עיר לכולנו – סיכום ביניים


ניתוח מאוד לא אובייקטיבי על עיר-לכולנו, תוצאות הבחירות המוניציפליות בתל-אביב ומחשבות על העתיד.

מאת: דוד אלכסנדר

דב חנין בתום ליל הבחירות בתל-אביב-יפו התכנסו הפעילים במטה הבחירות של עיר-לכולנו ונראו נבוכים משהו. לא היה ברור להם איך לעכל את התוצאות: "ניצחנו או הפסדנו?"  דב חנין לא יהיה ראש עיר אבל עיר-לכולנו תהיה המפלגה החזקה במועצה. נאום הניצחון/הפסד של חנין טפח על שכם הפעילים וצייר את התוצאות כניצחון כביר. ואכן, נאום זה מהדהד בקרב פעילי עיר-לכולנו אשר כמהים להמשיך ולפעול במסגרת התנועה וללחום מאבקים בתוך מועצת העיר ובעיקר בשטח.

כרגע שקט. קבוצות הדיון הן ערי רפאים, הבלוגרים עברו לנושאים החמים הבאים, פעילי השטח נותנים מנוח לרגליהם מצעידות אין סופיות ועל פייסבוק משתלט הליכוד לקרת הבחירות הארציות. נראה כי המאבק נגמר, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. ובכל זאת, נשמע רחש בקרב הפעילים העובר מפה לאוזן ובפגישות ספונטניות בספסלים בשׂדרה ומאיים להתפרץ: "מה עכשיו?" עיר-לכולנו עשׂתה הרבה יותר מלהשׂיג מספר מקומות  במועצה. היא יצרה גרעין גדול של פעילים ואקטיביסטים אשר שׂשׂים אלי קרב.

עיר-לכולנו נמצאת על פרשת דרכים ועומדים לפניה מספר אתגרים. האתגר הגדול אינו בהעברת חוק ירוק כלשהו או בניית תחבורה ציבורית. דברים אילו אולי בלתי אפשריים למימוש מהאופוזיציה – גם עם רוב במועצה. הדחוף מכולם הוא למצוא דרך לא לאבד את המומנטום והאנרגיה של פעילי השטח המסורים שלה ולהמריץ אותם לפעילות – מייד! כל מאבק במועצה על עץ בגינה הציבורית חייב להיות מלווה בהפגנות מתוקשרות היטב. אתגר שני הוא במימוש ההבטחה לדמוקרטיה פנים ארגונית, בשקיפות ובשיתוף האזרחים בשלטון. דבר זה ניתן לעשׂות גם ללא כוח מוחלט בעיריה, אפילו באמצעי פשוט כמו אתר אינטרנט המקבל פניות מהסיעה המורחבת – אפילו מכלל הציבור! – פניות שתחייבנה את התנועה ואת חברי המועצה של עיר-לכולנו. אמצעי נוסף יכול להיות פריסה של ועדי שכונות אשר יהיה להם כוח מסוים ברמה השכונתית ויכולת השפעה על חברי המועצה.

כנראה כי דמוקרטיה בתנועה תהיה קשה יותר למימוש מאשר הבטחת בחירות לדמוקרטיה. כבר נשמעים קולות, חלשים אומנם, כי יש לסגור את השער על ההחלטות המתקבלות מפני כלל הסיעה ולנהל אותם בחדרי חדרים עם מספר אנשים מצומצם. נראה כי חוק הברזל של האוליגרכיה מתחיל להתממש יום וחצי בלבד לאחר הבחירות. מנגד, דמוקרטיה מלאה בתנועה תכשיל אותה מלעשות דילים פוליטיים במועצה, שלא תמיד הם דבר שלילי. דעתי היא שבטווח הארוך דמוקרטיה עדיפה על דילים, גם במחיר כשלונות במאבקים פרטניים. הצגת התנועה כדמוקרטית היא מה שיביאו את הניצחון בבחירות הבאות. על עיר-לכולנו לגדוע את הזרם האוטוקרטי בה מן השורש אם ברצונה להיות יותר מעוד מר"ץ לקדנציה אחת ולאחר מכן להעלם מהמפה.

יתרה מזאת, יתכן כי בחירות מוקדמות הם מחויבות המציאות, שכן יש שמועה (לא הצלחתי לברר את אמיתותה) כי רון חולדאי לא הולך לסיים את הקדנציה בה זכה ויפרוש, בדרך זו או אחרת, מן החיים הפוליטיים. מצב זה יכול לטרוף את כל הקלפים ועל עיר לכולנו להיות מוכנה להיכנס לווקום שיווצר.

ולבסוף, כמה מילים על דוב חנין. אפשר להגיד הרבה עליו, לכאן ולכן, אך דבר אחד ברור: מר חנין הוא פוליטיקאי מבריק! הוא הצליח לאחד תנועות שוליים קטנטנות ושוליות וליכד אותם לכדי תנועת שטח אדירה. הוא גם ניהל מערכת בחירות כנגד כל הסיכויים ובתקציב אפסי והגיעה לתוצאות מדהימות בהינתן נקודת הפתיחה. על אף שהפסיד בבחירות האישיות, דב חנין הוא המנצח האמיתי בהן. בעזרתן הוא הפך משׂמאלני קיצוני מוקצה לשׂמאל מתון. אין כיום איש המרים את דגל הסוציאל דמוקרטי במדינה גבוהה ממנו. אם ישׂכיל לבצע מהלכים נבונים ויחזור על מה שעשׂה בתל-אביב-יפו גם ברמת המדינה, הוא יכול להפוך לכוח פוליטי חזק במרכז המפה הפוליטית ברמה הלאומית. אך לחנין יש מגרעה אחת ברמה זאת: דעותיו המדיניות. אותן לא יהיה קל לטשטש כמו בבחירות מקומיות והללו יהיו לאבן ריחיים על צוארו. בשביל להפיג במעט השפעה שלילית זו, עליו בראש ובראשונה להתנתק מחד"ש, אשר לא רוצים בו ומלכלכים את שמו הטוב בעצם שיוכו אליהם. הקהל הישראלי מופתע שעדיין איש מהם לא ביצע פיגוע התאבדות על הפודיום בכנסת ודב חנין איתם. עליו לברוח מהם כמו מאש. אנא מר חנין, תעזוב את החברים של אסד ולאחר מכן תאמר: "עישנתי, אבל לא לקחתי לריאות".

 תוצאות הבחירות

משבר אידאולוגי ופוליטיקה בת זמננו

מאת: דוד אלכסנדר

שמאל ימין שמאל
שמאל ימין שמאל

בסוף שבוע סתווי, על גג תל-אביבי קרוב לים נפגשו פעילי סביבה וחברה שונים לשמועה נאומים בנושאי חברה וסביבה מאנשים שונים. הנואם המרכזי ואורח הכבוד בכנס היה מר דני כוהן בנדיט – אחד ממנהיגי מרד הסטודנטים בצרפת 1968 וכיום מנהיג המפלגה הירוקה בפרלמנט האירופי. בנוסף לססמאות בחירות וקריאה לתמיכה במועמדים כאלו ואחרים (בארה"ב, ברשויות המקומיות, ובקרוב הארציות), מר בנדיט במיוחד התייחס בנאומו ובתשובות לשאלות לקשר בין סביבה ואקולוגיה, חברה, זכויות אדם, שיטת שלטון ויחסים בין-לאומיים. אומנם לאוזניים ציניות כשלי נשמעו חלק מהדברים טיפה נאיביים, אך קשה שלא להזדהות עמם.

מר בנדיט טען כי השמאל כשל כאידאולוגיה, ולראיה התמוטטות ברית המועצות, וכן הבעיות הכלכליות, החברתיות והאקולוגיות השוררות במדינות המגדירות עצמן כסוציאליסטיות. הוא גם התייחס לחוסר בזכויות אדם והשיטה האוטוקרטית הנהוגה אצל שכנינו כחלק מן האתגרים העומדים מולנו כישראלים בבואנו לעשות הסכמים מולם. הוא גם הצביע על הצורך בהירתמות בין לאומית לצורך המאבק בהתחממות הגלובלית והצורך בשלטונות דמוקרטיים ליברליים בשביל ליצר שיתופי פעולה מעין אילו. ידועה קריאתו של מר בנדיט למען זכויות אדם ודמוקרטיזציה בסין ובעולם הערבי כחלק הכרחי במאבק האקולוגי.

דברים אלו חרו קצת לשומעים המגדירים עצמם כתומכי שמאל קלסי המוכנים לעשות עסקים עם דיקטטורים ושואפים לשוויון כלכלי מוחלט. אם כן, כיצד זה שמנהיג תנועת שמאל מובהקת מעז לפקפק באידאולוגיה העומדת בבסיס השמאל? התשובה היא כי השמאל, כמעט בכל העולם, נמצא במשבר אידאולוגי עמוק ומנסה להמציא עצמו מחדש. בצד הכלכלי ההבנה כי שוויון מוחלט הינו בגדר אוטופיה ויבוא רק על חשבון הפיכה לחברה אוטוקרטית המדכאת את הפרט; ובצד הביטחוני ההבנה כי קשה לסמוך על הסכמים מול מדינות שאינן דמוקרטיות ליברליות ואף לא מוסרי לעשות איתם עסקים, חלחלו לתודעת אנשים רבים המזהים עצמם כשמאל.

הפתרון לבעיה אידאולוגית זאת מצאה ביטוי בזירה הפוליטית על ידי מפלגות שמאל חדשות המנסות להגדיר מחדש מהוא שמאל. זהו שמאל המבין כי סוציאליזם חייב להיות מתון ולאפשר גם לשוק החופשי לקחת חלק גדול במשק, שמאל שמבין כי שלום הוא לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי שאינו מוצדק בכל מחיר; זהו שמאל שמבין כי העולם הפך גלובלי ואי אפשר לנתק בין מעשינו בתוך מדינה אחת מהמתרחש במדינה אחרת, כך שהמאבקים לשוויון כלכלי, מדיני ופוליטי חייב להיות מאבק בין לאומי על זכויות אדם, זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. דוגמאות למגמת שינוי זו אנו מוצאים במפלגות האירופיות הירוקות, בשמאל האמריקאי המתון מלכתחילה, אצלנו בארץ במפלגות וותיקות כדוגמת מפלגת העבודה המבינה בעצמה את הבעיות שהסכמי השלום גרמו, ובסיעה העירונית עיר-לכולנו בעלת מחשבה חוצת אידאולוגיות שמאל שונות. במילים אחרות, השמאל עשה צעד אחד ימינה.

אך לא רק השמאל נמצא במשבר – גם בגישה השמרנית נמצאו חורים. אנשי ימין הבינו כי חוסר שליטה ממשלתית בכלכלה ונתינתה לשליטה מוחלטת ליד הנעלמה היא משגה חמור, כפי שהמיתון הבאה עלינו לרעה מוכיח. הם גם הבינו כי לא ניתן לעשות עסקים עם ממשלות אוטוקרטיות ללא התניית עסקים אלו ברפורמות מבית. אנו רואים את הרפובליקנים האמריקאים החדשים הנוטשים אידאולוגיות שמרניות קלסיות ומאמצים פתיחות לנושאי אקולוגיה, הפלות, זכויות אדם, זכויות הומו-לסביות, הגבלים על השוק החופשי ואימוץ מדיניות ביטחונית תקיפה פחות. או במילים אחרות, הימין עושה צעד שמאלה.

השינויים בנקודת המבט של הימין ושל השמאל יוצרים טשטוש עמדות מסוים בין שתי קצוות אילו ויוצרים הזדמנויות פוליטיות חדשות ומבט פרגמטי על נושאים ספציפיים ופחות אידאולוגיים. שילוב שכזה אנו מוצאים במפלגת קדימה אשר אין לה משנה אידאולוגית סדורה ובריאל-פוליטיק השולט ללא עוררין בפוליטיקה הבין לאומית.

בתום אותו ערב על גג תל-אביבי, בזמן שדני כהן-בנדיט היה תחת מתקפת שאלות עיתונאים, התפרצתי לדבריהם ושאלתי אותו כיצד בפועל אפשר להיאבק על כל אותם נושאים כאשר הלחץ מן הקהילה העסקית הוא כה גדול. תשובתו היתה כי שקיפות ושיתוף אזרחים הוא המפתח להצלחה. האין זה מה שאנו, בכל1 – התנועה לדמוקרטיה ישירה, רוצים? יכולת של אזרחים להחליט על נושאים פרטניים ללא השתייכות מפלגת ומיותרת של ימין ושמאל? לדעתי אנו יכולים להשתמש בבלבול הנוצר עקב המשבר האידאולוגי בו נמצאת הפוליטיקה העולמית ולקחת חלק פעיל בהמצאתה מחדש. יש לנו הרבה מה לתרום הן לימין והן לשמאל ובמיוחד למרכז הפרגמטי אליו מסתמן שנעים כולם. לתוך אותו בלבול עלינו לצקת רעיונות של שקיפות, שיתוף ציבור, משאלי עם, הדחות ובכלל – דמוקרטיה ישירה.

הירוקים והטיפוגרפים כמיקרי בוחן בדמוקרטיה ישירה

 נכתב על ידי: טל ירון

סמל מפלגת הירוקיםחוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.

הירוקים

כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.

  • כל הישיבות יהיו פתוחות – או בעצם שקופות.
  • לכל חבר בתנועה תהיה אותה מידת השפעה שיש לנציגים של התנועה.
  • באסיפה הכללית, הנואמים יבחרו על פי הגרלה, כדי לוודא שלכל רעיון יש סיכוי דומה לבוא לידי ביטוי באסיפה.
  • חברים יכולים להציע את עצמם ולהיבחר לוועדות השונות שמסייעות לתנועה לעצב את דרכה.
  • החלטות חשובות עוברות דיון בתוך תת-האירגונים, כדי לתת לכולם אפשרות לדון על התהליכים החשובים ולהשפיע.
  • האפשרות ל-initiative נשמרת על ידי כך שבאסיפת חתימות מ- 10%מהחברים, ניתן לכנס את האסיפה הכללית. ניתן לזמן הצעת חוקים על ידי כל אחד מהחברים, באיסוף חתימות מ- 5% מהחברים.
  • בין האספות (שנערכות אחת לשנה),ממונה מנהיגות נבחרת שנדרשת לקיים את רצון האסיפה.
  • כדי להחליש את המנהיגות, אין יו"ר בודד לתנועה, אלא שלושה מנהיגים ללא תשלום.
  • בנוסף, כינוס של האסיפה, יכול להדיח (recall) את הנציגים.

בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.

בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.

על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.

התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.תמונת מסע בחירות של הירוקים

למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.

מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.

יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.

הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.

בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).

הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.

במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".

ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה,  בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.

לאחר הבחירות של  1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה.  הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.

ארגון הטיפוגרפים

ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.

בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט  מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגוןחברי אירגון הטיפוגרפים צועדים בהפגנה.  סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.

בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים.  שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.

סיכום

בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).

עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.

זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.

במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.

זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע צוחק

Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman,  New York Free Press, 1956.

Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.
 

 

 

האזרחים המאושרים ביותר

קבוצה שמחהנתי יפת, העורך של שקוף שלח לנו לינק לכתבה ביוטיוב על המדינה עם האזרחים המאושרים ביותר. דרור רשף, ערך מחקר אינטרנט קצר ומצא מספר גורמים המשפיעים על האושר. בינהם היכולת לפעול בקהילתיות. חלק גדול מהפעילות בדמוקרטיה ישירה, קשורה לעבודה בקבוצה ושיתוף פעולה קבוצתי.

שנה מאושרת ודמוקרטית לכולנו
לקריאת המאמר של דרור ולצפיה בסרטון

מה אתם מבינים? הגירסא הישראלית למענק הבנקים האמריקאי

כתב: יצחק (יצה) יעקוב. (לאתר של יצה)

מה קרה באמריקה.
אשר באמת אירע הוא זה:
הבית הלבן החליט על אסטרטגיה שתבריא את הכלכלה ממחלתה.
מנהיגות הקונגרס, שעל פי החוקה חייב לאשר כול תקציב ממשלתי, עיבדו את פרטי ההצעה והביאוה להצבעה.
הציבור האמריקאי התנגד להצעה ובמשך יומיים הפציץ את נבחריו משתי המפלגות בטלפונים, ולמרות
שמנהיגות שתי המפלגות הטיפו להצביע בעד ההצעה, ההצעה נדחתה.
השבוע עובדה הצעה חדשה, והיא ואשרה בצורה כזאת שחששות הציבור ימצאו בה מענה.

הסקפטי המשופשף (יצה) מסביר זאת בגירסא ישראלית:

הממשלה החליטה על אסטרטגיה שתשפר את הכלכלה בארצנו.
מפלגות הקואליציה עיבדו את ההצעה בוועדות הכנסת ואישרו אותה.
פרטי ההצעה דלפו לעיתונות והתפרסמו.
הציבור הישראלי התנגד להצעה והפציץ את חברי הכנסת בטלפונים...

ה
מ
ש
ך
/
כ
י

ל
ק
ר
ו
א
.
.
.
.

רגע… רגע… רגע אחד:
ממתי הציבור הישראלי מתערב בהחלטות מפלגות הקואליציה, הממשלה?
אמנם זה כסף שאתם עשיתם, הישראלים, ושילמתם עליו מס הכנסה על מנת לממן את מפלגות הקואליציה.
אבל מה אתם בכלל מבינים בעניינים האלה?
מה אתם מתערבים?
ברק משלש לנו אצבע

האבסורד שבהרגל

כתב: אוריאל
טבעי הוא הדבר שכשמתרגלים למשהו, הוא נראה הגיוני וטוב, או לפחות "הרע במיעוטו" וכך גם קורה עם שיטת השלטון לתוכה נולדנו ששמה המלא הוא דמוקרטיה יצוגית. למרות זאת, תמיד מצחיק להסתכל אחורה בהיסטוריה על תופעות שהתקיימו בעבר והיו מקובלות, והיום נשמעות כל כך מגוחכות. פעם היה מקובל שיהיה מלך יחיד שכולם חייבים להישמע לקולו. זכות בחירה לגברים לבנים בלבד. דת אחת שנכפתה על כולם.
ישנן גם תופעות הקשורות להתפתחות הטכנולוגית. מוזר לדמיין כיצד פעם אנשים היו משיגים אוכל, מגיעים ממקום למקום או מתקשרים אחד עם השני, בלי סלולרי, רכב או רכבת.
אנחנו מאמינים שבעוד מספר שנים, גם אנחנו נצחק על השיטה ה"ארכאית" של שלטון הנציגים… כדי להבין מה כל כך מיושן ומוזר בה, קיבצתי מס' דוגמאות לתחומי פעילות שאנחנו כל כך רגילים אליהם, ומה היה קורה אם הם היו מתנהגים כמו הדמוקרטיה היצוגית.

בנקים
אחת למס' שנים אתה רשאי לבחור באיזה בנק ינוהל חשבון הבנק שלך. במקרה הטוב, הבנק ישמור לך על הכסף וישקיע אותו באפיקים שבהם אתה מעוניין. אבל לפעמים הבנקאי יקח לך קצת כסף מהחשבון כדי לקנות מתנה לחבר, או ישקיע את הכסף שלך באפיקים שאתה לא כל כך מעוניין בהם. אתה תוכל לשמוע על הדברים האלה בחדשות וזה אולי ירתיח אותך, אבל לא תוכל להחליט שפתאום אתה עובר בנק, כי פשוט אין בנק אחר! לא תהיה לך ברירה אלא לחכות ל"בחירות הבנקים" הבאות, ולקוות לטוב.

כלכלה
במקום שוק חופשי של יצרנים וצרכנים, כל הצרכנים יקבלו סחורות מיצרן וספק אחד בלבד אשר יקבע ע"י רוב הצרכנים אחת למס' שנים. חוץ ממנו לאף אחד לא תהיה זכות למכור. בחנויות של הספק הזה לא תוכל לבחור איזה מוצרים אתה רוצה, אלא רק לקנות סל מוצרים אחיד שנקבע מראש. מה יכיל הסל הזה? תלוי בטעמו של הספק. קדנציה אחת הוא יכיל מאכלים חריפים, בשר אדום וכרוב ניצנים, ובקדנציה אחרת אולי אבוקדו, פיתות ושוקולד.
חושב שאתה או מישהו אחר תוכלו להיות ספק יחיד טוב יותר שיציע סל מוצרים מתאים יותר ? חכה לבחירות ספק הסחורות הבאות.ג'ון סטיוארט מיל - טעון שהרבה ממה שאנו חושבים כאמת, הוא פשוט תוצר של ההרגל

אינטרנט
ספק האינטרנט שלך הוא זה שיקבע לאיזה אתרים תוכל לגשת, כי כל האתרים יהיו בבעלותו בלבד. בזמן נתון רשאי להיות אך ורק ספק אינטרנט אחד! אם תרצה להוסיף אתר משלך תהיה חייב להתפקד לאחת ממפלגות ספקי האינטרנט, לצבור שם מספיק כח פוליטי ולקוות שבבחירות הבאות המפלגה שלך תיבחר. גם אז לא בטוח שהאתר שלך יתקבל מכיוון שתצטרך להשיג את תמיכתם של רוב נציגי ספקי האינטרנט ושל יו"ר ספקי אינטרנט ראשי.

קצת מיושנת השיטה הזאת של הנציגים… לא?

מודל לדמוקרטיה ישירה – שלב ביניים

 

 קבוצה מגוונת דנה

מסמך זה מנסה לסכם את מחשבותינו על דמוקרטיה ישירה. המסמך כולל, למיטב הבנתי את מכלול המודלים שהצענו והוא משתדל לסכמם בצורה קוהרנטית. אשמח אם תוכלו להעיר הערות לגבי הסעיפים השונים. כיוון שזה מסמך שמסכם את העבודה של כולנו, יהיה חשוב שתשאשרו את המסמך גם אם אתם מסכימים איתו במלאו. מי שחש שהחלק שלו במודל אינו בא לידי ביטוי, אנא יעיר ואני אנסה לעדכן. כמו כן מומלץ לערוך את המסמך המשותף של המודל בויקי

 

בתחילת פעולתה של התנועה כולנו דיברנו על דמוקרטיה ישירה, ועל הרצון שלנו לאפשר לאזרחים להשפיע על התנהלות המדינה. רובינו לא כל כך ידענו איך בדיוק יוצרים מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להשפיע. לחלק מאיתנו היה מודל חלקי והייתה תפיסה מסויימת על הדרך בה ניתן לעשות זאת. אבל לאחר כמה חודשים של דיונים מפרכים ומרתקים על דמוקרטיה ישירה, אני חושב שהצלחנו לגבש שש הצעות למנגנונים שיאפשרו לבטא את רצון האזרחים בצורה מדוייקת יותר. כל מנגנון יכול לפעול בנפרד או במשותף עם כל אחד מהמנגנונים האחרים. מסמך זה מהווה סיכום של ששת המנגנונים. המנגנונים המתוארים כאן נכונים לכל אירגון, בין אם הוא מקומי או ארצי.

 למרות שדמוקרטיה ישירה בצורתה המקסימלית מדברת שלטון ישיר של הציבור ללא נציגים, נכון לעכשיו מצב זה כנראה אינו בר ביצוע. כדי שתהליך זה יקרום עור וגידים יום אחד, נראה שהציבור יצטרך להתרגל לכך שיש לו השפעה על מהלכי המדינה. לכן בשלב זה המודלים עוסקים בניתור של פעולות הנציגים על ידי הציבור, ואפשרות של עקיפת הנציגים או הדחתם במקרה הצורך. בהמשך, אני מקווה שתחושת היכולת של הציבור ותהליך של חינוך למעורבות, יובילו להשתתפות רחבה יותר של הציבור בהנהגת המדינה.

המודל המוצג כאן, התפתח מעבודת הצוות שלנו ומהצעות נפרדות שכל אחד מאיתנו העלה. המודל מנסה לתת סדר בשיטות שהוצעו, ולהסביר מדוע אנו מציעים פתרון כזה או אחר. המודל גם מציע שככל שיותר אלמנטים שמוצאים כאן יתקיימו בארגון או מדינה, כך תגדל מידת ההשפעה של האזרח על המדינה או הארגון בו הוא נמצא.

יחד עם זאת, המודל הזה אינו סיום, כי אם התחלה. לפנינו עוד דרך ארוכה. לפני שנוכל לבחון כיצד פועל מודל זה במציאות. נצטרך למצוא דרכים לגרום למוסדות להפוך לדמוקרטיים. נצטרך לברר מה יגרום למוסדות שמקבלים את העקרונות הללו לשמור על רמת דמוקרטיזציה גבוהה, או לאבדה. גם אם מוסדות יוקמו על פי העקרונות הדמוקרטיים, עדיין תאוותו של האדם לכוח, ויכולתם של פוליטיקאים למצוא פרצות במנגנונים כדי למקסם את כוחם, יהוו אתגר גדול ביצירת דמוקרטיה אמיתית, שבה לאזרח הפשוט יש אפשרות השפעה יעילה על החברה בה הוא נמצא.

אנחנו בתחילתה של דרך, ויש לפנינו עוד עבודה רבה.

המודל

רוב בני האדם עסוקים בענייניהם הפרטיים. בין אם זה מלחמת קיום ממשית, ובין אם זה שיעבוד ליצריהם ולתאוותיהם. חלקם מצליחים לעלות מעל המדרגה האישית ומשקיעים זמן איכות בבני זוגם ובילדיהם. רק מיעוט קטן עוסק בהשקעה בחברה הכללית בה הוא חי, כחלק משיפור חיו האישים, המשפחתיים והחברתיים.

לעומת רוב האוכלוסייה שאינו עוסק בפוליטיקה, יש מיעוט קטן מאד של אנשים, שעיקר עיסוקם הוא בפעילות פוליטית. על אף שבאופיה פעילות כזאת צריכה הייתה להיות מכוונת להגדלת טובת הציבור, נמצא לא פעם שאנשים העוסקים בפעילות ציבורית פועלים מאינטרסים אישיים וקידום טובות אישיות. לא פעם ולא פעמיים, אנו מוצאים פוליטיקאים שעושים לביתם על חשבון הקופה הציבורית והעוצמה שמשרה ציבורית מעניקה. אין זה אומר שכול הפוליטיקאים כאלו, אך זהו כנראה הכלל, ואילו האידאליסטים האמיתיים, שפועלים לטובת הציבור, חלקם מועט בהרבה. גם מתוך אותם אידאליסטים, יש הנופלים תחת השפעתו המשחיתה של הכוח והממון הנמצאים בשליטת העוסקים בהנהגת הציבור, וברבות הימים הם עצמם הופכים למונעים על ידי אינטרסים אישיים.

ולכן, כיוון שאנו עוסקים במצב הקיים, ולא במצב האידאלי, יהיה עלינו להיטיב את המצב הקיים, לאור המציאות בה אנו חיים, כדי שבהמשך, אם נצליח לגרום לכך שהאזרח ירגיש שיש לפעילותו הציבורית יותר השפעה, הוא יטה לגבור על קשיי היום יום והתאוות וילמד להשקיע חלק מזמנו בקידום טובתו, טובת משפחתו, חבריו ושכונתו, דרך פעילות במימד הציבורי.

הנחת היסוד לבניית כל מודל דמוקרטי היא שהמדינה שייכת לכל אזרחיה במידה שווה. כל האזרחים צרכים להנות מהשרותים ומההגנה שהמדינה מעניקה במידה שווה, ואין אזרחים שהמדינה שייכת להם יותר מלאחרים. לכן נובע מכך שהריבונות על המדינה צריכה להישמר לעולם בידי האזרחים, ואילו הנציגים ואלו שעוסקים בניהולה, הם רק משרתי הציבור ולא אדוניו.

כדי לשמר את העיקרון הנ, ולא להשאירו כסיסמא ריקה, יש לפתח מנגנונים שיבטיחו שהריבונות תישאר בידי הציבור.

המנגנון הקיים כיום הוא מינוי כנסת נציגים לתקופה של ארבע שנים, והחזרת הבחירה לאזרחים כל ארבע שנים, כדי שיבחרו נציגים חדשים. אלא שהמודל הזה אינו מצליח לעמוד בפני השפעתם הסגולית הגבוהה של קבוצות כוח והון. שיטות פעולה שונות מאפשרות לקבוצות כוח קטנות אלו להשפיע על הנציגים הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסיה, ולגרום לכך שמשאבי הציבור יועברו לטובת הקבוצות הללו.

חלק נכבד מהיכולת להשפיע נובע מהצורך של המתמודדים בבחירות בקבלני כוחות ובעלי הון שיסיעו בהבאת בוחרים ובמימון מסעי פרסום יקרים מאד. הצורך בגיוס כספים ועשרות אלפי מצביעים גורמים לכך שהנציגים הנבחרים יהיו חייבים טובות רבות לבעלי הון  ולקבלני קולות שתמכו בהם. גם פקידי ממשלה שנמצאים בצמתי קבלת החלטות, יכולים לקבל טובת הנאה בצורת קבלת משרות עם הכנסה נדיבה לאחר שיסיימו את תפקידם הציבורי. בנוסף, כמובן יש את שיטות הסטת המשאבים על ידי שוחד והענקת טובות הנאה, או קשרי כוח.

שיטה מקובלת לנסות להתמודד עם הבעיה היא על ידי אכיפה וענישה על עברות של מנהל לא תקין. אך שיטה זאת אינה יעילה במיוחד, כיוון שגם ראשויות האכיפה והחוק, נמצאות בתהליך של סיאוב, ומשחקי כוחות עם גורמי הרשויות המחוקקות והמבצעות, מקשים עליהן לפעול. כמו כן, חלק מהתהליכים של הפעלת לחץ על הנציגים או גורמי הממשל, נחשבים חוקיים, כמו מתן תרומות,  שימוש בקבלני קולות, או מעבר לשוק האזרחי לאחר שירות ציבור, ולכן אינן יכולות להיות מטופלות על רשויות החוק.

לכן השיטה שאנו מציעים מתבססות על הענקת כלים חוקתיים שישמרו את הריבונות בידי הציבור, על אף שבשגרה הנציגים הם אלו שינהלו את ענייני המדינה. הכלים החוקתיים הללו יאפשרו לציבור לבקר ולהגביל את הנציגים במידת הצורך. רוב הכלים שאנו מציעים קיימים בעולם ועמדו במבחני המציאות. אנו מונים חמישה סעיפי הגבלה, וסעיף תקשורת אחד. כאשר חמשת סעיפי הגבלת הכוח, תלויים במידה רבה בסעיף התקשורת וביכולת של הציבור לקבל מידע מהימן מהתקשורת, ולכן סעיף התקשורת צריך להיות החשוב מכולם.

סעיף הגבלת כוח א' – הדחת נציגים (Recall)אולמרט הכריש

הסעיף הראשון הוא אפשרות ההדחה של נציגים ואנשי ממשל (recall) ע"י האזרחים. אפשרות זאת קיימת במידה מוגבלת במדינות בארה, במחוז בקנדה ובוונצואלה (איתי מעיר שזה אולי כתוב בחוקה של ונצואלה, אבל רק תנסה להדיח מישהו שצ'אבס מינה… ). במידה והציבור מרגיש כי הנציג אינו ממלא את השליחות שהציבור יעד לו, יהיה רשאי הציבור להדיח את הנציג. את ההדחה ניתן לבצע בשתי דרכים:

א) על פי אחוז אי שביעות רצון בציבור באמצעות משאל ציבורי שיערך באופן סדיר. אחוזים גבוהים של אי שביעות לצורך הדחה יהפכו את השלטון ליציב יותר, אך יקטינו את יעילות הפיקוח של האזרחים על הנציגים. אחוזים נמוכים של אי שביעו רצון יגבירו את הפיקוח על הנציגים, אך יגרמו לשינויים תכופים בשלטון. 

כחלק מתהליך ההדחה, ניתן לאפשר שימוע ציבורי, שבו תהיה אפשרות לנציג להציג את עמדתו בצורה מסודרת, ותתאפשר גם הצגת העמדה הקטגורית של אנשים החושבים כי הנציג לא עמד במנדט שהציבור יעד לו.

גישה אחרת להדחת נציגים, נמצאת במנגנון שנקרא "דמוקרטיה דינמית" (קישור לווקיפדיה האנגלית ולדף אצלנו). על פי שיטה זאת, לאזרח יש אפשרות להצביע בכל וועדה ציבורית, אבל כיוון שרוב האזרחים אינם יכולים לפנות לעצמם זמן להשתתף בצורה יעילה בתהליכי קבלת החלטות, יכולים האזרחים למנות נציגים שייצגו את רצונם בוועדות השונות. לנציגים אלו יהיה כוח הצבעה בוועדות, כמספר האזרחים שתומכים בהם. לאזרחים יש אפשרות בכל רגע נתון למשוך את הקול מהנציג שלהם ולהעביר אותו לנציג אחר, או להצביע בעצמם בוועדה. כך ייווצר מצב בו לאזרחים תהיה יכולת השפעה גדולה על הנציגים, ועל קבלת ההחלטות.

סעיף הגבלת כוח ב' – חקיקה עוקפת נציגים

על פי סעיף זה, אזרחים יכולים להעלות חוקים משל עצמם, במסלול עוקף נציגים. שיטה זאת נפוצה מאד ונהוגה במדינות רבות יחסית. הן מעוגנות בחוק, כחלק מהליך קבלת חוקים אלטרנטיבי במדינות בארצות הברית ובשוויץ. לאחר איסוף של אחוז חתימות קטן, יכולים האזרחים להעלות את ההצבעה למשאל ציבורי. אם ההצבעות עוברות בהחלטת רוב, והחוק מתאים לחוקה, ההצעה הופכת לחוק ומחייבת את הממשל.

 

סעיף הגבלת כוח ג' – אישרור החלטות הנציגים על ידי הציבור

סעיף האישרור אומר שכל החלטת ממשלה או כנסת  צריכה לעבור אשרור של האזרחים. החלטה תאושר חותמת אישור אדומהרק לאחר שאחוז מסוים מהאזרחים יאשר אותה. אי השתתפות בהצבעה תחשב כאילו אותו האזרח אישרראת ההחלטה. במבט ראשון, ההצעה ניראת כמתכון בטוח לשיתוק יכולתו של הממשל לפעול, אך כיוון שאנו מעריכים שרוב האזרחים יעדיפו לא להשקיע מזמנם בקריאת ההחלטות ובהתייחסות אליהם, סביר להניח שרובם הגדול של האזרחים לא ישתתף כלל בהצבעה. לכן, כדי לאפשר לממשל להתנהל בצורה תקינה, אי הצבעה תחשב כהצבעת אישור החוק. כתוצאה מכך, כאשר  לציבור יש אמון במנהיגות, רוב ההצבעות יעברו ללא בעיה. רק הכרעות שתעוררנה מחלוקת או שתהיה להן חשיבות רבה בעיני חלקים נרחבים בציבור יהיו בסכנה של דחייה ע"י הציבור. סביר להניח שממשלה שהציבור תומך ומאמין בה, תעביר החלטות ללא קושי בעוד שממשלה שתאבד את אמון הציבור, תתקשה בהעברת החלטות. על ידי חיוב תהליך האישרור, ניתן בידי הציבור כלי חשוב לשימור הריבונות הסופית שלו.  האחוז הנדרש לאשרור החלטות וחוקים, יקבע על פי מידת ההשפעה שרוצים להעניק לאזרחים על הממשל, אל מול הצורך בתפקוד הממשלה בצורה סבירה.(ניסוח קולח יותר)

שיטה רדיקלית יותר, שהציע מרק ולצר (קישור), היא שיטה בה אין כלל החלטות נציגים, וכל ההחלטות מתקבלות על ידי "הצפת החלטות" להצבעה ציבורית. הציבור, בתהליך דינמי מתמשך יציע הצעות, ואלו שיזכו לתשומת לב גדולה יוכלו לעבור להצבעה ציבורית, ולהתקבל לאחר שיזכו ברוב.

סעיף הגבלת כוח ד' – שקיפות

סעיף רביעי, הוא סעיף המחייב את השלטון לנהוג בשקיפות מלאה, כך שהאזרחים יוכלו לבקר בלא קושי את מהלכי השלטון. בצורה כזאת, יוכל הציבור, דרך אנשים פעילים שיבדקו את פעולת השלטון, לברר כיצד התקבלו ההחלטות. להיכן בדיוק הולכים הכספים, והאם יכול להיות שיש ניגודי אינטרסים או קשרי הון-שלטון. בתוך השקיפות עלינו לכלול שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות במצב הכספי של הנציגים ודרכי פעולתם, ושקיפות תקציבית מלאה (תקציב הביטחון אינו נכלל בכלל זה, ודורש דיון מיוחד שיבהיר כיצד ניתן למנוע שימוש לא רצוי בתקציב הביטחון, ומצד שני לאפשר למערכת הביטחון רמת סודיות הנדרשת להתמודדות עם האיומים על המדינה).

סעיף הגבלת כוח ה'האפשרות להתפצל (fork)

מקובל לחשוב כי בדמוקרטיה יש לנהוג על פי החלטת רוב. אך מצב זה יכול להביא לא פעם לבעיות בתוך האירגון. אם המיעוט נאלץ לקבל את דעת הרוב, בניגוד לרצונו האישי, והניגוד הזה גורם לתסכול רב למיעוט, יכולה להתפתח אנטגוניזם בין קבוצות שונות בארגון. כאשר הארגון הוא מדינה, לא פעם פורצים על רקע אי המוכנות של הרוב להתפשר עם המיעוט, סכסוכים אלימים בהם קבוצות בדלניות מבקשות לקבל עצמאות, ומלחמות אזרחים פורצות.

קיימת גם תופעה הפוכה בה המיעוט מהווה לשון מאזניים לקבלת החלטות, ולכן המיעוט יכול לכפות את רצונו על הרוב, כמו במקרה של המפלגות החרדיות בישראל. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מתחים וכעסים בין הקבוצות.

כדי למנוע את התערערות הרצון לפעול בקבוצה, אפשר להציע שהחלטות יתקבלו רק לאחר קבלת אחוזי הסכמה גבוהים בקרב הציבור או הנציגים. אלא שבמקרים כאלו, יכול להיווצר מצב בו הרוב שוב נזקק להסכמת המיעוט, ותיווצר דיקטטורה של המיעוט.

כדי להתמודד עם הבעיה התפתחה בקהילות הקוד הפתוח תרבות של פיצולים. במידה ואין הסכמה בין מיעוט לרוב (ובמקרה הזה המיעוט יכול להיות אדם אחד), המיעוט יכול לעזוב את הקבוצה ולפתור את הבעיה בדרך שלו. שיטת הפיצול נהוגה באופן טיבעי באירגונים ולונטרים בהם יש מחלוקות סביב סוגיות עמוקות שאינן לישוב. כאשר תת-קבוצות מרגישות שאין החלטות הרוב מוסכמות עליהן יכולות תת-הקבוצות לפרוש מהארגון ולהקים ארגון מקביל ואף מתחרה.

יתרונו הגדול של הפיצול הוא שהוא מבהיר לשני הצדדים שיש להם מה להפסיד ומה להרוויח משיתוף פעולה או התפצלות. כך תהיה שאיפה בקרב הקבוצות לפעול בצורה משותפת, כל עוד הקבוצות דואגות שהאינטרסים המשותפים יגברו על האינטרסים הנוגדים. תהליך זה יוביל לתהליכי של התחשבות וחשיבה משותפת.

יש להדגיש שברמת המדינה יש בעיה לאשר פיצולים, כיוון שרוב המדינות אינן ששות לוותר על חלקי אדמה שכבשו. רבים מהסיכסוכים ברחבי העולם היו סביב ניסיון של קבוצות חלשות להשתחרר מאחיזת קבוצות כוח שאחזו במדינה. הניסיון לקבל עצמאות (או fork בשפת הקוד הפתוח), הובילו למלחמות אין ספור. כנראה שרק מיעוט של מדינות היה מוכן לוותר על חלקי מדינה למען פיצול מקבוצת מיעוט שמרגישה לא שייכת לקבוצה החזקה במדינה. המקרה של קנדה וחבל קוויבק, הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות למוכנות של מדינה לוותר מרצונה על חלקי ארץ. לכן נראה, כי אפשרות של פיצול ישימה בעיקר בארגונים, ופחות במדינות.

סעיף מידע

לבסוף, כל הסעיפים הללו יושבים על תשתית בסיסית של תקשורת ציבורית אמינה. באמצעות תקשורת אמינה, יכול הציבור לבקר בצורה מלאה ונכונה את מהלכי הנציגים, ולברר את דרכו בצורה אמיתית.

בגלל ההשפעה הרבה שיש לתקשורת על דרך החשיבה של הציבור והמידע הנגיש לציבור, לקבוצות כוח חשוב מאד לשלוט בתקשורת. לכן, מכל הסעיפים הנ, הגעה לתקשורת אמינה היא התהליך הקשה ביותר להשגה. כל ניסיון לבזר את התקשורת וליצור תקשורת אפקטיבית ואמינה יאלץ להתמודד עם ניסיונות לקנות את התקשורת הזאת ולהשפיע עליה.

על מנת ליצור תקשורת יעילה כזאת, יש להקים תקשורת שתהיה דמוקרטית לגמרי, ושבה הציבור ישלוט ולא גורמי הון או ריכוזי כוח. תקשורת כזאת תידרש גם היא להתקיים כארגון הנוהג בדמוקרטיה פנימית מלאה, על פי העקרונות שציינו לעיל. נראה ש"שקוף" היא אכן יוזמה בכיוון הנכון. בלעדי יוזמה כמו "שקוף", לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית שבה כלל הציבור נהנה מיתרונות המדינה, ולא רק קבוצות כוח קטנות.

גם אם תושג תקשורת דמוקרטית כזאת, עדיין, יהיה צריך למצוא תהליכים שימנעו מסירת מידע מעוות, שנועד לשבש את הליך הדיון הציבורי. למנוע מדמגוגים המנסים להסית את הציבור למהלכים על פי הצהרות שאין להן אחיזה במציאות. אך נראה שחלק גדול מהפתרון לבעיה זאת נעוץ בהתפתחותה של תקשורת מבוזרת וביקורתית אשר הולכת ומתפתחת בעידן הרביעי של התקשורת (קישור), וכן בהגדרות איסור לשון הרע, ובאופי הדיון התרבותי שאליו אנו צריכים לשאוף.

סיכום

כל התהליכים הללו, נועדו ביחד ולחוד להבטיח את שמירת ריבונות הציבור על המדינה ועל נציגי הציבור. ככל שיותר סעיפים כאלו יאומצו, כך יהיה בידי הציבור כוח גדול יותר לחייב את הנציגים לייצג את הרצון האמיתי של הציבור.

מסמך זה הוא מסמך ראשוני. כדי לפתחו ולהופכו למסמך רלוונטי יש לבדוק ארועי דמוקרטיה ישירה לאורך ההיסטוריה, ולבדוק האם וכיצד הם תואמים למודל שהצגנו. גם לאחר שנרחיב ונבדוק מיקרי בוחן, המסמך הזה עדיין אינו מסביר כיצד למקסם כל סעיף, וכיצד להתגבר על מכשלות שכל סעיף יוצר. המסמך אינו מסביר כיצד ניתן יהיה לגרום לאירגונים לקבל עליהם חוקה כזאת. כל מה שהמסמך מנסה ליצור, זה תשתית בסיסית רעיונית ראשונית, שעליה ניתן יהיה לדון. יהיה זה תפקידם של הדנים לדון על כל סעיף וסעיף ולבחון כיצד ניתן ליצור בו אופטימזציה וכיצד יום אחד ניתן יהיה להכניס אלמנטים כאלו ואחרים מהמסמך לארגונים אמיתיים.

המסמך מופיע גם בפורמט ויקי, וניתן לשפר אותו לאור הדיונים

דמוקרטיה ישירה – תשובות לחסרונות

נכתב ע"י: איתי לירון

הקדמה

בפוסט זה אני אנסה לתת תשובות קצת פחות מוכרות לביקורת על דמוקרטיה ישירה. בגלל קוצר היריעה, אני אענה רק על החסרונות העיקריים שמיוחסים לדמוקרטיה ישירה:

1. מקצועיות הציבור – הציבור לא מספיק מקצועי לעסוק בכל הנושאים בניהול מדינה.
2. חוכמת הציבור – הציבור לא מספיק חכם ולא מסוגל להבין לעומק את הנושאים הקשורים לניהול מדינה.
3. גזילת הזמן הפנוי של הציבור – השיטה תגזול זמן רב מידי מהאזרחים, שיאלצו להצביע בכל נושא, גם הקטן ביותר.
4. חוקים לא ראויים ופופוליסטיים – הציבור יעביר חוקים פופוליסטיים, שיהרסו את המדינה.
5. אפטיה מעודף הצבעות – הציבור יכול להתעייף מעודף ההחלטות שיגלגלו אליו.
6. עריצות הרוב – דמוקרטיה ישירה תאפשר לרוב להעביר כל החלטה, גם במחיר של פגיעה במיעוט.
7. מחיר כלכלי גבוה ליישום – עריכת בחירות על כל שאלה יקרה מידי, ולא ישימה.

אני מאמין שעיקר ההתנגדות לדמוקרטיה ישירה נובעת מחוסר ידע. רוב האנשים שמעו משהו בכיתה ה' על אתונה, מכירים את המילה "פוליס", ומסיקים מכאן על דמוקרטיה ישירה בימינו. אני ממליץ מאוד לקרוא על דמוקרטיה ישירה, ועל שיטות שונות לדמוקרטיה ישירה, עוד לפני שממשיכים לקרוא את הפוסט. אני בטוח שתגלו שדמוקרטיה ישירה היא שיטה הרבה יותר ממשית וישימה מאשר מה שנדמה לכם. אגב, אף אחת מהשיטות לא מתבססת על אתונה הקלסית.

הגורם השני להתנגדות לדמוקרטיה ישירה, לדעתי, הוא גורם רגשי בכלל. בכל אחד מהטיעונים למעלה, מעצם ההגדרה שלו, ניתן להשתמש גם כנגד דמוקרטיה נציגותית. כך ניתן להצדיק את הגבלת זכות הבחירה, או אפילו דיקטטורה. אם הציבור לא מספיק חכם כדי להחליט בעצמו, האם הוא מספיק חכם כדי לבחור נציגים? ולמה רק בדמוקרטיה ישירה קיימת סכנה של עריצות הרוב, אם בדמוקרטיה נציגותית כל קבוצה בציבור שולחת נציגים לפרלמנט ע"פ הגודל היחסי שלה באוכלוסיה?

לפני בערך חמש מאות שנה, התחילו לעלות הפרלמנטים באירופה. המלכים השתמשו בכל הארסנל שעמד לרשותם (כולל כל הטיעונים הנ"ל) כדי למנוע את התחזקות הפרלמנט. חיבורים רבים נכתבו על כך שמלוכה היא שיטת השלטון הטובה ביותר, תחת שלל תירוצים. אבל המלכים נכשלו, ושלוש מאות שנה אח"כ הפרלמנטים היו חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית של אירופה. אז התחיל מאבק על הרחבת זכות הבחירה. גם במאבק הזה, פוליטיקאים שמרנים השתמשו בכל אחד מהטיעונים הנ"ל. הם חזו קטסטרופה נוראית אם רק זכות בחירה כללית תתממש. דוגמה אבסורדית היא תגובת הבריטים למהפכה הצרפתית, שרדפו את כל מי שהעז להצדיק את המהפכה. מדינות אירופה לא רק שלא נפלו כתוצאה מהרחבת הדמוקרטיה, אלא רק התחזקו. כל הטיעונים הנ"ל, שהושמעו פעם כנגד דמוקרטיה נציגותית, נראים היום חסרי כל בסיס במקרה הטוב, וניסיון ציני של בעלי ההון לשמור את הכוח בידם במקרה הרע.

כמו שכתבתי קודם, נראה לי שהמניע האמיתי להתנגדות הוא מניע רגשי: פחד משינוי. לאחר שדמוקרטיה נציגותית הוטמעה בישראל, כל אזרח מדקלם בע"פ, מתוך שינה, ולעיתים בלי שום מחשבה, טיעונים שמצדיקים את השיטה. כאשר נרצה להרחיב את הדמוקרטיה עוד יותר, נצטרך לעבור את הטיעונים הנ"ל פעם שלישית.

נקנח בכמה ציטוטים כנגד דמוקרטיה שהוצאתי מוויקיציטוט, שהיום נראים כבדיחה עגומה, אבל בשעתו נאמרו בשכנוע עצמי עמוק:

Democracy is nothing but the Tyranny of Majorities, the most abominable tyranny of all, for it is not based on the authority of a religion, not upon the nobility of a race, not on the merits of talents and of riches. It merely rests upon numbers and hides behind the name of the people. (Proudhon, Demokratie und Republik, S. 10.)

Remember, democracy never lasts long. It soon wastes, exhausts, and murders itself. There never was a democracy yet that did not commit suicide.  (John Adams, letter to John Taylor, 15/4/1814)

 Democracy opens mouths but cannot fill them. (Leonid S. Sukhorukov )

טיעון 1 – מקצועיות הציבור

אני פשוט לא חושב שצריך להוסיף עוד מילים. פשוט… אין מילים…
ובכל זאת אני אוסיף, ואני אתחיל מלהסביר למה חוסר מקצועיות הוא קודם כל אחת מהבעיות בארץ.
בשיטת הבחירות בישראל השרים לא ממונים על פי הכישורים שלהם בתחום המדובר, אלא על פי המעמד הפוליטי שלהם (או ע"פ הכישורים שלהם לסדר ג'ובים, יגידו ציניקנים קטנים). בחלק ממדינות ארה"ב, שרים נבחרים ישירות לתפקיד. כלומר, בנוסף להצבעה על מושל המדינה, מתקיימת גם הצבעה על ה- Secretary of state, Attorney General, Treasurer ועוד כהנה וכהנה תפקידים (בחלק מהמדינות בוחרים גם שופטים בבחירות כלליות!). כך בוחרים את האדם ישירות ע"פ הכישורים שלו. אגב, יכול להיווצר מצב בו המושל הוא ממפלגה מסוימת, ובעל תפקיד כלשהו הוא ממפלגה אחרת.
המצב בארץ הוא, כאמור, שונה. למרות שיש לשיטה הנהוגה הצלחות מסוימות (לאביגדור ליברמן, לדוגמה, יש כשרון טבעי לאיומים ולכן הוא היה השר לאיומים אסטרטגיים), יש לה גם כישלונות מסוימים – שלמה בן עמי שהופקד על המשטרה ושאול מופז שמרצה כרגע תקופת מאסר במשרד התחבורה, שניהם הוצבו בתפקידם כעונש, וכניסיון להחליש אותם פוליטית. את העונש, אגב, גם אנחנו קיבלנו. בכל מקרה, בשיטה הקיימת בישראל, אין קשר בין כישוריו של השר, למשרד עליו הוא מופקד בפועל, ולא פעם רואים שרים לוטשים עיניים למשרד אחר בעודם משמשים כשרים במשרד מסוים.
ולגבי דמוקרטיה ישירה, אתם בטח שואלים? צריך לזכור שרוב ההחלטות שמעניינות את הציבור הן לא החלטות קטנות כמו "עתיד רצועת האלכסון (של הדולר)" – החלטות כאלה הציבור ישאיר בשמחה רבה לנציגים כלשהם. הציבור מתעניין הרבה יותר בהחלטות גדולות וחשובות, שבהרבה מאוד מהן לא צריך הרבה ידע:
א) שחיתות – לא צריך הרבה ידע כדי להשעות את קצב עד סוף המשפט, או לדעת שצריך למנות ועדת חקירה ממלכתית ולא תלויה לחקר מלחמת לבנון השניה.
ב) ערכים – האם העברת משחן בשבת תפגע בנו יותר מאשר עלות ההעברה שלו ביום חול? בנושאים ערכיים, לידע אין כמעט שום משמעות. אנשים מוכנים לשלם כמעט כל מחיר כלכלי שנדרש.
ג) מדיניות – מה עדיף, "ארץ ישראל השלמה" או "שטחים תמורת שלום"? קפיטליזם או סוציאליזם? כל אחד מהצדדים בדילמות הנ"ל יוכלו להביא מומחים, מאמרים ותאוריות שמסבירות למה הם צודקים. רמטכ"לים, כמו כלכלנים, יש בשני הצדדים. אפילו הח"כים אמורים להבחר כמראה של הציבור בנושאים האלה. אז למה יש להם יתרון עלינו?

טיעון 2 – חוכמת הציבור
הייתי כותב כאן כמה דברים, אבל אני פשוט לא רוצה להעליב כמה ח"כים בעבר ומזכירות בהווה, דיילות ונשיאים בעבר, אנשים שפעם היו מחסנאים, סגן ראש עיר רעננה במיוחד, פקידת לשכה, ו –
אני באמת לא רוצה להעליב אף אחד. אני חושב שעברנו את הטיעון הזה כבר במאה ה- 19. גם הח"כים לא כאלה גאונים גדולים. אם הם יכולים, גם הציבור יכול.

טיעון 3 – גזילת הזמן הפנוי של הציבור
מתנגדי דמוקרטיה ישירה יגידו שהצבעה על כל החלטה קטנה צורכת יותר מידי זמן, אותו האזרחים לא יהיו מוכנים להשקיע. זה נכון, ולכן גם לא צריך להחליט בכל נושא. שתי השיטות שהצענו (עדיין לא קראתם עליהם???) מתמודדות עם הבעיה הזאת ע"י בחירה של נציגים.
ע"פ שיטה ראשונה מבנה השלטון בישראל ישאר בכל מקרה אותו דבר (ראש ממשלה, ממשלה, כנסת, ובחירות). השינוי הוא בכך שהאזרחים יוכלו, כאשר יש מספיק תמיכה, לחוקק חוקים או לקבל החלטות לפעולה בעצמם, מבלי צורך בכנסת או בממשלה. השיטה שניה היא רדיקלית יותר, ואומנם היא משנה לחלוטין את אופי הממשלה, גם בה יש נציגים. בשתי השיטות, באופן טבעי, הציבור יבחר להתערב רק בהחלטות החשובות. ההחלטות החשובות פחות יעשו ע"י נציגים.
אז למה בעצם צריך דמוקרטיה ישירה, אם בכל מקרה אנחנו חוזרים לנציגים? דמוקרטיה ישירה מאפשרת לעם להעלות נושאים להחלטה שהנציגים לא מעלים, מסיבות כאלה (הדבר יפגע בג'וב הבא שלהם, בכח שלהם, או בעסקים שלהם) ואחרות (הנושא פשוט לא מעניין אותם מספיק). רק בהחלטות שהעם מחשיב כפחות חשובות, הנציגים יוכלו לנהל את המדינה בעצמם.
ודבר אחרון: דווקא דמוקרטיה נציגותית לפעמים דורשת הרבה זמן בניסיונות הסיזיפיים לשכנע ח"כים. איזו סיבה יש שכל המדינה תיסע לכיכר רבין רק כדי להראות תמיכה ברעיון מסויים? האם זה לא הרבה יותר חסכוני בזמן ודלק לחתום על עצומה שתוכל להיהפך לחוק?

טיעון 4 – חוקים פופוליסטיים ולא ראויים
עוד טיעון נפוץ הוא, שמרגע שהאזרחים יוכלו לחוקק חוקים בעצמם, הדבר יביא לשטף של חוקים פופוליסטיים, לא אחראיים והרסניים. בשלב הזה של הפוסט כבר כמעט מיותר לציין שאותו טיעון ממש נאמר במאה ה- 19 כדי להגביל את זכות הבחירה באירופה. והנה, גם כיום כשיש במערב זכות בחירה לכוווללם (אפילו לנשים, רחמנא ליצלן), נראה שהדמוקרטיות עדיין לא נפלו בגלל ניהול כושל. אבל חוקים פופוליסטיים הם דווקא אחד מהחוליים של המערכת הפוליטית העכשווית בישראל: עד 2002 הצעת חוק פרטית שחייבה את הממשלה בהוצאת כספים, הייתה נחשבת כהצעה רגילה. לאפשרות זו שעמדה בפני הח"כים היו שתי תוצאות: קודם כל, היא גרמה לח"כים להעלות הצעות חוק מרובות רק בשביל הפרסום, ואלה גרמו לעומס מיותר על הכנסת. מקצת מהצעות החוק האלה התקבלו, וגרמו לבעיה השניה: הממשלה התקשתה בניהול מדיניות אחראית לתקציב. מ- 2002 שונה החוק, כך שהצעה שכרוכה בעלות של למעלה מ- 5 מיליון ש"ח, חייבת לעבור בהסכמה של 50 ח"כים בכל שלוש הקריאות.
האם חברי הכנסת יותר אחראיים מאיתנו? אני ממש לא חושב ככה. הח"כים שלנו רודפי פרסום עד כדי חוסר אחריות: השטף האדיר בהצעות החוק ובהצעות אי אמון המיותרות מעידים על כך. יש דווקא היגיון, שדווקא האזרחים, שלא צריכים להבחר לכנסת הבאה, לא ישקיעו מזמנם כדי לחוקק חוקים פופוליסטיים.

טיעון 5 – אפטיה מעודף הצבעות
ע"פ טיעון זה, ההצבעות המרובות יכולות להביא לאפטיה בציבור, שיהיה מבולבל ומיואש מההצבעות הרבות. גם בטיעון הזה, אגב, השתמשו כנגד דמוקרטיה נציגותית במאה ה- 19. ובכל זאת, נראה שאחרי 100 שנות בחירה כללית לגברים באנגליה, ארה"ב ובשאר המערב, הציבור לא מיואש יותר מקודם. הדמוקרטיות האלה ממשיכות לתפקד, ונראה שאפילו טוב יותר, ובצורה דמוקרטית יותר מקודם, מבלי שאחוז ההצבעה ילך וירד.
אבל אתם יודעים איך זה, תמיד יש יוצאי דופן. מסתבר שיש מדינה מערבית אחת שבה דווקא אחוז ההשתתפות בבחירות הולך ויורד. ואתם כבר בטח מנחשים על איזו מדינה אני מדבר… (מי שלא יודע, מוזמן להסתכל כאן). ועכשיו כמובן נשאלת השאלה "למה?", ואני בטוח שגם כאן אני לא אחדש לאף אחד: יאוש מהמערכת הפוליטית, אמונה שהפוליטיקאים מפזרים הבטחות ריקות שהם לא מתכוונים לעמוד בהן, "כולם אותו דבר – אין הבדל בין ימין לשמאל", ועוד. האפטיה שהאזרחים מגלים לבחירות נובעת מהיאוש מהמערכת הפוליטית. דווקא דמוקרטיה ישירה, שבה ההצבעות יהיו להחלטות, ולא למפלגות, תוכל להעלות בהרבה את אחוז ההשתתפות.

טיעון 6 – עריצות הרוב
מתנגדי דמוקרטיה ישירה טוענים ששיטת המשטר הזאת גורמת לעריצות הרוב, שפשוט יכול להעביר כל חוק שירצה. אבל למרות שבדמוקרטיה נציגותית כל קבוצה בעם זוכה לייצוג בפרלמנט ע"פ הגודל היחסי שלה, בצורה מסתורית בשיטה הזאת אין סכנה לעריצות של הרוב. זה כמובן כי בפרלמנט, בניגוד לאספסוף שבוחר אותו, יש דיונים מעמיקים ומלומדים על כל חוק, והמיעוט יכול לשמור על זכויותיו בגלל עסקאות חבילה ("עסקת חבילה" – מונח שמתאר סחטנות פוליטית ודילים מפוקפקים כאשר רוצים לצייר אותם בצורה חיובית. לדוגמה: מאתה אמור "אולמרט וטלנסקי הגיעו להסדר על עסקת חבילה משותפת.").

אולי, בעצם, כדאי לעבור בכלל למשטר רודני, ואז נהיה בטוחים לחלוטין מהסכנה הנוראית של עריצות הרוב? ובמחשבה שניה, אין צורך בזה. ישראל סובלת כבר שנים מעריצות של המיעוט, כפי שניתן לראות בשורות הצבא. כל עוד השיטה הפוליטית הנוכחית תמשיך, אנחנו בטוחים לחלוטין מקיום עריצות של הרוב.

ועכשיו קצת יותר ברצינות. עריצות של הרוב היא סכנה בכל דמוקרטיה, ובדיוק לשם כך קיים עיקרון שלטון החוק, שמאפשר לבתי המשפט לפסול חוקים גזעניים. עקרון זה תקף גם לדמוקרטיה ישירה. הציבור, כמו הפרלמנט, יכול לחוקק חוקים גזעניים, אבל בידי המיעוט שמורה הזכות לפנות לבית המשפט כדי שיגן עליו. אגב, זה הזמן להזכיר את שיטת בחירת השופטים ע"י הציבור שנהוגה בכמה ממדינות ארה"ב. נראה כי גם במדינות אלה, שבהם לציבור יש השפעה עצומה על השופטים, זכויות המיעוט נשמרות. נראה כי שיוויון נשמר בראש ובראשונה ע"י חינוך, ורק אח"כ ע"י החוק.

ולבסוף, הפתעה קטנה לגבי דמוקרטיה ישירה: דווקא הכלי הזה יכול להיות שימושי מאוד למיעוטים. יכולתי כמובן להביא את הדוגמה של שווייץ שמפוצלת מבחינה אתנית כמעט כמו ישראל. שם, הדמוקרטיה הישירה דווקא שימשה את המיעוט הקתולי להגן על עצמו ממהפכה ליברלית וריכוזית שהוא לא רצה בה. יכולתי להביא את הדוגמה הזאת, אבל אני לא אביא אותה, כיוון שישראלים יפתרו אותה בנפנוף יד, ש"שווייץ זה שווייץ וישראל זה ישראל" (במילים אחרות: נורא כיף לשחות בביוב בחרא של עצמינו, ואין שום סיבה שנעשה משהו כדי לשפר את מצבינו). במקום זה, אני פשוט אביא דוגמה מישראל: הכפרים הבדואים הלא מוכרים. דווקא המיעוט הערבי יכול לעשות שימוש מאוד יעיל בדמוקרטיה ישירה. רוב האנשים בארץ לא מתנגדים להקמה של יישובים בדואים חדשים. הבעיה היא, שגם לא ממש אכפת להם מזה. לכן, עד שלא יהיה שכר פוליטי על העבודה הקשה ששר יצטרך להשקיע בפתרון הבעיה הסבוכה הזאת, הפתרון ידשדש ויתעכב. בעזרת דמוקרטיה ישירה, הציבור הבדואי יוכל להעלות את הנושא להכרעה של העם, תוך שהוא מביא כפתרון רעיון משלו (שכמובן לא יהיה מקובל, ויגרור הצעות נגדיות ודיון, ולבסוף, גם פיתרון).

טיעון 7 – מחיר כלכלי גבוה ליישום
התשובה לטיעון הזה קצת מסובכת. קודם כל, במקום להסתתר מאחורי "יקר מידי", צריך לעשות איזושהי הערכה ראשונית לעלות של דמוקרטיה ישירה. את השיטה הראשונה שהצענו, ניתן לישם, בהערכה ראשונית, ב- 400 מיליון ש"ח בשנה. השיטה השניה תצטרך כנראה תקציב גדול יותר להקמת המערכת הממוחשבת, אבל לאחר מכן תקציב קטן יותר בתחזוקה.
400 מיליון ש"ח בשנה, האם זה הרבה כסף או מעט? תקציב המדינה לשנת 2008 הוא כמעט 400 מיליארד ש"ח, כך שהעלות של יישום דמוקרטיה ישירה היא בערך 0.1% מתקציב המדינה. האם המדינה יכולה להתמודד עם העלות הזאת? התשובה היא שכן. 400 מיליון שקל הם לא סכום קטן בשביל המדינה, אבל גם לא סכום שיביא את המדינה לפשיטת רגל. בכלל, האם לא היינו משקיעים 400 מיליון שקל בטיפול יעיל בשחיתות בכנסת, טיפול במשקי המים והחשמל, הקמה של ועדת חקירה פרלמנטרית למלחמת לבנון השניה ועוד? 400 מיליון שקל לא יעצרו רפורמה כל כך גדולה במדינה (כל רפורמה בשלטון – דמוקרטיה ישירה, או רפורמה אחרת).

מה שחשוב לי להדגיש בפיסקה הקודמת הוא, שניתן למצוא את הכסף לקיום דמוקרטיה ישירה, מבלי שהמדינה תפשוט רגל. אתם חושבים שהדבר יפגע בשירותים שהמדינה תוכל לספק? אני לא אתווכח איתכם על זה (בשלב הזה). הטיעון האמיתי שדמוקרטיה ישירה היא לא כל כך יקרה, הוא אחר לגמרי. גם קיום של דמוקרטיה נציגותית עולה המון כסף: תקציב לכל חברי הפרלמנט ולשרים, אבטחה לאישים, משכורות ותקציבים למערכת המשפט ותשלומים לאלפי פקידים מסוגים שונים. כל רודן מתחיל שהיה נדרש לחוות את דעתו, היה אומר שהשיטה היא בזבוז של כסף. הנה, יגיד קדאפי, לוב, והעולם הערבי בכלל, מצליחים לתפקד מצויין מבלי להוציא מיליארדים רק על קיום הממשלה. עדיף שהכסף הזה ילך לתושבים עצמם (וכראיה, תראו איך סוריה פורחת ולוב מלבלבת…). אבל האמת היא הרבה יותר מורכבת. נכון שקיום המערכת עולה הרבה כסף, אבל איכשהו, היא מאפשרת לקיים חברה הרבה יותר עשירה. כך יוצא, שדווקא המדינות שמשקיעות יותר כסף בהשתתפות של העם בשלטון, הן דווקא המדינות היותר עשירות. ואם לתרגם את המשפט הזה למציאות הישראלית: נכון שיישום של דמוקרטיה ישירה יעלה יותר, אך הכסף שיתקבל מניהול טוב יותר של המדינה ומהירידה בשחיתות יעלה על ההוצאות.

סיכום
כפי שכתבתי בהקדמה, אני מאמין שההתנגדות לדמוקרטיה ישירה נובעת ממניעים רגשיים, ולא ממניעים רציונליים. בטיעונים שהזכרתי בפוסט הזה השתמשו, כאמור, בעת החדשה במאבק כנגד הרחבת הדמוקרטיה. כפי שאנחנו יודעים היום, אין להם שום בסיס. במבט לאחור הם נראים כשמרנות גרידא. מלבד זאת, בפוסט הראיתי שדווקא הפוליטיקה הישראלית העכשווית יוצרת את המגרעות שמיוחסות לדמוקרטיה ישירה.

האם דמוקרטיה ישירה תוכל באמת להעלות את ישראל על פסים נורמליים? ג'ורג' ברנרד שואו אמר שדמוקרטיה היא בסה"כ דרך לדאוג שהעם יקבל את השלטון שמגיע לו ("Democracy is a system ensuring that the people are governed no better than they deserve."). שיטת שילטון מושלמת תדאג, שלא משנה עד כמה העם יהיה שקרן, רמאי, חסר אחריות, עצלן וטיפש – המשאבים עדיין יתחלקו בצורה נאותה, לא תיהיה שחיתות, הצדק תמיד יעשה והמערכות האזרחיות יתפקדו. הצרה היא, שאין כזאת צורת שלטון. מתוך המבחר שיש כרגע, אנחנו נאלצים לבחור בין שיטות שלטון שבהן לא משנה עד כמה מוכשרים האזרחים, המדינה תמיד תתנהל לא טוב (דיקטטורה), ובין שלטון שיאפשר לנהל את המדינה הכי טוב שהאזרחים מסוגלים. דמוקרטיה ישירה היא פשוט עוד שלב בהתפתחות הטבעית של דמוקרטיה, והיא פשוט מאפשרת לעם עוד יותר שליטה במדינה מאשר דמוקרטיה נציגותית. היא בהחלט לא תעודת ביטוח כנגד אסונות מדיניים, והיא לא נעדרת מפגמים. בדיוק כשם שדברים יכולים להשתבש בדמוקרטיה נציגותית (ראו ערך "ישראל"), כך גם דברים יכולים להשתבש בדמוקרטיה ישירה. השאלה היא, האם דמוקרטיה ישירה תוכל לפתור אפילו רק חלק מהבעיות של ישראל. אני חושב שכן. ההתעוררות הפוליטית שיש במדינה מעידה שלציבור עדיין אכפת ממה שקורה כאן. הוא פשוט צריך דרך אחרת להשפיע.