להצביע או לא להצביע, זו השאלה

הנה זה מגיע. אורי העלה את הטיעון כי חייבים להצביע בבחירות. ברורים לי כל
הטיעונים בעד אבל מה בדבר הטיעונים נגד? מה בדבר האיזון בין הטיעונים בעד לבין
הטיעונים נגד והאם לאחר מלאכת האיזון ה"בעד" עדין מנצח?
קלפי ?!?

גילוי נאות: דעתי כרגע היא שהנגד מנצח ואני שוקל שלא להצביע (בפעם הראשונה אגב).
אני מודה שהקרב בראשי צמוד.

– האם הצבעה בבחירות היא לא חיזוק השיטה הקיימת?
– האם היא לא תחזק את הפוליטיקאים בעמדתם כי הם מייצגים את דעת הציבור?
– האם אנחנו לא נותנים גושפנקא למדיניות שאנו לא רוצים בה גם אם אנחנו מצביעים
לאופוזיציה?
– האם בכלל אפשר לבטוח במישהוא שיקיים את הבטחות הבחירות ואם לא אז מה הרעיון
בלהצביע?
– אולי כדאי להצביע ולשים פתק לבן? האם זו מחאה אמיתית או סתם בזבוז זמן?

אני אתן את הנימוק הכי חזק שלי בעד ואת הנימוק הכי חזק שלי נגד:
בעד: יש קשר, גם הוא רופף מאוד, בין מה שמבטיחים הפוליטיקאים לבין מה שהם עושים
ולא לנצל את הקשר הרופף הזה כשזה כל מה שיש לך זו איוולת.
נגד: מחזקים את השיטה הקיימת ולא מביעים מחאה. לטווח ארוך זה מעכב שינויים.

כאנשי דמוקרטיה ישירה נראה לי שאנחנו צריכים לראות לטווח רחוק יותר ולכן,
אפריורי, אצפה שבקבוצה הזו הטיעון השני יתחזק אם כי לא ברור לי שהוא יגבר על
הראשון.

אשמח לשמוע את דעתכם…
מרק

מודעות פרסומת

עיר לכולנו – דמוקרטיה השתתפותית בהתהוות

כתב: טל ירון
אחד הדברים החמים ביותר כיום בדמוקרטיה ישירה, היא התנועה התלאביבית "עיר לכולנו" (קישור). עיר לכולנו הצליחה להיבחר, במידה רבה בגלל פעילות התנדבותית רבה של תושבים ובלוגרים, שפעלו שעות רבות עבור התנועה באינטרנט וברחובות. זאת הסיעה שקיבלה הכי הרבה קולות בבחירות 2008 בתלאביב. מיד לאחר הבחירות היתה קריאה להמשיך את ההשתתפות של התושבים בפעילות של התנועה. המסר של דמוקרטיה השתתפותית או דמוקרטיה ישירה, אכן חילחל היטב בכל רכיבי התנועה, וכיום פועל פורום דמוקרטיה של התנועה להתוות כלים ומנגנונים דמוקרטיים לתנועה, שיאפשרו לתושבים רבים ככל הניתן לקחת חלק בפעילות הפוליטית בעיר ולהשפיע.

כיום התנועה בנויה מכמה חלקים, שביחד אמורים לייצר את המנגנון הדמוקרטי.

הפורומים וועדת התיאום
פעילי השטח של התנועה, ומנגנוניה מבוססים על אלמנטים ציבוריים, שנקראים פורומים. הפורומים מחולקים לפורמים אזוריים ופורומים נושאיים. הפורמים האזוריים הם פורומים שבהם משתתפים תושבי השכונות והאזורים השונים בתלאביב. לכל אזור יש פורום, וכל אזור שולח שני נציגים/ות לוועדת התיאום. פורומים נושאיים הם פורומים שמרכזים נושא, והחברים בו יכולים לבוא מכל קצוות העיר. דוגמא לתחומים של הפורומים השונים יכולים להיות פורום העוסק בסביבה, פורום תחבורה, פורום להט"ב, פורום דמוקרטיה וכיוב'. גם הפורומים הנושאיים שולחים שני נציגים לוועדת התיאום. וועדת התיאום, היא וועדה שאמורה להתכנס כל פרק זמן קצר (כנראה בסביבות אחת לחודש), ולתאם בין הפורומים השונים. לכל נציג יש יכולת השפעה מסויימת על וועדת התיאום. כרגע יש דיון האם צריך לכל פורום, ללא קשר לגודלו, לתת יצוג של שני חברים, או שכל פורום יקבל ייצוג בהתאם למספר חבריו.

ir-lekolano29122008-01.gif

הטענות בעד יצוג של שני נציגים לכל פורום, מתבססות על  הטענה שיש פורומים שחשוב שתהיה להם השפעה גדולה, על אף שמספר חבריהם קטן. טענה אחרת היא שאם פורום יקבל ייצוג על פי מספר החברים בו, יהיו פורומים שינסו לגייס חברים פיקטיביים, כדי לזכות בהשפעה גדולה יותר.

האסיפה הכללית
המנגנון שפוסק אחרון, וקובע את המדיניות הכללית של התנועה אינה הוועדה המתאמת, אלא האספה הכללית. האסיפה הכללית אמורה להתכנס אחת לשלושה חודשים (פרק זמן לא סופי), או לאחר קריאה מיוחדת של חברי התנועה או ראשות התנועה. באסיפה הכללית חברים כלל חברי התנועה, ולכל חבר יש קול אחד.לאסיפה הכללית עולות החלטות עקרוניות שעלו מתוך וועדת התיאום. היא הגוף הריבון.

גם לגבי מרכיבי האסיפה הכללית ישנה מחלוקת עקרונית. ישנם הטוענים כי ציבור רחב ככל האפשר צריך להיות חבר באסיפה הכללית. בכך למעשה נוצר מנגנון שמאפשר לתושבים להשפיע בצורה ישירה על התנהלות הסיעה והמועצה. תהליך זה נקרא דמוקרטיה ישירה (קישור). זרם אחר טוען כי רק חברים המשתתפים בפעילות סדירה בתנועה, יכולים להיות חברים באסיפה הכללית. סוג כזה של דמוקרטיה נקרא דמוקרטיה השתתפותית. יש כאן כמה סיבות  שבגללן יש המציעים לבחור בדמוקרטיה השתתפותית. סיבה אחת היא שבהעדר קריטריון של פעילות, יכולות סיעות אחרות, או בעלי כוח, להשתלט על תנועת עיר לכולנו. כמו כן יש כאן רצון לחנך את התושבים להשתתפות פוליטית פעילה. סיבה נוספת היא הצורך של מקבלי ההחלטות (קרי, חברי האסיפה להיות מעורבים במידה מסוימת בפעילות כדי לקבל החלטות. המציעים דמוקרטיה ישירה, טוענים שעל ידי שיתוף ציבור רחב, ניתן יהיה לחשוף תושבים רבים לתהליך הדמוקרטי, ובכך להגדיל את השפעתה של עיר לכולנו. סיבה נוספת להתנגדות לדמוקרטיה ישירה, והעדפת דמוקרטיה השתתפותית, היא הצורך לשמור על צביון ירוק סוציאליסטי, אליו חותרת תנועת עיר לכולנו. שיתוף כלל התושבים, לדעתם של התומכים בטענה הזאת יקעקע את הצביון הירוקסוציאלי. כרגע, נראה שהדעות בעיר לכולנו נוטות לכיוון דמוקרטיה השתתפותית.

הסיעה המורחבת

בעיר לכולנו יש עוד אלמנט שלטוני, והוא הסיעה המורחבת. הסיעה המורחבת מונה 22 חברים שנבחרו על ידי האסיפה הכללית, לפני הבחירות. אל הסיעה המורחבת מצטרפים עוד חמישה נציגים מוועדת התיאום. תפקיד הסיעה המורחבת היא לסייע לחברי הסיעה לייצג את עיר לכולנו בעירייה. באופן עקרוני הסיעה המורחבת כפופה לאסיפה הכללית, ולוועדת התיאום. אלא שבפועל, אנשי הסיעה המורחבת, הם אנשי המרכז הפוליטי. עצם היותם קבוצה קטנה יחסית, ומוכרת כמנהיגות לגיטמית, מאפשרת לאנשי הסיעה מורחבת לפעול גם ללא התייעצות עם אנשי וועדת התיאום ו/או האסיפה הכללית.

ir-lekolano29122008-02.gif
לסיעה המורחבת יש את הפוטנציאל, להפוך למרכז הפוליטי של התנועה, ולגוף הדומיננטי. אם עיר לכלונו תיכנס לקואליציה, יכול גם הכוח הנובע משהות בעירייה, לסנוור את עיני חברי הסיעה, ולגרום להם להתנתק לאט לאט ממקורות הסמכות הרחבה של חברי התנועה.

כדי למנוע את ההתנתקות הזאת, הוצעו מספר הצעות. האחת היא להכניס את חברי הסיעה המורחבת, כולל אנשי הסיעה עצמה, לתוך וועדת התיאום, ובכך ליצור אינטראקציה חזקה יותר בין הציבור הרחב לחברי הסיעה. פתרון כזה יכול להיות פתרון דומה לשיטות הממשל הבריטי והאמריקאי, בהן יש שני בתים, וכל בית מאזן את הבית השני. אנשי וועדת התיאום ואנשי הסיעה המורחב יצטרכו לפעול ביחד, כדי לקבל החלטות שותפות (החלטות עקרוניות וגדולות מתקבלות באסיפה הכללית). אפשרות אחרת היא לנסות לאכוף על הסיעה המורחבת הענות לתקנונים שיגבילו את כוחם. לדעתי פתרון זה לא ישא פרי, כיוון שבטווח הרחוק, ככל שהסיעה המורחבת תצבור כוח סמכות, כך הם גם יוכלו לשנות את התקנונים לטובת הדומיננטיות של הסיעה המורחבת.

אפשרות נוספת שאני מציע, היא לראות כיצד ניתן להפוך את המרכז ההשתתפותי (קרי וועדת התיאום והפורומים) לכלי ציבורי רחב, משפיע ובעל כוח פוליטי ממשי. אני מאמין שהפיכתה של עיר לכולנו לבעלת כוח ציבורי אמיתי, היא המפתח גם להפוך את התנועה למרכז פוליטידמוקרטי חזק ומבוסס. כאשר הציבור אומר את דברו, המיעוט נענה לו. זאת מהות הדמוקרטיה וזאת תמציתה.

הערה,

ישנם כאלו שביקרו את הדרך בה אני מציג את משחקי הכוחות בין הגופים השונים. המבקרים שאלו, "האם לא ניתן לסמוך על טוב ליבו של האדם?". אני אומר שאכן ניתן לסמוך, אך רק לאחר שלא שמנו לו מכשול, ודאגנו לסלק פחי יקוש מדרכו. לעיתים, בני אדם טובים, הרוצים בטובת שאר החברים, מתפתים להשתמש בכוח שלהם, כדי להגביר את כוחם וכדי להשתלט על הארגון. סופה של התנהגות זאת, שתחילתה בכוונות טובות, היא אובדן האחיזה של הציבור בארגון, והפיכתו לארגון היררכי, שאינו משרת את מטרות הציבור, אלא מטרות האוליגרכיה השלטת.

משחקי כוחות – סקירה היסטורית – הקדמה

נכתב על ידי טל ירון
המונח הנכון לדמוקרטיה ישירה הוא דמוקרטיה, כלומר שלטון העם. המשטר שבו אנו נמצאים כיום אינו דמוקרטיה, כפי שרובנו חושבים. לנו אין שליטה באמת על המדינה, ולכן איננו חיים בדמוקרטיה. אנו מקבלים זכות מידי כמה שנים לבחור את הראשות המחוקקת (כנסת) ובצורה עקיפה את ההרכב של הרשות המבצעת (ממשלה). מעבר לכך מידת ההשפעה שלנו על השילטון נמוכה מאד. המונח הנכון יותר לצורת הממשל בה אנו נמצאים הוטבע על ידי ז'אן ז'אק רוסו והוא נקרא "אוליגרכיה נבחרת". כלומר, יש לנו זכות לבחור מידי כמה שנים מי יהיו האנשים שימשלו בנו. למעשה, מי שקצת מכיר את השלטון, יודע שאנו לא באמת בוחרים את האוליגרכיה. קיימות אוליגרכיות אחרות שמפרנסות ומריצות את האוליגרכיות הנבחרות. לנו רק נשאר לבחור את האוליגרכיות שעברו את הכשרתן של האוליגרכיות הקבועות. זה קצת דומה לדרך בה שולטים בילדים. מציעים להם לבחור בין שתי חלופות, שההורים מעוניינים שיבחרו בהן, או במידת מה דומה לדמוקרטיה באירן.

האוליגרכיות הקבועות כיום , מורכבות מבעלי הון, בעלי כוח פוליטי כזה או אחר (ההסתדרות לדוגמא), בעליofer-einy.jpg אמצעי תקשורת (שלרוב נמנים גם על בעלי ההון) ותתאוליגרכיות של אנשי אקדמיה, משטרה, משפט ותקשורת. הן ממליכות בישראל מלכים ומפילות מלכים, כל אחת מהן, על פי כוחה ויכולת השפעתה.

משחקי הכוח שבאמצעותם שולטות האוליגרכיות במדינה, הם רבים ומגוונים. משחקי הכוח אינם מסתכמים רק בכסף, אלא נפרשים על תחומים נרחבים כמו יצירת תודעה ציבורית לגבי האוליגרכים הנבחרים, חשיפת שחיתות כדי להפיל דמות אחת והגנה מחשיפת שחיתות כדי להגן או "לשמור כאתרוג" דמות אחרת. אלו משחקי כוח מורכבים שמשפיעים על חיינו.

יש כאלו מתוך האוליגרכים הקבועים, שמאמינים שבאמצעות משחקי הכוח הללו הם "שומרים על הדמוקרטיה", אך למעשה כל מוסד שלטוני שמרכז בתוכו כוח רב, ללא בקרה ציבורית עובר השחתה, במוקדם ובמאוחר. האוליגרכיות הקבועות הללו, אינן ניתנות לפיקוח ציבורי, ולא יכולות להיות מוחלפות בידי הציבור. במוקדם או במאוחר הכוח הרב שיש בידהן, ומלחמות הכוחות הפנימיות הקיימיות בינהן, יגרמו להן להפוך למושחתות ומסואבות.

עד כמה חמורה השפעתן ניתן להבין כאשר לומדים כיצד הן ממנות את האוליגרכיות הנבחרות. כדי להיבחר לכנסת כיום, נדרשים כמעט כל המתמודדים לגייס סכומי כסף גדולים מאד. רוב המפלגות וחברי הכנסת אינם יכולים לממן בעצמם את הבחירות, ולכן עיקר הסיוע מגיע מבעלי הון וקבלני קולות (שתי קבוצות אוליגרכיה שונות). והמשמעות היא שנערכת ברירה מלאכותית לאלו שמוכנים לקבל כסף מבעלי כוח והון. סביר להניח, שלבסוף ירכזו בידהן עוצמה פוליטית רבה, ש שהדבר אמור בעיקר במפלגות הגדולות של המרכזנחוצה לאלויגרכיות הקבועות. חברי כנסת איכותיים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה, יתקשו מאד להיכנס לכנסת. אותם חברי כנסת שקיבלו סיוע מהאוליגרכיות הקבועות, יאלצו להיות "קשובים" יותר ללוביסטים של אותם בעלי כוח, ולכן ישמשו בידי בעלי הכוח, ככלי לעיצוב חוקי מדינת ישראל והחלטות מדינת ישראל, בהתאם לרצונם של בעלי הכוח.

לא כול חברי הכנסת הם כאלו, ולא כל בעלי הכוח משתמשים בכוח שלהם בצורה לא מוסרית כזאת. אבל אלו הם חוקי המשחק, ויש להניח שהם אפילו נחשבים חלק לגיטמי ממשחקי הכוח של האנשים שבאים בסוד העניין.

שלטון הפועל על בסיס אוליגרכיה קבועה, הינו שילטון מושחת. מדד דירוג השחיתות העולמי מדרג את ישראל בציון 6.0 קצת מעל שכנותינו במזרח התיכון, והרחק מאחורי המדינות הדמוקרטיות באירופה המערבית, קנדה וארצות הברית. מי שניחן בראיה היסטורית, יודע כי לשחיתות יש גם קשר ישיר לחולשת השלטון. ככל ששלטון מושחת יותר, כך נחלשת אחיזתו בציבור ובצבא וכך המערכות החיוניות לתיפקודו הולכות ונפגעות. ישראל נמצאת היום במקום לא טוב. אויבינו הולכים ומתחזקים, ואנו במקום להתחזק, נדמים רק כנסוגים. האמון בצבא, במערכת המשפט ובשלטון יורד לשפל חסר תקדים.

יש הרואים בשלטון האוליגרכיות סוג של "חוק טבע" שאינו ניתן לשינוי. אבל אני מציע שאם נבחן את משחקי הכוחות בין בין קבוצות כוח שונות לאורך ההיסטוריה, נלמד גם איך לשנות את מאזן הכוחות לטובת הציבור. ההיסטוריה מלאה במשחקי כוחות שהובילו לשיפור השליטה של העם. כל שעלינו לעשות, הוא ללמוד מההיסטוריה, וללמד את עצמנו כיצד להניע את מאזן הכוחות, כך שיעמוד לטובת הציבור. כאשר מאזן הכוח יעבור לציבור, הציבור הוא גם זה שישלוט.
אם חפצי חיים אנו, אנו צריכים ללמוד כיצד לתקן את המצב, כיצד ליצור כאן שלטון מתוקן. שלטון כזה צריך להיות שילטון בו לציבור רחב יש יכולת בקרה יעילה ויכולת לניקוי עשבים שוטים. קיימות מספר חלופות ליצירת שלטון יעיל ולא מושחת. האחת היא לאפשר לעם לשלוט היטב בנציגיו, ולהחליפם במידת הצורך, כמו בשוויץ ובחלק ממדינות ארצות הברית (בז'רגון של התנועה לדמוקרטיה ישירה, זה נקרא דמוקרטיה מעורבת). השיטה השנייה היא שהעם ייצג את עצמו בצורה ישירה (דמוקרטיה ישירה). שלטון טוב, הוא שלטון בו הכוח מבוזר בצורה יעילה. בו האינטרסים של אלו הפועלים בשם הציבור, זהים לאינטרסים של הציבור עצמו. זהו שלטון בו קיימת דמוקרטיה מלאה וטובה.
בפרקים הבאים, אנסה לבחון כיצד משחקי כוחות שונים לאורך ההיסטוריה הביאו להחלשה או שיפור באחיזתו של הציבור בשלטון. אני מאמין שעל ידי לימוד ההיסטוריה, נלמד גם לשלוט טוב יותר בעתידנו, בע”ה.

על משחקי כוח בין קבוצות – משך הכהונה

כתב: טל ירון
בסדרת פוסטים, אני מבקש לבחון את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות בדמוקרטיה. אני מאמין שאם נבין את משחקי הכוחות, נבין גם איך ליצור מערכות שלטון דמוקרטיות יותר שייצגו טוב יותר את רצון הציבור. בכוונה תחילה אינני מגביל את עצמי למודלים של דמוקרטיה ישירה, אלה בוחן גם מערכות שונות של דמוקרטיית נציגים. זאת כדי ללמוד על ההבדלים בין השיטות והשפעתן על יציגות רצון הציבור.

בפוסט הנוכחי אני מבקש להציע כללים שעל פיהם משך הכהונה משפיע על יצוג הרצון של הבחורים. נתחיל עם מודל פשוט של דמוקרטיית נציגים אזורית, כפי שנהוג בארצות הברית ובארגוני העובדים הסקנדינביים.

repres03-12-2008.gif

במודלים הללו, כל קבוצה אזורית שולחת נציג או נציגים לאספת הנציגים. תפקיד הנציגים הוא לייצג את רצונותיהם של כלל חברי הקבוצות הבסיסיות. יש מספר אלמנטים, שלהערכתי יקבעו מה תהיה מידת ההשפעה של חברי הקבוצה, שנמצאים בקבוצות הבסיס, על התנהלות אסיפת הנציגים.

 

משכי הזמן בהם מכהנים הנציגים.

ככלל, ככול שקבוצה נמצאת יותר זמן ביחד, כך היא לומדת לעבוד כקבוצה, וכך בעלי יכולות פוליטיות לומדים לבסס את השליטה שלהם בקבוצה. אם ניקח ציר זמן שיתאר את משך הכהונה של נציג, נניח שככל שמשך הזמן יהיה קצר יותר, כך תפגע יכולת הקבוצה לעבוד במתואם, ולכן יפגע תפקודה. וככל שנאריך את משך הקדנציה, כך יגדלו יכולותיה של הקבוצה לפעול ביעילות ביחד. יחד עם זאת, מרגע שנעבור רף מיסויים, תתחיל הנטיה הטבעית של קבוצה להעדיף אינטרסיים אישיים ופנים-קבוצתיים. אנשים פוליטיים מוכשרים יוכלו לנהל את הקבוצה כך שתספק את צרכיהם האישיים. קבוצת הנציגים תוכל ליצור שינוי במערכי הכוחות או בחקים, כך שלדוגמא, חוזק קבוצת הנציגים תגבר. לדוגמא, הקבוצה תחוקק חוק המונע מחברי קבוצות הבסיס להדיח את הנציגים שלהם, או שהם יכולים להשתמש במשאבים שלהם כדי לחנך את אנשי הקבוצות להיות פחות ביקורתיים כלפי הנציגים. כתוצאה מכך קבוצת הנציגים תתחזק, ותהיה נוחה יותר להשחתה, והיא תייצג פחות את רצון אנשי קבוצות הבסיס.

term-time03-12-2008.gif

 

 

 

 

 

זמן כהונה של שנה מקובל בכוח לעובדים, וכנראה בארגונים הסקנדינביים. זמן כהונה של שנתיים מקובל בבית הנבחרים של ארצות הברית. ארבע שנים בכנסת ישראל, שש שנים בסנאט בארצות הברית. שמונה שנים הוא זמן הכהונה במועצת החכמים באיראן. בד"כ לא קיימים משכי כהונה קצרים משנה אחת, כיוון שאז הכהונה אינה יעילה.

יחד עם זאת, משך הכהונה והיכולת של הנציג להמשיך לייצג את רצון בוחריו, תלוי בגורמים רבים נוספים. בגלל הבעיה של משך כהונה ארוך מידי, נהוג במקומות רבים להגביל את סך משך כל הכהונות המצטברות לשתי קדנציות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להיבחר יותר משתי קדנציות. במועצות עירוניות בישראל אין מגבלה על כמות הקדנציות, אבל נדיר מאד לראות ראש עיר הפועל יותר מאשר שתי קדנציות. להערכתי זה נובע מכך, שהבוחרים מתחילים להרגיש שראש המועצה, אינו משרת את בוחריו. באחד הישובים בשומרון היה מקרה בו ראש מועצה נבחר לקדנציה שלישית, ולמיטב ידעתי הודח ממנה במהלכה, בגלל בעיות חוסר תקינות בהתנהלות ציבורית. ברוסיה, פוטין למעשה מכהן קדנציה שלישית, ולכן השליטה שלו במדינה היא כל כך חזקה, שרוסיה כיום, בפועל כמעט ואינה דמוקרטית.

 ישנם עוד אלמנטים המשפיעים על משך הכהונה. לדוגמה, ככל שקבוצת הבסיס יותר גדולות ופחות הומוגנית, כך נדרשים המועמדים לתפקיד הנציג להשקיע יותר משאבים בפרסום. כתוצאה מכך יש גבול תחתון לאורך הכהונה, שמתחת לו, לא יהיה כדאי למתמודדים לנסות להתמודד. אם נציגים של מדינה גדולה בארצות הברית, היו נאלצים להתמודד כל חצי שנה, היתה ההשקעה הכספית יקרה מידי עבור רוב המוסדות הפיננסים.

גם זמן כהונה של שנתיים, בבית הנבחרים, נחשב כזמן קצר מאד. כיוון שהנציגים נדרשים לבזבז חלק גדול מזמנם בגיוס תרומות ובמסעות בחירות.

יחד עם זאת, ככל שהקבוצות היסוד קטנות, וההכרות האינטימית בין הציבור לנציגיו עולה, כך נדרשים פחות משאבים לשכנוע. במצב של קבוצות בסיס קטנות, לא נידרש כמעט מסע פירסום, והבחורים מכירים את נציגהם היטב. כתוצאה מכך ניתן להוריד את משך הכהונה, מבלי שהמעומדים יאלצו לעסוק בבחירות.

ישנה כמובן בעיה להקטין את גודל קבוצות הבסיס, כיוון שאז הן יצרו הרבה יותר נציגים. לכן בהמשך, אנסה לעסוק בדרכים שבהם ניתן להגדיל את קבוצות היסוד, מבלי לפגוע בהכרות האינטימית. בכך ניתן יהיה לקצר את משך הכהונה, לזמן האופטימלי של שנה, מבלי להפוך את תהליך הבחירה ליקר.

לסיכום

משך כהונה קצר הופך את הנציג למחוייב  יותר לרצון הבוחרים, אך הוא מקטין את יכולת התיפקוד של הקבוצה הנציגית לפעול. הגדלת משך הכהונה תיגרום לנציגים להיות פחות קשובים לרצון בוחריהם, ותהפוך את קבוצת הנציגים ליותר אוטונומית ויעילה כקבוצה. יחד עם זאת, ככל שקבוצת הנציגים תשהה ביחד זמן רב יותרכך תגדל הדבקות הפנים קבוצתית,תגדל היכולת של קבוצת הנציגים לשלוט בבוחרים, וייצוג רצון הבוחרים ילך ויחלש. לכן יש צורך למצוא משך זמן אופטימלי למשרה, שבו קבוצת הנציגים תתפקד ורצון הבוחרים ייוצג בצורה אופטימלית.

נ.ב.

אם אתם צריכים תזכורת מדוע חשוב שאנחנו נשלוט בנציגים ולא להיפך הנה הפניה ממולצת לפוסט של הני זובידה