לקחים מהמפגש עם טל רונן – דרך אלטנרנטיבית להקמת המפלגה?

טל רונן

אתמול נפגשנו עם טל רונן, מאמן עסקי ופוליטי, שהיה אחראי, לדבריו, לכמה נושאים פוליטיים שאנו מכירים, בינהם "מזרח תיכון חדש", תנועת ישראל 2020 ועוד. רונן צבר ניסיון פוליטי והיה יועץ של שמעון פרס בתקופה שהיה ראש ממשלה. לטענתו, רונן אמר כי עבד עם שרי אריסון ואחרים כדי לגבש מערכת לניהול דיון ציבורי אינטרנטי.. במפגש טל הציג מערכת לדיון ציבורי שעוצבה על ידו בהתייעצות עם טובי המומחים בעולם. המערכת היא בשלב הקונספט בלבד.

המעניין בשיחה עם טל רונן, מבחינתי היתה תפיסת השינוי של טל רונן. רונן הציע כי אם נלך עכשיו להקים מפלגה, לפני שיש לנו מערכת מוכחת ומנוסה, בה חברים מאות אלפי משתמשים, המערכת הפולטית תטחן אותנו עד דק. טובי מומחי הרטוריקה יקרעו לנו את הצורה. השדרנים יזלזלו, והציבור יחשוב עלינו כקוריוז ותו לא.

במקום זאת רונן מציע דרך אחרת. רונן מציע שנבנה מערכת הצבעות וניהול דיון, שאותה נממן במימון-המונים. המערכת תחזק את הקשר בין הציבור למנהיגות הקיימת. היא תראה למנהיגות מה הציבור חושב, וגם תאפשר לציבור להציע פתרונות חדשנים מבוססי ידע מבוסס. מצד שני, היא תאפשר לציבור לעקוב אחר ההענות של המנהיגות לרצון הציבור. וכך, לקראת הבחירות הבאות, הציבור יוכל לראות מי מהמנהיגים פעל על פי רצונו, וכך יחוזק האינטרס של המנהיגים להענות לרצון הציבור.

כאשר המערכת תזכה ללגיטמציה גובהה ולשימוש נרחב, נוכל להציע לציבור אפיק ישיר, בצורת מפלגה שתעשה ישירות את רצון הציבור. כאשר המערכת כבר זוכה לקהל מתשמשים בן מאות אלפים, וללגיטמציה רחבה, לחצי הדמגוגים לא תהיה השפעה גדולה כ"כ, והמעבר יהיה טבעי יותר.

מה דעתכם? מהי הדרך העדיפה? האם ללכת עכשיו להקים מפלגה? או להתמקדם בהקמת תוכנה שכזאת? האם יש אופציה נוספת?

על התוכנות שהמפלגה צריכה לבנות – הצעה לדיון ומעשה

מכתב זה הוא הזמנה למפגש המפתחים הקרוב של המפלגה הישירה. מטרת המפגש הוא להתחיל פיתוחה של מערכת שתאפשר ממשק של תוכנות שונות ליזימת חוקים, דיונים והצבעות. במהלכו הפוסט נתאר את התוכנה.

הצורך בתוכנה:

הקמתה של מפלגה ישירה דורשת השתתפות פעילה של עשרות ומאות אלפי חברים. במבניי המפלגה ההיררכים והלא-מקוונים, בלתי אפשרי לנהל דמוקרטיה מפלגתית ביעילות. כל החלטה דורשת דיונים, וקשה מאד לנהל דיונים יעילים בקרב אלפי אנשים (גם קבוצות קטנות בהרבה מתקשות בכך). זאת הסיבה שמפלגות קלאסיות חייבות להענות לחוק הברזל של האוליגרכה. הן נשלטות על ידי קבוצות כוח קטנות, המנהלות את המפלגה בצורה כמעט לא דמוקרטית.

כדי להתגבר על חוק הברזל של האוליגרכיה, וכדי לאפשר השתתפות יעילה ויום-יומית של מאות אלפים, ואף מיליונים, יש צורך בפיתוח אפליקציות-רשת, שאיפשרו יזום הצעות, דיונים והצבעות דרך האינטרנט (יד"ע).

נכון להיום, אין עדיין תוכנה שהוכיחה את עצמה, כיעילה ביד"ע. אתר כמו חוקים, מאפשר לכל אחד להעלות הצעה, לצבור פופלריות ולהצביע, אך ההצעות הללו אינן עוברות דיון משמעותי. מערכות דיון, כמו פורומים או גוגל-גרופ, יעילות, כאשר משתמשים בהן נכון, לקבוצות המונות כמה מאות אנשים ואולי אלפים (כשרוב המשתמשים שקטים). ויקי מסורבל לשימוש המוני.

פתרון תוכנה מוצע:

לכן, כל תוכנה שנפתח, תצטרך לתת פתרונות שאין עליהן עדיין תשובה ברורה. ולכן, יש צורך לאפשר לסוגי פתרונות שונים להתחרות אחד בשני, ולאפשר לפתורנות המתאימים ביותר לצמוח. כדי לעשות זאת, העלו חברים במפלגה את ההצעה להכין אפליקציית-יסוד משותפת, שתאפשר לכל מפתח תוכנה להתחבר למערכת באמצעות API, ולכתוב כל אופציות קידום יד"ע בצורה עצמאית.

איור של המערכת:

על פי ההבנות שהושגו,התוכנה הבסיסית צריכה לאפשר רישום משתמשים, רישום הצעות חוק, ומעקב אחר התמיכה וההתנגדות להצעות.  בנוסף, על התוכנה להכיל קו סיום מוסכם, שעל פיו הצעות יעברו לכנסת. הקו יוסכם על פי בחירת המפלגה. התוכנות המתממשקות, יוכלו לקבל מידע על מצב התמיכה/התנגדות של כל חוק, ולתרגם אותו על פי שיטתן לדירוג של הצבעות החוק, ודרכי הצגת החוק.

תהליך ההקמה.

כדי להקים את התוכנה, לדעתי, עלינו להתאחד לתהליך הסכמות, שבסופו ניפגש לפגישת הסכמות אחרונה. את התהליך נתחיל כאן בדיון בבלוג, למשך כשבוע. לאחר ולאחר מכן נזמן ישיבת מפתחים, שבה נתחיל את תהליך הפיתוח.

נראה לי שהדרך הטובה ביותר להשיג תוצאות, היא לאפשר עצמאות והתמודדות מצד אחד, ויעד מוגד מן הצד השני. מצד אחד לאפשר לכל אחד או לכל קבוצה לעבוד על פי רעיונות שמקובלים עליה, ושפת תוכנה שמקובלת עליה. וכל הצוותים המפתחים, יקבלו זמן הגשה, שבו יצטרכו הקבוצות השונות להציג את הפתרונות שלהם. בתאריך היעד, הצעה הטובה ביותר, תבחר על ידי כלל המפתחים, והיא זאת שתהווה את הפלטפורמה לשאר התוכנות.

אם בעתיד תפותח מערכת טובה יותר, היא תחליף את הקיימת לאור הצבעת המפתחים.

מה דעתכם?

שנזוז?

שיפור בדרכי התקשורת שלנו – בלוג

לאחרונה אני שומע יותר ויותר תלונות ממכותבים על הרשימה, כי הדוא"ל שלהם מוצף, וקשה לעקוב אחריו. גם אני שקורא דוא"ל מושבע, מתקשה לעקוב אחרי כל ההתכתבויות.

יש לי הצעה לשיפור.

יש לנו בלוג של התנועה. "דמוקרטיה ישירה בישראל". הוא מאוחסן כרגע על wordpress.com, אך ניתן בקלות להעבירו לבלוג עצמאי לחלוטין. אנו ניתן הרשאה לבלוג לכל הכותבים שהוכחו פעילות בגוגל-גרופ, ונאפשר להם לכתוב באופן עצמאי בבלוג. כך תחת כל נושא חדש שיפתח, תהיה רשימת התכתבות לכל נושא. ניתן יהיה לתייג את הפוסטים, וכך לאפשר למשתמשים עתידיים, למצוא את הדיונים שלנו על פי תגיות או על פי חיפוש. מי שלא ירצה לעקוב אחר נושא, לא יצטרך לעשות זאת.

כך הגוגל-גרופ ישמש בעיקר להודעות על נושאים חדשים בבלוג, ומקום חליפי להבעת דעות, במקרה שלמישהו יראה שהבלוג לא מנוהל כראוי (עקרון ביזור הכוח).

מה דעתכם?

התנסות ראשונית באקלי

קבוצת אקלי מחפשת אנשים, קבוצות ואירגונים שיהיו מוכנים להתנסות במערכת דיון מזן חדש לגמרי. מערכת הדיון שאקלי מפתחת, נועדה לאפשר דיון משותף על מטרות, פתרון בעיות וכיוב'.

אם אתם מעוניינים להשתתף בגרסאת הניסיון, או שאתם קשורים לקבוצה שתהיה מוכנה להשתתף בשלבי הניסוי של הפרויקט, אנא פנו אלי. אשמח אם תוכלו להפיץ את המידע זה הלאה.

ובקצרה על אקלי:

אקלי, היא פלטפורמה ליצירת דיונים אפקטיבים ופעילות משותפת של קבוצות בהן כל המשתתפים שווים, או באירגונים שבהם רוצים להביא את כלל הידע האירגוני לסיכום ברור, המאפשר קבלות החלטות מיטביות. את אקלי מפתחים חברי קהילת דג'נגו-ישראל, בשיתוף התנועה לדמוקרטיה ישירה.

תודה,
טל ירון
tal.yaron@gmail.com
—-

הסבר קצר על הדרך בה אקלי עובדת.

לאקלי יש דרכים רבות להגיע לפתרונות. זאת אחת הדרכים בהן אקלי משתמשת:

בשלב ראשון, מעלים את השאלה.

לאחר מכן, כל אחד יכול להציע פתרון:

בשלב הזה מתחיל דיון על כל אחד מהפתרונות. ניתן להוסיף יתרונות, וחסרונות לכל פתרון. ניתן לציין השלכות נוספות של כל יתרון, והאם הפתרון ריאלי:

לאחר כל השיקולים הללו, שמתווספים בצורה כמעט אוטומטית, מתקבלת תמונה ברורה, בין האלטרנטיבות השונות, על פי מידת היתכנות של הפתרון, והיתרונות של הפתרון לקבוצה ולסביבה:

לבסוף נערכת הצבעה קבוצתית על הפתרון, והפתרון המתקבל מהווה יסוד להמשך פעילות הקבוצה.

מה דעתכם?

וכמובן, אנא הפיצו זאת הלאה. אנו זקוקים למתנדבים שיבדקו את המערכת.

תודה,

טל

הכוח הקהילתי מגיע מהאהבה – קדומים צפון

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורהריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

הסרטון הורד, לבקשת אחד המשתתפים בסרטון
שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

הצד האפל של דמוקרטיה ישירה

כתב: איתי לירון

 

פרופ' Mark O. Hatfield (שמשום מה השתמש בשם העט Richard J. Ellis) הוא מחבר הספר Democratic Delusions. הוא מעיד על עצמו שכתושב אורגון, המשתמשת הכבדה ביותר ביוזמות אזרחיות בארה"ב, הוא תמיד מקפיד להשתתף בחגיגת הדמוקרטיה. אבל בשבילו, הדילמה בהצבעה היא מאוד פשוטה: הוא תמיד מצביע "נגד" – לא משנה מה הנושא, לא משנה מה האפשרויות. ברוח זו, Democratic Delusions הוא ספר שתוקף את היוזמה האזרחית, ובדיוק בגלל זה הוא חשוב מאוד לכל מי שתומך ביוזמה אזרחית ובדמוקרטיה ישירה בכלל.

התמונה שמשתקפת מהספר לגבי היוזמה האזרחית בארה"ב היא עגומה למדי. דיון ציבורי רדוד, פרסומות טלויזיה של 30 שניות שמהם שואב הציבור את רוב המידע, שפה מטעה, וקרבות משפטיים מכוערים על השורה היחידה שהציבור יקרא: שם ההצעה. ואם זה לא מספיק, נראה שהתהליך "נחטף" ע"י אותם אנשים שהוא נוצר נגדם (בארה"ב, לפחות) מהתחלה: בעלי ההון. כיום, לפי המחבר, כל מה שצריך כדי להביא יוזמה להצבעה הוא כסף, וכנראה רק כסף. רעיון טוב? ארגון מתנדבים מנוהל היטב? תשכחו מזה. כל מיליונר יכול היום בפירוש לקנות את הדרך להצבעה. מסביב ליוזמה האזרחית התפתחה תעשייה שלמה, שבינה לבין דמוקרטיה ישירה יש מעט מאוד קשר. בקיצור, דמוקרטיה ישירה שהשתגעה לחלוטין. בטור הזה אני ממש לא מנסה להביא תקציר של הספר, אלא רק טעימה קטנה מאחד הנושאים שעלו בו: הון ושלטון, והדרך שבה ההון משפיע על היוזמה האזרחית.

אחד מהמיתוסים הרומנטיים על היוזמה האזרחית הוא של אזרח מודאג, שעומד בחום והלחות הנוראיים של הקיץ הארצישראלי (או שלג וקור של סיאטל, אם תרצו) ומנסה לשכנע אנשים לחתום על היוזמה. הוא מחזיק ביד משטח קשיח שאליו מוצמדים טפסי החתימות, ומשתדל לא להתרחק יותר מידי מהשולחן שלו, שעליו יש פרוספקטים וחומר הסברה. אזרחות במיטבה, כמו תמונה שיצאה מתוך ספר באזרחות.

הבעיה היא, שהמיתוס הזה באמת קיים רק בספרי הלימוד בארה"ב, והמציאות רחוקה ממנו מאוד. כמעט כל החתימות שנאספות, עבור כל היוזמות, נאספות ע"י שכירים. אותם שכירים כמובן שלא מועסקים ע"י היוזמים, אלא ע"י חברות שחיות מהתעשייה שהתפתחה מסביב ליוזמות. החברות מציעות ליווי צמוד בכל שלבי היוזמה האזרחית, החל מניסוח ההצעה, איסוף החתימות, ובתשלום נוסף – גם פרסום ויחסי ציבור. לניסיון שהן צברו יכולה להיות השפעה רצינית על הקרב המכוער שיתנהל על קבלת השם ותקציר ליוזמה. החברות הגיעו לכזאת דרגת התמקצעות, שהן ממש יכולות להבטיח איסוף של מספיק חתימות. חלקן אפילו מתחייבות להחזיר את כל הכסף אם הן נכשלות. החברות כמובן גם יכולות להעריך מראש, על סמך תוכן היוזמה, את הקושי הצפוי באיסוף החתימות וממנו לגזור את מספר אוספי החתימות הדרוש והעלות של המבצע. ואיך זה משפיע על מיתוס איסוף החתימות? אד קופל, אחד ממנהלי חברות היוזמה האזרחית המצליחות בקליפורניה של שנות ה- 70, מתאר את ה- "Hoopla process":

"While one person sits at the table, the other walks up to people and asks two questions. (We operate on the old selling maxim that two yeses make a sale.) First, we ask if they are a registered voter. If they say yes to that, we immediately push them up to the table where the person sitting points to a petition and says, "Sign this." By this time the person feels, "Oh, goodie, I get to play," and signs it."

חומר הסברה? שיכנוע? אם למישהו היה ספק, אד קופל מוסיף כי "שולחן החתמות הוא לא ספריה."

בעלת חברת יוזמות אחרת, קלי קימבול, מוסיפה על הבושה:

"Our training is, the first thing you do is ask [potential signers] which country are you registered to vote in. [Then we ask] will you sign a petition for a California state lottery. For the most part that's all you have to say. If they want more information, you have a second line. California lottery is good for schools. Well, they want more information. At that point you hand them a petition and text sheet. You say come back to me if you want to sign it. After two or three lines it doesn't become cost effective to argue with a person."

קימבול ממשיכה ומסבירה שאנשים חותמים "כי מבקשים מהם". פול גראנט, אדם נוסף בתעשיית היוזמות, הודה שאנשים יחתמו גם אם הוא יגיד להם שמדובר ביום ההולדת שלו.

על החשיבות שיש למחתימים בתשלום, אפשר ללמוד מהטבלה הבאה (הנתונים נאספו ע"י ממשלת אורגון): 

כפי שניתן לראות מהטבלה, המחתימים בתשלום עוקפים את המתנדבים משנת 90' בערך. מלבד זאת, אפשר לראות גם שליוזמות שמסתמכות גם על מחתימים בתשלום יש סיכויים טובים בהרבה לקבל אישור להצבעה       (42% לעומת 12%, בממוצע). נתון מעניין נוסף שניתן לראות מהטבלה הוא, שבזמן שמספר היוזמות שמשתמשות במחתימים בתשלום עולה בהדרגה, מספר היוזמות שמסתמכות רק על מתנדבים נשאר פחות או יותר יציב. ההסבר של אליס הוא, שבעלי הון משתמשים בתהליך כדי לקדם אינטרסים שלהם. בעזרת כסף, הם "דוחפים" הצבעות בלי שיהיה בהן עניין ציבורי.

מדינות רבות בארה"ב ניסו להקטין את השפעת הכסף על היוזמה האזרחית. היו לכך שתי צורות עיקריות: איסור על העסקת מחתימים בתשלום, והגבלת התרומות לקמפיינים, בדומה להגבלות על קמפיינים של נציגים. אולם בית המשפט העליון של ארה"ב פסק שההגבלות האלה נוגדות את החוקה בשתי פסיקות סהרוריות לחלוטין (גם מחבר הספר תוהה עליהן הרבה). ב- First National Bank of Boston v. Bellotti (1978 )  פסק בית המשפט העליון שאין לאסור על תאגידים מלתרום לקמפיינים, כיוון שבניגוד לקמפיינים של נציגים, ביוזמות אזרחיות אין סיכוי גדול לגילויים של שחיתות (מישהו אמר "הון ושלטון"?). מה שבית המשפט העליון שכח, זה שעשירים תמיד ינסו להשפיע על השלטון בכל מיני דרכים. כבר מראשית ימי היוזמה האזרחית, חלק מההצעות היו נגועות בשחיתות. הצעה מ- 1906 באורגון, למשל,  ביקשה להלאים אחד מכבישי האגרה האחרונים במדינה. ההצעה נראתה הגיונית: כבישי האגרה הלכו ונעלמו מאורגון באותה תקופה, וההצעה הזאת הייתה חלק מהמגמה. אבל מסתבר שיוזם ההצעה הוא בעל הכביש, ועל פי ההצעה הוא יקבל סכומי עתק מהמדינה על ההלאמה. אין לי ספק שהיוזמה הזאת היא לא המקרה היחידי לקשר הון שלטון. במציאות שבה ניתן לקנות את הדרך לקלפי, אין ספק שחברות רבות ינסו להעביר חוקים שיעזרו להן במסווה של עזרה לכלל המדינה. בפסיקה נוספת, Meyer v. Grant (1988 )  בית המשפט פסק שאין לאסור על העסקת מחתימים בתשלום כיוון שמדובר בהגבלה על חופש הדיבור (מישהו אמר "הון ושלטון" 2?). משום מה, בית המשפט העליוןן בחר להתעלם מעדויות כמו של קלי קימבול ואד קופל, ולהיצמד למיתוס הלא-קיים על המחתימים המתנדבים.

בשתי הפסיקות האלה, כבל בית המשפט העליון את ידיהן של המדינות למנוע מגורמי הון גישה ישירה לחקיקה. אין ספק שכסף משפיע על תוצאות ההצבעה – כל דמוקרטיות הנציגים בעולם הודו בפגם הזה כבר, וחוקקו חוקים שונים להגבלת התרומות למסעי בחירות של פוליטיקאים. חבל שבית המשפט העליון בארה"ב לא מודה בעובדה הזאת, ולא מאפשר למדינות להטיל מגבלות גם על קמפיינים ליוזמות. חשוב להבין שהבעיות שאליס מצביע עליהן לא קשורות למנגנון עצמו של היוזמה האזרחית (כמו איסוף חתימות על טפסים ולא באינטרנט, לדוגמה). ביוזמה האזרחית בארה"ב קיימת בעיה כללית של התערבות ההון.  הבעיה מתבטאת גם בפרסום וחשיפה של היוזמות, שיכולה להיות מאוד לא שווה בגלל פערים בתקציב. כיום, הפיקוח של מדינות ארה"ב בא לידי ביטוי יותר בחשיפה של מקורות המימון ליוזמה, מאשר בהגבלות כל שהן. חלק מהמדינות מחייבות לקבל לידהן דוחות על הכסף שהושקע בשכירת המחתימים, ובתרומות שנתנו לקמפיין. הרעיון הוא להראות לציבור איזה גורמים עומדים מאחורי כל יוזמה אזרחית.

מה שמפתיע אותי במיוחד בגישה שאני רואה בארה"ב הוא, שמנסים לתקן את תהליך היוזמה האזרחית בעיקר באמצעות שינוי החוק, ושוכחים שיש גם עוד צד: התנהגות המצביעים. נראה שכולם זונחים את הניסיון לחנך את האזרחים. אליס מקדיש לא מעט לבעיית המחתימים בתשלום, אולם כותב פיסקה אחת בלבד, בכל הספר, על האחריות של האזרחים:

"In the absence of bold legislative action, the solution rests in the hands of individual citizens, who could refuse to sign an initiative petition until they have read the proposal bill carefully, and thought about it for a long while. People should not sign just to be nice or accommodating, or because they feel sorry for the poor man or want him out of their face so they can get on with shopping. Most of all, citizens should not give in to the canard that they should sign so that the people can decide. A signature on a petition is not designed to be a measure of faith in “the people” but rather of support for a particular policy. If citizens sign petitions without scrutinizing the merits for a particular policy, then a ballot packed with initiatives is not s aign of democratic vitality but rather an abrogation of civic responsebility."

 

אני חושב שהאמריקאים לא מבינים נכון איך צריכה לפעול מערכת דואלית, שבה גם האזרחים וגם הנציגים יכולים לחוקק חוקים. לגיטימי מאוד לא לחתום על עצומות, או אפילו להצביע נגד, גם אם לא קוראים את ההצעה – מעשה כזה הוא לא חוסר אחריות. הוא פשוט חזרה לדמוקרטיית נציגים. מאוד לגיטימי מצד הציבור להחליט להשאיר נושאים מסויימים בידי הנציגים, גם אם יש יוזמה אזרחית בנושא. חוסר האחריות הוא כאשר חותמים או מצביעים על הצעות שבקושי מכירים. אם האמריקאים היו מבינים רק את הדבר הזה, הם היו יכולים לשפר מאוד את היוזמה האזרחית אצלם במחיר קטן מאוד. הדבר היה גורם לכך שרק מעט מאוד יוזמות אזרחיות היו עוברות, ורק על נושאים מאוד חשובים, אבל ההחלטות שהיו מתקבלות היו טובות יותר. לעומת זאת, אם מחליטים להשתמש בדמוקרטיה ישירה, הציבור צריך לגלות מידה מסויימת של אחריות: לקרוא את ההצעה עצמה, לברר מי עומד מאחוריה, לקרוא מאמרים בעד ונגד ולדבר על ההצעה עד שמבינים אותה. רק אחרי זה אפשר להחליט אם להצביע בעד או נגד. רק אם מחליטים שההצעה טובה, חותמים עליה. במילים אחרות: כדי שהמערכת תתפקד סביר, הציבור בסה"כ נדרש להבין שלא על הכל הוא צריך להחליט בעצמו, אפילו אם יש הצעה בנושא.

Democratic Delusions סוקר עוד בעיות שונות ביוזמה האזרחית, כמו השימוש הציני שעושים פוליטיקאים ביוזמה, הקלות הבלתי נסבלת של שינוי החוקה, ובכלל חוקים אומללים שהתקבלו ביוזמה אזרחית. הספר משאיר רושם חזק, ואחרי שקראתי אותו אפילו אני חשבתי שאולי דמוקרטיה ישירה היא לא רעיון כל כך טוב. אבל אחרי שהרושם מתפוגג, מבינים (לפחות לדעתי), שהמצב הרבה פחות גרוע מהפאניקה שהספר מייצר. מלבד זאת, הבעיות שמועלות בספר לא בלתי פתירות: תכנון נכון של החוק ותשומת לב סבירה מצד האזרחים יכולים למנוע את רובן.

על דרכים להביא דמוקרטיה ישירה

נכתב על ידי: טל ירון
חברים שלום,

כל תנועה המעוניינת לקיים את המטרה שלשלמה הוקמה, צריכה למצוא את הדרכים להגיע אל היעד. הגדרת הדרך, מאפשרת לכל החברים להתמקד ולשתף כוחות למען קידום המטרה.

בחודש האחרון הגדרנו לעצמנו מהי מטרת העל שלנו ("לקדם דמוקרטיה ישירה לסוגיה, במטרה להגדיל את ריבונות הציבור על המדינה."). עכשיו חשוב שנעצב לעצמנו את הדרכים לקדם דמוקרטיה ישירה. גיבוש הדרכים יאפשר לכולנו לשתף פעולה ולפעול ביחד, כדי לקדם דמוקרטיה ישירה בישראל.

כדי לבנות את הדרך ביחד, בניתי בדף הויקי הדרכים של התנועה שלוש דרכים שראיתי שקיימות בתנועה. ניסתי לסכמן, ולהוסיף את הביקורת שנשמעה כנגד כל אחת מהדרכים.

ויקי היא הדרך הדמוקרטית ביותר, העומדת כרגע לראשותנו, לגבש חוקים וחזון ביחד.נכון שהויקי דורשת טיפה הבנה טכנולוגית, אבל עבור רוב הפעילים הקיימים, היא אפשרית ולא מסובכת מידי. אנו מקווים שבעתיד נוכל להפוך את הויקי שלנו לWYSIWYG (מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל), כדי שנוכל לקיים דיונים בויקי ביתר קלות.

אני מציע שאת הדיון על הדרכים נערוך בדף השיחה של הויקי. אם נערוך את הדיון כאן, הדרכים שנעצב ילכו ויעלמו. לעומת זאת הגעה להסכמה על הדרכים, מעל גבי הויקי, תיצור לנו ולמצטרפים החדשים מפת דרכים ברורה, שתישאר לאורך זמן. גם אנו וגם המצטרפים החדשים נוכל לחזור למפת הדרכים, ולבדוק עד כמה הצלחנו, ומה עוד עלינו לעשות כדי להצליח.

כדי לעקוב אחר הדיון, ולהצטרף לדיון, צרו לעצמכם חשבון בויקי של התנועה, וסמנו את הדף למעקב. אם אתם רוצים לקבל עידכונים לדואר על עריכות בדף, או בדף השיחה, תוכלו לעשות זאת אם תלכו בוקי ל"העדפות שלי" –> "פרטי משתמש" –> סעיף "דואר" וסמנו V ליד "שליחת דוא"ל אליך כאשר נעשה שינוי בדפים ברשימת המעקב שלך ". מומלץ כמובן לסמן V ליד כל שאר הפרמטרים, כדי להפוך את הויקי לקבוצת דיון טובה ויעילה.

אז זהו, זה הזמן לגבש את הדרך שלנו.

בואו לדף עיצוב הדרכים של התנועה, ועצבו את דרכה של התנועה

יוזמה אזרחית כתהליך

כתב: איתי לירון

יש הרבה דרכים לדמיין כיצד תפעל דמוקרטיה ישירה ברמה היום-יומית. מלבד השיטה עצמה שאליה, אגב, אני לא מתייחס בכלל בכל הפוסט הזה, יש הרבה דרכים שדמוקרטיה ישירה יכולה להתקיים. דרך אחת יכולה להיות, בערך, כזאת:

אחרי עידנים של שיעבוד נוראי, עבודה בשכר רעב ובתנאים לא אנושיים – סוף סןף מועיל בטובו הסופ"ש להגיע. אחרי שהתעוררתם ביום שיש (יקיצה טבעית!), קראתם את העיתון ושתיתם קפה, אתם פותחים את האימייל (אגב, לכל ההורים שנאנחים עכשיו, אז נכון, אין לי ילדים!). באימייל מחכים לכם הדברים הרגילים: שני אימיילים שמציעים לכם להגדיל אברים שונים בגופכם, עוד סרטון מטופש על קלישאה דבילית מהדודה שמתפקדת כנתב אימיילים, וגם – רשימת ההצבעות השבועית. אתם פותחים את הרשימה, ועד שתגיעו לדובדבן שבקצפת, אתם מחפשים משהו מעניין:

התשס"ט 54: שיפור נגישות אתרים לנכים, יוזמה של ארגון הנכים (באופן עקרוני אתם מבינים לליבם, כי באמת אין לכם כוח לקום ולהכין לעצמכם עוד קפה)

התשס"ט 78: ביטול הצבא, יוזמה של אנרכיסטים נגד הגדר (כיוון שאתם משתייכים לקונצנזוס השמרני וחסר הדמיון אתם מצדיעים למסך וממהרים להצביע נגד)

התשס"ט 112: שינוי המיסים על רכבי שטח, של קואליציית משקיעים בינוניים לישראל נוהגת בהגינות (תמיד חשדתם ביוזמות של קבוצת קומבינ"ה, והיוזמה כתובה בצורה מבולבלת, כאילו בכוונה מנסים להסתיר אם הכוונה היא להעלות את המיסים, או להוריד אותם. )

התשס"ט 137: הגדרת נישואים כאיחוד בין גבר לאישה בלבד (חתונה??? אצלינו לא עושים דברים כאלה במשפחה)

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת: התשס"ט 145/146: שלום עכשיו!!!!111 וארץ ישראל השלמה+. אתם מצביעים (וכאן כל אחת תבחר בעצמה איך היא מצביעה – אנחנו לא מביעים עמדות בעיניני ביטחון!) – ואח"כ יוצאים לסידורים של יום שישי.

דמוקרטיה ישירה אולי יכולה להראות ככה, אבל כשהיא עובדת נכון, היא לא דומה לזה בכלל. יוזמה אזרחית היא קודם כל תהליך – הכרת הנושא, לימוד עובדות, דיון, שכנוע, חשיפת המחנות השונים… ההצבעה עצמה היא רק חלק מכל התהליך – גם אם השיא שלו. באחד המפגשים אמרתי שיש לנו הרבה מה ללמוד מהדינמיקה והתהליכים שמתקיימים מסביב ליוזמות אזרחיות בשווייץ ובארה"ב. בטור הזה אני אנסה לתאר חלק מהדינמיקה שמתנהלת מסביב ליוזמה האזרחית, וכיצד היא משפיעה על ההצבעה עצמה, ולפעמים חורצת גורלות גם לאחר ההצבעה. חשוב לי להדגיש  שהתהליכים שאני מתאר כאן נכונים לגבי כל שיטה: גם דמוקרטיה ישירה מוחלטת, וגם דמוקרטיה ישירה מעורבת. סביר להניח שגם באתונה הקלאסית התנהלו תהליכים דומים. המונח "יוזמה אזרחית" אולי לקוח מהשיטה השוויצרית, אבל הכוונה היא כמובן לכל הצעה של חוקים ע"י האזרחים – גם אם באתונה, וגם אם האתונאים קראו לתהליך הזה בשם אחר (אחרי הכל, גם בשם "דמוקרטיה ישירה" הם לא השתמשו).

קמפיין

בשביל מה בכלל צריך קמפיין? או שהאזרחים בעד, או שהם נגד, לא?

אז זהו, שלא. רוב האנשים, כשהם חושבים על דמוקרטיה ישירה, חושבים על יוזמות כמו "התנתקות או התנחלות". אבל על כמה יוזמות כאלה נצביע? (רמז – יותר מאחת, אבל על זה כבר בטור אחר). דווקא היוזמות האלה, האולטרה חשובות, יהיו המיעוט. רוב היוזמות יהיו יותר דומות ל"שיפור נגישות אתרים לנכים". ההבדל הוא שעל נושא כמו "התנתקות או התנחלות" הישראלי הממוצע שומע כמעט כל יום מידע רלוונטי. למעשה, הסכסוך חודר לחיים שלנו אם נרצה ואם לא נרצה. לכן, הדעה שלנו בנושאים כאלה כל כך מגובשת, שידרש  מאמץ מאוד גדול לשנות אותה. סביר להניח שאם תיהיה יוזמה אזרחית שתעסוק בגבולות ישראל אנחנו נראה קמפיין ענקי, של שני הצדדים, כאשר יהדות התפוצות שופכת עליו סכומים אדירים של כסף. אבל גודך הקמפיין יהיה ביחס הפוך להשפעה שלו. הדעות בנושא כבר כל כך מגובשות, ששום דבר שנשמע לא ישנה את דעתינו.

כאשר בוחנים יוזמה שגרתית יותר (כמו נגישות נכים לאתרים), המצב הוא כמובן שונה. הישראלי הממוצע מכיר הרבה פחות טוב את הנושא, ולכן יהיה הרבה יותר קל לשנות דעות (באמצעות חשיפה למידע חדש). מלבד זאת, עצוב ככל שזה נשמע, הציבור לא יבוא כל כך מיוזמתו לשמוע על יוזמה חדשה, שלא לדבר על להצביע בעדה, בדיוק כמו שהוא לא כל כך מהר יבוא לשמוע על מפלגה חדשה.

במצב כזה בדיוק נכנס הקמפיין. הקמפיין מכניס את היוזמה לתוך החיים שלנו: פרסומות ברדיו ובטלויזיה, פליירים, אתר אינטרנט ומודעות וכתבות בעיתונים. רק אחרי שאנחנו נשמע על הקושי היום יומי שיש לנכים, אנחנו גם נגיע להצביע, ולא רק ניהיה בעד "באופן עקרוני".

Proposition 7 בקליפורניה ב- 2008 נחשבה בהתחלה ליוזמה מבטיחה. מדובר ביוזמה "ירוקה", ואחד מהסעיפים בה מחייב ספקיות חשמל לייצר או לקנות חלק מהחשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים. בסקר שנערך 4 חודשים לפני ההצבעה, 63% מהמצביעים היו בעד, ועוד כ- 13% לא החליטו. אבל ברגע האמת, היוזמה נכשלה : 65% מהקולות על היוזמה היו נגד. מסתבר שכמעט כל ארגון בקליפורניה היה נגד היוזמה: מהמפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית (שאולי שוחדו ע"י חברות החשמל?) ועד המפלגה הירוקה וארגון יצרני החשמל ממקורות מתחדשים בעצמו. הטענות כלפי היוזמה היו שאולי הכוונה שלה טובה, אבל הדרך גרועה. במהלך הקמפיין, כנראה שאזרחי קליפורניה עשו דרך ארוכה מתמיכה אוטומטית ביוזמה ירוקה, להתנגדות ליוזמה לא טובה.

קמפיין "בעד" וקמפיין "נגד"

היוזמה של ארגון הנכים היא דוגמה פשוטה יחסית, כי מי יצביע נגד עזרה לנכים? היוזמה, שהגיעה להצבעה בשווייץ ב- 2003, באמת נראתה מבטיחה בהתחלה וסיכוייה לעבור נחשבו לטובים. אבל בחלק גדול מהיוזמות הסיפור שונה, ויש לו שני צדדים: אחד שירוויח, ואחד שיפגע. זה בדיוק מה שקרה עם Proposition 8 בקליפורניה ב- 2008. היוזמה, שהתקבלה, הגדירה נישואים כאיחוד בין גבר לאישה בלבד. מחנה התומכים היה מורכב כמובן מהכוחות השמרניים בארה"ב,ובראשם כמובן הכנסיה. מחנה המתנגדים היה כמובן מורכב מהומואים ולסביות ומהליברלים בארה"ב. אגב, הייתה זהות כמעט מוחלטת בין ההצבעה לנשיאות להצבעה ביוזמה. כ- 80% מתומכי אובאמה (הדמוקרטי) התנגדו ליוזמה, וכ- 80% מתומכי מקיין (הרפובליקני) תמכו ביוזמה. היוזמה הזאת מדגימה את המקרה הנפוץ יותר, שבו לכל קמפיין "בעד" יש גם קמפיין "נגד". קמפיין ה"נגד" מתארגן בד"כ מאוחר יותר, אבל הוא עדיין יכול להיות לא פחות משכנע, לא פחות קולני, ועם תקציבים לא פחות קטנים.

ואם כבר הזכרתי תקציבים: בכל המדינות המערביות יש חוקים המגבילים תרומות לקמפיינים של פוליטיקאים ומפלגות. ומה בנוגע לקמפיינים של יוזמות? בשווייץ אין עדיין חוקים שמגבילים את התרומות – סביר להניח שהבעיה עדיין לא מספיק גדולה ואין אליה מספיק מודעות. האמריקאים כמובן הצליחו לשבש הכל, ואצלם המצב שונה… בגלל אדישות גדולה יותר של האמריקאים לפוליטיקה, נוצר מצב נוצר מצב בו יש חשיבות עצומה לקמפיין בחשיפת היוזמה לציבור ובבניית דעת הקהל. בשורה של פסיקות תמוהות, פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שלא ניתן להגביל את התרומות לקמפיין של יוזמות. המצב עםProposition 8  עוד סביר. כיוון שהיוזמה היא על נושא מאוד עקרוני (בערך כמו "התנתקות או התנחלות" אצלינו), נשמר פחות או יותר איזון בין הצדדים. זו הייתה אחת היוזמות היקרות ביותר בארה"ב, וכ- 70 מיליון דולר הושקעו סה"כ בקמפיינים של שני הצדדים. עם יוזמות אחרות, שעומדים מאחוריהן מיליונרים שונים (כמו שקורה פעמים רבות בארה"ב), המצב פחות מאוזן.

המלצה ממשלתית

בחוק השוויצרי יש הליך רשמי ומוסדר שמאפשר לפרלמנט ולממשלה להביע את דעתם על היוזמה. הפרלמנט בוחן את היוזמה כפי שהוא עושה לכל חוק: זימון עדים, דיונים בוועדות, איסוף נתונים, וכו'. לאחר מכן הפרלמנט מפרסם את ההמלצה שלו: האם כדאי להצביע בעד, או נגד היוזמה. חשוב לציין שהפרלמנט רק ממליץ: היוזמה בכל מקרה מגיעה להצבעה, ולפרלמנט או לממשלה אין סמכות לפסול אותה.

ההמלצה של הפרלמנט משמשת כמובן כדעה נוספת שהמצביעים יכולים להעזר בה. לא מדובר בשום מקרה בניצחון או הפסד אוטומטי – אבל אפשר להיות בטוחים שקמפיין ה"בעד" או ה"נגד" כבר ידעו איך להשתמש בהמלצת הפרלמנט כדי לזכות בעוד כמה אחוזי תמיכה.

למעשה, לא רק הפרלמנט מביע את דעתו על יוזמות. בשווייץ, ובמיוחד בארה"ב, פוליטיקאים בכלל מביעים את דעתם על יוזמות. מדובר בשותפות ששני הצדדים יוצאים נשכרים ממנה: היוזמים תמיד ישמחו לפרצוף מוכר  שיפרסם את דעתם, ופוליטיקאים משתמשים כיוזמה כדי לפרסם את עצמם. השותפות הזאת מתבקשת: תארו לעצמכם יוזמה על נושא כלכלי כלשהו (שכר מינימום, תוכנית ויסקונסין, הפרטת חברות). רק טבעי שפוליטיקאים כמו נתניהו, יחימוביץ' או עופר עיני יביעו את דעתם על הנושא. רק טבעי שאנשים יעזרו בדעות האלה כדי לגבש דעה משל עצמם על היוזמה. הפוליטיקאים שהזכרתי קודם הם מאוד ידועים, והם מתמחים בתחום הכלכלי – מתבקש שהם יגיבו על יוזמה כלכלית. בנוסף אליהם, פוליטיקאים פחות ידועים, שמבקשים למקד את השם שלהם בתחום מסויים, גם ירצו לשתף פעולה עם יוזמות שונות.

יוזמת נגד

כאן המקום לבדוק איך הגיבה ממשלת שווייץ ליוזמה של ארגון הנכים. זה אולי מפתיע במבט ראשון, אבל מסתבר שהממשלה הייתה דווקא נגד היוזמה. נגישות למקומות זה באמת נחמד, אבל מסתבר שגם מאוד יקר. הפרלמנט השוויצרי עשה את שיעורי הבית שלו ובדק את היוזמה בהתאם לנוהל שתואר קודם. מהבדיקה הסתבר שעלות היוזמה היא גדולה מאוד – מוערכת בכמה מיליארדי דולרים. ההמלצה הייתה להצביע נגד היוזמה.

אבל באווירה הציבורית האוהדת, הממשלה מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. מצד אחד, התעלמות מהנכים תפגע בפופולריות של הממשלה (ואולי גם בקולות בבחירות הבאות). מצד שני, הענות ליוזמה תפגע קשה בכלכלה ותחייב לחתוך בשירותים אחרים. הפתרון השוויצרי הוא יוזמת נגד (counter proposal): יוזמה שמעלה הממשלה בתגובה ליוזמה אחרת.

היוזמה של ארגון הנכים היא דוגמה קלאסית ליוזמות של קבוצות לחץ. בשוויץ אלה היו הנכים, אבל בארץ היו שני מאבקים מתוקשרים אחרים: אחד של חולים סופניים ואחד של אמהות חד הוריות. קבוצות לחץ רואות, מטבע הדברים, בעיקר את הצד שלהם. מבחינתם, ברור שהם צריכים לקבל עוד הטבות ותקציבים. מנגד עומדת הממשלה שרואה את כל התמונה, וצריכה לטפל בכל האזרחים. ליוזמות כאלה יש דפוס די קבוע: יוזמה קיצונית יחסית של קבוצת הלחץ, שנענית ע"י יוזמה חלופית מתונה של הממשלה. בד"כ יוזמת הנגד זוכה בהצבעה, אם כי לא תמיד.

גם במקרה של יוזמת ארגון הנכים, השוויצרים דחו את היוזמה המקורית והצביעו, כצפוי, בעד היוזמה החלופית. חשוב להדגיש שאולי היוזמה המקורית נכשלה, אבל הנכים לא הפסידו. הם הצליחו לשפר את הזכויות שלהם, ולשנות את החוק הקיים שהתעלם מהם. כישלון של היוזמה עצמה הוא לא בהכרח כישלון בהשגת המטרה.

מבחינת הדיוק שבביצוע רצון הציבור, היוזמה החלופית מאפשרת לבחור את הפתרון המתאים ביותר. אפשר להצביע על שימור על המצב הקיים (הצבעה "נגד" שתי היוזמות), על שינוי קטן (הצבעה בעד היוזמה החלופית), ועל שינוי מהותי (הצבעה בעד היוזמה המקורית).

השלכות ההצבעה

אז לאחר הדיון, הויכוח, המלצת הפרלמנט, ברברת של פוליטיקאים, יוזמה חלופית ומשא ומתן, סוף סוף הגענו ליום המיוחל ולהצבעה. באופן תיאורטי היוזמה יכולה או להכשל, או להצליח – אבל אם קראתם את כל הטור הזה, אתם בטח מנחשים שיש עוד כמה אפשרויות…

ההצבעה והסקרים שנלווים אליה (יש הרבה עבודה למינה צמח בדמוקרטיה ישירה) חושפים את עמדות הציבור ביחס ליוזמה. אחוזי ההצבעה מצביעים על חשיבות הנושא לציבור, והסקרים מראים את העמדות של מגזרים שונים באוכלוסיה. יוזמה יכולה להצליח או להכשל, אבל תוצאות ההצבעה יכולות לשמש כזרז ליוזמה נוספת באותו נושא. דוגמה קיצונית יכולה להיות כישלון מהדהד של יוזמה, שישכנע את המתנגדים להגיש יוזמה הפוכה.

לעיתים יש חשיבות למידת ההצלחה או הכישלון. כדוגמה, אפשר לקחת את היוזמה לביטול הצבא בשוויץ ב- 89. כמו בישראל, גם בשוויץ הצבא הוא "פרה קדושה" שאף אחד לא מעז לגעת בו (יש לזה סיבות הסטוריות מצויינות, אגב, שאני לא אפרט בטור הזה).  כניסיון "להרוג" את הפרה הקדושה הזאת, הוגשה כאמור ב- 89 יוזמה לביטול הצבא. היוזמה נועדה רק כדי לעורר דיון בטאבו הזה, שאף אחד לא היה מוכן לפתוח – אף אחד לא באמת האמין שהיוזמה תצליח. מפקדי הצבא אפילו איימו שאם היוזמה לא תדחה ברוב מאוד גדול (80% היה מספר שנזרק לאוויר), הם יתפטרו. אבל מסתבר שהציבור לא התרשם כל כך מהאיום. היוזמה אומנם נכשלה, אבל לא ברוב גדול כל כך: כשני שליש מהמצביעים על היוזמה הצביעו נגד. הניצחון לא היה שלם: היוזמה חשפה את העובדה שהצבא כבר לא נחשב לפרה קדושה. הממשלה, שמיהרה לפעול ע"פ הלך הרוח הציבורי, קיצצה במספר החיילים ובמשך השירות – קיצוצים שקודם לכן איש לא היה מעלה על דעתו. היוזמה אולי נכשלה, ובכל זאת הצליחה מעל למצופה.

סיכום

יוזמה אזרחית היא תהליך ארוך מאוד, רחוק מאוד מה"זבנג וגמרנו" שלפעמים מקובל ליחס לדמוקרטיה ישירה. האיטיות של התהליך נובעת בראש ובראשונה מהמגבלות שלנו כאנשים. אף אחד לא יכול ללמוד נושא שלם, לשמוע את כל הטיעונים בעד ונגד ולגבש דעה מנומקת משל עצמו תוך יום אחד. מעבר לזה – הרבה פעמים פשוט צריך זמן כדי להתרגל לכל השינויים שיוזמה מסויימת תביא. מעבר לכך, לתהליך עצמו יש הרבה מאוד "תופעות לוואי", שרק במעט מהן נגעתי כאן. אני מקווה מאוד שדמוקרטיה ישירה בארץ תפעל באמת ככה, ולא כמו התיאור בחלק הראשון.

המכינה במעיין ברוך

נכתב על ידי טל ירון

הי חברים,

אתמול נסעתי למכינה במעיין ברוך, ליצור שיחה על דמוקרטיה ישירה. לפני שיצאתי למכינה, כל הזמן חשבתי לעצמי, האם ראוי ונכון שאסע למכינה, שנמצאת במרחק מאתיים קיולמטרים מהבית שלי, כדי לשוחח עם מכיניסטים. היו לי ספקות, אבל החלטתי ללכת על זה (או לנסוע, יותר נכון).

הגעתי לשם חצי שעה לפני הזמן (שעתיים וחצי נסיעה). התקבלתי על ידי יחיעם, שאירח אותי עד תחילת השיחה. פגשנו את המכינסטים ומכינסטיות. התפלאתי לראות שיש במכינה גם לא מעט בנות. יחיעם הסביר לי שהמכינה נועדה להכשיר חבר'ה צעירים לקראת מנהיגות ופיקוד בצבא. השיחה היתה צריכה להתחיל בשעה 15:30. בשעה 15:30, אכן רוב החבר'ה היו כבר בכיתה. אני ישבתי לי עם כוס קפה שחור, שיחיעם ואני הכנו לפני כן. עוד כמה דקות והחניכה התורנית אספה את כולם.

פתחתי את ההרצאה בהסבר קצר עלי ועל התנועה, ומטרותינו. לאחר מכן התחלתי להסביר מהם שלוש שיטות הממשל הראשיות (מונרכיה, אוליגרכיה ודמוקרטיה). הסברתי את החסרונות של מונרכיה. הסברתי מהי אוליגרכיה והיכן היא התקיימה.

כשהכוננתי בבית, תיכננתי להסביר גם את החסרונות של אוליגרכיה, אבל במהלך ההרצאה שכחתי. אולי בכל זאת הייתי צריך להכין לעצמי פתק עם נקודות, לראות שלא שכחתי דבר.

לאחר מכן הסברתי מהי דמוקרטיה, והראתי שלמעשה היום איננו חיים בדמוקרטיה, אלא באוליגרכיה נבחרת (כך גם רוסו מגדיר זאת). המשכתי והראתי שלמעשה היום אפילו האוליגרכיה הנבחרת,אינה באמת נבחרת. הסברתי איך בעלי הון, בעלי תקשורת וגורמי אחרים, בוחרים עבורנו את הנציגים, ומה שנשאר לנו לעשות הוא לבחור את הנציגים שהם בחרו עבורינו.

כאן שכחתי להוסיף את הבעיות שבאוליגרכיה לא נבחרת, ואת ההשפעות שלה על מדינת ישראל (שחיתות, מדד השחיתות הבינ"ל, וכיוצא בזאת) ועוד. שוב, הייתי צריך להביא פתק עם נקודות.

פניתי להסביר כיצד ניתן להתגבר על הבעיה. הסברתי על דמוקרטיה מעורבת כמו בשוויץ וחלק ממדינות ארצות הברית. הסברתי כיצד אזרחים מחוקקים חוקים ויכולים להדיח נציגים. לאחר מכן הסברתי על דמוקרטיה ישירה מלאה (או למעשה דמוקרטיה אמיתית).

לאחר מכן התחיל דיון מתמשך סביב שאלות שהחבר'ה העלו. היו לכולם שאלות מצוינות, מרתקות. נהנתי מאד מהשיחה, מהשאלות מההבהרות. שאלו אותי, האם גם בדמוקרטיה מלאה לא תתפתח שוב אוליגרכיה חדשה, בקרב בעלי הרטוריקה? כיצד מתגברים על בעיית השפעת העיתונות? כיצד יכול הציבור לפתח דיון במיליונים? ועוד שאלות רבות וחכמות. הייתי פשוט מרותק, מהיכולות של החבר'ה הללו. פשוט נהנתי להיות בחברתם.

אחת השאלות שריתקה אותי, וגם שמעתי אותה מבחור אחר בשם נועם, בעיר לכולנו היא השאלה הבאה: אמרה לי בחורה, שאינני זוכר את שמה (אם אחד מכם, המכיניסטים זוכר את שמה, אנא כתבו לי ואוסיף את שמה), אתה כל הזמן מדבר על כוח, על נצלנות, על שחיתות. איזו חברה את בעצם רוצה לבנות. האם אתה שובר לי את האמון בבני אדם? האם אתה רוצה שאני כל הזמן אחשוד בבני אדם? נועם, מעיר-לכולנו גם הוסיף. בוא ניתן קרדיט לבני אדם.

התשובה לכך היא קשה. מצד אחד, הייתי רוצה לחלום, ולהאמין שכל בני האדם פועלים למען הטוב. הייתי רוצה לגדל את ילדותי, או ללמד את הבאים סביבי, שהעולם הוא טוב. אבל מה לעשות, שאנו רואים שבמבני כוח חברתי מסויים, גם אנשים טובים ומעולים, נופלים. רבים האנשים, שכל כוונותיהם טובות ומשובחות, אך כדי להשיג את מטרתם, הם מאבדים עמוד שידרה מוסרי, ודורסים אחרים בדרך להשגת המטרה. כן, הייתי רוצה לחנך אנשים לטוב, ואני חושב שזה חשוב. אני מסכים במידת מה עם אחד החברותות שלי, עדו שטינברגר, שכדי ליצור חברה טובה, אנו קודם צריכים לתקן את עצמנו מבפנים, ורק אחר כך לפנות לבניית מבנים חברתיים שימנעו את הפיתוי להיות מושחת.  אני טוען, שזה צריך להיות במקביל. אנו גם צריכים לעבוד על המבנה המוסרי הפנימי שלנו, אבל במקביל, גם לשנות את המבנים החברתיים. למי שחוקר ורוצה לשנות, חשוב להכיר את האופי האנושי, כמו שהוא. והוא/היא צריכים ללמוד לחנך את עצמנו אחרים למבנה מוסרי פנימי טוב יותר, ובמקביל, לבנת חברה עם מבנים חברתיים, שלא יפתו אותנו לעבור השחתה. כך, אני מאמין שלבסוף נוכל ליצור חברה, שבה לא צריך לחלום שבני האדם הם טובים, אלא שהם יהיו טובים ומוסריים באמת.

חזרתי מהערב עם המכיניסטים כל כך מאושר. היה נהדר לראות כל כך הרבה חבר'ה טובים, במקום אחד. ידעתי, שהכוח האנושי שכל כך חשוב ליצירתה של חברה ישראלית טובה יותר, פשוט עומד בשער, ומתכונן להיכנס ולעזור, כל אחד בדרכו שלו בהפיכתה של ישראל למקום טוב יותר.

היה שווה לנסוע 425 ק"מ.

המועמדים בבחירות צריכים לתמוך בדמוקרטיה ישירה

מאת: יואב גולדמן-שגיא *

ממשל הנציגים נכשל כשפוליטיקאים מושחתים משרתים בעיקר את בעלי המאה ובעלי אינטרסים אחרים. לכן זה הכרחי שיהיו לנו הזדמנויות לדמוקרטיה ישירה. זה אומר שתהיה לנו הזכות להציע הצעות חוק, ולהצביע על הצעות חוק קיימות, לתקן חוקים קיימים, להדיח נציגים, ולשלוט על המיסים והתקציב הממשלתי.

למרות שבארצות הברית רשויות מקומיות רבות, ו-24 מדינות מספקות חלק מהזכויות הנ"ל, הן מוגבלות על ידי הממסד, ואינטרסים פוליטיים צרים שרוצים לשמר את הסטאטוס קוו מימין ומשמאל, שמרגישים מאוימים על ידי כוח אזרחי שכזה.

התרשמתי מהמאמר של ג'ון פאנד ב-Wall Street Journal. במאמרו הוא מראה שלמרות שיש צורך חזק מאוד בדמוקרטיה ישירה, מוחצים ומחבלים בה על ידי טקטיקות מגעילות מבעלי האינטרס שמעדיפים להשתמש בכסף ובהשפעה שלהם על מנת לשלוט בהליכים חקיקתיים ואחרים. הם מפחדים מהכוח של האזרחים. הם יודעים איך לשלוט בבחירות של נציגים, ואיך לתמרן מצביעים ונציגים. "לצערי, אינטרסנטים הכריזו מלחמה על תהליך הצעת החוק האזרחי, והם משתמשים בטקטיקות החל מחוקים מגבילים ועד בריונות לשמה", כותב פאנד.

אני מסכים עם הסיכום של פאנד: "ממשל הנציגים יישאר המאפיין הנצחי של הדמוקרטיה האמריקאית, אבל תהליך הצעת החוק האזרחי הוא שסתום בטחון הכרחי וחשוב… חייבים להתנגד לנסיונות לרסן את הליך זה באופן שרירותי, או להפחיד אנשים מלממש את הזכות שלהם לקחת חלק בהליך. זה נושא של זכויות אזרח שצריך לאחד אנשים טובים, הן משמאל, והן מימין."

אם זה נשמע לכם הגיוני, אז השאלה הנכונה לשאול את המועמדים שלנו לראשות הממשלה, כאן בישראל, היא חד-משמעית: האם את/ה תומכ/ת בקידום חקיקה שתיישם הליכים של דמוקרטיה ישירה?

אכן, יש אנשים רבים המעוניינים בהליך המאפשר לאזרחים להציע הצעות חוק משלהם, באמצעותו אפשר להתמודד עם מדיניות כושלת או חוסר-מדיניות של הממשלה, על מנת לקבל את הממשלה השקופה, שחייבת לתת דין וחשבון על מעשיה, ועל מנת ליישם את המדיניות היעילה אותה הם מבקשים. נישואים אזרחיים הם רק דבר אחד שהיה מזמן עניין שבשגרה אם הייתה לנו את האפשרות הזאת. לשים את שינוי, על כל 15 המנדטים שהיו לה, לא עזר לנו. האם אנחנו צריכים את האפשרות להדיח נציגים, ואפילו את ראש הממשלה עקב שקרים, שחיתות, חוסר יכולת או מדיניות כושלת? כן!

כשאני חושב על דמוקרטיה ישירה, זה מזכיר לי את כל הפוליטיקאים שרוצים "להחזיר את העיר/מדינה לאזרחים", ויוצאים נגד "קשרי הון-שלטון". אז, אני מציב את השאלה הזו למועמדים לבחירות: אם אתם באמת רוצים את טובת אזרחי המדינה, ואם אתם באמת רוצים לבער את השחיתות, לתקן את חוליי הממשל ולהציג פוליטיקה נקייה, למה שלא תתנו באמת כוח לאזרחים? למה שלא תצהירו בראש חוצות שאתם תומכים בהליכי דמוקרטיה ישירה?

כש-40% לא מצביעים, ומרבית אלו שכן מצביעים לא מרוצים מהממשלה והכנסת, נדמה לי שזה הוגן להסיק ששיטת הנציגים נכשלה. למפלגות יש יותר מידי כוח בידיים שלהן, ולבעלי ההון יש יותר מידי השפעה על הפוליטיקאים. זה הזמן להכיר במגבלות שיטת הנציגים, ולהתחיל לתמוך בדמוקרטיה ישירה.

את הכל אפשר לסכם בשאלה הזו: האם אנחנו צריכים ויכולים לסמוך ולתת כוח ב"נציגים" מרוחקים, או האם אנחנו צריכים ויכולים לבטוח בעצמנו? כשאתם מצביעים עבור מועמדים, אתם בעצם אומרים שאתם לא סומכים על עצמכם. בניגוד למה שמנסים למכור לנו, הנציגים לא יותר חכמים מאיתנו, ואין להם "נסיון בקבלת החלטות". למען האמת, אין שום תנאי קבלה מיוחדים להיות חבר כנסת, וכולנו יודעים מה יש לנו שם היום.

לא שבענו והתאכזבנו מספיק מהנציגים והבטחות הבחירות שלהם? יש לנו פחות ממה לפחד מרצון הרוב, מאשר מהפעולות של פוליטיקאים שקרנים, מושחתים, ונתונים להשפעה של אינטרסים פוליטיים צרים ובעלי הון.

על מנת לבצע רפורמה פוליטית, המבחן האמיתי למועמדי הבחירות צריך להיות אם הם תומכים בהליכים של דמוקרטיה ישירה. אם הם באמת רוצים שינוי כמו שהם טוענים, אם הם באמת רוצים לבער את השחיתות, אנחנו צריכים לשמוע אותם מדברים על הנושא הזה.

אני אסיים בציטוט לא מדוייק של מאיר אריאל בהופעות שלו: "זאת דמוקרטיה? בדמוקרטיה העם שולט על עצמו. בשיטה הזאת אנחנו מקסימום יכולים לקבוע מי ישלוט בנו"

האם אתם יכולים לדמיין את לבני, ביבי וברק אומרים משהו כזה? אני לא.

* המאמר מבוסס על המאמר "Our president should support more direct democracy" מאת Joel S. Hirschhorn, ושונה על מנת להתאים אותו למציאות הפוליטית בישראל.