המפלגה הישירה – מחשבות על המשך הדרך

הפוסט הבא מנסה לתאר להיכן להבנתי, עלינו להצעיד את המפלגה. מחשבותיכם בנושא חשובות:

לקראת הראיון אצל אברי גלעד (שלא התממש בסוף), ניסיתי לחשוב מה אנו בעצם מציעים לציבור. מה עושים עם הציבור שיגיע בעקבות צפיה בתוכנית? מה אותו ציבור יפגוש כאשר יגיע לשערי המפלגה הוירטואלית שלנו?

פתאום הבנתי, שכרגע אין לנו דבר להציע לציבור הרחב, מלבד הרבה הבטחות יפות. באתר הוורד-פרס של המפלגה הישירה אנו מציעים להם כמה הכרזות יפות ואולי מלהיבות, ואפשרות להרשם להשאיר לנו את הדוא"ל שלהם, כדי שנעשה איתו אלוהים יודע מה…

בפייסבוק, אנו קצת מדברים ומעלים רעיונות ועונים לתשובות, אבל ממש אפשרות להצביע אין לנו שם. גם הפיסבוק וגם האתר, הם כלי תעמולה, לאפשרות של הקמת מפלגה.

אבל מה תרומתם של המגיעים החדשים? כיצד הם יסיעו לקדם את הקמת המפלגה?

השאלות הללו הטרידו אותי ולקראת הראיון והכריחו אותי לעשות סדר במחשבות על הקמתה של המפלגה הישירה. מדי פעם אנו נדרשים לעשות סדר, כדי לדעת לאן אנו רוצים להתקדם. אני מעלה את התובנות שלי, לעיונכם ולתגובותיכם.

התפתחויות אחרונות

לאחרונה, התחלנו לעשות חוגי-בית, ולהופיע בתקשורת, ואז עלתה השאלה, מה עושים עם כל המצטרפים החדשים? לאן שולחים אותם, מה הם עושים? אחת התשובות היתה, שיחלקו פליירים, ויצרו עוד חוגי בית.

טוב, מה עושים עם אותם עשרות ומאות, ואלפים שהתקשורת וחוגי הבית יביאו? האם הם באמת ירצו להמשיך רק להיות עוד גל של תועמלנים ומפיצי התודעה? הרי חלקם לפחות ירצה להשפיע. ואיך הם ישפיעו? על מה הם ישפיעו?

הרי ההבטחה שאנו נותנים להם, היא שהם יוכלו להצביע לכנסת. כלומר, הדרך לעשות זאת, היא להקים אתר מפלגה שדרכו יוכלו כולם להצביע על חוקי הכנסת. ועד שהאתר יוקם, יהיה עליהם להסתובב עם תחושת חוסר יכולת, או איזו ציפיה רחוקה שיום אחד יהיה כאן אתר. להם לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

המפלגה בסופו של דבר אמורה להיות צינור לציבור לתוך הנכסת.  כרגע אנו גם לא לגמרי סגורים על הדרך בה הציבור יצביע. הציבור שהגיע זה מקרוב, יסתכל על פעילי המנגנון המתווכחים זה עם זה, ולא יראה תוצאות בזמן קצר, ופשוט יעזוב את המפלגה. לכן עלינו להביא מוצר עובד, לפני שאנו עושים שיווק המונים. מוצר שנותן להם הרגשה-סימולציה שהם יכולים לשלוט בכנסת. עלינו לפתח "צינור-לכנסת" עובד.

כבר יום, ברור שאין מדובר סתם בהצבעות רוב. הרי אם נשתמש רק בצינור פשוט, יצביע הציבור בעיקר בהצבעות פופליסטיות, ויוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה. קחו למשל את אתר "חוקים" שחרת על דגלו את האמירה הבאה:

מטרת האתר הינה לאפשר לכל גולש להעלות הצעת חוק שלדעתו צריכה להופיע בספר החוקים של המדינה, ולקבל תגובות מהגולשים.
השאיפה היא שהאתר יכיל כמות גדולה של אנשים שיובילו מהפכות וירימו הצעות חוק מוצלחות מהאתר אל הכנסת ובכך לבטא דמוקרטיה אמיתית – שלטון העם!

באופן עקרוני, אנו יכולים ליצור שיתוף פעולה עם האתר, ולהתחיל לרוץ לכנסת, אלא שהאתר סובל מכשל בסיסי. כל אחד יכול להעלות הצעת חוק (עד כאן טוב ויפה, ומתאים לאג'נדות שלנו). אלא שהצעה אינה חייבת להיות מנומקת, ואינה מציגה את הדילמות איתן צריך החוק להתמודד. לא כמה עולה החוק, ואין דרך להציג ביקורת יעילה כנגד החוק.  יש בהצעות יותר פופליזם, וקיים חוסר יכולת אמיתית להעמיד התנגדויות רציניות.

כתוצאה מכך, הצעות פופליסטיות זוכות בו ברוב גדול. רוב הציבור, אם יאמרו לו כי כך יתנהלו ההצבעות לכנסת, ידחה אותן בבוז, ובצדק. לעיתים הוא אף ייחרד מהצבעות כאלו. למשל הצבעה בעיתית כזאת, שמודגמת על ידי דמוקרטיה ישירה היא היוזמה האזרחית בסן-פרנסיסקו על איסור ברית המילה. מקרים כאלו יוציאו שם רע לדמוקרטיה הישירה ויקשו עלינו לשווק ביעילות את המפלגה.

שינוי חשיבה

אם אנו רוצים לזכות לתמיכה רחבה, עלינו להציג פתרונות מספיק טובים שיתנו תחושה לציבור שהכלים שאנו בונים מאפשרים קבלת החלטות ראויה. כדי לזכות בתמיכה, צריך לפתח מנגנון יותר מתקדם שיאפשר דיון מושכל. דיון כמו קטעי הוידאו המוטמעים של עופרה וליאב, וכמו ההצעות שעוברות ברירה טבעית של רותם ואוריאל. אולי שילוב מסויים של מובילי דעה, ושל באי-כוח.

בניית צינור טוב, אינה דורשת ציבור גדול ורב, אלא צוותי מחשבה וצוותי מפתחים שיודעים לעבוד ביחד, כדי להציע סוגי צינורות שונים. הדמוקרטיה של המפלגה תתבטא עבור הציבור הרחב בכך, שלציבור ינתנו אפשרויות שונות לבחור מבין כלל הצינורות שיפותחו עבורו.

הפיתוח של הצינורות השונים שבהם הציבור יעביר את דעתו, יפותח כמו כל כל פרויקט קוד פתוח אחר. באמצעות דיקטטורים נאורים, ועל בסיס קוד פתוח.

התמקדות בפיתוח בשלב זה

אם כך, למעשה עלינו להתמקד בשלב זה בגיוס של מפתחים ואנשי מנגנונים דמוקרטיים. עלינו להציב את השאלות הניצבות בפני הדמוקרטיה הישירה, ולאפשר לצוותים השונים להציע פתרונות שונים. עלינו להתרכז באיסוף אנשי הקוד הפתוח, למיניו, ולאפשר להם לפתח את המוצרים שלהם. תרומתנו תהיה ביצירת תשתית אירגונית לצוותים הללו, ויצירת פלטפורמה משותפת שבה כל המצביעים של המפלגה יוכלו להצביע דרך המנגנונים השונים.

אם אכן זה המנגנון, הייתי מציע להתמקד בגיוס ופיתוח תוכנה בשלב זה, ולהשקיע פחות בגיוס המונים.

מה דעתכם?

בעיית NIMBY

(כתב דרור רשף)

מי מכם שאולי עוקב אחר התקשורת, יודע שיש כיום נושא NIMBY משמעותי שמדגים את הבעיה של דמוקטריה ישירה קלאסית  – זו ללא באי כוח.

הנה קחו את 600 תושבי הרחוב בלוך, העירייה מחליטה יום אחד להוריד להם את החניה ליד הבית – במקום 120 חניות, ל-60 חניות בגלל שבילי אופניים. מאד מעצבן. אנשים באים, מתרגזים אפילו מאיימים. אין ספק שאם היו בחירות בנושא חלק גדול מאותם 600 היו מצביעים נגד תוכנית זו.

הדבר הזה נקרא נמיבי – לא בחצר האחורית שלי – אל תקימו ליד הבית שלי בית חולים, או מזבלה , או בית קברות, או מסעדה רועשת, או גן ילדים, או בית ספר, או שדה תעופה. זה לא רק לגבי רחוב – כילד אני זוכר מאבק של שכונה שלמה – כ 10,000 איש – נגד הקמת בית קברות ליד השכונה , במבט ראשון – דמוקרטיה במיטבה.

אבל נימבי מאופיין בהתפלגות "זנב ארוך" – בצד אחד יש מיעוט שיפגע בצורה חזקה. (או ירוויח במצבים בהם החוק הוא בעד הטבה כלכלית – לדוגמה סיבסוד מים לחקלאים) המיעוט הזה יצביע ללא ספק. בצד השני יש הרבה מאד אנשים – שעבורם משמעות ההחלטה היא חלשה יותר (ואולי הם בכלל לא יודעים על קיומה) – והם בעלי אינטרס הפוך.

לדוגמה במרכז תל אביב יש 16,000 רוכבי אופניים שנוסעים יום יום שוודאי היו שמחים להצביע בעד שביל ברחוב בלוך- אם היה להם זמן לדעת שהנושא קיים בכלל.

אפשר להציג את הנימבי כך
– 600 איש הולכים להפסיד 2000 ש"ח בשנה – הם בטוח יצביעו  – – סה"כ 120 אלף ש"ח בשנה
– 16,000 איש הולכים להרוויח 100 ש"ח בשנה כל אחד  – סה"כ 160 אלף ש"ח בשנה
עוד 15,000 איש הולכים להרוויח 30 ש"ח כל אחד בשנה –

במקרה זה סידרתי את הנימבי באופן כך שהוא יהיה הגיוני כלכלי לטובת הרוב הדומם.
במקרים רבים הנזק שנחסך לציבור הקטן הוא הרבה יותר קטן מאשר הנזק שנגרם לאחר מכן לציבור הכללי יותר – כי יש החלטות שאם דוחים אותן קשה יותר לבצע אותן אחר כך (לדגומה תחנות רכבת בערים גדולות, רכבת תחתית ועוד).

כך שדוגמה שלמה יותר של הנזק של הנימבי היא להגיד שכעבור 5 שנים , כולם מרוויחם ממנו נגיד 200 ש"ח בשנה. (הדוגמה לא מצוצה מהאצבע לגמרי שכן שבילי אופניים בערים מעלים את ערך הנכסים ברחוב)

הצרה היא שיש "עלות יידוע" כך שאם תצליחו להגיע ל10-20% מהאנשים שהולכים להרוויח 100 ש"ח – אתם יכולים להיות גאים על מאבק ציבורי נאה.

דוגמאות של נימבי יש ללא סוף  – לא רק בבניית תשתיות אלא גם בנושאים "הפוכים" – לדוגמה נסו לחשוב על החלטה שתפגע בוועד עובדים גדול ומאורגן כמו חברת חשמל או התעשייה האווירית  – ברור שכאן מדובר על גוף שיכול לארגן עשרות אלפי אנשים נגד. מול זה צריך להשקיע המון כדי להגיע לאנשים שאין להם באי כוח (בהנחה שהם לא מותשים כבר ממבול של הצעות חוק אחרות שהם עוקבים אחריהם).

התוצאה – בהרבה מאד נושאים "קטנים" מי שיקבע הוא המיעוט שמושפע באופן חזק, ללא התחשבות ברוב שמושפע באופן חלש.

איך מקבלים החלטות באנרכיה תיאומית

במידה רבה, המפלגה הישירה פועלת כארגון חופשי, הדומה לארגוני קוד-פתוח, המנסה להתוות את נורמות ההתנהגות המקובלות. עדיין אין במפלגה מנהיגים ברורים (אם כי יש מנהיגים מתהווים בתחומים שונים), ועדיין אין דרך ברורה לקבל החלטות. במסמך זה אציע כיצד עלינו לקבל החלטות. זאת אופציה אחת, ואתם מוזמנים להציע דרכים משלכם.

התנהלות בארגון קוד פתוח/דיקטטורה נאורה/אנרכיה תיאומית

אירגון קוד-פתוח (או "אנרכיה תיאומית", כפי שאני מעדיף לקרוא לה) פועלת על מספר נורמות יסוד, בינהם:

1. שקיפות: ערך שמאפשר לארגון לבקר את עצמו, ולקבל החלטות מתוך הבנת מכלול הגורמים.
2. היו חופשיים: תעשו מה שאתם מבינים, ואל תתנו לאף אחד לכפות עליכם דבר. כל מה שאתם עושים, אתם עושים מרצונכם החופשי.
3. מנהיגות: אם אתם רוצים שמשהו יקרה, תובילו אותו.
4. תיאום: השתדלו לדון עם הקבוצה וליצור הסכמה רכה, לפני שאתם פועלים ממש.
5. אפשרו פיצולים: בנו את הארגון שלכם כך שמידת הצורך, יווצר פיצול,כ שאינכם מתואמים עם אחרים, ואתם חושבים שמשהו אחר צריך לקרות.

אחת הבעיות שבה אנו כרגע נתקלים, היא בעיית קבלת ההחלטות. איך בארגון בו אין הצבעות רוב מחייבות, בו אין הנהלה מוגדרת בו אין חוקים חד-משמעיים, ולכן קשה מאד לקבל החלטות.

אני מאמין כי התשובה לכך, נעוצה באופיה הבסיס של האנרכיה-המריטוקרטית-התיאומית (אמ"ת):

בבסיס הרעיון של האמ"ת, קיים הצורך במנהיגים שיובילו את הארגון לכדי ביצוע. מנהיגים אלו, אינם נדרשים באופן עקרוני לקבל הסכמה מאיש, כדי לבצע את מה שהם מבקשים לבצע, אך עליהם להתייעץ עם הקבוצה, אם הם רוצים להניע כמה שיותר אנשים לפעולה משותפת, ולמנוע פיצול בקבוצה (פורק). השאלה הקשה היא איך על המנהיגים/מובילים לנהוג, כדי שהקבוצה או המפלגה תלך ותתחזק, ותצבור תמיכה רחבה מאד, וימנעו עד כמה שניתן פיצולים.

נורמות

כדי לסייע למובילים, אני מציע את הנורמות הבאות:

ככלל, כדאי להגיע בכל החלטה שלכם להסכמה רכה. אך לפעמים גם הסכמה רכה, היא מעצור בפני עשיה. לא פעם, אנו מנסים להרים פרויקט, ואז מגלים שיש מחלוקת. המחלוקת מבלבלת אותנו ואנו מתקשים להמשיך להוביל את הפרוייקט.

להערכתי, במצב כזה יש לעשות "צעד אמיץ", ולפעול בכל זאת על פי קבוצת ההסכמה הרחבה, ובעיקר סביב עמדתם של אנשי המעשה, שכן אנשי המעשה שתומכים בדרך, הם אלו שבסופו של דבר יביאו את ההחלטה לכדי מימוש וישום.

אם מתעוררת התנגדות בקבוצה הגדולה לאופציה אותה מוביל המנהיג, יש לנסות לראות את הניסיון שהמנהיג מוביל, כניסיון זמני, אשר נועד לבדוק האם דרך מסויימת פועלת. ממילא, רק פעילות ממשית במציאות היא זאת שניתן לבחון אותה. תיאוריות שנשארות על הכתב  קשה מאד לבדוק.

לכן, גם במקרה שהפעילות אינה מוסכמת על חלק מהקבוצה הגדולה, יש לראות בפעולה שלא על פי דעת הכלל או הרוב, התנסות  שמאפשרת לקבוצה ללמוד מתוך הניסיון. מקרה כזה קרה בתנועה סביב השימוש בבאי כוח. רוב הקבוצה תמכה בבאי-כוח, ורק מיעוט התנגד לבאי-כוח. נערכה התנסות בבאי-כוח, ואז חלקים גדולים בקרב הפעילים הבינו את ההשלכות המעשיות של שימוש בבאי-כוח במסגרת הנוכחית, וויתרו על באי-הכוח בשלב זה. מסקנה זאת היתה בלתי ניתנת להמחשה, אילולא היו אנשי השטח מנסים את השיטה ומגלים את החורים שבה.

לכן, באופן כללי, עלינו לגלות סבלנות כלפי התנסויויות שאיננו מסכימים איתם, לא תמיד זה קל, אבל זה חלק מתהליך הלמידה (וכותב שורות אלו יודע באופן אישי, עד כמה קשה לרסן את עצמך, כאשר יש משהו שנראה נוגד את דעתך).

לכן על מנהיג של תהליך, לקבל החלטות אמיצות, אך עליו לקבלן בתבונה-קבוצתית מקסימלית שתאפשר לכמה שיותר אנשי-מעשה ללכת איתו, וכדי לאפשר לו ולארגון ללמוד לפני התהליך ולאחר התהליך, וכדי לשמור על כוחה של הקבוצה לטווח הארוך.

תהליך קבלת ההחלטות

להלן התהליך שהייתי מציע למנהיגים/מובילים לפני כל פעולה או החלטה:

1. יש להעלות את הנושא לדיון הקבוצה (עדיף בבלוג הזה או בבלוג אחר, כדי לא להציף את הגוגל-גרופ).
2. יש לנסות להבין את האופציות השונות, ולנסות לגבש הסכמה סביב דרך מסויימת.
3. אם אין הסכמה-רכה, אז יש לבצע סקר. הסקר אינו מחייב, והוא דרוש למקבל ההחלטה, כדי לראות מה תמונת מצב התמיכה של הקבוצה בדרך אותה הוא מציע.
4. ליישם את ההחלטה ביחד עם פעילים שהתגייסו לעזור לו.

בדרך זאת, אני מאמין כי נוכל להצמיח מריטוקרטיה רחבה, אשר הרעיונות הטובים בה, והמעשים המועילים עוברים תהליך של ברירה טבעית בתוך הקבוצה.

אשמח לביקורת, או להצעת חלופות אחרות לקבלת החלטות. מרגע שהדיון יהיה בשל, אשתדל להעלות אותו לויקי, לצורך שימור לדורות הבאים.

כיצד בונים מאמר ביקורת ביחד?

שלום חברים,
בעקבות הפוסט הקודם, אני מציע שנבנה ביחד מאמר ביקורת.

הנה השיטה שאני מציע – אשמח לביקרותכם:

בשלב ראשון פותחים דף ויקי

בשלב הבא קוראים את המאמר ומעלים נקודות מחלוקת עם המאמר, והארות כלליות.

לאחר מכן, כל אחד מתחיל לכתוב ביקרות לחלק אחר במאמר. אם שניים רוצים לכתוב על אותו חלק, הם יכולים לדון על כך בדף השיחה.

חשוב להוסיף סימוכין, אם אפשר.

לאחר מכן, נכנסת קבוצת העורכים לפעולה. הם קוראים את הטקסט, ומעירים הערות בדף השיחה. מתקנים בעיות יסוח, ישר על הדף עצמו.

לאחר העריכה. מבקשים מקוראי הבלוג לחוות דעתם (מפרסמים את המאמר בפורום או בבלוג).

לאחר מכן, אלו שהתנדבו לשאת ולתת עם בטאונים שונים (ועדיף עם המכון לדמוקרטיה), לצורך פירסום המאמר, עושים את עבודתם.

לבסוף, המאמר מתפרסם.

מה דעתכם?

משאל המסגדים בשוויץ – ביקורת מהמכון לדמוקרטיה

חברים שלום,

הנה זה הגיע. ביקורת מנומקת מאד של בלאנדר דנה וקניג עופר, מהמכון לדמוקרטיה.

רצוי מאד שתקראו את הביקורת

רק כדי לתת לכם לטעום קצת מהביקורת הנה כמה ציטוטים נבחרים:

…מנגנונים של דמוקרטיה ישירה הם בהגדרה לא טולרנטיים משום שהם רובניים ומשום שהכרעתם דיכוטומית: "כן" או "לא". משאל העם שם קץ לפוליטיקה של הסכמיות שמבוססת על פשרה, משא-ומתן ויצירת קונסנזוס. ההכרעה היא חד-ממדית, חד-משמעית, ואין עליה ערעור. היא מותירה את הצד "המפסיד" חסר אונים וכמעט נעדר ערוצים דמוקרטיים לגיטימיים להתמודד עם ההחלטה.

…מקרה זה גם מדגים את הסכנה הטמונה בשימוש במנגנונים לא מבוקרים של דמוקרטיה ישירה כמו היוזמה העממית שתוצאותיהם עלולות לקעקע את עקרונות הדמוקרטיה.

ועכשיו לשאלה:
יש כאן ביקורת מנומקת. בוודאי נוכל ללמוד ממנה משהו.

השאלה היא האם נוכל להשיב לביקרות?

כדי לענות על השאלה, אני מציע שנבדוק את עצמנו. מי מוכנים לכתוב תשובה? מי מוכנים לעזור בעריכה? מי מוכנים לעזור במשא ומתן לפירסום התשובה בעיתונות הרלוונטית?

מי שמוכן להרתם לעניין, שישיב לתשובות למטה. את הבלאגן ניתן לארגן כאן

למה דמוקרטיה ישירה?

כתב: עומר מוצפי
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל מן ההתחלה:

למה דמוקרטיה ישירה?
ובכלל למה דמוקרטיה?

ברמה מסויימת, דמוקרטיה הפכה להיות ערך בפני עצמו. זה קרה לאחר כמה מאות שנים של תפקוד של מערכות דמוקרטיות, וזה תהליך טוב, ראוי, והגיוני. אבל, אם אנחנו מעוניינים לברר כיצד לתקן או לשפר דמוקרטיה, כדאי לפתוח בשאלה העקרונית – בשביל מה זה בכלל טוב?

פילוסופים היו, לעיתים קרובות, נגד דמוקרטיה. די להזכר ב"המדינה" לאפלטון. אבל כדאי לזכור גם את היידיגר ואת מיגאל דה אונמונו – שכמו אינטלקטואלים רבים – התלהבו בתחילה מן התחייה הפשיסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת (וחשוב עוד יותר לזכור כמה מהר הם התפכחו). פילוסופיה דמוקרטית התפתחה בעצם בעיקר סביב המהפכה הצרפתית. המהפכה הזו עצמה התנהלה באופן שמזכיר (במבט ראשון) את הדגם של אפלטון – ממלוכה מושחתת לדמוקרטיה, לאנרכיה אלימה, ומשם לדיקטטורה קיסרית.

מרבית התיאוריות של הדמוקרטיה מתחילות בפילוסופיה ליברלית. יש הבדלים רבים בין רוסו, וולטיר, מיל, והתועלתנים. אבל אלו ויכוחים "בתוך המשפחה". הדיון שלהם מתחיל בזכויות – בעיקר בזכויות פרטיות (אם כי גם מיל וגם רוסו מנסים לטעון בעד זכויות קהילתיות. לרוסו יש ניסיון מגושם להבחין בין "רצון העם" לבין אוסף הרצונות הפרטיים של הפרטים שמרכיבים אותו). השאלה היא כיצד בונים משטר שמגן על זכויות כאלה. והתשובה הטבעית היא זו:
מעניקים כח פוליטי לגופים שעל זכויותיהם רוצים לשמור. למשל, כדי לשמור על זכויות הנשים, יש להעניק להן זכויות פוליטיות ויצוג בפרלמנט. התשובה של אפלטון או של הובס לטענה הזו היא שאוליגרכיה (או מלך) קטנה, יציבה, וחכמה, תיטיב לשמור על האינטרסים של הפרטים שחיים במדינה. אצל הובס הטיעון הוא סטטיסטי: המלך הוא הביריון האלים החזק בשכונה, אבל תחת הנהגתו הסיכויים של האזרח הקטן משתפרים – הוא צריך להשמר מפני בריון אחד רחוק, ולא מאוסף אינסופי של בריונים מקומיים. אני לא מציע לקבל את הפתרונות –
לא של הובס ולא של אפלטון. יותר חשובה היא הטענה שלהם שדמוקרטיה (ובעיקר דמוקרטיה ישירה) מכילה אלמנטים חזקים של הרס עצמי, ושיש לה נטיה לממש אותם. צד חשוב של העניין הזה ניתן למצוא אצל יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"): דווקא פעילים דמוקרטיים אידיאליסטיים חשופים
במיוחד לאכזבה מן המנגנונים המגושמים של הדמוקרטיה שבפועל – מן הריבים, הוויכוחים, אי ההסכמות, האופי הקטנוני והטפשות של פקידי ממשל, מן הפוליטיקה המפלגתית הקטנה, ובעיקר מן הריאקציה השמרנית שבאה בעקבות המהפכה. דווקא בקרב הפעילים הדמוקרטיים האידיאליסטיים ביותר, מתנקזת האכזבה הזו לניסיון "להציל את הדמוקרטיה מעצמה" – באמצעות דיקטטורה "זמנית", מרחץ דמים "מטהר", ו"חינוך מחדש" של גורמים עוינים. כלומר, עניין ראשון על האג'נדה הוא זה:
אנו מעוניינים לשמור על זכויות (אישיות וקיבוציות) מסוימות, ואנו מעוניינים במנגנון כוח (מבנה מדינה) ששומר על זכויות אלה. מהי הדרך הטובה ביותר להבנות שמירה על זכויות לתוך משטר?
על פי הובס, המיטב שניתן להשיג, הוא צמצום של האיומים – מאנרכיה (הרבה ביריונים מסוכנים) – לדיקטטורה (ביריון מסוכן אחד), ובכך לצמצם את הסיכון שהאזרחים/קהילות חשופים לו. על פי אפלטון, מוטב לבנות אוליגרכיה שמרנית ויציבה, שתספק ביטחון לשאר התושבים.
על פי הדגם האמריקאי (פרנקלין, וושינגטון, וכו') יש לפרק את המשטר לזרועות מתחרות. זה אפשרי רק בהנתן גודל מסויים, ומותנה בהווצרות מנגנונים פוליטיים מתאימים.

ומכאן לשאלה הראשונה שלי אליכם:
אתם דנים בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, דיון ציבורי, וקבלת החלטות קבוצתית. לא בזכויות ולא במנגנונים פוליטיים. האם יש רלוונטיות לשאלות של שמירה על זכויות? לשאלות על מבנה מערכת הכח השלטונית?

אבל יש עניינים נוספים על האג'נדה, והם באמת קשור יותר לשאלות שאתם שואלים.
היתרון הסטטיסטי של רוב פשוט:
המרקיז דה קונדורסה הוא אולי התיאורתיקן הראשון של קבלת החלטות דמוקראטית. הטיעון שלו בעד קבלת החלטות דמוקרטית הוא טיעון סטטיסטי פשוט:
לפנינו מספר חלופות. אחת מהן טובה יותר. אם הסיכוי של אדם פרטי (אינטיליגנטי) להגיע להחלטה הנכונה הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי שלו לבחור באחת מן החלופות הגרועות, אזי הכרעה על ידי הצבעת רוב פשוט תבטיח לנו שנקבל את ההחלטה ה"נכונה" בסיכוי גדול כרצוננו. צריך פשוט להגדיל את מספר
המצביעים. לכן אוליגרכיה טובה מטיראניה, ודמוקרטיה תהיה טובה מאוליגרכיה. בממוצע, שיטת קבלת החלטות דמוקרטית תבטיח פחות טעויות. זהו עיקר הטיעון של קונדורסה (שהיה ממיסדי תורת ההסתברות המתמטית). דומני שההיסטוריה עומדת לצידו. זהו טיעון סטטיסטי פשוט. הוא אינו דורש לא דיון פתוח, לא מנגנוני בקרה מתוחכמים, ולא שיטות הצבעה מתחכמות. כל אלה רק יפריעו. ההנחה היחידה היא שההכרעה ה"נכונה" היא בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר. בעצם, כאשר אתה בונה דיון ציבורי, המטרה הבסיסית ביותר היא בדיוק זאת – להגדיל את סיכוייה של הבחירה ה"נכונה". הבעיה בדיון ציבורי היא שיש צורך להשמר מפני גלישה במדרונות פסיכולוגיים חלקלקים (רגשות לאומיים, פרנויות קולקטיביות, וכו'). הבעיה בכל שיטות ההצבעה היא שהצבעות אסטרטגיות (אני לא מצביע בעד מה שאני באמת רוצה, אלה בעד מה שאני חושב שניתן להשיג) יכולות לדרדר את החברה לאופציה הגרועה ביותר. אלו סכנות אמיתיות, והן נושאים  מעניינים לדיון.

אבל הטיעון הבא הוא מה שמעניין אותי ביותר. הוא שלי. לא מצאתי מקורות אחרים (אולי יש).

דמוקרטיה כמערכת של היזונים חוזרים:

יש סיבות עומק שבגללן ניצחו הדמוקרטיות המערביות בכל הסכסוכים הגלובאליים של המאה ה-20, גם כאשר נתפסו "עם המכנסיים למטה" (וגם בלא מעט מן הסיכסוכים הקטנים). משטר דמוקרטי מודרני הוא מערכת מבוזרת מאוד, אבל גם מאורגנת היטב, של בירוקרטיה. הבירוקרטיה הזו תומכת במבנה של חברה תעשייתית מודרנית. החברה התעשייתית איננה אפשרית ללא התמיכה הבירוקרטית הזו (גון קנת גלבריית: "החברה התעשייתית החדשה"), והמשטר הדמוקרטי הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא יציר כפיה של החברה התעשייתית החדשה (ארנסט גלנר: לאומיות ולאומים, אנדרסון: "קהילות מדומיינות"). מהותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא (ולא רק בעיני) המערכת הבירוקרטית המבוזרת והמאורגנת שלה. מדינה שיש לה מערכת כזו יכולה להרים פרוייקטים מסדר גודל עצום – כמו תכנית חלל – שהיו בלתי אפשריים לפני היות
המדינה המודרנית. מערכת זו צריכה להיות גמישה מספיק כדי להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של החברה התעשייתית (כולל למלחמה. אף חברה מעולם לא הצליחה להתארגן למלחמת עולם במהירות וביעילות של ארה"ב ובריטניה. זו נקודה שאורי מילשטיין, למשל, אוהב לפספס). על מנת לשמור על הגמישות הזו, הבירוקרטיה המודרנית צריכה להיות נקיה (באופן יחסי) משחיתות ומנפוטיזם, וצריכה להיות קשובה לתנאים המשתנים. אנחנו משיגים כיום את המטרות הללו באמצעות הפרדת רשויות, עיתונות חופשית, ובחירות לרשות המחוקקת ולעומדים בראש הפירמידה הבירוקרטית. לא באמצעות דיון ציבורי. אבל כל אלו הם אמצעים, לא מטרות. הם אמצעים שמראים הכרחיים (עיין ערך ריצ'רד אוברי: "מדוע ניצחו בעלות הברית" וגם הדיקטטורים").

נדמיין לעצמנו את רשויות המדינה כאורגניזם. כדי לתפקד הוא צריך שרירים, ועל מנת לתפקד בסביבה סבוכה ומשתנה, הוא צריך גם אברי חישה, ומוח מרכזי. עד כאן התפיסה המיושנת, לפיה מדינה צריכה ראש (דיקטטור – ולא חשוב אם הוא נבחר זמני או מלך) שנעזר ביועצים למיניהם (אברי חישה) ובמערכת בטחון (שרירים).
אבל, למעשה, מסתבר שכמות עצומה של עיבוד מידע מתבצע למעשה כבר בתוך אברי החישה עצמם. יתירה מזאת, כמות גדולה עוד יותר של אינפורמציה בנויה לתוך המבנה של מערכת התנועה, ומרבית המידע של אברי החישה מגיע ישירות לשרירים (או, לכל הפחות, למערכות אוטומטיות לא-הכרתיות).  באנלוגיה למבנה של
מדינה מודרנית, כמעט כל ההתנהלות של המערכת הבירוקרטית נעשה באופן שהוא לחלוטין בלתי תלוי בראש הפירמידה. המטרה שלנו צריכה להיות – קודם כל – לשפר את ההיזון החוזר שבתוך המערכת הבירוקרטית הזו. לשפר את המבנה שלה. לשפר את התפקוד שלה. הדיונים הפומביים שבהם עוסקים ראשי הפירמידה הם טפל, בעיני. שקיפות גדולה יותר של מערכות השלטון, והשתתפות של אזרחים מן השורה בתהליכים בירוקרטיים מסויימים (כמו שימועים ציבוריים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, או השתתפות נציגי-ציבור-מטעם-עצמם בוועדות מחוזיות) יכולים להרים תרומה גדולה כאן.

אתונה העתיקה – משלטון ההמון לשלטון ההגיון?

אתונה, מהווה את הדמוקרטיה העתיקה הידועה ביותר. היו בה רכבים דמוקרטיים ישירים רבים מאד. הריבון הכללי היתה אסיפת העם (Ekklesia), שהתכנסה ב-Pnyx כ- 40 פעם בשנה. היו בה בתי משפט ציבוריים, שבהם בין 201 ל – 6000 אזרחים שפטו בכל משפט. אך האם הייתה זאת מערכת שבה אנו רוצים לחיות?

לפחות על פי הסרט הבא, ב-100 השנים הראשונות של הדמוקרטיה האתונאית, היה בה שלטון ההמון, ולא שלטון העם. ללא מנהיגים חזקים כמו פרקליס, ההמון שלט, והדמגוגיה, יותר מאשר ההיגיון שלטו באתונה.

(זה החלק הראשון – להמשך חמשת הפרקים, המשיכו ביו-טיוב)

כיצד נוכל להקים מערכת של דמוקרטיה ישירה שבה יקבלו החלטות מיליונים, וההחלטות הללו יהיו מבוססות היגיון, ולא דמגוגיה?