מי אמר שקיפות ולא קיבל

באחד הפרקי של Political Parties של רוברט מיצ'לס ("חוק הברזל של האוליגרכיה"), אומר מיצ'לס. דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית, כי איך יכול נואם לנאום בפני יותר מ-10,000 איש. מיצ'לס כתב את ספרו ב1913. מאז המציאו את הטלויזיה והרדיו, ואדם אחד יכול לנאום בקלות למיליארדי בני אדם. אבל עדיין בטלויזיה שלטה תרבות הריטניג, ואדם לא יכול היה להגיד את דברו כמה זמן שרצה, ובכל זמן שרצה. ואז הגיעה YouTube. והנשיא החדש של ארצות הברית עושה בה שימוש נרחב. בכל שבוע אובמה נואם את דברו לאומה.

הפעם אובמה מתאר בכלליות את תוכנית החילוץ הכלכלי. והוא מוסיף ואומר עוד דבר שלא נשמע במחוזותינו: "שקיפות". אובמה מבטיח לאזרחים שהם יוכלו לראות לאן הולך הכסף שלהם, דרך האתר "התאוששות". האתר יהיה פעיל לאחר שהקונגרס יאשר את תוכנית החילוץ הממשלתית.

בסוף גם מרק יצביע עבור אובמה חיוך

מודעות פרסומת

עיר לכולנו – סיכום ביניים


ניתוח מאוד לא אובייקטיבי על עיר-לכולנו, תוצאות הבחירות המוניציפליות בתל-אביב ומחשבות על העתיד.

מאת: דוד אלכסנדר

דב חנין בתום ליל הבחירות בתל-אביב-יפו התכנסו הפעילים במטה הבחירות של עיר-לכולנו ונראו נבוכים משהו. לא היה ברור להם איך לעכל את התוצאות: "ניצחנו או הפסדנו?"  דב חנין לא יהיה ראש עיר אבל עיר-לכולנו תהיה המפלגה החזקה במועצה. נאום הניצחון/הפסד של חנין טפח על שכם הפעילים וצייר את התוצאות כניצחון כביר. ואכן, נאום זה מהדהד בקרב פעילי עיר-לכולנו אשר כמהים להמשיך ולפעול במסגרת התנועה וללחום מאבקים בתוך מועצת העיר ובעיקר בשטח.

כרגע שקט. קבוצות הדיון הן ערי רפאים, הבלוגרים עברו לנושאים החמים הבאים, פעילי השטח נותנים מנוח לרגליהם מצעידות אין סופיות ועל פייסבוק משתלט הליכוד לקרת הבחירות הארציות. נראה כי המאבק נגמר, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. ובכל זאת, נשמע רחש בקרב הפעילים העובר מפה לאוזן ובפגישות ספונטניות בספסלים בשׂדרה ומאיים להתפרץ: "מה עכשיו?" עיר-לכולנו עשׂתה הרבה יותר מלהשׂיג מספר מקומות  במועצה. היא יצרה גרעין גדול של פעילים ואקטיביסטים אשר שׂשׂים אלי קרב.

עיר-לכולנו נמצאת על פרשת דרכים ועומדים לפניה מספר אתגרים. האתגר הגדול אינו בהעברת חוק ירוק כלשהו או בניית תחבורה ציבורית. דברים אילו אולי בלתי אפשריים למימוש מהאופוזיציה – גם עם רוב במועצה. הדחוף מכולם הוא למצוא דרך לא לאבד את המומנטום והאנרגיה של פעילי השטח המסורים שלה ולהמריץ אותם לפעילות – מייד! כל מאבק במועצה על עץ בגינה הציבורית חייב להיות מלווה בהפגנות מתוקשרות היטב. אתגר שני הוא במימוש ההבטחה לדמוקרטיה פנים ארגונית, בשקיפות ובשיתוף האזרחים בשלטון. דבר זה ניתן לעשׂות גם ללא כוח מוחלט בעיריה, אפילו באמצעי פשוט כמו אתר אינטרנט המקבל פניות מהסיעה המורחבת – אפילו מכלל הציבור! – פניות שתחייבנה את התנועה ואת חברי המועצה של עיר-לכולנו. אמצעי נוסף יכול להיות פריסה של ועדי שכונות אשר יהיה להם כוח מסוים ברמה השכונתית ויכולת השפעה על חברי המועצה.

כנראה כי דמוקרטיה בתנועה תהיה קשה יותר למימוש מאשר הבטחת בחירות לדמוקרטיה. כבר נשמעים קולות, חלשים אומנם, כי יש לסגור את השער על ההחלטות המתקבלות מפני כלל הסיעה ולנהל אותם בחדרי חדרים עם מספר אנשים מצומצם. נראה כי חוק הברזל של האוליגרכיה מתחיל להתממש יום וחצי בלבד לאחר הבחירות. מנגד, דמוקרטיה מלאה בתנועה תכשיל אותה מלעשות דילים פוליטיים במועצה, שלא תמיד הם דבר שלילי. דעתי היא שבטווח הארוך דמוקרטיה עדיפה על דילים, גם במחיר כשלונות במאבקים פרטניים. הצגת התנועה כדמוקרטית היא מה שיביאו את הניצחון בבחירות הבאות. על עיר-לכולנו לגדוע את הזרם האוטוקרטי בה מן השורש אם ברצונה להיות יותר מעוד מר"ץ לקדנציה אחת ולאחר מכן להעלם מהמפה.

יתרה מזאת, יתכן כי בחירות מוקדמות הם מחויבות המציאות, שכן יש שמועה (לא הצלחתי לברר את אמיתותה) כי רון חולדאי לא הולך לסיים את הקדנציה בה זכה ויפרוש, בדרך זו או אחרת, מן החיים הפוליטיים. מצב זה יכול לטרוף את כל הקלפים ועל עיר לכולנו להיות מוכנה להיכנס לווקום שיווצר.

ולבסוף, כמה מילים על דוב חנין. אפשר להגיד הרבה עליו, לכאן ולכן, אך דבר אחד ברור: מר חנין הוא פוליטיקאי מבריק! הוא הצליח לאחד תנועות שוליים קטנטנות ושוליות וליכד אותם לכדי תנועת שטח אדירה. הוא גם ניהל מערכת בחירות כנגד כל הסיכויים ובתקציב אפסי והגיעה לתוצאות מדהימות בהינתן נקודת הפתיחה. על אף שהפסיד בבחירות האישיות, דב חנין הוא המנצח האמיתי בהן. בעזרתן הוא הפך משׂמאלני קיצוני מוקצה לשׂמאל מתון. אין כיום איש המרים את דגל הסוציאל דמוקרטי במדינה גבוהה ממנו. אם ישׂכיל לבצע מהלכים נבונים ויחזור על מה שעשׂה בתל-אביב-יפו גם ברמת המדינה, הוא יכול להפוך לכוח פוליטי חזק במרכז המפה הפוליטית ברמה הלאומית. אך לחנין יש מגרעה אחת ברמה זאת: דעותיו המדיניות. אותן לא יהיה קל לטשטש כמו בבחירות מקומיות והללו יהיו לאבן ריחיים על צוארו. בשביל להפיג במעט השפעה שלילית זו, עליו בראש ובראשונה להתנתק מחד"ש, אשר לא רוצים בו ומלכלכים את שמו הטוב בעצם שיוכו אליהם. הקהל הישראלי מופתע שעדיין איש מהם לא ביצע פיגוע התאבדות על הפודיום בכנסת ודב חנין איתם. עליו לברוח מהם כמו מאש. אנא מר חנין, תעזוב את החברים של אסד ולאחר מכן תאמר: "עישנתי, אבל לא לקחתי לריאות".

 תוצאות הבחירות

הירוקים והטיפוגרפים כמיקרי בוחן בדמוקרטיה ישירה

 נכתב על ידי: טל ירון

סמל מפלגת הירוקיםחוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.

הירוקים

כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.

  • כל הישיבות יהיו פתוחות – או בעצם שקופות.
  • לכל חבר בתנועה תהיה אותה מידת השפעה שיש לנציגים של התנועה.
  • באסיפה הכללית, הנואמים יבחרו על פי הגרלה, כדי לוודא שלכל רעיון יש סיכוי דומה לבוא לידי ביטוי באסיפה.
  • חברים יכולים להציע את עצמם ולהיבחר לוועדות השונות שמסייעות לתנועה לעצב את דרכה.
  • החלטות חשובות עוברות דיון בתוך תת-האירגונים, כדי לתת לכולם אפשרות לדון על התהליכים החשובים ולהשפיע.
  • האפשרות ל-initiative נשמרת על ידי כך שבאסיפת חתימות מ- 10%מהחברים, ניתן לכנס את האסיפה הכללית. ניתן לזמן הצעת חוקים על ידי כל אחד מהחברים, באיסוף חתימות מ- 5% מהחברים.
  • בין האספות (שנערכות אחת לשנה),ממונה מנהיגות נבחרת שנדרשת לקיים את רצון האסיפה.
  • כדי להחליש את המנהיגות, אין יו"ר בודד לתנועה, אלא שלושה מנהיגים ללא תשלום.
  • בנוסף, כינוס של האסיפה, יכול להדיח (recall) את הנציגים.

בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.

בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.

על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.

התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.תמונת מסע בחירות של הירוקים

למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.

מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.

יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.

הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.

בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).

הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.

במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".

ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה,  בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.

לאחר הבחירות של  1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה.  הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.

ארגון הטיפוגרפים

ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.

בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט  מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגוןחברי אירגון הטיפוגרפים צועדים בהפגנה.  סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.

בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים.  שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.

סיכום

בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).

עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.

זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.

במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.

זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע צוחק

Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman,  New York Free Press, 1956.

Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.