שקיפות באקדמיה

 [נכתב ע"י ד"ר אוֹרי אמיתי]

לאחרונה היו לי הכבוד והעונג לפגוש את פרופ' ישׂראל דוד, מרצה וחוקר במחלקה להנדסת תעשׂיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופ' דוד הוא פעיל ותיק למען שקיפות במערכות ציבוריות בכלל, ובאקדמיה בפרט. המסמך המצורף למטה הוא תצהיר שהגיש לבית המשפט העליון, בדיון שנערך באחד הנושׂאים הרגישים בעולם האקדמי: שקיפותם (או, ליתר דיוק – אי-שקיפותם) של הליכי הקידום האקדמי. הדברים מדברים בעד עצמם.

[לארכיון של פרופ' דוד בענייני שקיפות]

***

1. תצהיר זה ניתן לשם הגשה לבית המשפט העליון בתיק 7793/05 לתמיכה בעמדתי כי יש להנהיג שקיפות בכל הקשור לפרוטוקולים של ועדות מינויים במוסדות האקדמיים.

2.   אני משמש כאיש סגל בכיר של המחלקה להנדסת-תעשיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וזאת החל מאוקטובר 1991 באופן רצוף. מאז אוקטובר 2005 בדרגת פרופסור-חבר. לפני שנים אלו, מאז אוקטובר 1986, הייתי איש סגל אקדמי זוטר בביה"ס למתמטיקה באונ' תל-אביב, וכבתר-דוקטורנט במחלקה למתמטיקה ומדעי-המחשב באונ' בן גוריון.

3.  במשך השנים הרציתי וחקרתי גם באוניברסיטאות שונות בארה"ב, באירופה ובניו-זילנד. שימשתי כפרופ'-אורח בביה"ס למוסמכים של הצי האמריקאי במונטריי, קליפורניה, וכן באוניברסיטת בוסטון.

4. ככל איש אקדמיה אופייני אף אני מתבקש להגיש חוות-דעת מקצועיות על עמיתים ועל עבודתם. חוות-הדעת הללו הן לעיתים לגבי קידום מקצועי ומתן קביעות לאנשים עצמם, ותכופות לגבי מאמרים מדעיים המוגשים לפרסום בבמות המקצועיות. פרסומים אלה מהווים את המדד העיקרי לקידום מחבריהם, ותהליך ההערכה לגביהם גם הוא חסוי באקדמיה, לפחות בפני מחברי המאמרים.

כל ימי באקדמיה נהגתי לציין שאני מוותר על חיסיוני כמעריך, אף אם הדו"חות שלי היו ביקורתיים והמלצותי לפרסום שליליות. דו"חות כאלה, כשהם מנומקים היטב וכתובים בשפה מכובדת, לא יביאו, בדרך הכלל, ל"נקמנות", למרות שהמוערך יתאכזב תמיד, כתגובה ראשונית.

ברור שהשקיפות, גם בהקשר זה, מעלה את איכות הדו"חות והתהליך כולו. המעריך אינו יכול עוד "לקטול" כלאחר יד או להשמיץ בעלמא, וגם ביקורתו חשופה לביקורת, כיאות.

גם מכתבי המלצה למיניהם אני מסיר מן החיסיון, ובמקרים רבים אני שולח העתק לבעל הדבר. מכתבי ההמלצה שלי כוללים בדרך כלל התייחסות לנקודות תורפה שכן הדבר הוא בסופו של דבר לטובת העניין.  לעתים קרובות הדבר הוא לטובת המועמד עצמו, שכן יש להניח שיושבי הוועדות עיניהם בראשם, ומכתב שכולו שיר-הלל יהיה בעיניהם בעל ערך מועט.

הנני להצהיר בזה שלמיטב ידיעתי, לא גרם לי מעולם מנהגי המתואר לעיל שום נזק או "איבה" או "נקמנות" וכיו"ב מצד עמיתי.

5. בשנים האחרונות אני מכהן כיו"ר ועדת הפרסים במחלקתי עבור הפרויקטים ההנדסיים המצטיינים לבוגרים. הפרסים הם כספיים (כמה אלפי שקלים) ויש בהם יוקרה לסטודנט ולמנחה שלו, איש הסגל. בשונה מן המנהג המקובל, לפיו הועדה מודיעה על הפרס הראשון השני והשלישי בצירוף כמה מילות הערכה ושבח על פרויקטים אלה, אני שולח מכתב הנמקה מפורט לכלל ציבור המנחים ש"הגישו" את הסטודנטים שלהם. במכתב זה אני מתייחס לנקודות החוזק והחולשה של כל פרויקט שהוגש ומנמק את הבחירה והדירוג של שלושת הראשונים. למרות שבתחילה הדבר התקבל בתמיהה, ואולי היה מי שהעדיף את השתיקה, הרי שכיום הדברים מקובלים. שוב, אין משום כך "איבה" וכיוצא בה. כולם – המתלהבים משיטותי וגם אלה שפחות – יודעים שאת הדו"ח כתב בשר ודם בלבד, הוא אשר הטילו עליו את התפקיד האמור והוא גם אשר ניתן להעבירו מתפקידו אם לציבור אין מספיק נחת מהאופן בו הוא ממלא תפקידו זה.

6. אני מאמין שכאשר תונהגנה נורמות של שקיפות לא תהייה בעייה למרצה מן השורה לעמוד מאחרי חוות-דעתו, ושגם כיום, אחוז גבוה מאנשי האקדמיה אנשים בעלי ערך-עצמי הם, אשר לא יסתתרו. אני חולק על הדעה כי חוסר השקיפות האקדמית הוא הכרח הנובע מ"טבע האדם", כי רע הוא. עמדות כאלו מקבעות ומנציחות מציאות פסולה, תוך עידוד וטיפוח אותם אלמנטים שליליים אפשריים שב"טבע האדם", במקום לעודד ולטפח את פוטנציאל היפה והאחראי שבטבע האדם. למעשה, נורמות ההסתרה וההפחדה ההיסטוריות הן המגדלות אנשי אקדמיה עם טבע-אדם פגום, ולא ההיפך.

7. ואמנם, אלמנט ההפחדה הכרוך באי-השקיפות באקדמיה הוא בעיני השלילי מכל. החרות האקדמית האמיתית – לא זו שבשמה טוענות היום האוניברסיטאות לזכותן לחיסיון – משמעה שלאנשי הסגל יהיה האומץ לקום ולתמוך את עמדותיהם בפומבי, ולקדם רעיונות של קידמה ושינוי. לפי ניסיוני, חירות זו נפגמת כיום במידה רבה כי אנשי סגל מפחדים שמא מישהו יתנקם בהם בוועדה חשאית זו או אחרת, בדרך שאינה הוגנת.

חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

 כתב: טל ירון

 

באחד הדיונים הקצרים שהיו לי עם נדב פרץ, נדב הפנה אותי לחוק הברזל של האוליגרכיה. על פי החוק הזה בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה.

כאדם המודע לכך שביקורת היא אחת התרומות החשובות ביותר, לקידומו של רעיון, מצאתי את הזמן וקראת את את הספר שבו נכתבה הטענה המקורית של חוק הברזל של האוליגרכיה. ושם, תוך כדי קריאה גיליתי מפת דרכים מלאה ליצירתה של דמוקרטיה ישירה.

רוברט מיכאליס חקר בתחילת המאה ה-20 את התפתחותן של מפלגות פוליטיות. במהלך מחקרו הוא גילה שמפלגות שראשיתן דמוקרטית הופכות בשלב זה או אחר למפלגות היררכיות ולפעמים אפילו דיקטטוריות. בספר הוא מתאר מדוע מתחולל תהליך זה. הוא מונה סיבות רבות שמובילות להשתלטות אוליגרכיות לא דמוקרטיות על מפלגות דמוקרטיות. הוא פורט את הסיבות למערך של סיבות קטנות וברורות, כאשר כל סיבה כזאת, מבחינתו, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישרה.

דווקא השימוש של מיכאליס בסיבות רבות ומשכנעות, הוא זה שמאפשר לנו להביט על המחסומים בפני דמוקרטיה ישירה, ולהציע פתרונות שיאפשרו לפתור את הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. פתרונות אלו אולי יַָקנו יום אחד לאזרחי מדינת ישראל את החרות להחליט בעצמם על גורלם.

המכשולים

אם בוחנים את ספרו של מיכאליס, ניתן לראות כי חלק מהמכשולים כבר הוסרו באמצעות הטכנולוגיה. למשל מיכאליס כותב ב-1913 (זמן כתיבת הספר), “צריך גם להתחשב במגבלות הפיזיות. אפילו הנואם החזק ביותר לא יצליח להשמיע את עצמו לקהל של רבבה.” (עמ"22, פס' 2). טוב, אנו יודעים שזה בהחלט אפשרי. באמצעות מכשירי הרדיו והטלוויזיה, אפילו נואם בעל קול חלש יכול היה להגיע לבתיהם של מיליונים. כיום, באמצעות האינטרנט, מאות מיליוני גולשים, יכולים לשוחח בינם לבין עצמם, ביעילות ובקלות.

 

בעיית ההתמקצעות

אבל יש בעיות שאין להן פתרון טכנולוגי ישיר. הבעיה הראשונה שאני מבקש להציג, היא בעיית התמקצעות של הנהגת הקבוצות. מיכאליס כתב כי לאורך הזמן, נוצרות התמחויות בהנהגת האירגון (ע”מ 23, פס' 2):

Gradually, however, the delegates' duties became more complicated; some individual ability becomes essential, a certain oratorical gift, and a considerable amount of objective knowledge.

 

במהלך הזמן, הקבוצה המתמחה בהובלת הקבוצה, וכישוריה חשובים לקיום הקבוצה או המדינה, מתחילה לתפוס עמדות מפתח בארגון. בתהליך הדרגתי נוצר הבדל מנטלי בין "האדם הפשוט" לבין האוליגרכיה שמנהיגה את הקבוצה או המדינה, ונוצר נתק בין הציבור שבשמו פועלת קבוצת ההנהגה, להנהגה. הפועל או האזרח הרגיל נשארים לעבוד, בעוד שאנשי המפלגה חיים בתוך המפלגה, בנתק הולך וגובר בינם לבין הפועלים בשטח. מיכאליס מבחין גם' שככל שהאוליגרכיה של הארגון מתמקצעת בתפקידה ויוצרת היררכיה חזקה בארגון, כך כוח ההשפעה של המפלגה עולה.

למרות שהאוטופיה שאליה אני שואף באופן אישי, היא אוטופיה בה כולם מנהלים הכל, ואין בה כלל אוליגרכיה, אני מבין שלפחות כיום, ארגונים צריכים להתבסס על אנשים שיודעים להניע תהליכים, ויכולים לגרום לדברים לקרות. ולכן הבעיה העומדת בפנינו היא כיצד ליצור ארגון יעיל מצד אחד, המבוסס על אנשים מוכשרים, ומן הצד השני כיצד לשמור על ראשי הארגון שישרתו את צרכי החברים בו, ולא את צרכיהם האישיים.

אני מציע כאן שלושה פתרונות אפשריים לבעיה. אני אשמח לשמוע האם אתם רואים את הבעיה בצורה אחרת, והאם יש לכם פתרונות אחרים.

פתרון 1: קישור בין האוליגרכיה לציבור.

בניגוד לתפיסה האנרכיסטית הקלאסית, נראה שבפועל, ארגונים רבים נדרשים לצורך הצלחת תפקודם, לקבל החלטות במסגרות קטנות ואפקטיביות של דיון. ככל שגודל הקבוצה גדל, כך יותר קשה להגיע להכרעות. זאת הסיבה שראשי ממשלות מחזיקים סביבם צוותי יועצים ו"מטבחונים" פוליטיים. אם הדיון עובר לקבוצות גדולות יותר, הוא הופך פחות אפקטיבי. אפילו על פי ספרו של רוני ערמון, "התערוררות לפעולה ישירה" לא נראה שניתן לקיים דיון אפקטיבי בקבוצה העולה על חמישה-עשר חברים.

לכן, לפחות עד שנקים את הויקידיון, שאמור לפתור את בעיית גודל הקבוצה, נראה שיש להכיר בכך שקבוצות קטנות הן שדנות בהתנהלות האירגון. אבל, במקביל חשוב לדאוג לכך שרצונות הקבוצות המנהיגות ורצונות הציבור בשמו הם דנים, יהיו דבוקים זה לזה. כדי לשמור את הקשר הזה בין הרצונות, יש לשמור על שלושה כללים, להערכתי.

כלל שמירת הקשר הראשון – שקיפות

במידת הניתן כל תהליך קבלת ההחלטות, צריך להתקבל בהליך שקוף. יש לצלם בווידיאו את הפגישות, ולשמור את ההקלטה במקום זמין לגישה ציבורית. אומנם סביר להניח שברוב המקרים, מרבית החברים לא יתעניינו בנושא הדיון, אך במידה שתתעורר מחלוקת על דרכי קבלת ההחלטות, כל אחד מהחברים יוכל לצפות בהקלטה ולבחון האם הייתה בעיה בדרך קבלת ההחלטות.

כדי לדאוג שהוועדות הללו ייצגו נכונה את רצון החברים, על חברי הוועדות להיות נציגי ציבור שיבחרו לשם כך על ידי הציבור. אם לדוגמה, יש בוועדה מסוימת מקום ל-15 נציגים, אזי 15 נציגים יבחרו לוועדה על ידי הציבור. הבחירה יכולה להיות דינמית (כלומר על בסיס דמוקריטיה דינמית, באמצעות התוכנה של יואב בודור או על פי בחירה פעם בשנה לנציגות בוועדה, עם אפשרות להדחה במהלך הכהונה.

 לעתים יש תת-קבוצות שאין להם ייצוג בגלל גודלן, ואין הן יכולות להשפיע על מהלך הדיון. כדי להבטיח את השמעת קולן של אותן תת-קבוצות, יש לדאוג להקצאת זמן ישיבה עבורם. להערכתי ניתן לשמור כ20% מזמן הישיבה להשמעת קולות מיני-מיעוט אלו. תהליך זה חשוב מאד במניעת הצטברות כעסים בידי מיעוטים. כעסים שעלולים להתפרץ לכדי היפרדות, או במקרים מדיניים, לכדי אלימות.

במידה ויש צורך באנשי מקצוע בוועדות, אנשי מקצוע אלו יבחרו על ידי הנציגים, על מנת להבטיח כי מגוון אנשי המקצוע ייצג את הדעות של אחד מהצדדים.

כלל שמירת הקשר השני – דיון פתוח

הכלל השני, הוא כלל הדיון הפתוח. בכל עת יש לשמור על נתיבי דיון ציבוריים פתוחים בין כלל חברי הקבוצה. נתיבים שאין באפשרות האוליגרכיה לשלוט בהם. כיום הכלים הטובים ביותר לכך הם הגוגל-גרופס, הקומונות והפורומים. נתיבי דיון אלו מאפשרים לחברי הקבוצה להביע את דעתם, להניע תהליכים חלופיים ולשחרר לחצים.

כלל שמירת הקשר השלישי' – הכוח הציבורי להדחת נציג

הכלל השלישי והעיקרי אומר, שבהינתן קיומה של חוסר שביעות רצון בקרב הציבור כלפי אחת מהקבוצות או מאחד האישים בארגון, יש בידי חברי התנועה אפשרות לכנס וועדה (על פי דרישה של אחוז מסוים מהחברים), ולפתוח בהליך הדחה נגד אותו חבר או קבוצה. ההחלטה על ההדחה תעשה, לאחר תהליך של דיון ציבורי בין חברי הארגון, ותקבע על פי הצבעת רוב בסוף הדיון. אפשרות אחרת היא דמוקרטיה דינמית, בה המינוי הוא על בסיס יום-יומי, בהתאם לרצון הבוחרים.

כך תובטח האפקטיביות של האירגון מצד אחד, ומן הצד השני , קבוצות ההובלה, יאלצו להיות רתומות על בסיס קבוע לרצון הציבור.

אפשרות 2: ויקידיון

גישה נוספת לפתרון בעיית היווצרות האוליגרכיה, היא יצירת הויקידיון. הויקדיון נועד לאפשר לקהלים גדולים להגיע להחלטות מושכלות, וברות ביצוע. הויקדיון מתבסס על כך שהרצון לשכנע, ולהשפיע הוא רצון נפוץ מאד באוכלוסיה. ניתן למצוא את הרצון הזה מתבטא בפורמים, קבוצות דיון, בלוגים וגו'. אלא שעל פי רוב האנרגיות שמשוקעות באמצעי התקשורת הללו, והתובנות שמושגות בהן, הולכות ומתפוגגות בשדות האלקטרו-מגנטיים של האינטרנט. רק במקרים ייחודיים מאד, בהם מושקע מאמץ גדול, מצליחים רעיונות שעלו בבלוגים לעבור לתודעה הציבורית. וגם לאחר שהללו חדרו, לא ברור כמה הם אכן משנים משהו בהתנהלות המדינה.

 ויקידון, הוא כלי שנועד לרכז את אנרגיות הדיון הללו, לכדי פעולות ברמה האזורית והמדינית.

הוא אומנם פחות מאורגן וממוסד, אך הוא מאפשר באופן עקרוני, לכל אחד להשפיע בצורה ישירה על מהלך הדיון, ולא להזדקק למתווכים. הוא מאפשר קיום הרבה יותר מורכב, שמאפשר למיעוטים להביע את עצמם טוב יותר, ולאנשי הרוב לדון להציג את עמדתם בצורה משכנעת אל מול המיעוט. בנוסף, הויקידיון משמר את כל דעות מיעוט.

 כיצד אמור לפעול ויקידיון? –כדי ללמוד זאת גשו לדף הויקידיון.

אפשרות 3: שינוי אישי ותרבותי

על כך בפוסט הבא…..

אשמח לשמוע הערות, הארות , תגובות וביקורות, רעיונות אלטרנטיביים ועוד…