איך מקבלים החלטות באנרכיה תיאומית

במידה רבה, המפלגה הישירה פועלת כארגון חופשי, הדומה לארגוני קוד-פתוח, המנסה להתוות את נורמות ההתנהגות המקובלות. עדיין אין במפלגה מנהיגים ברורים (אם כי יש מנהיגים מתהווים בתחומים שונים), ועדיין אין דרך ברורה לקבל החלטות. במסמך זה אציע כיצד עלינו לקבל החלטות. זאת אופציה אחת, ואתם מוזמנים להציע דרכים משלכם.

התנהלות בארגון קוד פתוח/דיקטטורה נאורה/אנרכיה תיאומית

אירגון קוד-פתוח (או "אנרכיה תיאומית", כפי שאני מעדיף לקרוא לה) פועלת על מספר נורמות יסוד, בינהם:

1. שקיפות: ערך שמאפשר לארגון לבקר את עצמו, ולקבל החלטות מתוך הבנת מכלול הגורמים.
2. היו חופשיים: תעשו מה שאתם מבינים, ואל תתנו לאף אחד לכפות עליכם דבר. כל מה שאתם עושים, אתם עושים מרצונכם החופשי.
3. מנהיגות: אם אתם רוצים שמשהו יקרה, תובילו אותו.
4. תיאום: השתדלו לדון עם הקבוצה וליצור הסכמה רכה, לפני שאתם פועלים ממש.
5. אפשרו פיצולים: בנו את הארגון שלכם כך שמידת הצורך, יווצר פיצול,כ שאינכם מתואמים עם אחרים, ואתם חושבים שמשהו אחר צריך לקרות.

אחת הבעיות שבה אנו כרגע נתקלים, היא בעיית קבלת ההחלטות. איך בארגון בו אין הצבעות רוב מחייבות, בו אין הנהלה מוגדרת בו אין חוקים חד-משמעיים, ולכן קשה מאד לקבל החלטות.

אני מאמין כי התשובה לכך, נעוצה באופיה הבסיס של האנרכיה-המריטוקרטית-התיאומית (אמ"ת):

בבסיס הרעיון של האמ"ת, קיים הצורך במנהיגים שיובילו את הארגון לכדי ביצוע. מנהיגים אלו, אינם נדרשים באופן עקרוני לקבל הסכמה מאיש, כדי לבצע את מה שהם מבקשים לבצע, אך עליהם להתייעץ עם הקבוצה, אם הם רוצים להניע כמה שיותר אנשים לפעולה משותפת, ולמנוע פיצול בקבוצה (פורק). השאלה הקשה היא איך על המנהיגים/מובילים לנהוג, כדי שהקבוצה או המפלגה תלך ותתחזק, ותצבור תמיכה רחבה מאד, וימנעו עד כמה שניתן פיצולים.

נורמות

כדי לסייע למובילים, אני מציע את הנורמות הבאות:

ככלל, כדאי להגיע בכל החלטה שלכם להסכמה רכה. אך לפעמים גם הסכמה רכה, היא מעצור בפני עשיה. לא פעם, אנו מנסים להרים פרויקט, ואז מגלים שיש מחלוקת. המחלוקת מבלבלת אותנו ואנו מתקשים להמשיך להוביל את הפרוייקט.

להערכתי, במצב כזה יש לעשות "צעד אמיץ", ולפעול בכל זאת על פי קבוצת ההסכמה הרחבה, ובעיקר סביב עמדתם של אנשי המעשה, שכן אנשי המעשה שתומכים בדרך, הם אלו שבסופו של דבר יביאו את ההחלטה לכדי מימוש וישום.

אם מתעוררת התנגדות בקבוצה הגדולה לאופציה אותה מוביל המנהיג, יש לנסות לראות את הניסיון שהמנהיג מוביל, כניסיון זמני, אשר נועד לבדוק האם דרך מסויימת פועלת. ממילא, רק פעילות ממשית במציאות היא זאת שניתן לבחון אותה. תיאוריות שנשארות על הכתב  קשה מאד לבדוק.

לכן, גם במקרה שהפעילות אינה מוסכמת על חלק מהקבוצה הגדולה, יש לראות בפעולה שלא על פי דעת הכלל או הרוב, התנסות  שמאפשרת לקבוצה ללמוד מתוך הניסיון. מקרה כזה קרה בתנועה סביב השימוש בבאי כוח. רוב הקבוצה תמכה בבאי-כוח, ורק מיעוט התנגד לבאי-כוח. נערכה התנסות בבאי-כוח, ואז חלקים גדולים בקרב הפעילים הבינו את ההשלכות המעשיות של שימוש בבאי-כוח במסגרת הנוכחית, וויתרו על באי-הכוח בשלב זה. מסקנה זאת היתה בלתי ניתנת להמחשה, אילולא היו אנשי השטח מנסים את השיטה ומגלים את החורים שבה.

לכן, באופן כללי, עלינו לגלות סבלנות כלפי התנסויויות שאיננו מסכימים איתם, לא תמיד זה קל, אבל זה חלק מתהליך הלמידה (וכותב שורות אלו יודע באופן אישי, עד כמה קשה לרסן את עצמך, כאשר יש משהו שנראה נוגד את דעתך).

לכן על מנהיג של תהליך, לקבל החלטות אמיצות, אך עליו לקבלן בתבונה-קבוצתית מקסימלית שתאפשר לכמה שיותר אנשי-מעשה ללכת איתו, וכדי לאפשר לו ולארגון ללמוד לפני התהליך ולאחר התהליך, וכדי לשמור על כוחה של הקבוצה לטווח הארוך.

תהליך קבלת ההחלטות

להלן התהליך שהייתי מציע למנהיגים/מובילים לפני כל פעולה או החלטה:

1. יש להעלות את הנושא לדיון הקבוצה (עדיף בבלוג הזה או בבלוג אחר, כדי לא להציף את הגוגל-גרופ).
2. יש לנסות להבין את האופציות השונות, ולנסות לגבש הסכמה סביב דרך מסויימת.
3. אם אין הסכמה-רכה, אז יש לבצע סקר. הסקר אינו מחייב, והוא דרוש למקבל ההחלטה, כדי לראות מה תמונת מצב התמיכה של הקבוצה בדרך אותה הוא מציע.
4. ליישם את ההחלטה ביחד עם פעילים שהתגייסו לעזור לו.

בדרך זאת, אני מאמין כי נוכל להצמיח מריטוקרטיה רחבה, אשר הרעיונות הטובים בה, והמעשים המועילים עוברים תהליך של ברירה טבעית בתוך הקבוצה.

אשמח לביקורת, או להצעת חלופות אחרות לקבלת החלטות. מרגע שהדיון יהיה בשל, אשתדל להעלות אותו לויקי, לצורך שימור לדורות הבאים.

מאפיית "Wholly Grains" ושימור הדמוקרטיה

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי. אני מציע שננסה להבין ביחד מה העקרונות ששמרו את הקבוצה דמוקרטית ומה איפשר את המשך קיומה. מכאן, ומקרימחקר אחרים אני מקווה כי נלמד מהם העקרונות הדרושיםלשימור, כדי שארגון ישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.

אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.

נקודות חוזק פנימיות

אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:

מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים

הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.

מנגנון לקבלת החלטות

ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:

לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.

במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.

כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.

חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.

תהליכי הדחה ופיטורין

במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.

בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.

החלטות בקונצנזוס

רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.

גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות

כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.

העדר חוקים

כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.

הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.

שימור התודעה

כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.

חדשנות

אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות

העצמה, שותפות, בעלות

ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.

נקודות חוזק חיצוניות

מציאת נישה

המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.

קהילה תומכת

המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.

עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.

המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.

הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.

סיכום

המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂

להצביע או לא להצביע, זו השאלה

הנה זה מגיע. אורי העלה את הטיעון כי חייבים להצביע בבחירות. ברורים לי כל
הטיעונים בעד אבל מה בדבר הטיעונים נגד? מה בדבר האיזון בין הטיעונים בעד לבין
הטיעונים נגד והאם לאחר מלאכת האיזון ה"בעד" עדין מנצח?

גילוי נאות: דעתי כרגע היא שהנגד מנצח ואני שוקל שלא להצביע (בפעם הראשונה אגב).
אני מודה שהקרב בראשי צמוד.

– האם הצבעה בבחירות היא לא חיזוק השיטה הקיימת?
– האם היא לא תחזק את הפוליטיקאים בעמדתם כי הם מייצגים את דעת הציבור?
– האם אנחנו לא נותנים גושפנקא למדיניות שאנו לא רוצים בה גם אם אנחנו מצביעים
לאופוזיציה?
– האם בכלל אפשר לבטוח במישהוא שיקיים את הבטחות הבחירות ואם לא אז מה הרעיון
בלהצביע?
– אולי כדאי להצביע ולשים פתק לבן? האם זו מחאה אמיתית או סתם בזבוז זמן?

אני אתן את הנימוק הכי חזק שלי בעד ואת הנימוק הכי חזק שלי נגד:
בעד: יש קשר, גם הוא רופף מאוד, בין מה שמבטיחים הפוליטיקאים לבין מה שהם עושים
ולא לנצל את הקשר הרופף הזה כשזה כל מה שיש לך זו איוולת.
נגד: מחזקים את השיטה הקיימת ולא מביעים מחאה. לטווח ארוך זה מעכב שינויים.

כאנשי דמוקרטיה ישירה נראה לי שאנחנו צריכים לראות לטווח רחוק יותר ולכן,
אפריורי, אצפה שבקבוצה הזו הטיעון השני יתחזק אם כי לא ברור לי שהוא יגבר על
הראשון.

אשמח לשמוע את דעתכם…
מרק

הירוקים והטיפוגרפים כמיקרי בוחן בדמוקרטיה ישירה

 נכתב על ידי: טל ירון

חוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.

הירוקים

כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.

• כל הישיבות יהיו פתוחות – או בעצם שקופות.
• לכל חבר בתנועה תהיה אותה מידת השפעה שיש לנציגים של התנועה.
• באסיפה הכללית, הנואמים יבחרו על פי הגרלה, כדי לוודא שלכל רעיון יש סיכוי דומה לבוא לידי ביטוי באסיפה.
• חברים יכולים להציע את עצמם ולהיבחר לוועדות השונות שמסייעות לתנועה לעצב את דרכה.
• החלטות חשובות עוברות דיון בתוך תת-האירגונים, כדי לתת לכולם אפשרות לדון על התהליכים החשובים ולהשפיע.
• האפשרות ל-initiative נשמרת על ידי כך שבאסיפת חתימות מ- 10%מהחברים, ניתן לכנס את האסיפה הכללית. ניתן לזמן הצעת חוקים על ידי כל אחד מהחברים, באיסוף חתימות מ- 5% מהחברים.
• בין האספות (שנערכות אחת לשנה),ממונה מנהיגות נבחרת שנדרשת לקיים את רצון האסיפה.
• כדי להחליש את המנהיגות, אין יו"ר בודד לתנועה, אלא שלושה מנהיגים ללא תשלום.
• בנוסף, כינוס של האסיפה, יכול להדיח (recall) את הנציגים.

בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.

בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.

על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.

התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.

למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.

מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.

יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.

הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.

בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).

הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.

במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".

ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה,  בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.

לאחר הבחירות של  1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה.  הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.

ארגון הטיפוגרפים

ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.

בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט  מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגון.  סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.

בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים.  שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.

סיכום

בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).

עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.

זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.

במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.

זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע

Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman,  New York Free Press, 1956.

Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.
 

 

 

מודל להחזרת הריבונות לאזרחים

 

נכתב על ידי: טל ירון

מטרתן של כל שיטות הדמוקרטיה היא לדאוג שהריבונות על המדינה תישאר בידי הציבור. אלא שבפועל לא כל השיטות מצליחות לשמור על ריבונות הציבור, ולמעשה משאירות את הריבונות האמיתית בידי קבוצות אוליגרכיות קטנות.

כדי למצוא דרכים להחזיר את הריבונות לציבור הרחב, יש להבין תחילה איך עוברת הריבונות  לקבוצה אוליגרכית קטנה. ספרו של מיצ'לס רוברט, מפלגות פוליטיות, מעניק תובנות מעמיקות מאד לגבי הדרך בה משתלטות האוליגרכיות על הריבונות.

במודל שמוצג בדף הוויקי המקושר, אני מנסה להראות כיצד יכול הציבור לשמר את ריבונותו. אשמח אם נוכל לדון על המודל ולשפרו במידת הצורך. כמו כן, אני יודע שיש בינינו כותבים טובים ממני, ולכן אני מבקש את עזרתם של מומחי הכתיבה בשיפור הניסוח.
המודל נעזר במידה רבה בדיון שנוצר סביב "מסמך הכללים" שדוד אלכסנדר יצר, ועל כך תודתי.

אני מציע שנדון כאן, בתגובות על המודל, ואחר כך נעביר את הדיון לדף השיחה של המודל.
כמו כן, לא בחרתי שם למודל, כך שאתם מוזמנים להציע שם למודל.
למודל ב' לדמוקרטיה ישירה…

על האישרור

כתב: טל ירון
מאז תחילת דרכה של התנועה לפני שבעה חודשים, עברנו כיברת דרך. לאור הדיונים הארוכים שערכנו, מודלים של דמוקרטיה ישירה הולכים ומתבהרים. המסמך שדויד העלה סייע להערכתי בגיבושו של מודל עבור אירגונים. פיתוח מודל של דמוקרטיה ישירה, הוא תנאי הכרחי להתפתוחתה של התנועה. באמצעות המודל הזה נוכל להגיע לאירגונים ולתת להם עצות ישימות שיאפשרו להם להפוך לדמוקרטיים יותר, ואולי אף לדמוקרטים ישירים.

אחד הנושאים השנויים במחלוקת במודל הוא האישרור. גם דרור וגם איתי לירון טענו כי יש בו בעיות. בפוסט זה, אני מבקש להציג את האישרור בצורה נהירה יותר כדי לבחון האם מודל האישרור אפשרי.

הצורך באמצעים שישמרו את ריבונות הקבוצה.

נדמה שככל שאנו עוברים כברת דרך כך מתברר שלפחות בשלב הראשוני יש צורך בוועדות ובמנהיגות כדי להוביל אירגון. אך אם הזמן, מתברר כי רוב האזרחים עסוקים מידי מכדי להתעסק בכל תהלכי החקיקה. רוב האזרחים עסוקים בטרדות יומם, ונישאר להם רק אחוז קטן של זמן פנאי להקדיש לפוליטיקה (והישראלים הם עם פוליטי מאד).

לכן בפועל כנראה יש צורך במינוי וועדות לניהול אספקטים שונים בארגון. המינוי לוועדות הללו יכול להשתתנות על פי אסכולות דמוקטיות שונות, מוועדות בהתנדבות, דרך וועדות שבהן יושבים נציגים (דינמיים או לא דינמיים), וכלה בוועדות שההנהגה ממנה.

אלא שלוועדות יש בעיה אינהרנטית היוצרת היררכיה ומידור ולכן יש להן נטיה להפוך אירגון לבירוקרטי וממודר. אי–שליטה של הציבור בוועדות יכול להביא מהר מאד להשתלטות הוועדות על האירגון והפעלת משאבי הארגון לטובת בעלי הכוח בוועדות.(Michels 1913, p26)

כמו כן, נראה שכדי לנהל אירגון יש צורך במנהיגות חזקה. כדי לפעול, המנהיג צריך לא פעם לקבל החלטות מהירות בפורום קטן. כמו כן, המנהיג צריך לחלק עשרות הוראות ביום כדי שהמערכת תפעל. כל אלו, אינן יכולות להמתין לאישור על ידי הציבור.

יחד עם זאת, ללא ריסון מתאים, המנהיג יכול לנצל את הכוח הרב שניתן לו, כדי לקדם אג'נדות פרטיות ולהסיט את עוצמת הארגון לכיוונים שיסיעו לו ולקבוצת מקורביו, על חשבון טובת כלל החברים, או סתם לקחת את האירגון לכיוונים שאליהם הציבור לא התכוון ללכת.

קבוצת הדיון הפתוחה כאמצעי ראשון לשמירת הריבונות

כדי למנוע הדה–דמוקרטיזציה שמנהיגות והועדות יכולות להשרות, ישנם מספר מרכיבי כוח שהציבור צריך להחזיק. הרכיב הראשון הוא תקשורת פתוחה בין כלל חברי הקבוצה. אמצעי התקשורת הזה מאפשר תהליך של בקרה ודיון. יש חשיבות גדולה לכך שניתן יהיה לדון ברשת הפתוחה גם בצורה אנונימית, בתנאי שכלל לשון הרע נשמר. לדיון ולבקרה יש כוח לבקר, אך אין להם כוח השפעה ממשי על הוועדות והמנהיגות, מלבד לסמן למנהיגות על אי–שביעות הרצון של הציבור.

אמצעי כוח שונים לשמירת ריבונות

כדי לתת כוח ממשי בידי הציבור לשמר את ריבונותו, יש להבנות בחוקת הארגון מהלכים שיאפשרו לציבור לקחת מהמנהיגות והוועדות את כוחן, במידה והציבור יחשוב כי המנהיגות והוועדות אינן משרתות את רצון הציבור.

אמצעי המקובל בדמוקרטיית נציגים היא העמדה של הכנסת והממשלה לבחירות פעם בארבע שנים. אלא שכפי שניתן לראות, בטווח של ארבע שנים ההשפעה של האזרחים חלשה, ולחברי הכנסת יש אפשרות לכוון את משאבי הארגון לטובת אינטרסים אישיים. קלקלות בהן נתפסים חברי הכנסת, על פי רוב נשכחות מהזכרון הציבורי עד הגיע זמן הבחירות.

תהליך ביניים הוא תהליך של הדחה. בארצות הברית תהליך ההדחה נעשה רק כאשר הנציג או הנשיא עברו עברות פליליות קשות. בבריטיניה ובישראל, ניתן להדיח ראש ממשלה מכהן על ידי שאר הנציגים בתהליך של הצבעת אי–אמון. באירגונים דמוקרטיים ובמדינות בהן תהיה נטיה לדמוקרטיה ישירה, ניתן היה להדיח בעלי תפקידים על ידי הציבור, גם אם לא מעלו בתפקידם, אלא רק נחשבים כמי שלא ממלאים את רצון הציבור או אינם ממלאים תפקידם בהתאם לרצון הציבור.

אפשרות נוספת היא התערבות בחקיקה, כאשר נראה שיש חקיקה שהנציגים אינם פועלים למענה. אפשרות זאת מיושמת בשוויץ ובקליפורניה. הבעיה של סוג חקיקה כזה הוא בצורך בגיוס משאבים רבים לצורך מסע הפירסום הדרוש להעברת החוק. כתוצאה מכך בעיקר לבעלי אמצעים יכולים להניע מסעי העברת חוקים.

האישרור כאמצעי לשמירת הריבונות

אני מציע שיטה חלופית. בשיטה הזאת הוועדות יקבלו החלטות והמנהיג יקבל החלטות מהירות. אלא שכל ההחלטות הללו יעברו לאישרור כול חברי הקבוצה, כאשר רק החלטה שזכתה לאישרור של נניח 50% מכלל הבוחרים, תעבור לביצוע.

התגובה הראשונה להצעתי היתה, שתהליך האישרור יהפוך את המערכת למסורבלת ובלתי אפשרית. אבל כפי שאנו לומדים מטבע האדם, מהר מאד חברי הקבוצה יתחילו לאשר באופן אוטומטי את כל ההחלטות שלא מענינות אותם. אני אפילו מציע שנבנה אפליקציה קטנה שתאפשר להם לאשרר אוטומטית את כול ההחלטות שאינן מענינות את חברי הקבוצה. כך יווצר מצב שבו, כל עוד יש אמון בין חברי הקבוצה לוועדות ולמנהיגות, הן תוכלנה לעבוד ללא הפרעה. בנוסף כדי שלמר את אמון הציבור, סביר להניח שהוועדות והמנהיגות יאפשרו לציבור יותר השתתפות. כך יווצר מצב שבו חבר שירצה להשתתף בהנהגת הקבוצה יוכל להשתתף ומי שהדבר אינו מענינו, יוכל לעסוק בדברים אחרים שמעניינים אותו.

סביר להניח שתהליך קבלת ההחלטות יתנהל ללא בעיות מיוחדות, כל עוד נשמר האמון בין המנהיגות לציבור. אבל אם אחת הוועדות, או המנהיג ינהגו שלא בהתאם לרצון הציבור, הציבור יוכל להפעיל את כוחו, ולעצור את החלטות הוועדות והמנהיגות. בשביל לעצור את המנהיגות לא צריך מסעי פירסום יקרים. מספיק שמספר גדול של אנשים יתחילו להרגיש שהשלטון אינו משרת אותם, כדי שהוועדות והמנהיגות יתחילו להרגיש שקשה להן יותר להעביר החלטות. דבר זה יגרום עצירה בתפקוד הוועדות והמהנהיגות, ויחייב את הוועדות והמנהיגות להגיע להסכמה רחבה עם הציבור. כך תהיה לוועדות ולמנהיגות סיבה טובה ליצור אמון בינן לבין הציבור אותו הן משרתות.

כדי לעצור החלטה וועדה או מנהיגות, צריך שאחוז גבוה מכלל הבעלי זכות הבחירה לא יאשרר את הצעות הוועדות והמנהיגות. כיוון שהאישרור הוא אוטמטי, הרי שבאופן שיגרתי ההצעות יאושררו על ידי 100% מבעלי זכות ההצבעה. אני מציע שכדי לאשרר החלטה צריכים לאשרר את החוק לפחות 50% מכלל החברים. בצורה כזאת לקבוצות קטנות לא תהיה אפשרות לעצור קבוצות גדולות, אלא אם כן הקבוצות הקטנות יצליחו לשכנע לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה לא לאשרר הצעה כזאת או אחרת.

עדיין, לקבוצות מיעוט תהיה אפשרות להשפיע, על ידי מסעי פירסום גדולים, שיערערו על החלטות הוועדות או המנהיגות. דבר זה יתן בתקשורת מהעידן השלישי יתרון לבעלי השליטה במרכזי התקשורת, אבל ככל שתגדל השפעת התקשורת העידן הרביעי (תקשורת אינטרנט חברתית), כך תתאפשר השפעה חברתית א–מרכזית על הקבוצה. תקשורת העידן הרביעי תאפשר חקירת מורכבת של האמת, וכך יווצר מבט רחב פרספקטיבה לחברי הקבוצה שעל פיו הציבור יקבל את ההחלטות שלו.

אני טוען כי דיון חופשי ותהליך האישרור, הם אלו שיבטיחו שהעם ישאר ריבון. השימוש באלמנטים אלו יאפשרו למנהיגות ולוועדות שזכו לאמון העם להמשיך ולנהל את הארגון בקלות.

אשמח לשמוע דעתכם.

חוק האוליגרכיה, והפיכת אירגונים לדמוקרטיים – נושא ללימוד ב"עיר לכולנו"

לאחרונה התנועה לדמוקרטיה ישירה, הצטרפה למספר פעילויות עם אירגונים הפועלים גם הם לקידום השפעת הציבור על התנהלות הציבורית. אחת הקבוצות איתן אנו פועלים היא עיר לכולנו.

התנועות הללו, על אף שהן שואפות לדמוקרטיזציה של החברה הישראלית, נתקלות בקשיים פנימיים מובנים להתארגנות דמוקרטית. הקושי הזה נובע במידה רבה מכלל הברזל של האוליגרכיה שתבע מיכאלס רוברט.  אני מאמין שחלק מהמאמץ של התנועה לדמוקרטיה ישירה ושל האירגונים איתם עובדת התנועה היא למצוא פתרונות למגבלו שחוק זה מציב בפנינו.

דוגמא לבעיה כזאת, שלה אנו נדרשים למצוא פתרון (לפחות ברמה התיאורתית) היא בעיית התקשורת בעיר לכולנו. עיר לכולנו הוא אירגון שוחר דמוקרטיה, וקיים בו פורום דמוקרטיה שכל תפקידו הוא להקנות לתל-אביב ולתנועה התנהלות דמוקרטית. התקשורת והפעילות בעיר לכולנו בנויה סביב וועדות-התמחות, המתכנסות אחת לכמה זמן. הוועדות הללו דנות גם דרך האינטרנט דרך פורומים פנימיים. את כל מסקנות הוועדות, מרכזים ראשי הוועדות ודנים על הסוגיות שעלו בוועדות, בוועדת התיאום.

אך נראה שההתקשרות הזאת יוצר מספר בעיות. אחת הבעיות היא שפורום התיאום אינו יכול לדון בכל הנושאים שעלו בוועדות. ולכן נוצרת חוסר אפקטיביות של פעילות הוועדות. בנוסף, אנשי הוועדות השונים אינם מודעים לתהליכים שקורים בפורומים אחרים.

דבר זה קורה, כאשר יש היררכיה של וועדות, כמו שמראה הפיסקא הבאה מספרו של רוברט מיכאליס, מפלגות פוליטיות*.

The more extended and the more ramified the official apparatus of the organization, the greater the number of its members, the fuller its treasury, and the more widely circulated its press, the less efficient becomes the direct control exercised by the rank and file, and the more is this control replaced by, the increasing power of committees. (Page 26)

אני מציע שכדי להתגבר על הבעיה הזאת בעיר לכולנו, יש צורך בפתיחת ערוץ תקשורת כלל תנועתי, שאינו נשלט על ידי מנהיגות התנועה. ערוץ כזה יכול להיות גוגל-גרופ כללי לכל עיר לכולנו או פורום. הערוץ הזה יאפשר לכולם להתעדכן בנעשה, שלשאול שאלות עוקפות היררכיה, ולהציע פתרונות נוספים.

לגוגל גרופ יש יתרון גדול ביכולת השליטה של המשתמש בדיון. הוא מאפשר לקבל את כל העידכונים בדואל, או לחילופין לקבל סיכום יומי אחד, או לחילופין לקרוא את כל ההודעות באינטרנט. במידה והמשתמש אינו מעוניין לקבל את כל ההודעות באופן ישיר לדואר, אלא רק הודעות בנושא דיון ספציפי, הוא יכול לבחור לעשות זאת.

בנוסף ניתן אולי יהיה לבנות בעתיד אתר וויקי פתוח שירכז את פעילות התנועה, כך שכל פעילות הוועדות וסיכומיהן יהי פתוח להכרות שאר החברים.

נשמח לשמוע את מחשבותיכם על הבעיה, ופתרונותיכם לבעיה זאת,

* Michels, R., (1913) Political parties – PDF edition

חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

 כתב: טל ירון

 

באחד הדיונים הקצרים שהיו לי עם נדב פרץ, נדב הפנה אותי לחוק הברזל של האוליגרכיה. על פי החוק הזה בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה.

כאדם המודע לכך שביקורת היא אחת התרומות החשובות ביותר, לקידומו של רעיון, מצאתי את הזמן וקראת את את הספר שבו נכתבה הטענה המקורית של חוק הברזל של האוליגרכיה. ושם, תוך כדי קריאה גיליתי מפת דרכים מלאה ליצירתה של דמוקרטיה ישירה.

רוברט מיכאליס חקר בתחילת המאה ה-20 את התפתחותן של מפלגות פוליטיות. במהלך מחקרו הוא גילה שמפלגות שראשיתן דמוקרטית הופכות בשלב זה או אחר למפלגות היררכיות ולפעמים אפילו דיקטטוריות. בספר הוא מתאר מדוע מתחולל תהליך זה. הוא מונה סיבות רבות שמובילות להשתלטות אוליגרכיות לא דמוקרטיות על מפלגות דמוקרטיות. הוא פורט את הסיבות למערך של סיבות קטנות וברורות, כאשר כל סיבה כזאת, מבחינתו, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישרה.

דווקא השימוש של מיכאליס בסיבות רבות ומשכנעות, הוא זה שמאפשר לנו להביט על המחסומים בפני דמוקרטיה ישירה, ולהציע פתרונות שיאפשרו לפתור את הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. פתרונות אלו אולי יַָקנו יום אחד לאזרחי מדינת ישראל את החרות להחליט בעצמם על גורלם.

המכשולים

אם בוחנים את ספרו של מיכאליס, ניתן לראות כי חלק מהמכשולים כבר הוסרו באמצעות הטכנולוגיה. למשל מיכאליס כותב ב-1913 (זמן כתיבת הספר), “צריך גם להתחשב במגבלות הפיזיות. אפילו הנואם החזק ביותר לא יצליח להשמיע את עצמו לקהל של רבבה.” (עמ"22, פס' 2). טוב, אנו יודעים שזה בהחלט אפשרי. באמצעות מכשירי הרדיו והטלוויזיה, אפילו נואם בעל קול חלש יכול היה להגיע לבתיהם של מיליונים. כיום, באמצעות האינטרנט, מאות מיליוני גולשים, יכולים לשוחח בינם לבין עצמם, ביעילות ובקלות.

 

בעיית ההתמקצעות

אבל יש בעיות שאין להן פתרון טכנולוגי ישיר. הבעיה הראשונה שאני מבקש להציג, היא בעיית התמקצעות של הנהגת הקבוצות. מיכאליס כתב כי לאורך הזמן, נוצרות התמחויות בהנהגת האירגון (ע”מ 23, פס' 2):

Gradually, however, the delegates' duties became more complicated; some individual ability becomes essential, a certain oratorical gift, and a considerable amount of objective knowledge.

 

במהלך הזמן, הקבוצה המתמחה בהובלת הקבוצה, וכישוריה חשובים לקיום הקבוצה או המדינה, מתחילה לתפוס עמדות מפתח בארגון. בתהליך הדרגתי נוצר הבדל מנטלי בין "האדם הפשוט" לבין האוליגרכיה שמנהיגה את הקבוצה או המדינה, ונוצר נתק בין הציבור שבשמו פועלת קבוצת ההנהגה, להנהגה. הפועל או האזרח הרגיל נשארים לעבוד, בעוד שאנשי המפלגה חיים בתוך המפלגה, בנתק הולך וגובר בינם לבין הפועלים בשטח. מיכאליס מבחין גם' שככל שהאוליגרכיה של הארגון מתמקצעת בתפקידה ויוצרת היררכיה חזקה בארגון, כך כוח ההשפעה של המפלגה עולה.

למרות שהאוטופיה שאליה אני שואף באופן אישי, היא אוטופיה בה כולם מנהלים הכל, ואין בה כלל אוליגרכיה, אני מבין שלפחות כיום, ארגונים צריכים להתבסס על אנשים שיודעים להניע תהליכים, ויכולים לגרום לדברים לקרות. ולכן הבעיה העומדת בפנינו היא כיצד ליצור ארגון יעיל מצד אחד, המבוסס על אנשים מוכשרים, ומן הצד השני כיצד לשמור על ראשי הארגון שישרתו את צרכי החברים בו, ולא את צרכיהם האישיים.

אני מציע כאן שלושה פתרונות אפשריים לבעיה. אני אשמח לשמוע האם אתם רואים את הבעיה בצורה אחרת, והאם יש לכם פתרונות אחרים.

פתרון 1: קישור בין האוליגרכיה לציבור.

בניגוד לתפיסה האנרכיסטית הקלאסית, נראה שבפועל, ארגונים רבים נדרשים לצורך הצלחת תפקודם, לקבל החלטות במסגרות קטנות ואפקטיביות של דיון. ככל שגודל הקבוצה גדל, כך יותר קשה להגיע להכרעות. זאת הסיבה שראשי ממשלות מחזיקים סביבם צוותי יועצים ו"מטבחונים" פוליטיים. אם הדיון עובר לקבוצות גדולות יותר, הוא הופך פחות אפקטיבי. אפילו על פי ספרו של רוני ערמון, "התערוררות לפעולה ישירה" לא נראה שניתן לקיים דיון אפקטיבי בקבוצה העולה על חמישה-עשר חברים.

לכן, לפחות עד שנקים את הויקידיון, שאמור לפתור את בעיית גודל הקבוצה, נראה שיש להכיר בכך שקבוצות קטנות הן שדנות בהתנהלות האירגון. אבל, במקביל חשוב לדאוג לכך שרצונות הקבוצות המנהיגות ורצונות הציבור בשמו הם דנים, יהיו דבוקים זה לזה. כדי לשמור את הקשר הזה בין הרצונות, יש לשמור על שלושה כללים, להערכתי.

כלל שמירת הקשר הראשון – שקיפות

במידת הניתן כל תהליך קבלת ההחלטות, צריך להתקבל בהליך שקוף. יש לצלם בווידיאו את הפגישות, ולשמור את ההקלטה במקום זמין לגישה ציבורית. אומנם סביר להניח שברוב המקרים, מרבית החברים לא יתעניינו בנושא הדיון, אך במידה שתתעורר מחלוקת על דרכי קבלת ההחלטות, כל אחד מהחברים יוכל לצפות בהקלטה ולבחון האם הייתה בעיה בדרך קבלת ההחלטות.

כדי לדאוג שהוועדות הללו ייצגו נכונה את רצון החברים, על חברי הוועדות להיות נציגי ציבור שיבחרו לשם כך על ידי הציבור. אם לדוגמה, יש בוועדה מסוימת מקום ל-15 נציגים, אזי 15 נציגים יבחרו לוועדה על ידי הציבור. הבחירה יכולה להיות דינמית (כלומר על בסיס דמוקריטיה דינמית, באמצעות התוכנה של יואב בודור או על פי בחירה פעם בשנה לנציגות בוועדה, עם אפשרות להדחה במהלך הכהונה.

 לעתים יש תת-קבוצות שאין להם ייצוג בגלל גודלן, ואין הן יכולות להשפיע על מהלך הדיון. כדי להבטיח את השמעת קולן של אותן תת-קבוצות, יש לדאוג להקצאת זמן ישיבה עבורם. להערכתי ניתן לשמור כ20% מזמן הישיבה להשמעת קולות מיני-מיעוט אלו. תהליך זה חשוב מאד במניעת הצטברות כעסים בידי מיעוטים. כעסים שעלולים להתפרץ לכדי היפרדות, או במקרים מדיניים, לכדי אלימות.

במידה ויש צורך באנשי מקצוע בוועדות, אנשי מקצוע אלו יבחרו על ידי הנציגים, על מנת להבטיח כי מגוון אנשי המקצוע ייצג את הדעות של אחד מהצדדים.

כלל שמירת הקשר השני – דיון פתוח

הכלל השני, הוא כלל הדיון הפתוח. בכל עת יש לשמור על נתיבי דיון ציבוריים פתוחים בין כלל חברי הקבוצה. נתיבים שאין באפשרות האוליגרכיה לשלוט בהם. כיום הכלים הטובים ביותר לכך הם הגוגל-גרופס, הקומונות והפורומים. נתיבי דיון אלו מאפשרים לחברי הקבוצה להביע את דעתם, להניע תהליכים חלופיים ולשחרר לחצים.

כלל שמירת הקשר השלישי' – הכוח הציבורי להדחת נציג

הכלל השלישי והעיקרי אומר, שבהינתן קיומה של חוסר שביעות רצון בקרב הציבור כלפי אחת מהקבוצות או מאחד האישים בארגון, יש בידי חברי התנועה אפשרות לכנס וועדה (על פי דרישה של אחוז מסוים מהחברים), ולפתוח בהליך הדחה נגד אותו חבר או קבוצה. ההחלטה על ההדחה תעשה, לאחר תהליך של דיון ציבורי בין חברי הארגון, ותקבע על פי הצבעת רוב בסוף הדיון. אפשרות אחרת היא דמוקרטיה דינמית, בה המינוי הוא על בסיס יום-יומי, בהתאם לרצון הבוחרים.

כך תובטח האפקטיביות של האירגון מצד אחד, ומן הצד השני , קבוצות ההובלה, יאלצו להיות רתומות על בסיס קבוע לרצון הציבור.

אפשרות 2: ויקידיון

גישה נוספת לפתרון בעיית היווצרות האוליגרכיה, היא יצירת הויקידיון. הויקדיון נועד לאפשר לקהלים גדולים להגיע להחלטות מושכלות, וברות ביצוע. הויקדיון מתבסס על כך שהרצון לשכנע, ולהשפיע הוא רצון נפוץ מאד באוכלוסיה. ניתן למצוא את הרצון הזה מתבטא בפורמים, קבוצות דיון, בלוגים וגו'. אלא שעל פי רוב האנרגיות שמשוקעות באמצעי התקשורת הללו, והתובנות שמושגות בהן, הולכות ומתפוגגות בשדות האלקטרו-מגנטיים של האינטרנט. רק במקרים ייחודיים מאד, בהם מושקע מאמץ גדול, מצליחים רעיונות שעלו בבלוגים לעבור לתודעה הציבורית. וגם לאחר שהללו חדרו, לא ברור כמה הם אכן משנים משהו בהתנהלות המדינה.

 ויקידון, הוא כלי שנועד לרכז את אנרגיות הדיון הללו, לכדי פעולות ברמה האזורית והמדינית.

הוא אומנם פחות מאורגן וממוסד, אך הוא מאפשר באופן עקרוני, לכל אחד להשפיע בצורה ישירה על מהלך הדיון, ולא להזדקק למתווכים. הוא מאפשר קיום הרבה יותר מורכב, שמאפשר למיעוטים להביע את עצמם טוב יותר, ולאנשי הרוב לדון להציג את עמדתם בצורה משכנעת אל מול המיעוט. בנוסף, הויקידיון משמר את כל דעות מיעוט.

 כיצד אמור לפעול ויקידיון? –כדי ללמוד זאת גשו לדף הויקידיון.

אפשרות 3: שינוי אישי ותרבותי

על כך בפוסט הבא…..

אשמח לשמוע הערות, הארות , תגובות וביקורות, רעיונות אלטרנטיביים ועוד…

הצרה עם בחירות

הקדמה (מאת טל)

חלק מהאינטרסים של מי שתומך בדמוקרטיה ישירה, הוא להפחית את השחיתות השילטונית. בהיסטוריה של הממשלים, כולל האתונאי, אחת הדרכים לכך היתה למנות אנשים לתפקידים ממשלתיים על פי הגרלה. עד כמה שהרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כשבודקים את ההיסטוריה, רואים שלרעיון זה יש תפיסה במציאות.

במסגרת הרצון שלנו לקיים דיון רב-פנים, אנו מזמינים את יורם גת, להציג את הבחירה על ידי הגרלה.

נקווה לדיון ענייני ומרתק.

כתב : יורם גת

בחירות הן הצורה שבה ממונים חברי בית המחוקקים במדינות דמוקרטיות מודרניות. לאור הכלל הזה, שלו אין ולו חריג בודד, ניתן להסיק שבחירות הן הדרך הדמוקרטית היחידה למינוי מחוקקים. מסקנה כזו תהיה מוטעית. ישנה דרך דמוקרטית אחרת למנות את המחוקקים, דרך שהיתה נפוצה בעבר (ואף נחשבה דמוקרטית יותר מבחירות), אך נשכחה כמעט לחלוטין בימינו.

השיטה האלטרנטיבית נקראת סורטיציה (Sortition), [א]. בשיטת הסורטיציה חברי בית המחוקקים ממונים על ידי הטלת גורל בין כל האזרחים. אותם אזרחים ששמם עולה בגורל משמשים כחברי בית המחוקקים לתקופה קצובה, כנהוג בשיטת הבחירות [ב].

מטרתי כאן היא לתאר בקצרה את מאפייניה של הסורטיציה ולהשוותה לשיטת הבחירות. אך תחילה, בשל החשש שרעיון הסורטיציה נשמע דמיוני לחלוטין לאוזן המודרנית, הרי שתי עובדות היסטוריות:

1. הדמוקרטיה האתונאית נשענה על שני מוסדות: אסיפת העם, שההשתתפות בה היתה פתוחה לכל האזרחים, והמועצה, גוף בן 500 איש שמונה לתקופה של שנה בשיטת הסורטיציה. השימוש בבחירות היה מוגבל למינוי של נושאי תפקידים ספורים (אם כי קריטיים), כגון מצביאים ושרים, תפקידים שנחשבו כדורשים מיומנויות או כשרונות מיוחדים. בסורטיציה נעשה שימוש גם בדמוקרטיות יווניות אחרות ובאופן מוגבל יותר ברפובליקות האיטלקיות של פירנצה וונציה [ג].

2. פילוסופים שחקרו שיטות שלטוניות, מן העת העתיקה (אריסטו) ועד המאה ה-18 (רוסו, מונטסקייה), דנו בסורטיציה והחשיבו אותה לדמוקרטית יותר, כלומר כזו הנוטה לתת את כח השלטון בידי האזרח הפשוט, בהשוואה לבחירות, שיטה שנחשבה לאוליגרכית יותר, כלומר כזו הנוטה לרכז את הכח בידי שכבה מצומצמת של מיוחסים [ד].

סורטיציה

התכונה העיקרית של בית מחוקקים הממונה באמצעות סורטיציה היא שהרכבו דומה מבחינה סטטיסטית לזו של ציבור האזרחים בכללו: שיעור הנשים, עורכי הדין, בני המיעוטים, ההומוסקסואלים, המליונרים, והשכירים בבית יהיה דומה לשיעורם באוכלוסיה. באופן דומה, שיעור המחזיקים בדעה פוליטית או חברתית מסויימת, או בנורמה התנהגותית מסויימת יהיה דומה לשיעורם באוכלוסייה. העקרון הפועל כאן זהה לזה הפועל בסקרי דעת קהל – הסיכוי שמדגם אקראי מתוך האוכלוסיה יהיה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסיה בכללה הוא נמוך.

התכונה הזו – הדימיון ההתפלגותי – מבטיחה שפני בית המחוקקים יהיו כפני הציבור: אם רוב הציבור הגון ומוכשר במידה סבירה כך יהיה גם בית המחוקקים. מצד שני, אם רוב הציבור מושחת או חסר יכולת – פני בית המחוקקים לא יהיו טובים יותר.

הצרה עם הבחירות

על פי תסריט הבחירות האידאלי, שמם של אנשים בעלי חוכמה ויושר יצא למרחוק בשל חוכמתם ויושרם, וככאלה יבחרו על ידי הציבור כנציגיו. במצב אידאלי זה, פניו של בית המחוקקים יהיו טובים מאלו של רוב הציבור. טובתו של הציבור בכללו תעמוד בראש מעייניהם של המחוקקים, ועל אף שהציבור אינו דומה להם כלל ועיקר (שכן הם חכמים וישרים ממנו), הם יהיו מסוגלים להבין את רצונותיו וצרכיו של הציבור ולקדם אותם [ה]. במילים אחרות, על פי התסריט האידאלי, הבחירות אכן נוטות לרכז את כח השלטון בידי אוליגרכיה (כפי שציינו הפילוסופים הקלאסיים), אך מאחר שמדובר באוליגרכיה שמבוססת על חוכמה ויושר (בניגוד לאוליגרכיה המבוססת על עושר, תוארי אצולה או שליטה באמצעי האלימות), הרי שהדבר משרת את טובת הציבור. [ו]

התסריט האידאלי המתואר עשוי להתקיים, לפחות באופן מקורב, כל עוד מספר הבוחרים הוא קטן – לא יותר מכמה עשרות אנשים. בקרב קבוצה קטנה שכזו, כל הבוחרים מסוגלים להכיר זה את זה היטב ומשום כך יכולים לעמוד על טיבו של כל מועמד פוטנציאלי. במצב כזה ההחלטה במי לבחור היא רציונלית ועשוייה להניב תוצאות חיוביות.

בקרב ציבור גדול, לעומת זאת, מהלך העניינים שונה לחלוטין. כאשר מספר הבוחרים הוא מאות, אלפים או מיליונים, בחירות, גם כאלה העומדות בקריטריונים המקובלים לבחירות חופשיות ופתוחות לכל, נוטות לייצר נבחרים עשירים ומרובי תחבולות וקשרים. לא רק שחוכמתם ויושרם של הנבחרים אינם עולים על אלו של האדם הממוצע, אלא שהם נופלים מהם.

למצב העגום הזה כמה סיבות. חלקן נובעות מעיוותים בשיטה שאותם אפשר לשאוף לתקן באמצעים שונים כגון חוקי מימון מערכות בחירות או הקלת הנגישות של הציבור למידע על פעילות השלטון. אך חלק מהסיבות לבעיות בשיטת הבחירות מובנות לתוך גופה של השיטה ואין דרך לתקנן. בתמצית, שני המאפיינים המובנים של הבחירות אשר גורמים לבחירתם של אנשים אשר אינם משרתים את הציבור הם:

1. כדי להבחר, על אדם (או רשימה) להיות מוכר לציבור הרחב. מעטים הם האנשים שילכו לקלפי ויטילו פתק שעליו שמו של אדם (או סימנה של רשימה) עליו או עליה לא שמע מעולם, וישנו מספר לא מבוטל של אנשים אשר יהיו מוכנים להצביע בעד אדם (או רשימת אנשים) אשר הם אינם יודעים עליו או עליה דבר מלבד שמו או שמה וכמה עובדות חסרות משמעות. לפיכך, סיכוייו של אדם שאינו מוכר לחלק ניכר מהציבור להיבחר הם אפסיים.

בקרב ציבור גדול, מספרם של האנשים המוכרים לרוב הציבור הוא מוגבל, והם נוטים להיות אנשים בעלי כישורים ורקע בלתי אופייניים לשאר הציבור: כאמור, הם עשירים מרוב הציבור, טובים ממנו בקידום עצמם ובעלי נסיון בלתי רגיל בהצלחה חברתית ופוליטית. שדה המועמדים הריאליים הוא איפוא מצומצם ומוגבל לקבוצה שחבריה אינם מזדהים עם רוב הציבור, ומצבם שונה מהותית מזו של רוב הציבור. מציאתם של אנשים שישרתו היטב את הציבור בתוך קבוצת המועמדים הזו היתה משימה מסובכת גם אילו היו תנאי המיון אידאליים.

2. במציאות, תנאי המיון רחוקים מלהיות אידאליים. כאשר ציבור הבוחרים הוא גדול, רוב הבוחרים נאלצים לבחור באדם (או ברשימת מועמדים) אותו (או אותם) לא פגשו מעולם ובודאי שאינם מכירים מקרוב. בתנאים כאלו, כיצד יכולים הבוחרים לעמוד על כישוריו ויושרו של מועמד? הבוחרים מכירים את המועמדים אך ורק דרך אמצעי התקשורת, בין אם על ידי תשדירי תעמולה ובין אם על ידי ראיונות וכתבות. לפיכך, יכולתם של הבוחרים לדעת את טיבם של המועמדים היא מוגבלת ביותר ומושפעת במידה מכרעת מהצורה שבה גורמים אינטרסנטים מציגים את דמויותיהם. במצב כזה השדה פתוח לכל מועמד שיש לו השפעה על אמצעי התקשורת (ע"י קניית זמן פרסום, או ע"י השפעה על עיתונאים ועורכים) ליצור מצג שווא של חוכמה ויושר ולגרוף קולות.

ואכן, קשה לגלות במציאות שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות ולו דמיון קלוש לתסריט הבחירות האידאלי. רוב הציבור הבחין זה מכבר שנבחריו עסוקים בעיקר בקידום עצמי ובקידום הדומים להם (ומאחר שרוב הציבור אינו בין אלה, הרי שענייניו של רוב הציבור נמצאים נפגעים.) [ז] תומכי הבחירות יאמרו לציבור המתוסכל: "אם ככה, השליכו את הנבחרים המושחתים הללו וקחו לכם אחרים בבחירות הבאות." אפס, אין אף אדם שרוב הציבור מכיר מספיק מקרוב בשביל שיוכל באופן רציונלי לבחור בו. כל אזרח אמנם מכיר מקרוב, מן הסתם, לפחות אדם אחד או שניים שהוא מעריך מספיק בשביל להפקיד בידיהם את מלאכת החקיקה, אך היותו של אדם מוערך על ידי הסובבים אותו אינה מקרבת אותו באופן משמעותי אל בית המחוקקים, משום שאף אדם אינו מוכר מקרוב על ידי עשרות או מאות אלפי בני אדם, ומספר נמוך מזה של תומכים אינו מספיק בשביל להשיג מושב בבית המחוקקים.

סיכום

במאה ה-18, בעת שיוסדו הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, רווחה בקרב המשכילים התפיסה כי הציבור הרחב הוא חסר בינה ומשום כך אחד מתפקידיה של הממשלה הוא למנוע את יישומו של רצון הציבור. חלק ממנסחי החוקות הדמוקרטיות לא נרתעו מלטעון זאת בפומבי. תחת הנחה שכזאת, שיטת הבחירות היא הפרוצדורה הטבעית למינוי מחוקקים: החוקות המוצעות, המסתמכות על בחירות, היוו רק פסיעה אחת מנקודת ההתחלה (שלטון אוליגרכי או מלוכני) לכיוון שלטון דמוקרטי, פסיעה שנזהרה מלהפקיד כח שלטוני בידי האזרח הממוצע. [ח] בימינו, לעומת זאת, השתנתה הנחת היסוד – לפחות בשיח הרשמי והפומבי – ומקובל לייחס לציבור שיקול דעת ולטעון שתפקידה של הממשלה הוא לא יותר מאשר להוציא לפועל את רצונו של הציבור. שיטת הסורטיציה היא דרך הפעולה הטבעית הנובעת מהנחת היסוד המוצהרת של זמננו.

הסורטיציה מוותרת על החלום של בית מחוקקים שהוא טוב מהציבור בכללו אך בתמורה משיגה בית מחוקקים שמשקף את הציבור ושחבריו מבינים את צרכיו ורצונותיו של הציבור. בהרכב כזה ישנה לפחות האפשרות, ואולי אף הסבירות, שרוב חבריו של בית המחוקקים יעשו את מיטב יכולתם לקדם את טובתו של הציבור. בסורטיציה, ולא בבחירות, הציבור מקבל את המנהיגים להם הוא ראוי – מנהיגים בדמותו שלו.

הערות

[א] הספר המודרני היחיד (למיטב ידיעתי) העוסק באופן יסודי בסורטיציה הוא ספרו של Bernard Manin, The Principles of Representative Government בהוצאת Cambridge University Press (1997). חלק ניכר מהרעיונות והמידע כאן מבוססים על ספר זה. ספר נוסף העוסק בסורטיציה – למעשה, בקריאה ליישומה של השיטה בארה"ב – הוא ספרם של Calenbach and Philips, Citizen Legislature בהוצאת Banyan Tree Books / Cedar Glass (1985).
[ב] ניתן לראות את שיטת הסורטיציה כואריאציה על רעיון הסבב (רוטציה) . בשיטת הסבב זוכה כל חבר בקבוצה להיות נושא תפקיד לזמן קצוב. כאשר הקבוצה גדולה אין אפשרות להשלים סבב מלא. חברי הקבוצה שעלו בגורל הם אלו שנתמזל מזלם להיות בתחילת הסבב.
[ג] Manin, Principles of Representative Government, וכן אריסטו, החוקה האתונאית, ספר ראשון, פרק 4.
[ד] אריסטו, פוליטיקה, ספר רביעי, פרק 9. מונטסקייה, רוח החוקים, ספר שני, פרק 2. רוסו, החוזה החברתי, ספר רביעי, פרק 3.
[ה] התסריט האידאלי נמצא ברקע בעת שדנים בבחירות דמוקרטיות, אך קשה למצוא מענה מפורש בדיונים אלו על השאלה הקריטית מהו בדיוק התהליך באמצעותו הופכים אנשים חכמים וישרים למועמדים בולטים ומושכים את תשומת ליבו וקולותיו של הציבור – ההנחה המובלעת היא שהתהליך הזה מתרחש באופן ספונטני. לדוגמא, The Federalist Papers, המאמרים שכתבו כמה ממנסחי החוקה האמריקאית במהלך המערכה על אשרורה במטרה לשכנע את הציבור במעלותיה, מספקים את התיאור הקצר הבא באשר לזהותם ותכונותיהם של המועמדים (מס' 57, מיוחס להמילטון או מדיסון): "Who are to be the objects of popular choice? Every citizen whose merit may recommend him to the esteem and confidence of his country. No qualification of wealth, of birth, of religious faith, or of civil profession is permitted to fetter the judgement or disappoint the inclination of the people.". ההסבר כיצד ילמד הציבור על מעלותיהם של אותם אזרחים הראויים להערכתו ולאמונו הושמט.
[ו] תומס ג'פרסון כתב בפיסקה ידועה במכתב לג'ון אדמס ב-1813: "[T]here is a natural aristocracy among men. The grounds of this are virtue and talents. […] May we not even say that that form of government is the best which provides the most effectually for a pure selection of these natural aristoi into the offices of government?"
[ז] סקר דעת קהל שהוזמן על ידי הכנסת בשנת 2000 גילה כי 88% מהציבור בישראל לא מרוצים מהכנסת, ל- 55% אין אמון בכנסת, וב-50% הכנסת מעוררת תחושת בושה. סקר משנת 2004 מעיד כי דמותה של הכנסת כנראה רק הוסיפה להתדרדר מאז. ראה: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/mdd.htm, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=420237
[ח] לדוגמא: אלכסנדר המילטון – מצוטט ב-Farrand, דיוני האסיפה המכוננת הפדרלית, כרך ראשון, עמ' 299, וג'יימס מדיסון, באותו הכרך, עמ' 431. אדמונד בורק הביע רעיונות דומים ב-מחשבות על המהפכה הצרפתית, פסקאות 80-81, וכך גם המהפכן הצרפתי עמנואל-ג'וסף סאייס במאמר על זכויות האדם והאזרח.

על הקשר בין מוריס טלנסקי, אהוד אולמרט וארנולד שוורצנגר

כתב: איתי לירון

 במכולת עם טלנסקי

באמת שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה. אני עובד עכשיו בכלל על פוסט אחר, ובכלל לא חשבתי שאני אכתוב את הפוסט הזה. אבל אז הגיע מוריס טלנסקי וטרף את כל הקלפים.

ואני כמובן לא מדבר על הפרשה החדשה של אולמרט, אלא על הפגישה שהייתה לי איתו היום.

הלכתי למכולת של הזקנים, וכשהגעתי לקופה ראיתי שהוא עומד לפני בתור. היה לו ביד פסק זמן שהוא כבר התחיל לאכול, וביד השניה הוא החזיק שוקולד למריחה, בייגלה, וחבילה של עוגיות. כשהוא פתח את הארנק של המטבעות הקטנים נפלו לו פתאום 350,000$ לתוך השקית שלי עם החלב והקוטג'! איזה קטע!

"מוריס, נפל לך." אמרתי לו והצבעתי על השקית שלי.

"סליחה?" הוא אמר במבוכה, וכיסה את הפה שלו בזמן שהוא ניסה לגמור את הפסק זמן. "זה שלי? אני כבר לא זוכר…"

"כן, כן, עכשיו נפל לך מהארנק, לא שמת לב?"

הוא חייך חיוך נבוך (הוא פשוט מקסים!) ואמר לי, "שמעתי שאתה כותב בלוג על דמוקרטיה ישירה, נכון? אז שיהיה לבריאות!" אח"כ הוא התנצל ואמר שהוא ממש ממהר, כי יש לו אוטובוס לתחנת רכבת, ומשם הוא נוסע לשדה תעופה. "אבל אם אתה במקרה בשכונה, אז תקפוץ לבקר. אני מכיר מסעדה מצוינת בכראון פלאזה – אני אזמין אותך, על חשבוני."

הוא נופף לי לשלום, ויצא. אח"כ ראיתי אותו בתחנה מנגב שוקולוד למריחה עם הבייגלה.

כשבאתי לשלם פתאום נזכרתי ששכחתי את הארנק בבית. אבל לא משנה, כבר הסתדרתי איכשהו, אל תשאלו. בקיצור, שאני לא אכתוב???

על אולמרט ושוורצנגר

בכל מקרה מה הקשר לארנולד שוורצנגר, אתם בטח שואלים.

הבחירות בארה"ב מתקיימות כמו שעון שוויצרי – כל 4 שנים, בדיוק, יש בחירות לנשיאות. כל שנתיים, בדיוק, יש בחירות לבית הנבחרים, ולשליש מחברי הסנאט. אין הצבעות אי אמון ואין משבר חוק התקציב. אפילו הדחה היא עניין מאוד בעייתי, ולמעשה בכל ההיסטוריה של ארה"ב לא הודח אפילו נשיא אחד. מרגע שנבחר נשיא, האמריקאים תקועים איתו לארבע השנים הבאות. גם המדינות בארה"ב העתיקו את הדגם מהרמה הפדרלית: להרבה מדינות יש מושל (governor), ולצידו יש סנאט (שמייצג את המחוזות) ובית נבחרים (שמייצג את האנשים). למושלים, כמו לנשיא, אין הצבעות אי אמון ואין משבר חוק התקציב. וגם איתם, הבוחרים תקועים לארבע השנים הבאות. אבל בחלק מהמדינות (קצת פחות מ- 20), קיים למושלים כאב ראש אחר: תהליך שנקרא recall. בדומה ל- initiative, תהליך בו האזרחים אוספים חתימות כדי לחוקק חוקים, ב- recall האזרחים אוספים חתימות כדי להדיח נבחר ציבור כלשהו. מרגע שנאספה מכסת החתימות הנדרשת, נערכות בחירות מיוחדות בזמן הקצוב בחוק. לאותו נבחר ציבור (גם אם זה המושל), אין אפשרות למנוע את ההצבעה. אם רוב האזרחים יצביעו כנגד ה- recall, אז נבחר הציבור ישאר בתפקידו. אם רוב האזרחים יצביעו בעד ה- recall, נבחר הציבור מודח.

החוק בקליפורניה מקל, יחסית על תהליך ה- recall. מכסת החתימות הנדרשת היא רק 12% מכלל המצביעים בבחירות הקודמות לתפקיד המדובר (900,000 חתימות נכון ל- 2003). בנוסף, החתימות צריכות להיות מפוזרות על פני המחוזות השונים של קליפורניה. באריזונה ובקולורדו. לדוגמה, החוק מקשה יותר, והמכסה היא 25% מהמצביעים בבחירות הכלליות הקודמות. ישנן מדינות בהן המכסה גבוהה עוד יותר.

בשנת 2003, שנה אחת בלבד לאחר שהמושל גריי דיוויס נבחר, אזרחי קליפורניה החליטו להדיח אותו. במקומו, נבחר ארנולד שוורצנגר לתפקיד המבוקש. אבל גריי דיוויס הוא לא הדוגמה היחידה: הדחה נוספת כנגד סנטור מהסנאט של מדינת קליפורניה נדחתה לא מזמן (3/6/08). הדחות נוספות כבר היו בהרבה ממדינות ארה"ב: שתיים בלבד של מושלים, והשאר של בעלי תפקידים שונים.

ואיך הדחה יכולה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית? חוקי ה- recall בארה"ב מאפשרים רק תגובה קיצונית – הדחה. דווקא בארץ, אני מאמין שהאפשרות של השעייה תיהיה הרבה יותר שימושית – במקרה של קצב, לדוגמה, כאשר הכנסת לא השעתה אותו גם כשכבר הוגש נגדו כתב אישום. גם במקרה של אולמרט רוב הציבור מעדיף השעייה, כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום, ולו מהסיבה שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה להתנהל בלי ראש ממשלה. הדחה כשלעצמה היא אפשרות קיצונית, שבינתיים עוד לא היינו צריכים אותה. אבל אל תדאגו – נראה שאולמרט פועל במלא המרץ כדי שנצטרך את האפשרות של הדחה…

בנוסף לכך, הדחה היא כלי מאוד יעיל לטיפול בשחיתות. כיום, ההצבעה למפלגות נעשית ע"פ מעין ממוצע של כל המדדים האפשריים (דיעות פוליטיות, שחיתות, יעילות וכו'…) לכל המועמדים לכנסת של המפלגה. תחת הממוצע הזה, מסתתרים לא פעם גם פוליטיקאים ושרים מושחתים. האפשרות "לשים על הכוונת" נבחר ציבור מסויים, מבלי שהבוחר יצטרך להעניש את כל המפלגה ולא להצביע בשבילה, היא מאוד שימושית בפוליטיקה הישראלית. אני מאמין שהיא תוכל ליצור הרתעה, גם מבלי שישתמשו בתהליך ההדחה בכל יומיים.  

לסיום, הדחה יכולה להיות שימושית גם במקרים הקלסיים של נציג ציבור שהוא ישר כמו סרגל, אבל פשוט לא מבצע את המדיניות שהציבור רוצה.

כמה מילים על משברים קואליציוניים

לסיום, אני אוסיף עוד פיסקה קצרה על המשבר הקואליציוני התורן: גם הפעם ש"ס מאיימת לפרוש מהקואליציה, אם הממשלה לא תגדיל את קצבאות הילדים (ותודו שהופתעתם! כי אם לא תודו, ש"ס מאיימת שגם על זה היא תפרוש מהקואליציה!). בפוסט "על השיתוק השלטוני בישראל"

כתבתי ששילוב של דמוקרטיה ישירה בנציגותית יכול לעזור בייצוב הממשלה בזמן משברים קואליצוניים. מפלגות לא יאיימו בקלות כל כך כשהציבור יוכל להכריע בעיניין המדובר בעצמו ולהוציא את ההחלטה מהידיים שלהן. מה שווה האיום של ש"ס, לדוגמה, אם לאור המשבר הקואליציוני הציבור היה קובע בעצמו את גודל קצבאות הילדים?

טוב – אפשר עוד לכתוב עוד הרבה על האפשרות של הדחה ע"י האזרחים, וגם על יציבות שילטונית. אבל המטרה בפוסט הזה הייתה רק לתת חומר למחשבה על האפשרות של הדחה, ולהראות שהיא מתקיימת הלכה למעשה בעולם. דיון מעמיק בנושא והצעות איך התהליך הזה צריך להתנהל בארץ אני אשמור לפוסט אחר. אני בדיוק בדרך לשדה התעופה – יש לי טיסה לניו יורק היום. פשוט, חבר טוב שלי, מישהו שאני מכיר עוד מהילדות, אתם יודעים, הזמין אותי להתארח אצלו…