עידכונים והתקדמות 22/09/2009

שלום,

להלן מספר עידכונים:

פגישת רכזי הקבוצות הדמוקרטיות:

ביום חמישי האחרון נפגשו רכזים מארבע קבוצות דמוקרטיות שמיועדות להגביר את רמת הדמוקרטיה בישראל. אורי באנד מאופן-כנסת, אודי באומן מאקלסיה, טל גלילי מאקטיביזם ברשת ואני (תחת הכובע של צוות היעוץ הדמוקרטי). בפגישה הצגנו את הפעילויות של כל אחד מהצוותים, ויצרנו בסיס לשיתופי פעולה.

אקלסיה הציגה כבר גירסה ראשונה (כאן),עדיין לא פונקציונלית. לקראת סוף החודש, מיעודת לצאת גרסה פונקציונלית ראשונה. גם אופן-כנסת (כאן). אקטיביזם ברשת עוד לומדים איך ללכת (כלומר איך לתמוך במאבקים). לקבוצת היעוץ הדמוקרט, הצטרפה יועצת אירגונית, והפיילוט בקדומים נמשך בינתיים בהצלחה, תוך קשים ראשונים.

גם אקלסיה וגם אופן-כנסת, הגישו בקשות לקרן של איגוד האינטרנט. שתי ההתארגנויות זקוקות למקור ממימון כדי להעלות את האתרים שלהם לשרתים טובים.

רעיונות ברשת

  • ד"ר יפתח גולדמן, כתב מאמר שמעודד קהלתיות דמוקרטית שתשפיע על הממשל (משהו שצוות היעוץ הדמוקרטי אמור לקדם). מאמר מעניין כשלעצמו.
  • ד"ר איתי אשר מעבודה שחורה, קורא להקמת לוביזם אזרחי. הוא קורא לזה "מפקד ארגזים סוציאל-דמוקרטי". הצעתי שם שניתן לעשות את זה בצורה סוציקרטית, אך איתי התנגד. לא נורא. זאת עדיין סוג של התקדמות קלה קדימה, לכיוון של דמוקרטיה ישירה, לדעתי.
מודעות פרסומת

ט' באב – על חשיבות הדיון

הפוסט לט' באב נכתב על ידי עדו שטיינברגר, עבור הבלוג של קדומים. הפוסט יעסוק בחשיבות הדיון. הדיון מהווה חלק חשוב בדמוקרטיה, ותהליך מרכזי בדמוקרטיה ישירה, על פי חלק מהאסכולות.

צום קל לצמים, ושבוע טוב,

מנורת שבעת הקנים בשער טיטוס

על מה שקורה כשאין דיון, אפשר ללמוד מן הספור המפורסם על קמצא ובר קמצא שסופו של הסיפור כידוע הביא לחורבן בית המקדש השני וליציאה לגלות הארוכה ביותר.

 

הסיפור מתחיל כאשר בעל בית מבקש מן המשרת שלו שיזמין לסעודה את קמצא אוהבו, אבל משום מה המשרת שומע בר קמצא, ומזמין אותו, ואף על פי שהוא יודע שבר קמצא הוא שנוא על בעל הבית שלו. ויש כאן שתי נקודות להיתבוננות. האחת מה קורה כאשר לא מקשיבים לדברי השני בסבלנות ובתשומת לב, והנקודה השניה היא המוזרה והקשה יותר, שהרי אפילו אם המשרת חשב שבר קמצא מוזמן מדוע הוא מציית בצורה עיורת? מדוע לא מעלה את תמיהתו בפני אדונו, הרי ידע על מידת השנאה בין השניים? ואולי אפשר לשער שבעל הבית הוא לא אדם ששואלים אותו ודנים איתו ומעלים בפניו ספיקות, ולא יגידו לו מה לעשות או לחשוב, כפי שרואים בהמשך הסיפור על מידת העקשנות שלו, כשאינו מוכן שבר קמצא השנוי עליו ישלם אפילו את כל הסעודה על כל מוזמניה. נמצינו למדים למה מובילה חוסר התיחסות לזולת או מצד חוסר הקשבה מתוך אי תשומת לב או מתוך עודף בטחון בעצמי רצוני מעמדי וכו.

לאחר שבר קמצא מגורש בבושת פנים הוא אומר לעצמו שאותם תלמידי חכמים שישבו בסעודה ולא מיחו בבעל הבית עשו שלא כהוגן, ועל כן יש להתנקם על כך, והלך להלשין לקיסר. ומי אמר לבר קמצא שלא נהגו כהוגן? אולי אם היה שואל אותם היו מסבירים לו מדוע לא מיחו, ואף אם אולי לא היה משתכנע לגמרי אולי היה רואה איזה שמץ של טעם בהחלטתם, ולא היה נוקט בצעד כל כך דרסתי של הלשנה שהביאה אחר כך לחורבן.

וישנה עוד נקודה למחשבה והיא כיצד מרגיש אדם שאף אחד לא מוכן לשמוע אותו. אדם כזה כמו בר קמצא נוקט בשיטה אלימה שבסופו של דבר כולם נפגעים ממנה.

נקודה אחרונה שרואים מן הסיפור היא הדינמיות השלילית של חוסר תקשורת בריאה דיון. שהרי אם היינו עוצרים את הסיפור באמצע, בכל שלב, לא היו לו תוצאות קשות אבל כנראה שדברים לא נעצרים וכדור השלג מתגלגל עד שבסופו של סיפור נחרבנו ברוחנו המקדש, ובגופנויציאתנו לגלות."

אומרים חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
ואם יבא אדם וישאל והרי כשאנו לומדים משנה, גמרא,מדרשים,הלכה אנו מוצאים מחלוקות רבות בין התלמידי חכמים, והיכן השלום??!! על כך אמר הרב קוק שהשאלה הנ"ל מבוססת על הנחה שאינה נכונה, והיא ששלום זהו מצב של אחדות דעות, שכולם חושבים אותו דבר, אבל למעשה האמת היא הפוכה לחלוטין מן הסיבה הפשוטה שאין מציאות כזו בעולם, שהרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ואם כך שבעל כורחינו דעותינו שונות, כיצד נחיה בשלום אחד עם השני? עונה הרב קוק: " הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו". פירוש ע"י שנקיים דיון ביננו, ומתוך שכל אחד יביע את דעתו, רצונו ומאידך יחשף גם לדעתו ורצונו של זולתו, וכל אחד יאיר לחבירו נקודות שלא חשב עליהם וכו' מתוך כך יוכלו להגיע לרצון משותף ואפילו אם יהיו נקודות שאין עליהן הסכמה גם בסופו של דיון, מכל מקום תהיה הערכה וכבוד לזולת ולדעותיו וממילא יהיה שלום. וכך בעצם קורה בלימוד התורה שהחכמים מאירים לנו את המציאות באורות שונים, מנמקים, מביאים ראיות, סברות ובסופו של דבר מנסים להגיע להכרעה כיצד עלינו לנהוג.

הצרה עם בחירות

הקדמה (מאת טל)

חלק מהאינטרסים של מי שתומך בדמוקרטיה ישירה, הוא להפחית את השחיתות השילטונית. בהיסטוריה של הממשלים, כולל האתונאי, אחת הדרכים לכך היתה למנות אנשים לתפקידים ממשלתיים על פי הגרלה. עד כמה שהרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כשבודקים את ההיסטוריה, רואים שלרעיון זה יש תפיסה במציאות.

במסגרת הרצון שלנו לקיים דיון רב-פנים, אנו מזמינים את יורם גת, להציג את הבחירה על ידי הגרלה.

נקווה לדיון ענייני ומרתק.

כתב : יורם גת

בחירות הן הצורה שבה ממונים חברי בית המחוקקים במדינות דמוקרטיות מודרניות. לאור הכלל הזה, שלו אין ולו חריג בודד, ניתן להסיק שבחירות הן הדרך הדמוקרטית היחידה למינוי מחוקקים. מסקנה כזו תהיה מוטעית. ישנה דרך דמוקרטית אחרת למנות את המחוקקים, דרך שהיתה נפוצה בעבר (ואף נחשבה דמוקרטית יותר מבחירות), אך נשכחה כמעט לחלוטין בימינו.

השיטה האלטרנטיבית נקראת סורטיציה (Sortition), [א]. בשיטת הסורטיציה חברי בית המחוקקים ממונים על ידי הטלת גורל בין כל האזרחים. אותם אזרחים ששמם עולה בגורל משמשים כחברי בית המחוקקים לתקופה קצובה, כנהוג בשיטת הבחירות [ב].

מטרתי כאן היא לתאר בקצרה את מאפייניה של הסורטיציה ולהשוותה לשיטת הבחירות. אך תחילה, בשל החשש שרעיון הסורטיציה נשמע דמיוני לחלוטין לאוזן המודרנית, הרי שתי עובדות היסטוריות:

1. הדמוקרטיה האתונאית נשענה על שני מוסדות: אסיפת העם, שההשתתפות בה היתה פתוחה לכל האזרחים, והמועצה, גוף בן 500 איש שמונה לתקופה של שנה בשיטת הסורטיציה. השימוש בבחירות היה מוגבל למינוי של נושאי תפקידים ספורים (אם כי קריטיים), כגון מצביאים ושרים, תפקידים שנחשבו כדורשים מיומנויות או כשרונות מיוחדים. בסורטיציה נעשה שימוש גם בדמוקרטיות יווניות אחרות ובאופן מוגבל יותר ברפובליקות האיטלקיות של פירנצה וונציה [ג].

2. פילוסופים שחקרו שיטות שלטוניות, מן העת העתיקה (אריסטו) ועד המאה ה-18 (רוסו, מונטסקייה), דנו בסורטיציה והחשיבו אותה לדמוקרטית יותר, כלומר כזו הנוטה לתת את כח השלטון בידי האזרח הפשוט, בהשוואה לבחירות, שיטה שנחשבה לאוליגרכית יותר, כלומר כזו הנוטה לרכז את הכח בידי שכבה מצומצמת של מיוחסים [ד].

סורטיציה

התכונה העיקרית של בית מחוקקים הממונה באמצעות סורטיציה היא שהרכבו דומה מבחינה סטטיסטית לזו של ציבור האזרחים בכללו: שיעור הנשים, עורכי הדין, בני המיעוטים, ההומוסקסואלים, המליונרים, והשכירים בבית יהיה דומה לשיעורם באוכלוסיה. באופן דומה, שיעור המחזיקים בדעה פוליטית או חברתית מסויימת, או בנורמה התנהגותית מסויימת יהיה דומה לשיעורם באוכלוסייה. העקרון הפועל כאן זהה לזה הפועל בסקרי דעת קהל – הסיכוי שמדגם אקראי מתוך האוכלוסיה יהיה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסיה בכללה הוא נמוך.

התכונה הזו – הדימיון ההתפלגותי – מבטיחה שפני בית המחוקקים יהיו כפני הציבור: אם רוב הציבור הגון ומוכשר במידה סבירה כך יהיה גם בית המחוקקים. מצד שני, אם רוב הציבור מושחת או חסר יכולת – פני בית המחוקקים לא יהיו טובים יותר.

הצרה עם הבחירות

על פי תסריט הבחירות האידאלי, שמם של אנשים בעלי חוכמה ויושר יצא למרחוק בשל חוכמתם ויושרם, וככאלה יבחרו על ידי הציבור כנציגיו. במצב אידאלי זה, פניו של בית המחוקקים יהיו טובים מאלו של רוב הציבור. טובתו של הציבור בכללו תעמוד בראש מעייניהם של המחוקקים, ועל אף שהציבור אינו דומה להם כלל ועיקר (שכן הם חכמים וישרים ממנו), הם יהיו מסוגלים להבין את רצונותיו וצרכיו של הציבור ולקדם אותם [ה]. במילים אחרות, על פי התסריט האידאלי, הבחירות אכן נוטות לרכז את כח השלטון בידי אוליגרכיה (כפי שציינו הפילוסופים הקלאסיים), אך מאחר שמדובר באוליגרכיה שמבוססת על חוכמה ויושר (בניגוד לאוליגרכיה המבוססת על עושר, תוארי אצולה או שליטה באמצעי האלימות), הרי שהדבר משרת את טובת הציבור. [ו]

התסריט האידאלי המתואר עשוי להתקיים, לפחות באופן מקורב, כל עוד מספר הבוחרים הוא קטן – לא יותר מכמה עשרות אנשים. בקרב קבוצה קטנה שכזו, כל הבוחרים מסוגלים להכיר זה את זה היטב ומשום כך יכולים לעמוד על טיבו של כל מועמד פוטנציאלי. במצב כזה ההחלטה במי לבחור היא רציונלית ועשוייה להניב תוצאות חיוביות.

בקרב ציבור גדול, לעומת זאת, מהלך העניינים שונה לחלוטין. כאשר מספר הבוחרים הוא מאות, אלפים או מיליונים, בחירות, גם כאלה העומדות בקריטריונים המקובלים לבחירות חופשיות ופתוחות לכל, נוטות לייצר נבחרים עשירים ומרובי תחבולות וקשרים. לא רק שחוכמתם ויושרם של הנבחרים אינם עולים על אלו של האדם הממוצע, אלא שהם נופלים מהם.

למצב העגום הזה כמה סיבות. חלקן נובעות מעיוותים בשיטה שאותם אפשר לשאוף לתקן באמצעים שונים כגון חוקי מימון מערכות בחירות או הקלת הנגישות של הציבור למידע על פעילות השלטון. אך חלק מהסיבות לבעיות בשיטת הבחירות מובנות לתוך גופה של השיטה ואין דרך לתקנן. בתמצית, שני המאפיינים המובנים של הבחירות אשר גורמים לבחירתם של אנשים אשר אינם משרתים את הציבור הם:

1. כדי להבחר, על אדם (או רשימה) להיות מוכר לציבור הרחב. מעטים הם האנשים שילכו לקלפי ויטילו פתק שעליו שמו של אדם (או סימנה של רשימה) עליו או עליה לא שמע מעולם, וישנו מספר לא מבוטל של אנשים אשר יהיו מוכנים להצביע בעד אדם (או רשימת אנשים) אשר הם אינם יודעים עליו או עליה דבר מלבד שמו או שמה וכמה עובדות חסרות משמעות. לפיכך, סיכוייו של אדם שאינו מוכר לחלק ניכר מהציבור להיבחר הם אפסיים.

בקרב ציבור גדול, מספרם של האנשים המוכרים לרוב הציבור הוא מוגבל, והם נוטים להיות אנשים בעלי כישורים ורקע בלתי אופייניים לשאר הציבור: כאמור, הם עשירים מרוב הציבור, טובים ממנו בקידום עצמם ובעלי נסיון בלתי רגיל בהצלחה חברתית ופוליטית. שדה המועמדים הריאליים הוא איפוא מצומצם ומוגבל לקבוצה שחבריה אינם מזדהים עם רוב הציבור, ומצבם שונה מהותית מזו של רוב הציבור. מציאתם של אנשים שישרתו היטב את הציבור בתוך קבוצת המועמדים הזו היתה משימה מסובכת גם אילו היו תנאי המיון אידאליים.

2. במציאות, תנאי המיון רחוקים מלהיות אידאליים. כאשר ציבור הבוחרים הוא גדול, רוב הבוחרים נאלצים לבחור באדם (או ברשימת מועמדים) אותו (או אותם) לא פגשו מעולם ובודאי שאינם מכירים מקרוב. בתנאים כאלו, כיצד יכולים הבוחרים לעמוד על כישוריו ויושרו של מועמד? הבוחרים מכירים את המועמדים אך ורק דרך אמצעי התקשורת, בין אם על ידי תשדירי תעמולה ובין אם על ידי ראיונות וכתבות. לפיכך, יכולתם של הבוחרים לדעת את טיבם של המועמדים היא מוגבלת ביותר ומושפעת במידה מכרעת מהצורה שבה גורמים אינטרסנטים מציגים את דמויותיהם. במצב כזה השדה פתוח לכל מועמד שיש לו השפעה על אמצעי התקשורת (ע"י קניית זמן פרסום, או ע"י השפעה על עיתונאים ועורכים) ליצור מצג שווא של חוכמה ויושר ולגרוף קולות.

ואכן, קשה לגלות במציאות שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות ולו דמיון קלוש לתסריט הבחירות האידאלי. רוב הציבור הבחין זה מכבר שנבחריו עסוקים בעיקר בקידום עצמי ובקידום הדומים להם (ומאחר שרוב הציבור אינו בין אלה, הרי שענייניו של רוב הציבור נמצאים נפגעים.) [ז] תומכי הבחירות יאמרו לציבור המתוסכל: "אם ככה, השליכו את הנבחרים המושחתים הללו וקחו לכם אחרים בבחירות הבאות." אפס, אין אף אדם שרוב הציבור מכיר מספיק מקרוב בשביל שיוכל באופן רציונלי לבחור בו. כל אזרח אמנם מכיר מקרוב, מן הסתם, לפחות אדם אחד או שניים שהוא מעריך מספיק בשביל להפקיד בידיהם את מלאכת החקיקה, אך היותו של אדם מוערך על ידי הסובבים אותו אינה מקרבת אותו באופן משמעותי אל בית המחוקקים, משום שאף אדם אינו מוכר מקרוב על ידי עשרות או מאות אלפי בני אדם, ומספר נמוך מזה של תומכים אינו מספיק בשביל להשיג מושב בבית המחוקקים.

סיכום

במאה ה-18, בעת שיוסדו הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, רווחה בקרב המשכילים התפיסה כי הציבור הרחב הוא חסר בינה ומשום כך אחד מתפקידיה של הממשלה הוא למנוע את יישומו של רצון הציבור. חלק ממנסחי החוקות הדמוקרטיות לא נרתעו מלטעון זאת בפומבי. תחת הנחה שכזאת, שיטת הבחירות היא הפרוצדורה הטבעית למינוי מחוקקים: החוקות המוצעות, המסתמכות על בחירות, היוו רק פסיעה אחת מנקודת ההתחלה (שלטון אוליגרכי או מלוכני) לכיוון שלטון דמוקרטי, פסיעה שנזהרה מלהפקיד כח שלטוני בידי האזרח הממוצע. [ח] בימינו, לעומת זאת, השתנתה הנחת היסוד – לפחות בשיח הרשמי והפומבי – ומקובל לייחס לציבור שיקול דעת ולטעון שתפקידה של הממשלה הוא לא יותר מאשר להוציא לפועל את רצונו של הציבור. שיטת הסורטיציה היא דרך הפעולה הטבעית הנובעת מהנחת היסוד המוצהרת של זמננו.

הסורטיציה מוותרת על החלום של בית מחוקקים שהוא טוב מהציבור בכללו אך בתמורה משיגה בית מחוקקים שמשקף את הציבור ושחבריו מבינים את צרכיו ורצונותיו של הציבור. בהרכב כזה ישנה לפחות האפשרות, ואולי אף הסבירות, שרוב חבריו של בית המחוקקים יעשו את מיטב יכולתם לקדם את טובתו של הציבור. בסורטיציה, ולא בבחירות, הציבור מקבל את המנהיגים להם הוא ראוי – מנהיגים בדמותו שלו.

הערות

[א] הספר המודרני היחיד (למיטב ידיעתי) העוסק באופן יסודי בסורטיציה הוא ספרו של Bernard Manin, The Principles of Representative Government בהוצאת Cambridge University Press (1997). חלק ניכר מהרעיונות והמידע כאן מבוססים על ספר זה. ספר נוסף העוסק בסורטיציה – למעשה, בקריאה ליישומה של השיטה בארה"ב – הוא ספרם של Calenbach and Philips, Citizen Legislature בהוצאת Banyan Tree Books / Cedar Glass (1985).
[ב] ניתן לראות את שיטת הסורטיציה כואריאציה על רעיון הסבב (רוטציה) . בשיטת הסבב זוכה כל חבר בקבוצה להיות נושא תפקיד לזמן קצוב. כאשר הקבוצה גדולה אין אפשרות להשלים סבב מלא. חברי הקבוצה שעלו בגורל הם אלו שנתמזל מזלם להיות בתחילת הסבב.
[ג] Manin, Principles of Representative Government, וכן אריסטו, החוקה האתונאית, ספר ראשון, פרק 4.
[ד] אריסטו, פוליטיקה, ספר רביעי, פרק 9. מונטסקייה, רוח החוקים, ספר שני, פרק 2. רוסו, החוזה החברתי, ספר רביעי, פרק 3.
[ה] התסריט האידאלי נמצא ברקע בעת שדנים בבחירות דמוקרטיות, אך קשה למצוא מענה מפורש בדיונים אלו על השאלה הקריטית מהו בדיוק התהליך באמצעותו הופכים אנשים חכמים וישרים למועמדים בולטים ומושכים את תשומת ליבו וקולותיו של הציבור – ההנחה המובלעת היא שהתהליך הזה מתרחש באופן ספונטני. לדוגמא, The Federalist Papers, המאמרים שכתבו כמה ממנסחי החוקה האמריקאית במהלך המערכה על אשרורה במטרה לשכנע את הציבור במעלותיה, מספקים את התיאור הקצר הבא באשר לזהותם ותכונותיהם של המועמדים (מס' 57, מיוחס להמילטון או מדיסון): "Who are to be the objects of popular choice? Every citizen whose merit may recommend him to the esteem and confidence of his country. No qualification of wealth, of birth, of religious faith, or of civil profession is permitted to fetter the judgement or disappoint the inclination of the people.". ההסבר כיצד ילמד הציבור על מעלותיהם של אותם אזרחים הראויים להערכתו ולאמונו הושמט.
[ו] תומס ג'פרסון כתב בפיסקה ידועה במכתב לג'ון אדמס ב-1813: "[T]here is a natural aristocracy among men. The grounds of this are virtue and talents. […] May we not even say that that form of government is the best which provides the most effectually for a pure selection of these natural aristoi into the offices of government?"
[ז] סקר דעת קהל שהוזמן על ידי הכנסת בשנת 2000 גילה כי 88% מהציבור בישראל לא מרוצים מהכנסת, ל- 55% אין אמון בכנסת, וב-50% הכנסת מעוררת תחושת בושה. סקר משנת 2004 מעיד כי דמותה של הכנסת כנראה רק הוסיפה להתדרדר מאז. ראה: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/mdd.htm, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=420237
[ח] לדוגמא: אלכסנדר המילטון – מצוטט ב-Farrand, דיוני האסיפה המכוננת הפדרלית, כרך ראשון, עמ' 299, וג'יימס מדיסון, באותו הכרך, עמ' 431. אדמונד בורק הביע רעיונות דומים ב-מחשבות על המהפכה הצרפתית, פסקאות 80-81, וכך גם המהפכן הצרפתי עמנואל-ג'וסף סאייס במאמר על זכויות האדם והאזרח.

יוזמות ברשת: עבודה שחורה

כתב: ירדן

אמנם חברי התנועה לדמוקרטיה ישירה בישראל מאמינים כי בטווח הארוך הפיתרון לחוליי המערכת השלטונית הנוכחית הוא שינוי הדרך בה היא פועלת באופן יסודי, אך ישנן יוזמות המקדמות מטרות דומות לשלנו באמצעים פחות מרחיקי לכת. דוגמא אחת היא האתר עבודה שחורה המקדם קשר ישיר בין הבוחר לנציגים.

אחת הסיבות העיקריות המניעות אותנו לתמוך במעבר לדמוקרטיה ישירה היא חוסר התיאום בין הנציגים והבוחרים. הנציגים אשר ברוב המקרים לא מכירים ולא שומעים באופן ישיר מבוחריהם ומאידך הבוחרים אשר מכירים את נבחריהם רק דרך העיתונים ושאר כלי התקשורת. בעוד כי בעבר קשר זה נראה לנו מספיק, היום ידוע לכולם כי על מנת למכור חייבת התקשורת ליצור ולהעדיר בעיות על מנת שהחדשות יהיו מעניינות. בתוך כל הדרמה נראה כי זו שוכחת כי מדובר בבני אדם, שוכחת לדווח על הדברים הבאמת חשובים, או שוכחת לדווח על החיוביים שביניהם בכל אופן.

עבודה שחורה הוא אתר אשר מטרתו היא לגרום לתקשורת המתקיימת בין הנציג למיוצג להתבצע באופן ישיר ואישי יותר.

באתר, ניתן למצוא עמוד המסביר למה בעצם לשלוח מיילים לחברי כנסת ורשימת הכתובות שלהם.

האתר מספק פרשנויות של קוראים על המתרחש בארץ ומעודד את הקוראים לשלוח מיילים לח"כ תוך הבעת דעותיהם בעקבות פרשיות והצעות חוק המועלות בפרסומים בתקשורת (עם הוראות איך לעשות זאת).

יש לציין כי אחת ממטרותיו המוצהרות של האתר "עבודה שחורה" היא קידומה של מדינת רווחה. התנועה לדמוקרטיה ישירה בישראל היא תנועה נייטרלית פוליטית ואין בכוונת הפוסט המדובר לצדד במדיניות כלכלית כלשהי – יש בינינו בתנועה אנשים בעלי דיעות שונות בנושא – הפוסט נובע מתוך רצון לקדם כל אתר העוסק בקשר בין הבוחר לנבחר.