תהליך הכנה חדש באורגון לחקיקה ישירה

חדשות טובות מאורגון. אזרחי אורגון משתתפים כבר שנים רבות ביוזמה אזרחית (או חקיקה ישירה). הבעיה עם חקיקה ישירה היא, שבקמפיינים שמקדימים את החקיקה הישירה, מעורב כסף גדולה, והרבה מידע שיווקי מוזן לאזרחים. חצאי האמתות, והרעש התקשורתי, מקשה על האזרחים לקבל החלטות בצורה מושכלת.

ארגון אזרחי, מצא דרך שבה יוכלו קבוצות קטנות של אזרחים להכין מידע אמין עבור שאר האזרחים. ובכך ליצור מידע ציבורי אמין.

ראו  את הסרטון הבא שמסביר את התהליך.

את המידע קיבלתי דרך האתר הזה.

אשמח לשמוע תגובתיכם.

מודעות פרסומת

הצד האפל של דמוקרטיה ישירה

כתב: איתי לירון

 democratic-delusions-cover.jpg

פרופ' Mark O. Hatfield (שמשום מה השתמש בשם העט Richard J. Ellis) הוא מחבר הספר Democratic Delusions. הוא מעיד על עצמו שכתושב אורגון, המשתמשת הכבדה ביותר ביוזמות אזרחיות בארה"ב, הוא תמיד מקפיד להשתתף בחגיגת הדמוקרטיה. אבל בשבילו, הדילמה בהצבעה היא מאוד פשוטה: הוא תמיד מצביע "נגד" – לא משנה מה הנושא, לא משנה מה האפשרויות. ברוח זו, Democratic Delusions הוא ספר שתוקף את היוזמה האזרחית, ובדיוק בגלל זה הוא חשוב מאוד לכל מי שתומך ביוזמה אזרחית ובדמוקרטיה ישירה בכלל.

התמונה שמשתקפת מהספר לגבי היוזמה האזרחית בארה"ב היא עגומה למדי. דיון ציבורי רדוד, פרסומות טלויזיה של 30 שניות שמהם שואב הציבור את רוב המידע, שפה מטעה, וקרבות משפטיים מכוערים על השורה היחידה שהציבור יקרא: שם ההצעה. ואם זה לא מספיק, נראה שהתהליך "נחטף" ע"י אותם אנשים שהוא נוצר נגדם (בארה"ב, לפחות) מהתחלה: בעלי ההון. כיום, לפי המחבר, כל מה שצריך כדי להביא יוזמה להצבעה הוא כסף, וכנראה רק כסף. רעיון טוב? ארגון מתנדבים מנוהל היטב? תשכחו מזה. כל מיליונר יכול היום בפירוש לקנות את הדרך להצבעה. מסביב ליוזמה האזרחית התפתחה תעשייה שלמה, שבינה לבין דמוקרטיה ישירה יש מעט מאוד קשר. בקיצור, דמוקרטיה ישירה שהשתגעה לחלוטין. בטור הזה אני ממש לא מנסה להביא תקציר של הספר, אלא רק טעימה קטנה מאחד הנושאים שעלו בו: הון ושלטון, והדרך שבה ההון משפיע על היוזמה האזרחית.

אחד מהמיתוסים הרומנטיים על היוזמה האזרחית הוא של אזרח מודאג, שעומד בחום והלחות הנוראיים של הקיץ הארצישראלי (או שלג וקור של סיאטל, אם תרצו) ומנסה לשכנע אנשים לחתום על היוזמה. הוא מחזיק ביד משטח קשיח שאליו מוצמדים טפסי החתימות, ומשתדל לא להתרחק יותר מידי מהשולחן שלו, שעליו יש פרוספקטים וחומר הסברה. אזרחות במיטבה, כמו תמונה שיצאה מתוך ספר באזרחות.

הבעיה היא, שהמיתוס הזה באמת קיים רק בספרי הלימוד בארה"ב, והמציאות רחוקה ממנו מאוד. כמעט כל החתימות שנאספות, עבור כל היוזמות, נאספות ע"י שכירים. אותם שכירים כמובן שלא מועסקים ע"י היוזמים, אלא ע"י חברות שחיות מהתעשייה שהתפתחה מסביב ליוזמות. החברות מציעות ליווי צמוד בכל שלבי היוזמה האזרחית, החל מניסוח ההצעה, איסוף החתימות, ובתשלום נוסף – גם פרסום ויחסי ציבור. לניסיון שהן צברו יכולה להיות השפעה רצינית על הקרב המכוער שיתנהל על קבלת השם ותקציר ליוזמה. החברות הגיעו לכזאת דרגת התמקצעות, שהן ממש יכולות להבטיח איסוף של מספיק חתימות. חלקן אפילו מתחייבות להחזיר את כל הכסף אם הן נכשלות. החברות כמובן גם יכולות להעריך מראש, על סמך תוכן היוזמה, את הקושי הצפוי באיסוף החתימות וממנו לגזור את מספר אוספי החתימות הדרוש והעלות של המבצע. ואיך זה משפיע על מיתוס איסוף החתימות? אד קופל, אחד ממנהלי חברות היוזמה האזרחית המצליחות בקליפורניה של שנות ה- 70, מתאר את ה- "Hoopla process":

"While one person sits at the table, the other walks up to people and asks two questions. (We operate on the old selling maxim that two yeses make a sale.) First, we ask if they are a registered voter. If they say yes to that, we immediately push them up to the table where the person sitting points to a petition and says, "Sign this." By this time the person feels, "Oh, goodie, I get to play," and signs it."

חומר הסברה? שיכנוע? אם למישהו היה ספק, אד קופל מוסיף כי "שולחן החתמות הוא לא ספריה."

בעלת חברת יוזמות אחרת, קלי קימבול, מוסיפה על הבושה:

"Our training is, the first thing you do is ask [potential signers] which country are you registered to vote in. [Then we ask] will you sign a petition for a California state lottery. For the most part that's all you have to say. If they want more information, you have a second line. California lottery is good for schools. Well, they want more information. At that point you hand them a petition and text sheet. You say come back to me if you want to sign it. After two or three lines it doesn't become cost effective to argue with a person."

קימבול ממשיכה ומסבירה שאנשים חותמים "כי מבקשים מהם". פול גראנט, אדם נוסף בתעשיית היוזמות, הודה שאנשים יחתמו גם אם הוא יגיד להם שמדובר ביום ההולדת שלו.

על החשיבות שיש למחתימים בתשלום, אפשר ללמוד מהטבלה הבאה (הנתונים נאספו ע"י ממשלת אורגון): democratic-delusion-table-3-1.jpg

כפי שניתן לראות מהטבלה, המחתימים בתשלום עוקפים את המתנדבים משנת 90' בערך. מלבד זאת, אפשר לראות גם שליוזמות שמסתמכות גם על מחתימים בתשלום יש סיכויים טובים בהרבה לקבל אישור להצבעה       (42% לעומת 12%, בממוצע). נתון מעניין נוסף שניתן לראות מהטבלה הוא, שבזמן שמספר היוזמות שמשתמשות במחתימים בתשלום עולה בהדרגה, מספר היוזמות שמסתמכות רק על מתנדבים נשאר פחות או יותר יציב. ההסבר של אליס הוא, שבעלי הון משתמשים בתהליך כדי לקדם אינטרסים שלהם. בעזרת כסף, הם "דוחפים" הצבעות בלי שיהיה בהן עניין ציבורי.

מדינות רבות בארה"ב ניסו להקטין את השפעת הכסף על היוזמה האזרחית. היו לכך שתי צורות עיקריות: איסור על העסקת מחתימים בתשלום, והגבלת התרומות לקמפיינים, בדומה להגבלות על קמפיינים של נציגים. אולם בית המשפט העליון של ארה"ב פסק שההגבלות האלה נוגדות את החוקה בשתי פסיקות סהרוריות לחלוטין (גם מחבר הספר תוהה עליהן הרבה). ב- First National Bank of Boston v. Bellotti (1978 )  פסק בית המשפט העליון שאין לאסור על תאגידים מלתרום לקמפיינים, כיוון שבניגוד לקמפיינים של נציגים, ביוזמות אזרחיות אין סיכוי גדול לגילויים של שחיתות (מישהו אמר "הון ושלטון"?). מה שבית המשפט העליון שכח, זה שעשירים תמיד ינסו להשפיע על השלטון בכל מיני דרכים. כבר מראשית ימי היוזמה האזרחית, חלק מההצעות היו נגועות בשחיתות. הצעה מ- 1906 באורגון, למשל,  ביקשה להלאים אחד מכבישי האגרה האחרונים במדינה. ההצעה נראתה הגיונית: כבישי האגרה הלכו ונעלמו מאורגון באותה תקופה, וההצעה הזאת הייתה חלק מהמגמה. אבל מסתבר שיוזם ההצעה הוא בעל הכביש, ועל פי ההצעה הוא יקבל סכומי עתק מהמדינה על ההלאמה. אין לי ספק שהיוזמה הזאת היא לא המקרה היחידי לקשר הון שלטון. במציאות שבה ניתן לקנות את הדרך לקלפי, אין ספק שחברות רבות ינסו להעביר חוקים שיעזרו להן במסווה של עזרה לכלל המדינה. בפסיקה נוספת, Meyer v. Grant (1988 )  בית המשפט פסק שאין לאסור על העסקת מחתימים בתשלום כיוון שמדובר בהגבלה על חופש הדיבור (מישהו אמר "הון ושלטון" 2?). משום מה, בית המשפט העליוןן בחר להתעלם מעדויות כמו של קלי קימבול ואד קופל, ולהיצמד למיתוס הלא-קיים על המחתימים המתנדבים.

בשתי הפסיקות האלה, כבל בית המשפט העליון את ידיהן של המדינות למנוע מגורמי הון גישה ישירה לחקיקה. אין ספק שכסף משפיע על תוצאות ההצבעה – כל דמוקרטיות הנציגים בעולם הודו בפגם הזה כבר, וחוקקו חוקים שונים להגבלת התרומות למסעי בחירות של פוליטיקאים. חבל שבית המשפט העליון בארה"ב לא מודה בעובדה הזאת, ולא מאפשר למדינות להטיל מגבלות גם על קמפיינים ליוזמות. חשוב להבין שהבעיות שאליס מצביע עליהן לא קשורות למנגנון עצמו של היוזמה האזרחית (כמו איסוף חתימות על טפסים ולא באינטרנט, לדוגמה). ביוזמה האזרחית בארה"ב קיימת בעיה כללית של התערבות ההון.  הבעיה מתבטאת גם בפרסום וחשיפה של היוזמות, שיכולה להיות מאוד לא שווה בגלל פערים בתקציב. כיום, הפיקוח של מדינות ארה"ב בא לידי ביטוי יותר בחשיפה של מקורות המימון ליוזמה, מאשר בהגבלות כל שהן. חלק מהמדינות מחייבות לקבל לידהן דוחות על הכסף שהושקע בשכירת המחתימים, ובתרומות שנתנו לקמפיין. הרעיון הוא להראות לציבור איזה גורמים עומדים מאחורי כל יוזמה אזרחית.

מה שמפתיע אותי במיוחד בגישה שאני רואה בארה"ב הוא, שמנסים לתקן את תהליך היוזמה האזרחית בעיקר באמצעות שינוי החוק, ושוכחים שיש גם עוד צד: התנהגות המצביעים. נראה שכולם זונחים את הניסיון לחנך את האזרחים. אליס מקדיש לא מעט לבעיית המחתימים בתשלום, אולם כותב פיסקה אחת בלבד, בכל הספר, על האחריות של האזרחים:

"In the absence of bold legislative action, the solution rests in the hands of individual citizens, who could refuse to sign an initiative petition until they have read the proposal bill carefully, and thought about it for a long while. People should not sign just to be nice or accommodating, or because they feel sorry for the poor man or want him out of their face so they can get on with shopping. Most of all, citizens should not give in to the canard that they should sign so that the people can decide. A signature on a petition is not designed to be a measure of faith in “the people” but rather of support for a particular policy. If citizens sign petitions without scrutinizing the merits for a particular policy, then a ballot packed with initiatives is not s aign of democratic vitality but rather an abrogation of civic responsebility."

 

אני חושב שהאמריקאים לא מבינים נכון איך צריכה לפעול מערכת דואלית, שבה גם האזרחים וגם הנציגים יכולים לחוקק חוקים. לגיטימי מאוד לא לחתום על עצומות, או אפילו להצביע נגד, גם אם לא קוראים את ההצעה – מעשה כזה הוא לא חוסר אחריות. הוא פשוט חזרה לדמוקרטיית נציגים. מאוד לגיטימי מצד הציבור להחליט להשאיר נושאים מסויימים בידי הנציגים, גם אם יש יוזמה אזרחית בנושא. חוסר האחריות הוא כאשר חותמים או מצביעים על הצעות שבקושי מכירים. אם האמריקאים היו מבינים רק את הדבר הזה, הם היו יכולים לשפר מאוד את היוזמה האזרחית אצלם במחיר קטן מאוד. הדבר היה גורם לכך שרק מעט מאוד יוזמות אזרחיות היו עוברות, ורק על נושאים מאוד חשובים, אבל ההחלטות שהיו מתקבלות היו טובות יותר. לעומת זאת, אם מחליטים להשתמש בדמוקרטיה ישירה, הציבור צריך לגלות מידה מסויימת של אחריות: לקרוא את ההצעה עצמה, לברר מי עומד מאחוריה, לקרוא מאמרים בעד ונגד ולדבר על ההצעה עד שמבינים אותה. רק אחרי זה אפשר להחליט אם להצביע בעד או נגד. רק אם מחליטים שההצעה טובה, חותמים עליה. במילים אחרות: כדי שהמערכת תתפקד סביר, הציבור בסה"כ נדרש להבין שלא על הכל הוא צריך להחליט בעצמו, אפילו אם יש הצעה בנושא.

Democratic Delusions סוקר עוד בעיות שונות ביוזמה האזרחית, כמו השימוש הציני שעושים פוליטיקאים ביוזמה, הקלות הבלתי נסבלת של שינוי החוקה, ובכלל חוקים אומללים שהתקבלו ביוזמה אזרחית. הספר משאיר רושם חזק, ואחרי שקראתי אותו אפילו אני חשבתי שאולי דמוקרטיה ישירה היא לא רעיון כל כך טוב. אבל אחרי שהרושם מתפוגג, מבינים (לפחות לדעתי), שהמצב הרבה פחות גרוע מהפאניקה שהספר מייצר. מלבד זאת, הבעיות שמועלות בספר לא בלתי פתירות: תכנון נכון של החוק ותשומת לב סבירה מצד האזרחים יכולים למנוע את רובן.

שקיפות – אחד הכלים היסודיים לשימור ריבונות הציבור – גרסת אובמה

כל חודש לוקחת מאיתנו המדינה מיסים, לצורך ניהול המדינה. המדינה שייכת לכולנו, והמיסים שלנו מהווים את הבסיס לתפקודה השותף. אבל כספי הציבור הללו גם יכולים להיות מקור לשחיתות. הכסף הרב שמחזיקה הממשלה מאפשר לבעלי כוח בממשל הנציגים להטות את הכסף הציבורי לידיים פרטיות. אחת הדרכים הבסיסיות והיסודיות למנוע שחיתות היא להניח לציבור לראות בדיוק להיכן הולך כל שקל בחשבון המדינה. השקיפות הזאת צריכה להיות ברורה ויסודית, בדיוק כמו חופש הביטוי. אך מאיזו שהיא סיבה, המידע הזה אינו נגיש לציבור בקלות.

נראה שאובמה חותר באמת לממשל שיהיה אחראי בפני האומה האמריקאית. אחד המזכרים הראשונים שהוא מוציא מיד לאחר השבעתו הוא מזכר השקיפות הציבורית (הגרסה המקורית ב- PDF). הגירסא המתורגמת נמצאת בהמשך.

מעניין האם גם הפוליטקאים שאתם בוחרים, לכנסת הקרובה היו חותמים על מזכר כזה. אנא שאלו אותם, או העבירו את הפוסט הזה בין חבריכם. אולי אחד מהם יוכל לשאול את מועמדי המפלגה שלו. אולי גם לנו תהיה סוף כל סוף שקיפות.

תרגום מזכר השקיפות

תרגום (חפוז): ד"ר אוֹרי אמיתי

הבית הלבן
משׂרד מזכיר/ת העתונות
להפצה מיידית – 21 ינואר 2009
מזכר לראשי מחלקות, משׂרדים וסוכנויות

הנדון: שקיפות וממשל פתוח

הממשל שלי מחויב ליצירת רמה חסרת תקדים של פתיחות בממשל. אנו נעבוד יחדיו כדי להבטיח את אמון הציבור, וליצור מערכת של שקיפות, השתתפות ציבורית ושיתוף פעולה. פתיחות תחזק את הדמוקרטיא שלנו, ותקדם את יעילות הממשלה ואת התועלת שתביא.

הממשלה צריכה להיות שקופה. שקיפות מקדמת אחריותִיוּת (accountability), ומספקת לאזרחים מידע על פעולות הממשלה שלהם. המידע המוחזק על ידי הממשלה הפדרלית הינו משאב לאומי. הממשל שלי ינקוט בכל הצעדים המתאימים, בהתאמה לחוק ולמדיניות, על מנת לגלות מידע ולהפיצו בזריזות בדרכים שיהפכו אותו נגיש וקל-שימוש לציבור. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות לרתום טכנולוגיות חדשות כדי להעלות מידע על מעשׂים ועל החלטות לרשת, כדי שיהיו נגישות וגלויות לציבור. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות גם לעודד תגובות מן הציבור, כדי לזהות מהו סוג המידע המבוקש והמועיל ביותר.

הממשלה צריכה להיות השתתפותית. מעורבות ציבורית מגבירה את יעילות הממשלה ומשפרת את איכות החלטותיה. ידע מפוזר באופן נרחב בחברה, ופקידי הציבור נהנים מגישה לידע נרחב זה. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות להציע לאמריקאים יותר ויותר אפשרויות להשתתף בעיצוב המדיניות, ולשפר את הממשלה באמצעות הנסיון והמידע הצְבוּרים בציבּוּר. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות גם לעודד את הציבור לתרום לדיון בשאלה כיצד ניתן להרחיב ולשפר את ההזדמנויות להשתתפות ציבורית בממשלה.

הממשלה צריכה להתבסס על שיתוף פעולה. שיתוף פעולה מערב את האמריקאים באופן ישיר בעבודה הממשלה שלהם. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות להשתמש בכלים חדשניים, שיטות ומערכות שונות, כדי לשתף פעולה בינן לבין עצמן, בכל שכבות הממשל, וכמו כן עם ארגונים ללא מטרת רווח, עסקים ופרטים במגזר הציבורי. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות לעודד את הציבור לתרום לדיון בשאלה כיצד ניתן להעריך ולשפר את רמת שיתוף הפעולה, ועל מנת לזהות הזדמנויות חדשות.

הנני מורה לקצין הטכנולוגיא הראשי, בתיאום עם מנכ”ל המשׂרד לניהול ותקצוב ולמנהל השירותים הכללים לתאם התקדמות בתחום זה באמצעות הרשויות הביצועיות והסוכנויות, ולהגיש בתוך 120 יום המלצות ל”יוזמת ממשל פתוח”, שתוצא לאור על ידי מנכ”ל המשׂרד לניהול ותקצוב. יוזמה זו תורה לרשויות ביצועיות ולסוכנויות לנקוט בפעולות ספציפיות כדי לישׂם את העקרונות שנקבעו במסמך זה. סוכנויות עצמאיות תפעלה בהתאם ליוזמה הממשל הפתוח. אין במזכר זה כוונה, והוא אף אינו יוצר אף זכות או טובת הנאה, ממשית או מינהלית, שניתן לממשה באמצעות חוק או in equity כנגד ארצות הברית, משׂרדיה, סוכנויותיה, וארגוניה, פקידיה, מועסקיה, סוכניה או כל אדם אחר.

מזכר זה יפורסם ב-Federal Register.

ברק אובאמה.

מי אמר שקיפות ולא קיבל

באחד הפרקי של Political Parties של רוברט מיצ'לס ("חוק הברזל של האוליגרכיה"), אומר מיצ'לס. דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית, כי איך יכול נואם לנאום בפני יותר מ-10,000 איש. מיצ'לס כתב את ספרו ב1913. מאז המציאו את הטלויזיה והרדיו, ואדם אחד יכול לנאום בקלות למיליארדי בני אדם. אבל עדיין בטלויזיה שלטה תרבות הריטניג, ואדם לא יכול היה להגיד את דברו כמה זמן שרצה, ובכל זמן שרצה. ואז הגיעה YouTube. והנשיא החדש של ארצות הברית עושה בה שימוש נרחב. בכל שבוע אובמה נואם את דברו לאומה.

הפעם אובמה מתאר בכלליות את תוכנית החילוץ הכלכלי. והוא מוסיף ואומר עוד דבר שלא נשמע במחוזותינו: "שקיפות". אובמה מבטיח לאזרחים שהם יוכלו לראות לאן הולך הכסף שלהם, דרך האתר "התאוששות". האתר יהיה פעיל לאחר שהקונגרס יאשר את תוכנית החילוץ הממשלתית.

בסוף גם מרק יצביע עבור אובמה חיוך

בחירות בארצות הברית – גם חגיגה של דמוקרטיה ישירה

כתב: טל ירון כרזה להצבעה - השמע את קולך

כולנו יודעים שבארצות הברית נבחר נשיא חדש. אבל אנחנו פחות מודעים לכך שבמקביל לבחירות הנשיאותיות, מתרחשת חגיגה של דמוקרטיה ישירה. בחלק מהמדינות בארצות הברית בהן נהוגה דמוקרטיה ישרה, יוצאים הבוחרים להשתתף במשאלי עם על הצעות חוק שיזמו אירגונים אזרחיים. בבחירות בקליפורניה – בירת הדמוקרטיה הישירה בארצות הברית, הפעם עלו ההצעות הבאות:

  1. מימון פרויקט רכבת מהירה בין קליפורניה לסן-פרנסיסקו. העלות הכוללת של הפרויקט היא 9.95 מיליארד דולר. הרכבות ינועו במהירות של 350 קמ"ש, ויאפשרו לנוסעים להגיע ליעדם בתוך שעתיים וחצי, במקום תשע וחצי שעות. ההצעה אושרה ברוב של 52.3% מול 47.7%.
  2. חוק למניעת התעללות בבעלי חיים למאכל. ההצעה אושרה ברוב של 62.4% מול 37.6%
  3. הוספת תקציב לבתי חולים לילדים. ההצעה מחייבת את המדינה לשלם 64 מיליון לשה עבור שיפוץ בתי חולים לילדים. ההצעה אושרה ברוב של 54.8% מול 45.2%
  4. חקיקה למען השהיית הפלות. החקיקה תחייב את הרופא להימנע מהפלה למשך 48 שעות, מהרגע שהודיע להורי הקטינה ההרה.ההצעה נדחתה ברוב של 52.1% מול 47.9%
  5. השקעה בשיקום אסירים לא אלימים. המדינה תשקיע בשיקום אסירים לא אלימים כמיליארד דולר. הצפי הוא שבטווח הארוך המדינה תרוויח מכך, בגלל הקטנת הפשיעה, והחסכון יתבטא בהקטנת כמות בתי הכלא ומניעת נזקי פשיעה. ההצעה נדחתה ברוב של 59.9% מול 40.1%
  6. החמרת הענישה על פשעי כנופיות. ההצעה גם מכונה "חוק השכונות המוגנות".ההצעה נדחתה ברוב של 69.3% מול 30.7%
  7. מעבר לאנרגיה ירוקה. החקיקה מחייבת את המדינה להעביר 50% מצריכת האנרגיה שלה לאנרגיה מתחדשת (ירוקה) עד שנת 2025. ההצעה נדחתה. הטענות העיקריות שהועלו כנגדה היו שההצעה נוסחה בצורה לא טובה, שהיא תגרום לפשיטת רגל של חברות אנרגיה ירוקה קטנות. היא תייקר את צריכת החשמל, גם אם האנרגיה הירוקה תהיה זולה. אבל היתה עוד סיבה.  המאזן הכספי היה כנראה לטובת מתנגדי ההצעה. בעוד שלמענה תרמו התורמים גדולים רק 5.3 מיליון דולר, נגדה תרמו התורמים הגדולים למעלה מ- 27 מיליון דולר. ההבדל הזה בכספים, גם יוצר הבדל בין כמות הפרסום שאליו נחשפים הבוחרים. המתנגדים (והתורמים הגדולים) היו חברות האנרגיה הלא-ירוקות, כל מפלגות השלטון וחברות חשמל ירוקות. ההצעה נדחתה ברוב של 64.9% מול 35.1%
  8. ביטול ההכרה בנישואין חד מיניים. ההצעה ביקשה לבטל את ההכרה של קליפורניה בנישואים חד מיניים. זהו המאבק הכי יקר שהתרחש, כאשר כל צד מוציא למעלה מ-78 מיליון דולר על הסברה. הטענה של המתנגדים לביטול, אמרה שהחקיקה פוגעת בחופש ובשיוויון. התומכים טענו כי ההכרה בנישואים חד מיניים מחנכת דורות חדשים על פגיעה בחיי הנישואים המסורתיים, ולכן מסכנת את מוסד הנישואים. ההצעה אושרה ברוב קטן של 52.4% מול 47.6%. הצעה דומה אושרה בבחירות 2000 ברוב של 60% מול 40% , אך נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי חוקתית. גם הפעם יתקיים דיון בבית המשפט על חוקתיות ההצעה, ויש סיכוי טוב שההצעה תדחה.
  9. הצעה לשיפור זכויות נפגעי פשעים. ההצעה היא המשך להצעה דומה שאושרה ב-1982, בה נאמר כי על פושע שפגע בקורבן, לפצות את הקורבן על כל הנזקים שנגרמו לקורבן. כמו כן היא מחייבת את בית המשפט להגן על קורבן הפשע מפני הצקות של הפושע. ההצעה הנוכחית נועדה לשפר פגמים שנתגלו בהצעה הנוכחית, ונועדה להבטיח כי הקורבן יקבל את הפיצוי. ההצעה אושר ברוב של 53.4% מול 46.6%.
  10. סיבסוד מחקר וסיבסוד רכבים המונעים באנרגיה חליפית – ההצעה מחייבת את המדינה לסבסד קניית רכבים המונעים באנרגיה חליפית, ולממן מחקר לפיתוח רכבים המונעים באנרגיה חליפית. הקבוצה המתנגדת היא קבוצה עלומה, אך יש הטוענים כי אופ"ק היא העומדת מאחורי הקבוצה המתנגדת. ההצעה נדחתה ברוב של %59.7 נגד 40.3%.
  11. חלוקה מחדש של המחוזות וסידור מחדש של ההנהגות של המחוזות – אין הכרעה – 50.5% בעד, 49.5% נגד.
  12. סיוע לותיקי מלחמות ברכישת בתים. המדינה תעמיד לותיקי המלחמות סיוע בצורה סובסידיה והלוואות נוחות לרכישת בתים. ההצעה אושרה ברוב של 63.4% מול 36.6%

האין זה חלום? האם לא הייתם רוצים שגם בישראל יוכלו האזרחים להשפיע על נושאים כל כך חשובים?

אני בטוח שכולנו הינו רוצים לשנות משהו במדינה הזאת. ומשאלי עם (initiative) הם דרך נפלאה לשנות דברים במדינה הזאת. האם לא הגיע הזמן שבעלי הכוח ישחררו את אחיזתם החונקת, ויתנו לנו להתחיל לבחור בעצמנו לאן נצעד?
יש לי חלום - מרתין לותר קינג

הירוקים והטיפוגרפים כמיקרי בוחן בדמוקרטיה ישירה

 נכתב על ידי: טל ירון

סמל מפלגת הירוקיםחוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.

הירוקים

כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.

  • כל הישיבות יהיו פתוחות – או בעצם שקופות.
  • לכל חבר בתנועה תהיה אותה מידת השפעה שיש לנציגים של התנועה.
  • באסיפה הכללית, הנואמים יבחרו על פי הגרלה, כדי לוודא שלכל רעיון יש סיכוי דומה לבוא לידי ביטוי באסיפה.
  • חברים יכולים להציע את עצמם ולהיבחר לוועדות השונות שמסייעות לתנועה לעצב את דרכה.
  • החלטות חשובות עוברות דיון בתוך תת-האירגונים, כדי לתת לכולם אפשרות לדון על התהליכים החשובים ולהשפיע.
  • האפשרות ל-initiative נשמרת על ידי כך שבאסיפת חתימות מ- 10%מהחברים, ניתן לכנס את האסיפה הכללית. ניתן לזמן הצעת חוקים על ידי כל אחד מהחברים, באיסוף חתימות מ- 5% מהחברים.
  • בין האספות (שנערכות אחת לשנה),ממונה מנהיגות נבחרת שנדרשת לקיים את רצון האסיפה.
  • כדי להחליש את המנהיגות, אין יו"ר בודד לתנועה, אלא שלושה מנהיגים ללא תשלום.
  • בנוסף, כינוס של האסיפה, יכול להדיח (recall) את הנציגים.

בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.

בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.

על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.

התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.תמונת מסע בחירות של הירוקים

למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.

מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.

יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.

הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.

בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).

הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.

במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".

ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה,  בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.

לאחר הבחירות של  1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה.  הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.

ארגון הטיפוגרפים

ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.

בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט  מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגוןחברי אירגון הטיפוגרפים צועדים בהפגנה.  סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.

בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים.  שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.

סיכום

בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).

עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.

זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.

במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.

זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע צוחק

Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman,  New York Free Press, 1956.

Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.
 

 

 

דמוקרטיה ישירה כבר שם

כתב: איתי לירון

בזמן שאנשים בארץ בקושי מכירים את רעיון הדמוקרטיה הישירה, ובטוחים שהוא עבד רק באתונה הקלאסית, ובגללו גם אתונה נפלה, בארה"ב הרעיון לא רק נפוץ, אלא גם מיושם הלכה למעשה – הדמוקרטיה הישירה כבר שם, מתפקדת, כבר מאה שנה. לקוראים שלא מכירים את התהליך, מומלץ קודם לקרוא כאן.בפוסט הזה אני אסקור מדגם מאוד קטן ולא מייצג מהיוזמות שעלו בכמה מדינות בארה"ב. המטרה כאן היא לערוך הכרות ראשונית עם הדמוקרטיה הישירה: להבין איך התהליך עובד בפועל, איך מריצים יוזמה – משלב איסוף החתימות עוד ניהול הקמפיין, ומה האפשרויות שגלומות בדמוקרטיה ישירה – קצת מכל דבר. אני רוצה להדגיש שמטרת הפוסט הזה היא להבין את התהליך, ולא את היוזמות עצמן. לכן, המידע שאני מביא על היוזמות הוא חלקי בלבד, שטחי, ויתכן ואפילו מוטעה. כל זה בכלל לא חשוב: מישראל הרחוקה, אנחנו ממש לא ניכנס לעובי הקורה בסוגיות כמו מערכת החינוך של נבדה, וטוהר הבחירות והמים באלסקה. המטרה היא רק להבין את התהליך, ולא להחליט האם היוזמה היא "טובה" או "לא טובה". מלבד התיאור, לכל יוזמה, אני אביא גם את הזווית הישראלית: איזו יוזמה אזרחית דומה הייתה יכולה להיות מועלית בארץ, ומה היו ההשלכות שלה.  אני מקווה שהפוסט הזה יהפוך את רעיון הדמוקרטיה הישירה לפחות זר, והרבה יותר מובן.  

 

אריזונה כנגד חברות (או: דמוקרטיה ישירה למתחילים)

קישור 

דמוקרטיה ישירה הופיע בארה"ב בתחילת המאה ה- 20. אחת מהסיבות לתמיכה בדמוקרטיה ישירה באותה תקופה הייתה, שדמוקרטיה ישירה תעזור לרסן תאגידי ענק ששלטו אז בממשלה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ה- Southern Pacific Rialroad Company ששלטה אז בממשלת קליפורניה ובמפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית.  הדוגמה הזאת, היא דוגמה קטנה מאוד ויחסית שולית לדרך שבה דמוקרטיה ישירה יכולה לעזור כנגד תאגידי ענק. באריזונה תתמודד השנה יוזמה לאסור על דיבור בפלפון בזמן נהיגה. מה שיכול להפתיע הרבה ישראלים הוא, שבאריזונה היוזמה הגיע דווקא מהאזרחים. לאחר שהחברות הסלולריות מנעו כמה פעמים מהצעות דומות לעבור בבית המחוקקים, האזרחים החליטו לנסות להעביר את היוזמה בעצמם.  ומה הקשר לישראל? אם מסתכלים על הזווית הסלולרית, אז יתכן שבישראל, מהרגע שתיהיה דמוקרטיה ישירה, האזרחים דווקא יעבירו יוזמה הפוכה. אם מסתכלים מהזווית של צמצום הכח של חברות ענק, אז הדוגמה הפשוטה הזאת מראה את אחת מהאפשרויות שדמוקרטיה ישירה פותחת: כאשר חברות ענק משפיעות על החקיקה, האזרחים, שאותם יותר קשה לקנות מאשר ח"כים, יכולים לחוקק בעצמם חוקים שיגנו עליהם. הדוגמה הכי פשוטה וצפויה שבוודאי תעבור היא חוק שיחייב את הממשלה לערוך משאל עם בכל פעם שהיא מפריטה חברה. כמובן שכל זה רק בתיאוריה – במדינת ישראל, שבה התאגידים הגדולים תורמים ועוזרים כל כך הרבה לפיתוח המדינה ומשרד האוצר, לא נצטרך חוקים כאלה לעולם לעולם… 

 

אלסקה בעד בחירות נקיות

קישור 

מימון בחירות הוא נושא בעייתי מאוד בארה"ב, שבה נהוג שמועמדים מגייסים את הכסף לקמפיין שלהם בעצמם. הדבר נכון לרוב התפקידים הנבחרים: סנטורים ונבחרים (ברמה הפדרלית או במדינות), מושלים ונשיאים, וגם תפקידים המקבילים לשרים (תובע כללי, או secratery of state, שהם נבחרים ישירות בהרבה מדינות בארה"ב). כך נוצר מצב שבו מועמדים עשירים יותר, או כאלה שיש להם כמה תומכים מיליונרים, זוכים לנראות הרבה יותר גדולה. גיוס תרומות היה אחד מהנושאים שהוזכרו שוב ושוב בפריימריז בין הילרי קלינטון לברק אובאמה.  Alaska Clean Elections Act היא יוזמה בנושא מימון בחירות שמנסה לצמצמם את תלות הפוליטיקאים בתורמים. ע"פ היוזמה, כל מועמד יכול לבחור לקבל מימון לבחירות מהמדינה. על מנת לקבל את המימון, המועמד צריך לאסוף מכסת חתימות כדי להראות שיש לו תמיכה ציבורית כלשהי. מדובר על מכסה מאוד נמוכה של חתימות, המשתנה לפי התפקיד: המכסה הגבוהה ביותר היא למועמדות למושל אלסקה (3000 חתימות מתוך כ- 600,000 תושבים), כך שהמכסה אינה מהווה מכשול רציני. מועמד שבחר להיות ממומן ע"י המדינה מקבל מימון לפריימריז הפנים מפלגתי, ואח"כ גם לבחירות עצמן. שימו לב שהיוזמה מנוסחת בצורה חכמה: היא מאפשרת למועמדים להמשיך להיות ממומנים עצמאית, ולכן לא סביר שמועמדים עצמאיים יתנגדו אליה. מסיבה זו, רוב הסיכויים שהיוזמה תעבור. 

ומה פתאום בחירות נקיות באלסקה? חברות ותאגידי ענק שולחים כבר הרבה שנים את זרועות התמנון שלהם למדינה הזאת, שמלאה באוצרות טבע שונים. בשביל אותם תאגידים, השקעה של כמה מיליונים במועמד, כדי שיקדם פרויקט כלכלי כלשהו (מכרה, או שדה קידוח נפט, לדוגמה) היא השקעה סבירה למדי. וכך, הפוליטיקאים באלסקה מוצאים את עצמם במצעד חקירות ומשפטים. נשמע מוכר? למי שלא עלה השם "טלנסקי" לראש, מומלץ לבקר כאן.

 אין לי מושג מה בדיוק הפתרון למימון הבחירות בישראל. אין ספק, בכל מקרה, שמצב בו כל ראשי הממשלה האחרונים נחקרו על רקע התרומות שהם קיבלו, הוא לא תקין. הכנסת משום מה לא פועלת בעניין וזה בדיוק הזמן שלנו, האזרחים, לפעול בעניין. אז מתי תיהיה המקבילה הישראלית ליוזמה הזאת, שתהפוך את מצעד החקירות של ראשי הממשלה להיסטוריה?  

 

אלסקה בעד מים נקיים

קישור

למכרות הרבים שפועלים באלסקה מתוכנן להצטרף מכרה זהב נוסף, במקום שבו, כנראה, נמצאת עתודת הזהב הגדולה ביותר בכל צפון אמריקה. מדובר על אזור שנקרא פבל ביץ' (Pebble Beach) ולכם ולי, אני אחסוך את המיקום המדוייק שלו – סוף העולם שמאלה, ואז ממשיכים ישר. אלסקה… עד כאן הכל נראה נהדר, ואנחנו יכולים לאחל בהצלחה לאלסקנים ולחברה האנגלו אמריקאית למיכרות עם המכרה החדש שלהם, אבל, אליה וקוץ בה…

 המיקום המתוכנן של המכרה הוא בדיוק על מדגה ענק, אחד מהגדולים בעולם, של דגי סלמון, שבחוצפתם החליטו לחיות דווקא על עתודת הזהב הגדולה בכל צפון אמריקה. אבל מסתבר ששהדגים לא רק חצופים אלא גם מפונקים, ויתקשו לחיות עם חלק מהפסולת המימית שהמכרה ישחרר לים. בנוסף לכך, מומחים מעריכים שהדגים כל כך מפונקים, שהם ימותו רק מיבוש של כ- 70 קמ"ר של נחלים מסביב למכרה. אגב, מאז תחילת המאבק, החברה האנגלו אמריקאית למכרות פרסמה מחקר שמוכיח כי הימנעות מצריכת דגי סלמון והחלפתה בתזונה המבוססת על פעילים סביבתיים, יכולה לחסוך למשפחה עד כ- 10,000$ בשנה! 

במאבק בין נציגי הדגים לבין חברת המכרות האנגלו אמריקאית ניסה בית המחוקקים של אלסקה להגיע לפשרה, ואף חוקק מספר חוקים בעניין. תוקף החוקים הוגבל לאזור פבל, כדי למנוע פגיעה במכרות הרבים שפועלים באלסקה.  

פעילי איכות הסביבה לא קיבלו את הפשרה של בית המחוקקים, והחליטו ללכת על יוזמה אזרחית. Protect Alaska's Clean Water Act היא יוזמה שתאסור על מכרות לשחרר מזהמים שונים במים שלהם. להבדיל מחקיקה של הפרלמנט, שיכולה להיות תקפה רק לאזור מסויים, יוזמה אזרחית לא יכולה לעסוק בנושא מסויים, וחייבת להיות מנוסחת בצורה כללית. הדבר נובע ממגבלות החוק שקיימות באלסקה (שלחלוטין לא ברורות לי). פעילי איכות הסביבה מצאו את עצמם במלכודת: מצד אחד הם רוצים לנסח יוזמה שתגן על דגי הסלמון בפבל ביץ', ומצד שני הם לא רוצים שהמגבלות יחולו על שאר המכרות באלסקה. דבר זה יעורר התנגדות מאוד גדולה ליוזמה, ויפגע בסיכויים שלה לעבור. 

כאן כדאי לשים לב לפתרון שמצאו מציעי היוזמה: השקה של שתי יוזמות נוספות, שהן בעצם גרסאות מקלות של היוזמה הראשונה. שלא במפתיע, היוזמות נקראות Protect Alaska's Clean Water Act Version 2 ו- Protect Alaska's Clean Water Act Version 3. היוזמים הציגו את הגרסאות מראש כגרסאות גיבוי, למקרה שהיוזמה המקורית תכשל. החתימות ליוזמות נאספו כמובן ביחד. תוך כדי איסוף החתימות לשתי היוזמות הנוספות, בית המשפט המחוזי הספיק לקבוע שהיוזמה הראשונה נוגדת את החוקה של ארה"ב, בית המשפט העליון קבע שבית המשפט המחוזי נוגד החוקה, והאזרחים החליטו לא לחתום על הגרסה השניה, אבל כן לחתום על הגרסה השלישית. אין לי מושג למה בית המשפט החליט שהיוזמה לא חוקתית, ומה ההבדלים בין הגרסאות השונות של היוזמה. מה שחשוב כאן הוא האסטרטגיה של היוזמים. פעמים רבות במהלך הדיון הציבורי בנושא מסויים עולות כמה אפשרויות – זה קורה כמובן גם בארץ, כיום. להרצה של כמה יוזמות דומות יש יתרון ויש חסרון. היתרון הוא שרוב שסיכויים שהציבור יצביע עבור אחת מהיוזמות, ובכך בטוח ישנה את הסטטוס קוו. החסרון הוא, שהציבור יכול לבחור ביוזמה המתונה, שהיא בד"כ פשרה ופחות רצויה מבחינת היוזמים. 

ומה יקרה בישראל? טוב, זהב ונפט אין לנו, דגי סלמון מגיעים לכאן רק אחרי שהם הומתו והוקפאו, והדבר הכי דומה שאנחנו יכולים ליצא בכמות בלתי מוגבלת זה לוף צבאי, אבל אין לזה דרישה. אבל התופעה שיש ביוזמה הזאת היא הרבה יותר כוללת ממה שנראה. מפלגות ירוקות לא ממש הצליחו באף מדינה – אין שום מפלגה ירוקה שהפכה להיות מפלגת שלטון. לעומתן, יוזמות אזרחיות "ירוקות" מצליחות דווקא מאוד, גם בשוויץ, וגם בארה"ב. בשוויץ מפלגה ירוקה אפילו ביססה את עצמה על יוזמות, והצליחה לגרוף מכך הרבה מאוד כוח, שלא מתבטא כמעט במספר הנציגים בפרלמנט שיש לה. אני מאמין שגם בישראל היו יכולות לעלות  כמה וכמה יוזמות ירוקות, כמו חוק אוויר נקי (שבקושי עבר בכנסת), הסדרת השימוש בשקיות ניילון, פרסום הממצאים של דוח הבדיקה לעיר הבה"דים ליד רמת חובב, ועוד. נושא נוסף שהוא לא בדיוק ירוק ובכל זאת קשור, הוא הטפלת המים. האם יכול להיות שהציבור בישראל היה נזכר מוקדם יותר מהממשלה שיש מחסור במים?  

 

אלסקה בעד עצמה

קישור

השנה הוגשה יוזמה על הכרזת עצמאות של אלסקה, והתנתקות מארה"ב. היוזמה כמובן נפסלה עוד לפני שלב איסוף החתימות, ואם היא הייתה עוברת, אני צנצנת. ובכל זאת, יש ליוזמה הזאת זווית ישראלית מאוד חשובה: אולי אנחנו היינו יכולים להצטרף במקום אלסקה. בכל זאת, אם אלסקה הייתה פורשת, היה להם כוכב מיותר בדגל, והם היו צריכים להחליף את כל הדגלים. לא חבל? 

 

סוף העולם במדינת מסצ'יוסס

קישור 

יוזמה חדשה במדינת מסצ'יוסס קוראת לביטול מס ההכנסה במדינה.

כן, קראתם נכון – ביטול מס ההכנסה במדינה.

יוזמי ההצעה, (שקוראים לעצמם "הממשלה הקטנה" ) טוענים שהיוזמה תחזיר לשלושה מיליון העובדים במדינה כ- 3600 דולר בשנה שהממשלה הגדולה לקחה מהם. היוזמה תפחית את תקציב "הממשלה הגדולה" ב- 11 מיליארד דולר (מתוך תקציב של 36 מיליארד) ותכריח את המדינה להתייעל. 

בשלב זה כמה מהקוראים מחככים את ידיהם בהנאה ומכבים את האור כדי שהם יוכלו להמשיך לחייך בחושך. אח"כ הם בוודאי ילכו להכין לעצמם תה מהתיון המשומש שהם שמרו מבעוד מועד, יקחו את הספל היוקרתי (של רוזנטל, כמובן…), ויחזרו לשבת מול המחשב. ואז כשהם לבד, בחושך, עם התה הקר, הם יחייכו אל מול מסך המחשב ויגידו את המשפט שהכי כיף לומר בעולם: "אמרנו לכם!"

אחד מטיעוני המפתח כנגד דמוקרטיה ישירה הוא, שהאזרחים הפושטקים יעבירו הצעות חוק פופוליסטיות והרסניות, כמו ביטול המיסים. ולכל מי ששותה עכשיו תה קר, כבר ברור לחלוטין מה יקרה: אחרי מסצ'יוסס, החוק ההרסני בוודאי יתפשט בכל רחבי ארה"ב, לאחר מכן ישראל תעתיק אותו בשלמותו (כי אנחנו מעתיקים כל חרא אמריקאי), ואח"כ גם אירופה, דבר שימוטט את כל מדינות המערב, והעולם ישאר חסר אמצעים להתמודד מול הג'יהאד המאיים עלינו, הרעב העולמי, וההתחממות הגלובאלית.

סוף העולם מתחיל במדינת מסצ'יוסס. 

סוף העולם? האמת היא שלא ממש. למעשה, היוזמה הזאת כבר עלתה ב- 2002 במסצ'יוסס ונדחתה ברוב זעום. כנראה שבכל זאת, אי אפשר למכור לאזרחים כל לוקש. אבל מה שעוד יותר מפתיע הוא, שתשע מדינות בארה"ב כבר הספיקו לבטל את מס ההכנסה: אלסקה, וואיומינג, וושינגטון, פלורידה, נבדה, ניו המפשיר, דקוטה הדרומית, טנסי וטקסס. לא כולן עשו את זה בעזרת דמוקרטיה ישירה. ב- 3 מדינות (ניו המפשיר, טנסי וטקסס) בכלל לא קיימת דמוקרטיה ישירה. פלורידה היא אומנם דמוקרטיה ישירה, אבל שם ביטול המס נעשה ע"י בית המחוקקים. בנבדה ביטול המס עבר בהצבעה של האזרחים בארבע המדינות הנוספות לא מצאתי מידע ע"י מי נעשה ביטול המס. למעשה, גם במסצ'יוסס אין באמת דמוקרטיה ישירה: כדי שחוק יובא להצבעה כללית, רבע מחברי הסנאט צריכים לחתום עליו. המקבילה הישראלית היא, ש- 30 ח"כים יסכימו לחתום על החוק. 

הכצעקתה, אתם בטח שואלים. ההינתגדות למיסים נטועה עמוק בתרבות האמריקאית. הדוגמה המפורסמת ביותר היא לפני בערך 20 שנה, כאשר ג'ורג' בוש האבא הבטיח בנאום המפורסם שלו לא להעלות מיסים. האמריקאים, שכל כך התלהבו מהמשפט המפורסם  read my lips, no new taxes” הצביעו לו בהמוניהם. האם הוא באמת לא העלה מיסים? נו טוב, אתם יודעים איך זה בדמוקרטיית נציגים

אז מה בעצם אנחנו לומדים מכל הסיפור הזה? דמוקרטיה ישירה היא פשוט כלי בידי הציבור לעצב את המדינה כפי שהוא רוצה. המיסים הם לא הסיפור כאן – בארה"ב זה אולי מיסים, אבל בישראל זה יכול להיות דת ומדינה. דמוקרטיה ישירה יכולה לשמש בכל אחת מהמדינות ככלי לעקוף את הממשלה, שלא תמיד פועלת ע"פ רצון הציבור. דבר נוסף שאפשר לראות כאן, ואני לא ארחיב עליו בפוסט הזה, הוא, שהציבור לא כל כך מהפכני או טיפש כפי שלפעמים חושבים. הרעיון של ביטול מס ההכנסה קיים בארה"ב, ואותן מדינות שביטלו את המס ממשיכות להתקיים. אזרחי מסצ'יוסס לא יצביעו על יוזמה שתהרוס את המדינה. האם יוזמה כזאת תעלה בארץ? קשה לי מאוד להאמין. המיתוס הקפיטליסטי מושרש בחברה האמריקאית בדיוק כמו שהמיתוס הסוציאליסטי מושרש בארץ. נראה לי שבארץ יעלו דווקא יוזמות אזרחיות הפוכות: קיצור יום העבודה, העלאת שכר מינימום, הידוק הפיקוח על זכויות עובדים ואולי גם הוספת מדרגה נוספת במס ההכנסה, מעל זו שקיימת היום.

 

ראש בראש: מורים נגד בעלי קאזינו

קישור

הצעה חדשה תעלה את המס שמוטל על רווחי בתי הקאזינו בנבדה. ההצעה תטיל מס של 3% מרווחים של מעל מיליון דולר בחודש, בנוסף למס של 6.75% המוטל על כל עסקי ההימורים. הרווחים מהמס יועברו לבתי הספר: הם יחולקו ע"פ מספר התלמידים ויכולים לשמש רק כתשלום משכורות למורים. ומי עומד מאחורי ההצעה? ניחשתם נכון: ארגון המורים של נבדה שהחליט, כנראה, שממשלת נבדה לא מקצה מספיק כספים לחינוך. אחד מהמתנגדים, אגב, הוא מושל נבדה שאמר שהוא מתנגד ליוזמה, כמו לכל הטלת מס נוספת (ראו "סוף העולם במדינת מסצ'יוסס"). 

היוזמה בסופו של דבר לא תגיע להצבעה בגלל הסכם שהושג בין ארגון המורים לבין בעלי בתי ההימורים. כנראה ששני הצדדים מאמינים שהיוזמה לא רק שתקבל את מכסת החתימות כדי להגיע להצבעה, אלא גם תעבור את ההצבעה. כתוצאה מכך הושגה פשרה: החלפת המס על בתי ההימורים במס על שכירת חדרים במלונות (שכנראה רק אלוהים ומיעוט מאזרחי נבדה מבינים את ההבדל). במקום היוזמה, ארגון המורים צריך לשכנע את בית המחוקקים של נבדה להעלות משאל עם על הפשרה החדשה. משאל העם יהיה מיעץ (לא מחייב את הממשלה). בנוסף, כדי להבטיח ששום מושל מעצבן לא יטרפד את ההסכמה שהושגה, ארגון המורים התחיל כבר באיסוף חתימות על יוזמה חדשה, ע"פ הפשרה שהושגה. ועוד סקופ אחרון שלא קשור בכלל לדמוקרטיה ישירה: במידה והעם יאשר את ההחלטה ובית המחוקקים אכן יטיל את המס, הוסכם שבשנתיים הראשונות המס ישמש לאיזון תקציב המדינה. רק מ- 2011 המס ישמש לתקציב החינוך. כלומר: ארגון המורים של נבדה סומך על הבטחה של הממשלה לשלוש שנים קדימה! (הזמן הממוצע בארץ לקיום הבטחות כאלה הוא 3 שעות). 

ועכשיו הזווית הישראלית: עוד פעם, אתם מוזמנים לבקר אם לא נזכרתם בשביתת המורים הגדולה שהייתה. אני לא חושב שהפיתרון של ארגון המורים בנבאדה יכול להיות יעיל לארץ. וזה לא בגלל שאין הימורים בארץ – תמיד אפשר למצוא מגזר אחר להטיל עליו מיסים. אני פשוט חושב שהטלת מס חדש היא אומנם אפשרית בארץ, אבל מחייבת יותר כח ומשאבים ממה שיש לארגון המורים הארצי. ארגון המורים היה צריך לחשוב טוב על היוזמה שהוא היה מעלה, ויתכן ויוזמה מייעצת, שקוראת לממשלה להעלות את תקציב החינוך מבלי להכריח אותה לעשות כך, היא הפתרון כאן. בכל מקרה, המורים גם היו יכולים להשתמש ביוזמה האזרחית להלחם ברפורמת דוברת שהם מרגישים שנכפית עליהם.   

אלה הן חלק קטן מהיוזמות שיועלו במדינות ארה"ב בקרוב. חלק מההצבעות יהיו בנובמבר, ביחד עם ההצבעה לנשיא ארה"ב, וחלק עוד יהיו קודם, באוגוסט, ביחד עם הצבעות אחרות – תלוי במדינה. אין לי מושג איזה יוזמות יעברו, ומה בדיוק תיהיה ההשפעה שלהן – לא כל דבר שטוב לאמריקאים בהכרח טוב לנו, ולא כל דבר שהאמריקאים חושבים שהוא טוב הוא בהכרח טוב. ובכל זאת, כשאני מסתכל על הפוליטיקה בארץ, אין לי ספק שדמוקרטיה ישירה הייתה יכולה להוציא את המדינה מהקיפאון (או ההידרדרות האיטית) שהיא נמצאת בה. היוזמות מארה"ב הן דוגמה קטנה מאוד למה שנוכל להשיג עם דמוקרטיה ישירה בארץ.