מחשבות על המשך הדרך – תגובה לטל

הטקסט הבא התחיל בתור טוקבק רגיל, אך מפאת אורכו ולאחר התייעצות עם טל, הוא הופך לפוסט תגובה לפוסט שפרסם טל.

על ההשוואה לאתר "חוקים"
יוזמות כאלה לעולם לא יצליחו מבלי ההבטחה שהפעולות שאנשים עושים (מצביעים או מציעים הצעה) יהפכו למעשים, לדברים שאשכרה משפיעים.
כיצד היה נראה יוטיוב אם היה אתר בו כל אחד יכול לעלות וידאו, אבל אף אחד לא היה יכול לצפות ? סביר להניח שזה היה מעניין כמה מאות אנשים, וזהו.
כיצד היתה נראית ויקיפדיה – אם כל אחד היה יכול לערוך בה, אבל אף לא היה יכול לקרוא ? איזו מוטיבציה היתה לעוד ועוד אנשים להשקיע מזמנם ולתקן אחד את השני ?
כך בדיוק נראה "חוקים", וזה משפיע באופן ישיר על האיכות והמגוון.

הבדל חשוב נוסף הוא אמינות ההצבעה – כל עוד כל אחד יכול להצביע מבלי שזהותו מובטחת, ניתן בקלות לזייף תוצאות (אותו בנאדם, יוצר לעצמו הרבה כתובת דוא"ל, ומשתמש בהן כדי להצביע).

על היוזמה האזרחית על איסור ברית המילה
זה דיון בפני עצמו, אבל קח בחשבון שאולי אצלך זה מוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה, אבל עבורי זה מדגים עד כמה היא חשובה כדי להעלות לדיון נושאים מאוד חשובים (במקרה הזה, על זכותם של מבוגרים לבצע בילדיהם פעולות כירורגיות שלא למטרות רפואיות) האם גם הצעת חוק נגד מילת נשים היתה מוציאה בעינך שם רע לדמוקרטיה הישירה? (טוב, לא חייבים להמשיך את הדיון בנושא הזה כאן).

על הוצאת שם רע לדמוקרטיה הישירה
אני לא מאמין שאפשר באמת להוציא שם רע לדמוקרטיה ישירה. לכל הפחות, אינני חושב שכדאי לפחד מהוצאת שם רע למושג מופשט שגדול מיישום כזה או אחר. אפילו אם נוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה, נוציא שם טוב לכוחה של האמת.

על נושא ההפצה והגיוס
אולי קשה לראות את זה כרגע, אבל הרעיונות שאנו מפיצים כרגע, שהולכים ומתפשטים, הם הרבה מעבר ל"מפלגה הישירה". אני חושב שזו לא תהיה הגזמה להגיד שבחודשיים האחרונים הצלחנו לעניין יותר אנשים בדמוקרטיה ישירה מאשר בכל שנות קיומה של התנועה לדמוקרטיה ישירה. גם אם לא כולם השתכנעו, הצלחנו לגרום ללא מעט אנשים, בינהם אנשים בעלי כוח רב, לשאול את עצמם שאלות מאוד חשובות. אם אני לא טועה, אז לפני 3 שנים, זו היתה אחת מהמטרות שלנו.

המקום שממנו אני יוצא, הוא שהמצב כרגע, השיטה הפוליטית-כלכלית, היא נ-ו-ר-א-י-ת וזמנה הולך ומתקצר. כן, היא יכולה להיות יותר גרועה, אבל זה עדיין לא הופך אותה לפחות נוראית. מידי פעם, אני שואל את עצמי, האם אני עושה כל מה שאני יכול על מנת לשפר אותה. שאני רואה את היתרונות שבשיטה שאנו מציעים, ואת התגובות מבחוץ, פשוט קשה לי שלא לפעול. חשוב להזכיר לעצמנו, שהמפתח לא בהכרח נמצא בידיים שלנו. הרעיון מסתובב לו באוויר, ומצא בין היתר, גם אצלנו פינה חמה, בה יוכל להמשיך להתרבות. אבל הוא לא יעצור כאן, הוא ימשיך, וישתנה, ויגיע לעוד ועוד אנשים וילבש עוד ועוד צורות.
אין ספק שיש לא מעט מקרים בהם אנו טועים, או יוצאים מנקודת מבט שגויה, אבל עמוק בפנים, אני חושב שאנחנו יודעים שנגענו במשהו מאוד נכון. נגענו באמת. ואמת רוצה לצאת לאור.

לכן, אני חושב שאין כאן בהכרח ברירה בין פיתוח המערכת והמנגנון, או גיוס המונים. יש צורך בשניהם. כן, אם היינו ארגון היררכי עם תקציב שמן, אני מסכים שהיה עדיף כרגע להשקיע אותו בבניית המערכת, מאשר בפרסום ושיווק.
אבל מכיוון שאנו לא, והמשאבים שלנו מאוד מוגבלים כרגע, אני לא רואה מניעה מלהמשיך לפעול גם בחזית הזו, וגם בחזית הזו.

מצד אחד, האמת שמאחורי הרעיונות שלנו, לא תלויה בכלי כזה או אחר. הזכות של כל אחד מאיתנו לקחת חלק פעיל בשלטון אולי נראית בימים אלו אפשרית יותר מבעבר, אך היא איננה המצאה חדשה. כך שאת המתעניינים אפשר להביא למקום הזה. לסרטונים, וטקסטים, ושירים וסטטוסים ופגישות ותמונות שאומרים: דמוקרטיה אמיתית אפשרית. אנחנו רואים שלטון אחר. אנחנו רואים שיטה שבה כל אחד יכול להשפיע על מה שחשוב לו. את הכלים, אנו, ועוד רבים אחרים, מפתחים. אבל הכלים האלה באים לשרת מטרה ואמת מסוימת.

מצד שני, בלי כלי כזה יהיה לנו קשה מאוד לפעול. ככל שתהיה לכלי כזה יותר דרישה, ותהיה יותר הבנה למה הוא צריך להכיל, הפיתוח שלו והאבולוציה שהוא יעבור יואצו. עצם הקיום של כלי כזה, יעזור לרעיון להפיץ את עצמו עוד יותר, למחוזות חדשים. ויוכיח לספקנים את התיאוריה בפעולה.

מודעות פרסומת

כיצד בונים מאמר ביקורת ביחד?

שלום חברים,
בעקבות הפוסט הקודם, אני מציע שנבנה ביחד מאמר ביקורת.

הנה השיטה שאני מציע – אשמח לביקרותכם:

בשלב ראשון פותחים דף ויקי

בשלב הבא קוראים את המאמר ומעלים נקודות מחלוקת עם המאמר, והארות כלליות.

לאחר מכן, כל אחד מתחיל לכתוב ביקרות לחלק אחר במאמר. אם שניים רוצים לכתוב על אותו חלק, הם יכולים לדון על כך בדף השיחה.

חשוב להוסיף סימוכין, אם אפשר.

לאחר מכן, נכנסת קבוצת העורכים לפעולה. הם קוראים את הטקסט, ומעירים הערות בדף השיחה. מתקנים בעיות יסוח, ישר על הדף עצמו.

לאחר העריכה. מבקשים מקוראי הבלוג לחוות דעתם (מפרסמים את המאמר בפורום או בבלוג).

לאחר מכן, אלו שהתנדבו לשאת ולתת עם בטאונים שונים (ועדיף עם המכון לדמוקרטיה), לצורך פירסום המאמר, עושים את עבודתם.

לבסוף, המאמר מתפרסם.

מה דעתכם?

משאל המסגדים בשוויץ – ביקורת מהמכון לדמוקרטיה

חברים שלום,

הנה זה הגיע. ביקורת מנומקת מאד של בלאנדר דנה וקניג עופר, מהמכון לדמוקרטיה.

רצוי מאד שתקראו את הביקורת

רק כדי לתת לכם לטעום קצת מהביקורת הנה כמה ציטוטים נבחרים:

…מנגנונים של דמוקרטיה ישירה הם בהגדרה לא טולרנטיים משום שהם רובניים ומשום שהכרעתם דיכוטומית: "כן" או "לא". משאל העם שם קץ לפוליטיקה של הסכמיות שמבוססת על פשרה, משא-ומתן ויצירת קונסנזוס. ההכרעה היא חד-ממדית, חד-משמעית, ואין עליה ערעור. היא מותירה את הצד "המפסיד" חסר אונים וכמעט נעדר ערוצים דמוקרטיים לגיטימיים להתמודד עם ההחלטה.

…מקרה זה גם מדגים את הסכנה הטמונה בשימוש במנגנונים לא מבוקרים של דמוקרטיה ישירה כמו היוזמה העממית שתוצאותיהם עלולות לקעקע את עקרונות הדמוקרטיה.

ועכשיו לשאלה:
יש כאן ביקורת מנומקת. בוודאי נוכל ללמוד ממנה משהו.

השאלה היא האם נוכל להשיב לביקרות?

כדי לענות על השאלה, אני מציע שנבדוק את עצמנו. מי מוכנים לכתוב תשובה? מי מוכנים לעזור בעריכה? מי מוכנים לעזור במשא ומתן לפירסום התשובה בעיתונות הרלוונטית?

מי שמוכן להרתם לעניין, שישיב לתשובות למטה. את הבלאגן ניתן לארגן כאן

למה דמוקרטיה ישירה?

כתב: עומר מוצפי
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל מן ההתחלה:

למה דמוקרטיה ישירה?
ובכלל למה דמוקרטיה?

ברמה מסויימת, דמוקרטיה הפכה להיות ערך בפני עצמו. זה קרה לאחר כמה מאות שנים של תפקוד של מערכות דמוקרטיות, וזה תהליך טוב, ראוי, והגיוני. אבל, אם אנחנו מעוניינים לברר כיצד לתקן או לשפר דמוקרטיה, כדאי לפתוח בשאלה העקרונית – בשביל מה זה בכלל טוב?

פילוסופים היו, לעיתים קרובות, נגד דמוקרטיה. די להזכר ב"המדינה" לאפלטון. אבל כדאי לזכור גם את היידיגר ואת מיגאל דה אונמונו – שכמו אינטלקטואלים רבים – התלהבו בתחילה מן התחייה הפשיסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת (וחשוב עוד יותר לזכור כמה מהר הם התפכחו). פילוסופיה דמוקרטית התפתחה בעצם בעיקר סביב המהפכה הצרפתית. המהפכה הזו עצמה התנהלה באופן שמזכיר (במבט ראשון) את הדגם של אפלטון – ממלוכה מושחתת לדמוקרטיה, לאנרכיה אלימה, ומשם לדיקטטורה קיסרית.

מרבית התיאוריות של הדמוקרטיה מתחילות בפילוסופיה ליברלית. יש הבדלים רבים בין רוסו, וולטיר, מיל, והתועלתנים. אבל אלו ויכוחים "בתוך המשפחה". הדיון שלהם מתחיל בזכויות – בעיקר בזכויות פרטיות (אם כי גם מיל וגם רוסו מנסים לטעון בעד זכויות קהילתיות. לרוסו יש ניסיון מגושם להבחין בין "רצון העם" לבין אוסף הרצונות הפרטיים של הפרטים שמרכיבים אותו). השאלה היא כיצד בונים משטר שמגן על זכויות כאלה. והתשובה הטבעית היא זו:
מעניקים כח פוליטי לגופים שעל זכויותיהם רוצים לשמור. למשל, כדי לשמור על זכויות הנשים, יש להעניק להן זכויות פוליטיות ויצוג בפרלמנט. התשובה של אפלטון או של הובס לטענה הזו היא שאוליגרכיה (או מלך) קטנה, יציבה, וחכמה, תיטיב לשמור על האינטרסים של הפרטים שחיים במדינה. אצל הובס הטיעון הוא סטטיסטי: המלך הוא הביריון האלים החזק בשכונה, אבל תחת הנהגתו הסיכויים של האזרח הקטן משתפרים – הוא צריך להשמר מפני בריון אחד רחוק, ולא מאוסף אינסופי של בריונים מקומיים. אני לא מציע לקבל את הפתרונות –
לא של הובס ולא של אפלטון. יותר חשובה היא הטענה שלהם שדמוקרטיה (ובעיקר דמוקרטיה ישירה) מכילה אלמנטים חזקים של הרס עצמי, ושיש לה נטיה לממש אותם. צד חשוב של העניין הזה ניתן למצוא אצל יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"): דווקא פעילים דמוקרטיים אידיאליסטיים חשופים
במיוחד לאכזבה מן המנגנונים המגושמים של הדמוקרטיה שבפועל – מן הריבים, הוויכוחים, אי ההסכמות, האופי הקטנוני והטפשות של פקידי ממשל, מן הפוליטיקה המפלגתית הקטנה, ובעיקר מן הריאקציה השמרנית שבאה בעקבות המהפכה. דווקא בקרב הפעילים הדמוקרטיים האידיאליסטיים ביותר, מתנקזת האכזבה הזו לניסיון "להציל את הדמוקרטיה מעצמה" – באמצעות דיקטטורה "זמנית", מרחץ דמים "מטהר", ו"חינוך מחדש" של גורמים עוינים. כלומר, עניין ראשון על האג'נדה הוא זה:
אנו מעוניינים לשמור על זכויות (אישיות וקיבוציות) מסוימות, ואנו מעוניינים במנגנון כוח (מבנה מדינה) ששומר על זכויות אלה. מהי הדרך הטובה ביותר להבנות שמירה על זכויות לתוך משטר?
על פי הובס, המיטב שניתן להשיג, הוא צמצום של האיומים – מאנרכיה (הרבה ביריונים מסוכנים) – לדיקטטורה (ביריון מסוכן אחד), ובכך לצמצם את הסיכון שהאזרחים/קהילות חשופים לו. על פי אפלטון, מוטב לבנות אוליגרכיה שמרנית ויציבה, שתספק ביטחון לשאר התושבים.
על פי הדגם האמריקאי (פרנקלין, וושינגטון, וכו') יש לפרק את המשטר לזרועות מתחרות. זה אפשרי רק בהנתן גודל מסויים, ומותנה בהווצרות מנגנונים פוליטיים מתאימים.

ומכאן לשאלה הראשונה שלי אליכם:
אתם דנים בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, דיון ציבורי, וקבלת החלטות קבוצתית. לא בזכויות ולא במנגנונים פוליטיים. האם יש רלוונטיות לשאלות של שמירה על זכויות? לשאלות על מבנה מערכת הכח השלטונית?

אבל יש עניינים נוספים על האג'נדה, והם באמת קשור יותר לשאלות שאתם שואלים.
היתרון הסטטיסטי של רוב פשוט:
המרקיז דה קונדורסה הוא אולי התיאורתיקן הראשון של קבלת החלטות דמוקראטית. הטיעון שלו בעד קבלת החלטות דמוקרטית הוא טיעון סטטיסטי פשוט:
לפנינו מספר חלופות. אחת מהן טובה יותר. אם הסיכוי של אדם פרטי (אינטיליגנטי) להגיע להחלטה הנכונה הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי שלו לבחור באחת מן החלופות הגרועות, אזי הכרעה על ידי הצבעת רוב פשוט תבטיח לנו שנקבל את ההחלטה ה"נכונה" בסיכוי גדול כרצוננו. צריך פשוט להגדיל את מספר
המצביעים. לכן אוליגרכיה טובה מטיראניה, ודמוקרטיה תהיה טובה מאוליגרכיה. בממוצע, שיטת קבלת החלטות דמוקרטית תבטיח פחות טעויות. זהו עיקר הטיעון של קונדורסה (שהיה ממיסדי תורת ההסתברות המתמטית). דומני שההיסטוריה עומדת לצידו. זהו טיעון סטטיסטי פשוט. הוא אינו דורש לא דיון פתוח, לא מנגנוני בקרה מתוחכמים, ולא שיטות הצבעה מתחכמות. כל אלה רק יפריעו. ההנחה היחידה היא שההכרעה ה"נכונה" היא בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר. בעצם, כאשר אתה בונה דיון ציבורי, המטרה הבסיסית ביותר היא בדיוק זאת – להגדיל את סיכוייה של הבחירה ה"נכונה". הבעיה בדיון ציבורי היא שיש צורך להשמר מפני גלישה במדרונות פסיכולוגיים חלקלקים (רגשות לאומיים, פרנויות קולקטיביות, וכו'). הבעיה בכל שיטות ההצבעה היא שהצבעות אסטרטגיות (אני לא מצביע בעד מה שאני באמת רוצה, אלה בעד מה שאני חושב שניתן להשיג) יכולות לדרדר את החברה לאופציה הגרועה ביותר. אלו סכנות אמיתיות, והן נושאים  מעניינים לדיון.

אבל הטיעון הבא הוא מה שמעניין אותי ביותר. הוא שלי. לא מצאתי מקורות אחרים (אולי יש).

דמוקרטיה כמערכת של היזונים חוזרים:

יש סיבות עומק שבגללן ניצחו הדמוקרטיות המערביות בכל הסכסוכים הגלובאליים של המאה ה-20, גם כאשר נתפסו "עם המכנסיים למטה" (וגם בלא מעט מן הסיכסוכים הקטנים). משטר דמוקרטי מודרני הוא מערכת מבוזרת מאוד, אבל גם מאורגנת היטב, של בירוקרטיה. הבירוקרטיה הזו תומכת במבנה של חברה תעשייתית מודרנית. החברה התעשייתית איננה אפשרית ללא התמיכה הבירוקרטית הזו (גון קנת גלבריית: "החברה התעשייתית החדשה"), והמשטר הדמוקרטי הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא יציר כפיה של החברה התעשייתית החדשה (ארנסט גלנר: לאומיות ולאומים, אנדרסון: "קהילות מדומיינות"). מהותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא (ולא רק בעיני) המערכת הבירוקרטית המבוזרת והמאורגנת שלה. מדינה שיש לה מערכת כזו יכולה להרים פרוייקטים מסדר גודל עצום – כמו תכנית חלל – שהיו בלתי אפשריים לפני היות
המדינה המודרנית. מערכת זו צריכה להיות גמישה מספיק כדי להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של החברה התעשייתית (כולל למלחמה. אף חברה מעולם לא הצליחה להתארגן למלחמת עולם במהירות וביעילות של ארה"ב ובריטניה. זו נקודה שאורי מילשטיין, למשל, אוהב לפספס). על מנת לשמור על הגמישות הזו, הבירוקרטיה המודרנית צריכה להיות נקיה (באופן יחסי) משחיתות ומנפוטיזם, וצריכה להיות קשובה לתנאים המשתנים. אנחנו משיגים כיום את המטרות הללו באמצעות הפרדת רשויות, עיתונות חופשית, ובחירות לרשות המחוקקת ולעומדים בראש הפירמידה הבירוקרטית. לא באמצעות דיון ציבורי. אבל כל אלו הם אמצעים, לא מטרות. הם אמצעים שמראים הכרחיים (עיין ערך ריצ'רד אוברי: "מדוע ניצחו בעלות הברית" וגם הדיקטטורים").

נדמיין לעצמנו את רשויות המדינה כאורגניזם. כדי לתפקד הוא צריך שרירים, ועל מנת לתפקד בסביבה סבוכה ומשתנה, הוא צריך גם אברי חישה, ומוח מרכזי. עד כאן התפיסה המיושנת, לפיה מדינה צריכה ראש (דיקטטור – ולא חשוב אם הוא נבחר זמני או מלך) שנעזר ביועצים למיניהם (אברי חישה) ובמערכת בטחון (שרירים).
אבל, למעשה, מסתבר שכמות עצומה של עיבוד מידע מתבצע למעשה כבר בתוך אברי החישה עצמם. יתירה מזאת, כמות גדולה עוד יותר של אינפורמציה בנויה לתוך המבנה של מערכת התנועה, ומרבית המידע של אברי החישה מגיע ישירות לשרירים (או, לכל הפחות, למערכות אוטומטיות לא-הכרתיות).  באנלוגיה למבנה של
מדינה מודרנית, כמעט כל ההתנהלות של המערכת הבירוקרטית נעשה באופן שהוא לחלוטין בלתי תלוי בראש הפירמידה. המטרה שלנו צריכה להיות – קודם כל – לשפר את ההיזון החוזר שבתוך המערכת הבירוקרטית הזו. לשפר את המבנה שלה. לשפר את התפקוד שלה. הדיונים הפומביים שבהם עוסקים ראשי הפירמידה הם טפל, בעיני. שקיפות גדולה יותר של מערכות השלטון, והשתתפות של אזרחים מן השורה בתהליכים בירוקרטיים מסויימים (כמו שימועים ציבוריים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, או השתתפות נציגי-ציבור-מטעם-עצמם בוועדות מחוזיות) יכולים להרים תרומה גדולה כאן.