הקדמה (מאת טל)
חלק מהאינטרסים של מי שתומך בדמוקרטיה ישירה, הוא להפחית את השחיתות השילטונית. בהיסטוריה של הממשלים, כולל האתונאי, אחת הדרכים לכך היתה למנות אנשים לתפקידים ממשלתיים על פי הגרלה. עד כמה שהרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כשבודקים את ההיסטוריה, רואים שלרעיון זה יש תפיסה במציאות.
במסגרת הרצון שלנו לקיים דיון רב-פנים, אנו מזמינים את יורם גת, להציג את הבחירה על ידי הגרלה.
נקווה לדיון ענייני ומרתק.
כתב : יורם גת
בחירות הן הצורה שבה ממונים חברי בית המחוקקים במדינות דמוקרטיות מודרניות. לאור הכלל הזה, שלו אין ולו חריג בודד, ניתן להסיק שבחירות הן הדרך הדמוקרטית היחידה למינוי מחוקקים. מסקנה כזו תהיה מוטעית. ישנה דרך דמוקרטית אחרת למנות את המחוקקים, דרך שהיתה נפוצה בעבר (ואף נחשבה דמוקרטית יותר מבחירות), אך נשכחה כמעט לחלוטין בימינו.
השיטה האלטרנטיבית נקראת סורטיציה (Sortition), [א]. בשיטת הסורטיציה חברי בית המחוקקים ממונים על ידי הטלת גורל בין כל האזרחים. אותם אזרחים ששמם עולה בגורל משמשים כחברי בית המחוקקים לתקופה קצובה, כנהוג בשיטת הבחירות [ב].
מטרתי כאן היא לתאר בקצרה את מאפייניה של הסורטיציה ולהשוותה לשיטת הבחירות. אך תחילה, בשל החשש שרעיון הסורטיציה נשמע דמיוני לחלוטין לאוזן המודרנית, הרי שתי עובדות היסטוריות:
1. הדמוקרטיה האתונאית נשענה על שני מוסדות: אסיפת העם, שההשתתפות בה היתה פתוחה לכל האזרחים, והמועצה, גוף בן 500 איש שמונה לתקופה של שנה בשיטת הסורטיציה. השימוש בבחירות היה מוגבל למינוי של נושאי תפקידים ספורים (אם כי קריטיים), כגון מצביאים ושרים, תפקידים שנחשבו כדורשים מיומנויות או כשרונות מיוחדים. בסורטיציה נעשה שימוש גם בדמוקרטיות יווניות אחרות ובאופן מוגבל יותר ברפובליקות האיטלקיות של פירנצה וונציה [ג].
2. פילוסופים שחקרו שיטות שלטוניות, מן העת העתיקה (אריסטו) ועד המאה ה-18 (רוסו, מונטסקייה), דנו בסורטיציה והחשיבו אותה לדמוקרטית יותר, כלומר כזו הנוטה לתת את כח השלטון בידי האזרח הפשוט, בהשוואה לבחירות, שיטה שנחשבה לאוליגרכית יותר, כלומר כזו הנוטה לרכז את הכח בידי שכבה מצומצמת של מיוחסים [ד].
סורטיציה
התכונה העיקרית של בית מחוקקים הממונה באמצעות סורטיציה היא שהרכבו דומה מבחינה סטטיסטית לזו של ציבור האזרחים בכללו: שיעור הנשים, עורכי הדין, בני המיעוטים, ההומוסקסואלים, המליונרים, והשכירים בבית יהיה דומה לשיעורם באוכלוסיה. באופן דומה, שיעור המחזיקים בדעה פוליטית או חברתית מסויימת, או בנורמה התנהגותית מסויימת יהיה דומה לשיעורם באוכלוסייה. העקרון הפועל כאן זהה לזה הפועל בסקרי דעת קהל – הסיכוי שמדגם אקראי מתוך האוכלוסיה יהיה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסיה בכללה הוא נמוך.
התכונה הזו – הדימיון ההתפלגותי – מבטיחה שפני בית המחוקקים יהיו כפני הציבור: אם רוב הציבור הגון ומוכשר במידה סבירה כך יהיה גם בית המחוקקים. מצד שני, אם רוב הציבור מושחת או חסר יכולת – פני בית המחוקקים לא יהיו טובים יותר.
הצרה עם הבחירות
על פי תסריט הבחירות האידאלי, שמם של אנשים בעלי חוכמה ויושר יצא למרחוק בשל חוכמתם ויושרם, וככאלה יבחרו על ידי הציבור כנציגיו. במצב אידאלי זה, פניו של בית המחוקקים יהיו טובים מאלו של רוב הציבור. טובתו של הציבור בכללו תעמוד בראש מעייניהם של המחוקקים, ועל אף שהציבור אינו דומה להם כלל ועיקר (שכן הם חכמים וישרים ממנו), הם יהיו מסוגלים להבין את רצונותיו וצרכיו של הציבור ולקדם אותם [ה]. במילים אחרות, על פי התסריט האידאלי, הבחירות אכן נוטות לרכז את כח השלטון בידי אוליגרכיה (כפי שציינו הפילוסופים הקלאסיים), אך מאחר שמדובר באוליגרכיה שמבוססת על חוכמה ויושר (בניגוד לאוליגרכיה המבוססת על עושר, תוארי אצולה או שליטה באמצעי האלימות), הרי שהדבר משרת את טובת הציבור. [ו]
התסריט האידאלי המתואר עשוי להתקיים, לפחות באופן מקורב, כל עוד מספר הבוחרים הוא קטן – לא יותר מכמה עשרות אנשים. בקרב קבוצה קטנה שכזו, כל הבוחרים מסוגלים להכיר זה את זה היטב ומשום כך יכולים לעמוד על טיבו של כל מועמד פוטנציאלי. במצב כזה ההחלטה במי לבחור היא רציונלית ועשוייה להניב תוצאות חיוביות.
בקרב ציבור גדול, לעומת זאת, מהלך העניינים שונה לחלוטין. כאשר מספר הבוחרים הוא מאות, אלפים או מיליונים, בחירות, גם כאלה העומדות בקריטריונים המקובלים לבחירות חופשיות ופתוחות לכל, נוטות לייצר נבחרים עשירים ומרובי תחבולות וקשרים. לא רק שחוכמתם ויושרם של הנבחרים אינם עולים על אלו של האדם הממוצע, אלא שהם נופלים מהם.
למצב העגום הזה כמה סיבות. חלקן נובעות מעיוותים בשיטה שאותם אפשר לשאוף לתקן באמצעים שונים כגון חוקי מימון מערכות בחירות או הקלת הנגישות של הציבור למידע על פעילות השלטון. אך חלק מהסיבות לבעיות בשיטת הבחירות מובנות לתוך גופה של השיטה ואין דרך לתקנן. בתמצית, שני המאפיינים המובנים של הבחירות אשר גורמים לבחירתם של אנשים אשר אינם משרתים את הציבור הם:
1. כדי להבחר, על אדם (או רשימה) להיות מוכר לציבור הרחב. מעטים הם האנשים שילכו לקלפי ויטילו פתק שעליו שמו של אדם (או סימנה של רשימה) עליו או עליה לא שמע מעולם, וישנו מספר לא מבוטל של אנשים אשר יהיו מוכנים להצביע בעד אדם (או רשימת אנשים) אשר הם אינם יודעים עליו או עליה דבר מלבד שמו או שמה וכמה עובדות חסרות משמעות. לפיכך, סיכוייו של אדם שאינו מוכר לחלק ניכר מהציבור להיבחר הם אפסיים.
בקרב ציבור גדול, מספרם של האנשים המוכרים לרוב הציבור הוא מוגבל, והם נוטים להיות אנשים בעלי כישורים ורקע בלתי אופייניים לשאר הציבור: כאמור, הם עשירים מרוב הציבור, טובים ממנו בקידום עצמם ובעלי נסיון בלתי רגיל בהצלחה חברתית ופוליטית. שדה המועמדים הריאליים הוא איפוא מצומצם ומוגבל לקבוצה שחבריה אינם מזדהים עם רוב הציבור, ומצבם שונה מהותית מזו של רוב הציבור. מציאתם של אנשים שישרתו היטב את הציבור בתוך קבוצת המועמדים הזו היתה משימה מסובכת גם אילו היו תנאי המיון אידאליים.
2. במציאות, תנאי המיון רחוקים מלהיות אידאליים. כאשר ציבור הבוחרים הוא גדול, רוב הבוחרים נאלצים לבחור באדם (או ברשימת מועמדים) אותו (או אותם) לא פגשו מעולם ובודאי שאינם מכירים מקרוב. בתנאים כאלו, כיצד יכולים הבוחרים לעמוד על כישוריו ויושרו של מועמד? הבוחרים מכירים את המועמדים אך ורק דרך אמצעי התקשורת, בין אם על ידי תשדירי תעמולה ובין אם על ידי ראיונות וכתבות. לפיכך, יכולתם של הבוחרים לדעת את טיבם של המועמדים היא מוגבלת ביותר ומושפעת במידה מכרעת מהצורה שבה גורמים אינטרסנטים מציגים את דמויותיהם. במצב כזה השדה פתוח לכל מועמד שיש לו השפעה על אמצעי התקשורת (ע"י קניית זמן פרסום, או ע"י השפעה על עיתונאים ועורכים) ליצור מצג שווא של חוכמה ויושר ולגרוף קולות.
ואכן, קשה לגלות במציאות שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות ולו דמיון קלוש לתסריט הבחירות האידאלי. רוב הציבור הבחין זה מכבר שנבחריו עסוקים בעיקר בקידום עצמי ובקידום הדומים להם (ומאחר שרוב הציבור אינו בין אלה, הרי שענייניו של רוב הציבור נמצאים נפגעים.) [ז] תומכי הבחירות יאמרו לציבור המתוסכל: "אם ככה, השליכו את הנבחרים המושחתים הללו וקחו לכם אחרים בבחירות הבאות." אפס, אין אף אדם שרוב הציבור מכיר מספיק מקרוב בשביל שיוכל באופן רציונלי לבחור בו. כל אזרח אמנם מכיר מקרוב, מן הסתם, לפחות אדם אחד או שניים שהוא מעריך מספיק בשביל להפקיד בידיהם את מלאכת החקיקה, אך היותו של אדם מוערך על ידי הסובבים אותו אינה מקרבת אותו באופן משמעותי אל בית המחוקקים, משום שאף אדם אינו מוכר מקרוב על ידי עשרות או מאות אלפי בני אדם, ומספר נמוך מזה של תומכים אינו מספיק בשביל להשיג מושב בבית המחוקקים.
סיכום
במאה ה-18, בעת שיוסדו הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, רווחה בקרב המשכילים התפיסה כי הציבור הרחב הוא חסר בינה ומשום כך אחד מתפקידיה של הממשלה הוא למנוע את יישומו של רצון הציבור. חלק ממנסחי החוקות הדמוקרטיות לא נרתעו מלטעון זאת בפומבי. תחת הנחה שכזאת, שיטת הבחירות היא הפרוצדורה הטבעית למינוי מחוקקים: החוקות המוצעות, המסתמכות על בחירות, היוו רק פסיעה אחת מנקודת ההתחלה (שלטון אוליגרכי או מלוכני) לכיוון שלטון דמוקרטי, פסיעה שנזהרה מלהפקיד כח שלטוני בידי האזרח הממוצע. [ח] בימינו, לעומת זאת, השתנתה הנחת היסוד – לפחות בשיח הרשמי והפומבי – ומקובל לייחס לציבור שיקול דעת ולטעון שתפקידה של הממשלה הוא לא יותר מאשר להוציא לפועל את רצונו של הציבור. שיטת הסורטיציה היא דרך הפעולה הטבעית הנובעת מהנחת היסוד המוצהרת של זמננו.
הסורטיציה מוותרת על החלום של בית מחוקקים שהוא טוב מהציבור בכללו אך בתמורה משיגה בית מחוקקים שמשקף את הציבור ושחבריו מבינים את צרכיו ורצונותיו של הציבור. בהרכב כזה ישנה לפחות האפשרות, ואולי אף הסבירות, שרוב חבריו של בית המחוקקים יעשו את מיטב יכולתם לקדם את טובתו של הציבור. בסורטיציה, ולא בבחירות, הציבור מקבל את המנהיגים להם הוא ראוי – מנהיגים בדמותו שלו.
הערות
[א] הספר המודרני היחיד (למיטב ידיעתי) העוסק באופן יסודי בסורטיציה הוא ספרו של Bernard Manin, The Principles of Representative Government בהוצאת Cambridge University Press (1997). חלק ניכר מהרעיונות והמידע כאן מבוססים על ספר זה. ספר נוסף העוסק בסורטיציה – למעשה, בקריאה ליישומה של השיטה בארה"ב – הוא ספרם של Calenbach and Philips, Citizen Legislature בהוצאת Banyan Tree Books / Cedar Glass (1985).
[ב] ניתן לראות את שיטת הסורטיציה כואריאציה על רעיון הסבב (רוטציה) . בשיטת הסבב זוכה כל חבר בקבוצה להיות נושא תפקיד לזמן קצוב. כאשר הקבוצה גדולה אין אפשרות להשלים סבב מלא. חברי הקבוצה שעלו בגורל הם אלו שנתמזל מזלם להיות בתחילת הסבב.
[ג] Manin, Principles of Representative Government, וכן אריסטו, החוקה האתונאית, ספר ראשון, פרק 4.
[ד] אריסטו, פוליטיקה, ספר רביעי, פרק 9. מונטסקייה, רוח החוקים, ספר שני, פרק 2. רוסו, החוזה החברתי, ספר רביעי, פרק 3.
[ה] התסריט האידאלי נמצא ברקע בעת שדנים בבחירות דמוקרטיות, אך קשה למצוא מענה מפורש בדיונים אלו על השאלה הקריטית מהו בדיוק התהליך באמצעותו הופכים אנשים חכמים וישרים למועמדים בולטים ומושכים את תשומת ליבו וקולותיו של הציבור – ההנחה המובלעת היא שהתהליך הזה מתרחש באופן ספונטני. לדוגמא, The Federalist Papers, המאמרים שכתבו כמה ממנסחי החוקה האמריקאית במהלך המערכה על אשרורה במטרה לשכנע את הציבור במעלותיה, מספקים את התיאור הקצר הבא באשר לזהותם ותכונותיהם של המועמדים (מס' 57, מיוחס להמילטון או מדיסון): "Who are to be the objects of popular choice? Every citizen whose merit may recommend him to the esteem and confidence of his country. No qualification of wealth, of birth, of religious faith, or of civil profession is permitted to fetter the judgement or disappoint the inclination of the people.". ההסבר כיצד ילמד הציבור על מעלותיהם של אותם אזרחים הראויים להערכתו ולאמונו הושמט.
[ו] תומס ג'פרסון כתב בפיסקה ידועה במכתב לג'ון אדמס ב-1813: "[T]here is a natural aristocracy among men. The grounds of this are virtue and talents. […] May we not even say that that form of government is the best which provides the most effectually for a pure selection of these natural aristoi into the offices of government?"
[ז] סקר דעת קהל שהוזמן על ידי הכנסת בשנת 2000 גילה כי 88% מהציבור בישראל לא מרוצים מהכנסת, ל- 55% אין אמון בכנסת, וב-50% הכנסת מעוררת תחושת בושה. סקר משנת 2004 מעיד כי דמותה של הכנסת כנראה רק הוסיפה להתדרדר מאז. ראה: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/mdd.htm, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=420237
[ח] לדוגמא: אלכסנדר המילטון – מצוטט ב-Farrand, דיוני האסיפה המכוננת הפדרלית, כרך ראשון, עמ' 299, וג'יימס מדיסון, באותו הכרך, עמ' 431. אדמונד בורק הביע רעיונות דומים ב-מחשבות על המהפכה הצרפתית, פסקאות 80-81, וכך גם המהפכן הצרפתי עמנואל-ג'וסף סאייס במאמר על זכויות האדם והאזרח.
דמוקרטיה ישירה בישראל 