תהליכי קבלת החלטות באירגונים, כגורמי היררכיה

נכתב על ידי טל ירון

מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.rat-chees

רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.

כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).

סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.

לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח,  במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.

קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.

כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.

 

אובמה מנסה להניע את הקונגרס

אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.

במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.

כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.

כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.

בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).

מודעות פרסומת

להצביע או לא להצביע, זו השאלה

הנה זה מגיע. אורי העלה את הטיעון כי חייבים להצביע בבחירות. ברורים לי כל
הטיעונים בעד אבל מה בדבר הטיעונים נגד? מה בדבר האיזון בין הטיעונים בעד לבין
הטיעונים נגד והאם לאחר מלאכת האיזון ה"בעד" עדין מנצח?
קלפי ?!?

גילוי נאות: דעתי כרגע היא שהנגד מנצח ואני שוקל שלא להצביע (בפעם הראשונה אגב).
אני מודה שהקרב בראשי צמוד.

– האם הצבעה בבחירות היא לא חיזוק השיטה הקיימת?
– האם היא לא תחזק את הפוליטיקאים בעמדתם כי הם מייצגים את דעת הציבור?
– האם אנחנו לא נותנים גושפנקא למדיניות שאנו לא רוצים בה גם אם אנחנו מצביעים
לאופוזיציה?
– האם בכלל אפשר לבטוח במישהוא שיקיים את הבטחות הבחירות ואם לא אז מה הרעיון
בלהצביע?
– אולי כדאי להצביע ולשים פתק לבן? האם זו מחאה אמיתית או סתם בזבוז זמן?

אני אתן את הנימוק הכי חזק שלי בעד ואת הנימוק הכי חזק שלי נגד:
בעד: יש קשר, גם הוא רופף מאוד, בין מה שמבטיחים הפוליטיקאים לבין מה שהם עושים
ולא לנצל את הקשר הרופף הזה כשזה כל מה שיש לך זו איוולת.
נגד: מחזקים את השיטה הקיימת ולא מביעים מחאה. לטווח ארוך זה מעכב שינויים.

כאנשי דמוקרטיה ישירה נראה לי שאנחנו צריכים לראות לטווח רחוק יותר ולכן,
אפריורי, אצפה שבקבוצה הזו הטיעון השני יתחזק אם כי לא ברור לי שהוא יגבר על
הראשון.

אשמח לשמוע את דעתכם…
מרק

על מייק טייסון,הישרדות ועקידת אהוד

תמונה של אוהד אולמרט, מייק טייסון, הישרדות

כתב : מרק ולצר

פעם סבתי שניפטרה ואני שמענו פיסת חדשות בקשר לכך שמייק טייסון, אלוף העולם לשעבר באיגרוף, נאשם באונס ובחבלה. סבתי שאלה אותי בהפתעה: "הוא יודע להרביץ?" "בטח סבתא", עניתי, "ככה מגיעים להיות אלוף העולם באיגרוף: לומדים להרביץ יותר טוב מכולם!" ואז התחלתי לחשוב על העובדה הזו ומה היא אומרת לגבי פוליטיקה.

אבל אני מקדים את הדיון הזה.

השנה יצא לי לראות כמה פרקי הישרדות. תוכנית מאלפת בכל הנוגע לאופי האנושי, החברה האנושית, אסטרטגיות שכליות ורגשיות ועוד, ולדעתי יותר מחכימה מ"לונדון וקירשנבאום" אם יודעים איך לצפות בה. העובדה הברורה שקושרת את הישרדות למייק טייסון היא ששלושת השחקנים שהגיעו לחצי הגמר היו מן המניפולטורים היותר טובים שבחבורה. דן, נעמה ומרינה ידעו איך לשקר, מתי כדאי לומר אמת, עם מי צריך לכרות ברית, איך לנצל אותה עד תום, מתי הזמן הנכון לפרק את הברית, איך לנסות לתרץ את השקרים ולהציג עצמם כתמימים ואיך לבצע מניפולציות רגשיות.

איני מאשים אותם במאום: הרי להגיע לגמר היתה מטרת המישחק ובגמר אין מקום לכולם. מכיון שההגעה לגמר דורשת מיזעור סיכונים במידת האפשר ותמיכה מכמה שיותר מן המתמודדים אזי הטקטיקות שציינתי הן היעילות ביותר. אותה תוכנית היתה גם מקום מעולה ללמוד מדוע בתחרות שכזו אין מקום למוסר.

מושיק, מן המבוגרים והמוצלחים בחבורה, ניסה לבסס "קוד אתי" שעל פיו יש לקדם לשלב הבא את "הראויים" כהגדרתו. ברור שהאסטרטגיה הזו שירתה גם אותו שכן הוא היה בטוח שהוא מן "הראויים" אולם הנסיון שלו הוא המענין בכל הענין. הנסיון היה ליצור מצב שבו אם משתתף א' מקדם משתתף ב' בשל ברית למרות ש-ב' הוכיח את עצמו כלא ראוי (השתמט מעבודה לדוגמא) הרי שהקבוצה תפעל נגד א'. לפי מושיק בחלוף הזמן הבחירה בעולים לשלב הבא לא תהיה בנויה רק על בריתות, פוליטיקה, שקרים ומניפולציות אלא תתבסס, לפחות חלקית, על ערכם של המיתמודדים. הנסיון של מושיק נכשל שכן כל העוסקים בבריתות, ושמטבע הדברים פחדו מכוחו הגובר בחבורה, זממו והצליחו להדיחו במהרה. מענין.

הצלחה בשדה הפוליטי נקראת כבר זמן רב הישרדות וכולנו צופים בפרקי סידרת הריאליטי "מהדורת החדשות המרכזית" עוד מלפני שריאליטי היה טרנד תיקשורתי. גם שם אני רואה את אותם שקרים ומניפוליציות, אותן בריתות, אותן חציות קוים והיתממות ואותם נסיונות עקרים לקבוע כללי מוסר אשר ינפו את "הלא ראויים". ההבדל הוא שהפוליטיקה דומה הרבה יותר לאליפות העולם באיגרוף ושם צריך לשכור בלשים פרטיים, צריך לשקר, צריך לחצות קוים בניגוד לאידיאולוגיה, צריך לשחד ולהיות מקבל שוחד ועוד. גם אותם איני מאשים במאום: זהו המשחק שאנו כה גאים בו שניקרא "שילטון נציגים" ובצמרת יש מקום למעטים.

בהישרדות הפרס היה מיליון שקל ורכב שטח ואילו בפוליטיקה הפרס הוא שליטה על תקציב המדינה, מה שמעניק לשולט ולסובביו רווחה כלכלית לכל חייהם, וכניסה לדפי ההיסטוריה כחברי ממשלות ישראל. בנוסף, גם הפוליטיקה מעניקה את החשיפה התיקשורתית שבגללה משתתפים בתוכנית ריאליטי ואין לזלזל בטיבעו הביולוגי של האדם ובשאיפתו, במיוחד אצל הזכרים שבינינו, למעמד של ראש שבט שהיום מושג באמצעות הטלויזיה.

מה מלמדת הדחתו של מושיק על אנשים כדוגמת דן מרידור, בני בגין ועוד? ואפילו יותר מענין: מה מלמדת הצלחתם של דן, נעמה ומרינה על שימעון פרס, אהוד אולמרט וביבי נתניהו? מה חבל שאין לנו מצלמת "טסטימוניאל" אשר מצלמת את אהוד אולמרט, בדומה לדן מנו, מסובב את ראשו, מחליק ידו על עניבתו וצוחק למצלמה: "איזה טמבל המופז הזה! ידעתי שהוא יעבור לקדימה מהתחלה. עוד הצלחתי לשכנע אותו שאני עושה לו טובה שאני תוקע אותו בתחבורה. אני לא מאמין איזה דפוקים יש בתוכנית הזאת!".

ההפתעה בהישרדות היתה עלייתו של נעם, שהיה תקוע רוב המישחק ב"אי המתים", לגמר. הוא לא השתתף בתככים, לא שיקר כל כך, לא הכתים את עצמו בעיני הצופים ולמרבה הפלא כמעט זכה בגמר למורת רוחם של המישתתפים האחרים אשר הרגישו, ובצדק, כי הוא הגיע לגמר שלא בצדק. מדוע הרגישו שאר המשתתפים כה נעלבים מהופעתו של נעם? הסיבה שנאמרה על ידם במפורש היא כי נעם לא היה צריך לעשות את אותם תיחמונים שעשו האחרים: הוא לא היה צריך לשקר, להעמיד פני חבר של אנשים שאותם לא סבל, הוא לא היה צריך לשחק "ריגשי", לא היה צריך לתרץ מדוע הוא מדיח או לא מדיח מישהוא בניגוד גמור להבטחותיו ועוד, בעוד שהאחרים נאלצו להתבזות, לעשות את כל אלו ואף יותר.

אני בטוח שהפוליטיקאים מרגישים בדיוק אותן תחושות בנוגע לרמטכ"לים שמוצנחים ישר לשורה הראשונה בסיעתם אך הם לא יספרו על השוחד והעמדם הפנים שהם עוסקים בה שנים כדי לשמר את מעמדם. קשה.

כאן אני מגיע לעיקר הרעיון: אם אכן אנו מכניסים מאות ואלפי פוליטיקאים לזירה הפוליטית כאשר הקריטריון היחיד להצלחה הוא מניפולציות של הציבור ושל שאר המשתתפים בזירה, היכולת לשקר בלי למצמץ, היכולת לכרות בריתות בניגוד לאידיאולוגיה והיכולת לתקוע סכין בגב לחברים, אז מדוע אנחנו מתפלאים, כמו סבתי, שהאלוף החדש, ראש הממשלה, יודע לעשות מניפולציות כמו שמייק טייסון יודע להרביץ?

לי זה נראה מאוד צבוע. אני הייתי נותן את הזכיה בהישרדות לדן מנו: הוא הרי היה אלוף המניפולציה ולא נעם! מדוע אם כן גם אני הרגשתי שצריך לתת את הזכיה לנעם ולא לדן התחמן? משום שאני לא אוהב אנשים תחמנים.

מה המסקנה לגבי פוליטיקה? אנחנו הצבועים. אנחנו יודעים כי הזירה הפוליטית היא מלוכלכת ואנו יודעים שהאלוף (ראש הממשלה) הוא אלוף התחמנים אולם אנו שונאים אותו על כך ועוקדים אותו. אנו מפילים ראשי ממשלה על ימין ועל שמאל ומהימין והשמאל. האם המישחק המכוער הזה שבו אנו מנפים על פי יכולת מניפולציה ובסוף מתרגזים על דן שזוכה ומאשימים את אהוד בשחיתות הוא לא פשוט נסיון שלנו לנקות את מצפונינו, על מנת שלא ניצטרך להתערב במישחק בצורה משמעותית יותר, ולהמשיך להעמיד פנים כאילו המשחק הוא לא באמת מלוכלך?

הגיע הזמן שיהיה בוס למשחק שישנה את כללי המשחק לחלוטין. גם דן וגם אהוד מרגישים נפגעים ובצדק מכך שאנו משיתים עליהם משחק שבו המניפולציה היא העיקר ובסוף שונאים אותם על שעמדו בו בהצלחה. הפוליטיקאים צמאים לבוס אשר יגיד להם מה לעשות, גם ובעיקר כדי שיהיה ברור להם מה לגיטימי ומה לא. המישחק שלתוכו זרקנו את הפוליטיקאים שלנו גם גורם להם עוגמה: אצל חלקם הוא מעקר את המצפון ואצל חלקם הוא גורם למירמור ולבסוף לפרישה ואני לא אתפלא אם יתברר שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר כתוצאה מכך. הפוליטיקאים אשר פרשו יהיו התומכים הראשונים ברעיון שהציבור יקח את המושכות ויעשה קצת סדר באורווה והגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לנקות את מצפונינו על ידי עקידה של פוליטיקאי זה או אחר ופשוט נבין שאנחנו צריכים לקחת את הניהול לידיים ולהפסיק את תוכנית הריאליטי הגרועה הזו פעם אחת ולתמיד.

התפתחות הדמוקרטיה

נכתב על ידי: ירדן

democracy1.JPG

 

לא צריך להיות פרופסור למדעי המדינה בימינו כדי לדעת שמשהו בסיסי לא עובד בצורת השלטון הנוכחית. אחרי שהתקיימה האנושות לאורך רוב ימי ההיסטוריה תחת שלטון יחידים כזה או אחר, עברנו במאתיים שנה האחרונות שינוי כיוון ובמעבר חד משלטון יחיד אל שלטון הרוב. לשינוי הניעו אותנו הידיעה כי על גורל האדם לנוח על כתפיו, והרצון שלא להיות עוד מונהגים על ידי יחידים כריזמטיים או כוחניים שימשלו לשם כוח השלטון. רצינו להפסיק להיות מובלים ולהתחיל להחליט בעצמנו. רצינו וכן קרה.

השלטון הדמוקרטי הולך וקונה לו אחיזה בעולם והישגיו בתקופה הקצרה יחסית בה הוא קיים הם רבים. מהחופש האישי ועד איכות חייהם של האזרחים. בניגוד לשלטון יחיד המשתמש בשנאת פלגים שונים בעם כדי לבסס את שלטונו, שלטון דמוקרטי מחזק את עצמו על ידי חינוך בני האומה לסובלנות, הבנה וקבלה. אך אם השנים הולכות ומתגלות בעיות בדרכי מימוש העקרונות הדמוקרטיות עליהם גדלנו. בעיות בצורת שחיתות, ניגודי אינטרסים, אי נציגותיות, בחירת האופציה הכי פחות גרועה. רבים מאמינים שהבעיות הן בלתי נמנעות ויהיו קיימות בכל שלטון כלשהו. אנחנו סבורים שאפשר לשפר את המצב.

בהיזכרנו בניצני הדמוקרטיה הראשונים, מהם ניזונו מהפכני צרפת וארה"ב כשהחלו את המהפכה הדמוקרטית, מצאנו דמוקרטיה שונה מהדמוקרטיה כפי שאנו מכירים היום. זוהי הדמוקרטיה היוונית – דמוקרטיה ישירה.

רבים מאמינים שהכישלונות בדמוקרטיות מעידים על "דמוקרטיית יתר". הם סוברים כי יש לוותר על זכויות ולרכז יותר סמכות בידי יחידים כדי לפתור את הבעיה. אנחנו מאמינים כי ריכוז סמכויות בידי היחידים היא הבעיה האמיתית בצורת השלטון הנוכחית.

דמוקרטיה נציגותית היא דמוקרטיה שמאפשרת לכל אדם לחיות את חייו כרגיל ובכל זאת להשפיע יום אחד בארבע שנים ויצביע בבחירות לנציג. רמת ריכוז הכוח בידי אותם נציגים היא שונה בין מדינה למדינה, אך תמיד זהו כוח רב. היו אלו שהאמינו כי הבעיה מצויה באנשים שמגיעים לפוליטיקה. כי צריך לרענן את העמדות. אולם היום, סבורים רבים כי הדרך בה השלטון מתנהל מאפשרת רק לאנשים בעלי אופי ודרכי פעולה מסויימים להגיע למעלה, ורבים נאלצים לשנות ולוותר על עקרונותיהם כדי להגיע אל העמדה הנחפצת.

מערכת שמקדמת בקלות את חסרי המוסר והערכים ובקושי רב את אלו הלא מעוניינים להתלכלך, היא מערכת מקולקלת וכזו שיש לתקן. וכמו שסברו כנראה מחברי החוקה האמריקאית, גם אנחנו מאמינים שדמוקרטיה היא הפיתרון. אבל היא חייבת לעבור לשלב הבא.

דמוקרטיה ישירה תהיה צורת שלטון המאפשרת לכל אזרח להשפיע בהתאם למידת ההסכמה שיש לו באוכלוסיה. דמוקרטיה ישירה תהיה מערכת בה הכוח של המדינה יתחלק בין האזרחים כפי שאמור להתחלק בדמוקרטיה.

לא צריך להיות פרופסור למדעי המדינה בימינו כדי לדעת שמשהו בסיסי לא עובד בצורת השלטון הנוכחית.רבים מאמינים שהבעיות הן בלתי נמנעות ויהיו קיימות בכל שלטון כלשהו. אנחנו סבורים שאפשר לשפר את המצב. אנחנו מאמינים כי ריכוז סמכויות בידי היחידים היא הבעיה האמיתית בצורת השלטון הנוכחית. מערכת שמקדמת בקלות את חסרי המוסר והערכים ובקושי רב את אלו הלא מעוניינים להתלכלך, היא מערכת מקולקלת וכזו שיש לתקן. כמו שסברו כנראה מחברי החוקה האמריקאית, גם אנחנו מאמינים שדמוקרטיה היא הפיתרון. אבל היא חייבת לעבור לשלב הבא.

התנועה לדמוקרטיה ישירה בישראל הוא ארגון של מספר אנשים המאמינים בקידומה של מערכת דמוקרטית ישירה בפוליטיקה. כדי לדעת עוד עלינו כנסו לאתר הויקי שלנו ותרגישו חופשי להגיב ולשאול פה בבלוג.

על השיתוק השלטוני בישראל

כתב: איתי לירון

השיתוק השלטוני בישראל

אחת מהבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא ההרגשה שאין במדינה "בעל בית". לא פעם מוזכר בדיון הציבורי המושג "היכולת למשול" – הכוונה היא ליכולת שיש לממשלה להוציא החלטות לפועל. תיאורטית, ממשלת ישראל היא הריבון, והיא יכולה לדון בכל נושא ולקבל כל החלטה שהיא. במציאות, הממשלה נתונה במאבקים בלתי פוסקים עם מוקדי כח אחרים (מפלגות, פלגים בתוך מפלגה, בעלי הון) והיכולות שלה מוגבלות למדי. התוצאות של חולשת הממשלה הן מגוונות מאוד, והתוצאה הברורה ביותר היא חוסר הפעולה של הממשלה. גורמים בעלי כוח מונעים את עצם העלאת הדיון או שמים מקלות בגלגלים וקוברים את ההחלטה. העברת נשוא מסויים ל"בדיקה" ע"י ועדה היא דרך נפוצה להתחמק מהטיפול בה. מהוועדה, הדו"ח מועבר לקבורה כדין בארכיון המדינה, ורק הבעיה עצמה תמשיך להתקיים. ועדות לקביעת שכר הלימוד באוניברסיטאות, ועדות לחוק המילואים, ועדות לשינוי מבני בצה"ל – כל אלה הן בעיות שעוברות כמו במרוץ שליחים ממשלה אחת לממשלה שאחריה. לפעמים גורמים שונים מונעים מהממשלה לאכוף את ההחלטות שהיא עצמה קיבלה. ההשתלטות על אדמות המדינה בנגב היא רק דוגמה אחת לזה, אך יש עוד דוגמאות רבות.

התופעות הנ"ל אופייניות בד"כ לבעיות לא מוחשיות – כאלה שיהיה קשה לראות בפועל את הנזק שהבעיה גורמת. התפוררות מערת החינוך, לדוגמה, תגרום בלי שום ספק לבעיות בכל תחום אפשרי: עליה בפשיעה, ירידה כללית באיכות העובדים, מצביעים שלא יודעים איך דמוקרטיה עובדת, ועוד. אבל את התוצאות נראה עוד הרבה שנים, ובכל מקרה, שמישהו יראה לי נתונים שקושרים בין ההשגים במבחני המיצ"ב עכשיו, לאיכות כח האדם עוד עשרים שנה. אז למה אנחנו צריכים לדאוג?

עד כאן כתבתי על בעיות לא מוחשיות, או לא מאוד חמורות. אבל מה עם בעיות חמורות מאוד, או לפחות כאלה שהתוצאה שלהן תיהיה מיידית וברורה? בהן הממשלה דווקא מטפלת, אבל בסגנון של מכבי אש, עם מדיניות של כיבוי שריפות. משקי המים והחשמל דווקא זוכים לטיפול, אך רק כדי לשמור על המינימום הדרוש (דוגמאות כאן וכאן). ישראל כבר שנים נשארת בקצה גבול היכולת שלה לספק מים וחשמל. ראוי לבחון את הטיפול במשבר המים והחשמל אל מול הטיפול בהסברה בעולם על הסכסוך עם הפלשתינאים. אין ספק שהבעיות הביטחוניות של ישראל הם מאוד חשובות. ולמה בכל זאת לא ממנים שר הסברה? כיוון שהסברה טובה יותר לא תגרום להישגים מידיים ומוחשיים. היא תאפשר חופש פעולה לישראל, ורק בעתיד הרחוק, בקשר שקשה יהיה לראות, תביא לירידה בנפגעים הישראלים. בעיות לא דחופות פשוט נדחקות הצידה ולא מטופלות בכלל (שינוי חוק השבות, לדוגמה, שהיה ראוי שלפחות יעלה לדיון ציבורי לנוכח הביקורת על מספר העולים הלא יהודיים שמגיעים לארץ). כך, הממשלה זונחת בעיות שהנזק שיגרם מהן הוא לא מוחשי, או לא מידי וברור.

הנושא האחרון שאני אזכיר כאן הקשור לואקום השילטוני הוא התחלופה הגבוהה של ממשלות ושרים. 60 שנה אחרי הקמת המדינה, ברור כבר לכולם שבחירות כל 4 שנים הם המלצה בלבד, או שאיפה. בפועל, מעט ממשלות בישראל החזיקו מעמד 4 שנים. השנה, שישראל חוגגת 60 שנות עצמאות, היינו צריכים לבחור את הכנסת ה- 15, וממנה הייתה צריכה להתמנות הממשלה ה- 15. בפעול, לפני שנתיים בחרנו את הכנסת ה- 17 (שזה עוד ממש לא נורא), וממנה התמנתה הממשלה ה- 31! כמה זמן הממשלה של אולמרט תשרוד? נחיה ונראה. אבל התחלופה של ממשלות היא רק חלק מהסיפור – פעמים רבות שרים מתחלפים בתוך הממשלה, מבלי שהממשלה עצמה נופלת. כך, למשל, מ- 1966 התחלפו 19 שרי ביטחון שונים, כאשר לכל אחד תקופת כהונה ממוצעת של 26.5 חודשים, ו -22 שרי אוצר, עם 23 חודשים בממוצע לכהונה של שר. (הנתונים כולם מאתר הכנסת). אני לא חושב שצריך להסביר הרבה למה שתחלופה גבוהה של ממשלות ושרים פוגעת במדינה. מספיק להזכיר את המדיניות הלא עקבית, ואת תקופת ההתאקלמות שכל שר צריך לעבור, בשביל להבין למה הדבר רע.

איך דמוקרטיה ישירה יכולה לעזור?

השיתוק האוחז במערכת השלטון בישראל הוא כמובן תוצאה של שני דברים: הפיצול בחברה הישראלית, והביטוי שהוא מקבל במערכת הפוליטית. את החברה הישראלית בהחלט כדאי לשנות, אבל עד שנצליח, אם בכלל, כדאי וראוי מאוד לשנות גם את המערכת הפוליטית שלנו. דמוקרטיה ישירה תוכל לטפל בביטוי שהפיצול בחברה הישראלית מקבל. בדמוקרטיה ישירה ההצבעה היא לא עבור מפלגה, אלא עבור רעיון מסויים, או החלטה. דבר זה בעצם מבטל את כל המאבקים הפוליטיים שגורמים לשיתוק – בכל מקרה, בסופו של דבר, העם יגיע לידי החלטה כלשהי. אם הממשלה לא מגיעה לטפל בפשיעה המאורגנת ובעונשים הקלים שנותנים השופטים בישראל – הציבור יטפל בזה. הממשלה לא מוצאת לנכון למנות שר הסברה? הציבור יטפל גם בזה. כך, גם כשהממשלה לא פועלת, המדינה עדיין יכולה להתקדם ע"י יוזמה אזרחית. כמובן שגם כל הדוגמאות מתחילת הפוסט הן דוגמאות לנושאים אותם יכול להציבור לקדם בעצמו: חוק המילואים, רפורמה בחינוך ועוד.

דמוקרטיה ישירה יכולה לטפל גם במוקדי הכח שמשפיעים על הממשלה. גם הציבור אומנם חשוף להשפעה של מוקדי כוח – קבוצה של בעלי הון יכולה לממן הסברה הרבה יותר יעילה, לדוגמה. אך הרבה יותר קשה לקנות 5 מיליון בעלי זכות בחירה, מאשר את הפקידים במשרד האוצר כאן למשל, או כאן). כאשר מוקד הכוח הוא קבוצה בתוך מפלגה שבוחרת את הח"כים ההשפעה שלה מבוטלת כמעט לחלוטין בדמוקרטיה ישירה. קבוצה כזאת יכולה אולי ללחוץ על החלטה לכיוון מסויים, או אפילו לפעול כדי למנוע מנושא מסויים מלעלות לדיון, אך אם הנושא מספיק חשוב, העם יחליט בו בעצמו. לעיתים הממשלה עצמה נמנעת מלטפל בנושא מסויים מפחד שהדבר יביא לפיזור שלה עצמה. גם כאן, הציבור יחליט טוב יותר מהממשלה. שלושת המקרים הנ"ל הם דוגמאות קלסיות למקרים בהם האזרחים (כלומר אנחנו!), היינו מקבלים החלטה שהייתה הרבה יותר טובה למדינה, אם רק הייתה ניתנת לנו האפשרות להעלות הצעות בעצמינו.

דמוקרטיה ישירה תוכל גם לטפל בבעיית יציבות הממשלה (תלוי כמובן בשיטה של דמוקרטיה ישירה שתונהג). בנושאים בעייתיים, שיכולים לגרום לפירוק הממשלה או פיזור הכנסת, הממשלה תוכל למסור את ההחלטה בידי הציבור. לחלופין, הציבור פשוט יוכל לקחת את ההחלטה מידי הממשלה, ברגע שיתגלו הסדקים הראשונים בקואליציה. כך או כך, מרגע שההחלטה עוברת לידי הציבור, השותפות בקואליציה לא יצביעו כל כך מהר על פירוק הממשלה. הנשק העיקרי של המפלגות – פירוק הממשלה או קבלה של דרישות שונות – ילקח מהן בנושאים החשובים.

שיטת שלטון טובה מאפשרת לעם לעצב את המדינה כפי שהוא רוצה. נהוג לחשוב שבשיטה כזאת יש ייצוג הולם לרצון העם בפרלמנט, אך גם מספיק כוח בידי הממשלה להוציא את הרצון הזה לפועל. אך למעשה, זה לא נכון. החלוקה בין ייצוג הרצון בפרלמנט לבין הפעולה בידי הממשלה נעשית רק בגלל שאנשים לא מכירים שום מבנה אחר לדמוקרטיה, מלבד פרלמנט וממשלה. דמוקרטיה ישירה תיצור למעשה אפיק התקדמות חדש בפוליטיקה הישראלית, אשר יושפע הרבה פחות מהרכב הממשלה ומהמשברים שלה. בעזרת דמוקרטיה ישירה, נוכל לעצב בצורה הרבה יותר טובה את המדינה כפי שאנחנו רוצים אותה.