשפכו על נושאים שונים.

    אבל מצד שני, אין ספק שאנשים אוהבים להתווכח. לא אחסוך זאת מאתנו, אבל אשמח אם בשלב כל שהוא נחליט להתמקד בנושא אחד, ונבדוק אותו בצורה יסודית.

    3. לפני שנגיע למסקנה שהסקת, אני מציע שנבדוק את הראיות:
    אם אינני טועה, בכל דמוקרטיה ישירה יש את זכות ההדחה (recall election). הדמוקרטיות הללו מסתדרות בפועל יפה. באתונה העתיקה כל פקיד היה צריך לעמוד כ-10 פעמים בשנה לאישור מחדש על ידי האסיפה הכללית, והיה ניתן להדיח אותו בכל רגע. בארה"ב ובקנדה יש recall, של פוליטקאים נבחרים. בכל אירגון דמוקרטי-ישיר יש אפשרות הדחה (לדוגמא, כח לעובדים). זכות ההדחה, מבטיחה שהפקיד או הפוליטקאי יהיו קשובים לרצון העם.

    אין לנו עדויות שגורמים פליליים משתמשים במנגנונים הללו (כיוון שכדי להדיח, צריך כמות גדולה מאד של אזרחים). ארגון פשע, לא יכול לגייס עכשיו חצי מיליון אזרחים הדרושים להדחה. לעומת זאת כאשר חצי מיליון לא שבעי רצון מפוליטקאי או ממשרד ממשלתי מסויים, הם בהחלט יכולים להתארגן ולהדיח את הפוליטקאי או הפקיד.

    4. רוסו דיבר על טבע האדם. נכון שיש אנשים שבאים בגלל המקצוע שלהם, ומאהבתם את המקצוע. אבל אני יכול להגיד לך שמניסיון אישי, האנשים הללו אינם חביבים על הבירוקרטים שבאים בגלל הנוחות והפוליטיקה. המקצוענים מאיימים על הבינוניים-הפוליטקאים, ומציגים אותם כלא יעילים ולמעשה מכריחים את הפוליטקאים לעבוד.

    אם היית בארגון מסואב, אתה בוודאי יודע על מה אני מדבר.

    בגלל שהפוליטקאים הם אלו ששולטים במוסד, ולא המקצוענים, שעסוקים להנות ממה שהם עושים ולא מהפוליטקה והתככים, המקצוענים לא שמים לב כאשר מחסלים אותם. כאשר מעיפים אותם מהמוסד על שטויות.

    האם אתה יודע על מה אני מדבר? 🙂

  4. אבל זה בדיוק הרעיון בבחירות: אתה יכול להחליף את ראשי הפרמידה כל 4 או 5 שנים. ואז זה לא עושים חצי מיליון איש, אלא כל בעלי זכות הבחירה. הפוליטיקאים עצמם יכולים להחליף פקיד בעייתי.

  5. נניח ואנו לא מרוצים ממשרד הבריאות. השרותים שאנו מקבלים בבתי החולים גרועים. האם על פי זה נבחן את ראשי הפרמידה? סביר יותר להניח שנבחן אותם על פי אג'נדות פוליטיות כלליותץ יותר שישווקו לנו אשפי הבחירות. רק אם יגיע מצב קולוסאלי, בו המערכת תהיה במצב גרוע מאד, תיווצר הצעקה בציבור שתביא להחלפת ראשי הפרמידה. אלא, שגם ראשי הפרמידה החדשים יאלצו להתפשר, ולמנות אנשים לא מוצלחים במיוחד (ראה מקרה פרץ כדוגמה).

    מדוע לא לעשות את החיים פשוטים. אם משרד ממשלתי לא מתפקד, לאפשר לאזרחים להדיח את ראש המשרד? אתה משער לעצמך איך שרי הממשלה יעבדו קשה לרצות את האזרחים. אני חושב שזה יביא לשיפור משמעותי באיכות החיים שלנו.

    לגבי המשטרה. גם שם אינני רואה סכנה. אם למעלה ממחצית העם לא תהיה מרוצה מהמשטרה, אפשר יהיה להחליף את המפכ"ל.

    אני מבטיח לך שרוב הציבור תומך בקנסות על מהירות, ועל נסיעה בשכרות. אף אחד לא ידיח על כך מפכ"ל. אבל אם השוטרים יתנו יחס מזעזע לאזרחים, האזרחים ידיחו את המפכ"ל.תחשוב איזו איכות שרות נקבל אז 🙂

    מה הסכנות לדעתך? והאם תוכל להצביע על ראיה לתופעה כזאת?

  6. באופן עקרוני, אני בעד הגדלת כוחם של האזרחים בדמוקרטיה (תחת מגבלות מבניות מסויימות). אבל דווקא האופציה להפטר מפקידים "מעצבנים" מטרידה אותי. המודל של בחירות למשרת תובע כללי בארה"ב נראה לי מפחיד. אבל… נניח וראש הממשלה צריך לאשר את הממשלה שלו במשאל עם (ולא רק מול הכנסת)? כך אתה קובע מי יהיו השרים. זו נראית לי אופציה פחות מסוכנת – קודם כל כי לא מדובר בשינוי רדיקלי. אבל אני לא בטוח שזה כוון שהייתי מעוניין לצעוד בו.

    הרבה יותר מעניינת אותי השתתפות הציבור בפורומים ציבוריים ובפעילויות ציבוריות. פאנלים פתוחים לציבור כמו שמנהלים במשרד לאיכות הסביבה, פתיחת וועדות מחוזיות לקהל רחב (ולתקשורת) – בניגוד למה שראש הממשלה שלנו מנסה לקדם היום. מה שאני רוצה לראות זה יותר היזון חוזר בתחתית המערכת (ולא בראשה) בין הפקידים שעסוקים במתן שירות לציבור לבין הציבור שאותו הם משרתים. לשם כך אתה לא צריך בחירות. אתה צריך ניהול חכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s