למה דמוקרטיה ישירה?

כתב: עומר מוצפי
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל מן ההתחלה:

למה דמוקרטיה ישירה?
ובכלל למה דמוקרטיה?

ברמה מסויימת, דמוקרטיה הפכה להיות ערך בפני עצמו. זה קרה לאחר כמה מאות שנים של תפקוד של מערכות דמוקרטיות, וזה תהליך טוב, ראוי, והגיוני. אבל, אם אנחנו מעוניינים לברר כיצד לתקן או לשפר דמוקרטיה, כדאי לפתוח בשאלה העקרונית – בשביל מה זה בכלל טוב?

פילוסופים היו, לעיתים קרובות, נגד דמוקרטיה. די להזכר ב"המדינה" לאפלטון. אבל כדאי לזכור גם את היידיגר ואת מיגאל דה אונמונו – שכמו אינטלקטואלים רבים – התלהבו בתחילה מן התחייה הפשיסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת (וחשוב עוד יותר לזכור כמה מהר הם התפכחו). פילוסופיה דמוקרטית התפתחה בעצם בעיקר סביב המהפכה הצרפתית. המהפכה הזו עצמה התנהלה באופן שמזכיר (במבט ראשון) את הדגם של אפלטון – ממלוכה מושחתת לדמוקרטיה, לאנרכיה אלימה, ומשם לדיקטטורה קיסרית.

מרבית התיאוריות של הדמוקרטיה מתחילות בפילוסופיה ליברלית. יש הבדלים רבים בין רוסו, וולטיר, מיל, והתועלתנים. אבל אלו ויכוחים "בתוך המשפחה". הדיון שלהם מתחיל בזכויות – בעיקר בזכויות פרטיות (אם כי גם מיל וגם רוסו מנסים לטעון בעד זכויות קהילתיות. לרוסו יש ניסיון מגושם להבחין בין "רצון העם" לבין אוסף הרצונות הפרטיים של הפרטים שמרכיבים אותו). השאלה היא כיצד בונים משטר שמגן על זכויות כאלה. והתשובה הטבעית היא זו:
מעניקים כח פוליטי לגופים שעל זכויותיהם רוצים לשמור. למשל, כדי לשמור על זכויות הנשים, יש להעניק להן זכויות פוליטיות ויצוג בפרלמנט. התשובה של אפלטון או של הובס לטענה הזו היא שאוליגרכיה (או מלך) קטנה, יציבה, וחכמה, תיטיב לשמור על האינטרסים של הפרטים שחיים במדינה. אצל הובס הטיעון הוא סטטיסטי: המלך הוא הביריון האלים החזק בשכונה, אבל תחת הנהגתו הסיכויים של האזרח הקטן משתפרים – הוא צריך להשמר מפני בריון אחד רחוק, ולא מאוסף אינסופי של בריונים מקומיים. אני לא מציע לקבל את הפתרונות –
לא של הובס ולא של אפלטון. יותר חשובה היא הטענה שלהם שדמוקרטיה (ובעיקר דמוקרטיה ישירה) מכילה אלמנטים חזקים של הרס עצמי, ושיש לה נטיה לממש אותם. צד חשוב של העניין הזה ניתן למצוא אצל יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"): דווקא פעילים דמוקרטיים אידיאליסטיים חשופים
במיוחד לאכזבה מן המנגנונים המגושמים של הדמוקרטיה שבפועל – מן הריבים, הוויכוחים, אי ההסכמות, האופי הקטנוני והטפשות של פקידי ממשל, מן הפוליטיקה המפלגתית הקטנה, ובעיקר מן הריאקציה השמרנית שבאה בעקבות המהפכה. דווקא בקרב הפעילים הדמוקרטיים האידיאליסטיים ביותר, מתנקזת האכזבה הזו לניסיון "להציל את הדמוקרטיה מעצמה" – באמצעות דיקטטורה "זמנית", מרחץ דמים "מטהר", ו"חינוך מחדש" של גורמים עוינים. כלומר, עניין ראשון על האג'נדה הוא זה:
אנו מעוניינים לשמור על זכויות (אישיות וקיבוציות) מסוימות, ואנו מעוניינים במנגנון כוח (מבנה מדינה) ששומר על זכויות אלה. מהי הדרך הטובה ביותר להבנות שמירה על זכויות לתוך משטר?
על פי הובס, המיטב שניתן להשיג, הוא צמצום של האיומים – מאנרכיה (הרבה ביריונים מסוכנים) – לדיקטטורה (ביריון מסוכן אחד), ובכך לצמצם את הסיכון שהאזרחים/קהילות חשופים לו. על פי אפלטון, מוטב לבנות אוליגרכיה שמרנית ויציבה, שתספק ביטחון לשאר התושבים.
על פי הדגם האמריקאי (פרנקלין, וושינגטון, וכו') יש לפרק את המשטר לזרועות מתחרות. זה אפשרי רק בהנתן גודל מסויים, ומותנה בהווצרות מנגנונים פוליטיים מתאימים.

ומכאן לשאלה הראשונה שלי אליכם:
אתם דנים בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, דיון ציבורי, וקבלת החלטות קבוצתית. לא בזכויות ולא במנגנונים פוליטיים. האם יש רלוונטיות לשאלות של שמירה על זכויות? לשאלות על מבנה מערכת הכח השלטונית?

אבל יש עניינים נוספים על האג'נדה, והם באמת קשור יותר לשאלות שאתם שואלים.
היתרון הסטטיסטי של רוב פשוט:
המרקיז דה קונדורסה הוא אולי התיאורתיקן הראשון של קבלת החלטות דמוקראטית. הטיעון שלו בעד קבלת החלטות דמוקרטית הוא טיעון סטטיסטי פשוט:
לפנינו מספר חלופות. אחת מהן טובה יותר. אם הסיכוי של אדם פרטי (אינטיליגנטי) להגיע להחלטה הנכונה הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי שלו לבחור באחת מן החלופות הגרועות, אזי הכרעה על ידי הצבעת רוב פשוט תבטיח לנו שנקבל את ההחלטה ה"נכונה" בסיכוי גדול כרצוננו. צריך פשוט להגדיל את מספר
המצביעים. לכן אוליגרכיה טובה מטיראניה, ודמוקרטיה תהיה טובה מאוליגרכיה. בממוצע, שיטת קבלת החלטות דמוקרטית תבטיח פחות טעויות. זהו עיקר הטיעון של קונדורסה (שהיה ממיסדי תורת ההסתברות המתמטית). דומני שההיסטוריה עומדת לצידו. זהו טיעון סטטיסטי פשוט. הוא אינו דורש לא דיון פתוח, לא מנגנוני בקרה מתוחכמים, ולא שיטות הצבעה מתחכמות. כל אלה רק יפריעו. ההנחה היחידה היא שההכרעה ה"נכונה" היא בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר. בעצם, כאשר אתה בונה דיון ציבורי, המטרה הבסיסית ביותר היא בדיוק זאת – להגדיל את סיכוייה של הבחירה ה"נכונה". הבעיה בדיון ציבורי היא שיש צורך להשמר מפני גלישה במדרונות פסיכולוגיים חלקלקים (רגשות לאומיים, פרנויות קולקטיביות, וכו'). הבעיה בכל שיטות ההצבעה היא שהצבעות אסטרטגיות (אני לא מצביע בעד מה שאני באמת רוצה, אלה בעד מה שאני חושב שניתן להשיג) יכולות לדרדר את החברה לאופציה הגרועה ביותר. אלו סכנות אמיתיות, והן נושאים  מעניינים לדיון.

אבל הטיעון הבא הוא מה שמעניין אותי ביותר. הוא שלי. לא מצאתי מקורות אחרים (אולי יש).

דמוקרטיה כמערכת של היזונים חוזרים:

יש סיבות עומק שבגללן ניצחו הדמוקרטיות המערביות בכל הסכסוכים הגלובאליים של המאה ה-20, גם כאשר נתפסו "עם המכנסיים למטה" (וגם בלא מעט מן הסיכסוכים הקטנים). משטר דמוקרטי מודרני הוא מערכת מבוזרת מאוד, אבל גם מאורגנת היטב, של בירוקרטיה. הבירוקרטיה הזו תומכת במבנה של חברה תעשייתית מודרנית. החברה התעשייתית איננה אפשרית ללא התמיכה הבירוקרטית הזו (גון קנת גלבריית: "החברה התעשייתית החדשה"), והמשטר הדמוקרטי הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא יציר כפיה של החברה התעשייתית החדשה (ארנסט גלנר: לאומיות ולאומים, אנדרסון: "קהילות מדומיינות"). מהותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא (ולא רק בעיני) המערכת הבירוקרטית המבוזרת והמאורגנת שלה. מדינה שיש לה מערכת כזו יכולה להרים פרוייקטים מסדר גודל עצום – כמו תכנית חלל – שהיו בלתי אפשריים לפני היות
המדינה המודרנית. מערכת זו צריכה להיות גמישה מספיק כדי להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של החברה התעשייתית (כולל למלחמה. אף חברה מעולם לא הצליחה להתארגן למלחמת עולם במהירות וביעילות של ארה"ב ובריטניה. זו נקודה שאורי מילשטיין, למשל, אוהב לפספס). על מנת לשמור על הגמישות הזו, הבירוקרטיה המודרנית צריכה להיות נקיה (באופן יחסי) משחיתות ומנפוטיזם, וצריכה להיות קשובה לתנאים המשתנים. אנחנו משיגים כיום את המטרות הללו באמצעות הפרדת רשויות, עיתונות חופשית, ובחירות לרשות המחוקקת ולעומדים בראש הפירמידה הבירוקרטית. לא באמצעות דיון ציבורי. אבל כל אלו הם אמצעים, לא מטרות. הם אמצעים שמראים הכרחיים (עיין ערך ריצ'רד אוברי: "מדוע ניצחו בעלות הברית" וגם הדיקטטורים").

נדמיין לעצמנו את רשויות המדינה כאורגניזם. כדי לתפקד הוא צריך שרירים, ועל מנת לתפקד בסביבה סבוכה ומשתנה, הוא צריך גם אברי חישה, ומוח מרכזי. עד כאן התפיסה המיושנת, לפיה מדינה צריכה ראש (דיקטטור – ולא חשוב אם הוא נבחר זמני או מלך) שנעזר ביועצים למיניהם (אברי חישה) ובמערכת בטחון (שרירים).
אבל, למעשה, מסתבר שכמות עצומה של עיבוד מידע מתבצע למעשה כבר בתוך אברי החישה עצמם. יתירה מזאת, כמות גדולה עוד יותר של אינפורמציה בנויה לתוך המבנה של מערכת התנועה, ומרבית המידע של אברי החישה מגיע ישירות לשרירים (או, לכל הפחות, למערכות אוטומטיות לא-הכרתיות).  באנלוגיה למבנה של
מדינה מודרנית, כמעט כל ההתנהלות של המערכת הבירוקרטית נעשה באופן שהוא לחלוטין בלתי תלוי בראש הפירמידה. המטרה שלנו צריכה להיות – קודם כל – לשפר את ההיזון החוזר שבתוך המערכת הבירוקרטית הזו. לשפר את המבנה שלה. לשפר את התפקוד שלה. הדיונים הפומביים שבהם עוסקים ראשי הפירמידה הם טפל, בעיני. שקיפות גדולה יותר של מערכות השלטון, והשתתפות של אזרחים מן השורה בתהליכים בירוקרטיים מסויימים (כמו שימועים ציבוריים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, או השתתפות נציגי-ציבור-מטעם-עצמם בוועדות מחוזיות) יכולים להרים תרומה גדולה כאן.

מודעות פרסומת

על משחקי כוח בין קבוצות – משך הכהונה

כתב: טל ירון
בסדרת פוסטים, אני מבקש לבחון את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות בדמוקרטיה. אני מאמין שאם נבין את משחקי הכוחות, נבין גם איך ליצור מערכות שלטון דמוקרטיות יותר שייצגו טוב יותר את רצון הציבור. בכוונה תחילה אינני מגביל את עצמי למודלים של דמוקרטיה ישירה, אלה בוחן גם מערכות שונות של דמוקרטיית נציגים. זאת כדי ללמוד על ההבדלים בין השיטות והשפעתן על יציגות רצון הציבור.

בפוסט הנוכחי אני מבקש להציע כללים שעל פיהם משך הכהונה משפיע על יצוג הרצון של הבחורים. נתחיל עם מודל פשוט של דמוקרטיית נציגים אזורית, כפי שנהוג בארצות הברית ובארגוני העובדים הסקנדינביים.

repres03-12-2008.gif

במודלים הללו, כל קבוצה אזורית שולחת נציג או נציגים לאספת הנציגים. תפקיד הנציגים הוא לייצג את רצונותיהם של כלל חברי הקבוצות הבסיסיות. יש מספר אלמנטים, שלהערכתי יקבעו מה תהיה מידת ההשפעה של חברי הקבוצה, שנמצאים בקבוצות הבסיס, על התנהלות אסיפת הנציגים.

 

משכי הזמן בהם מכהנים הנציגים.

ככלל, ככול שקבוצה נמצאת יותר זמן ביחד, כך היא לומדת לעבוד כקבוצה, וכך בעלי יכולות פוליטיות לומדים לבסס את השליטה שלהם בקבוצה. אם ניקח ציר זמן שיתאר את משך הכהונה של נציג, נניח שככל שמשך הזמן יהיה קצר יותר, כך תפגע יכולת הקבוצה לעבוד במתואם, ולכן יפגע תפקודה. וככל שנאריך את משך הקדנציה, כך יגדלו יכולותיה של הקבוצה לפעול ביעילות ביחד. יחד עם זאת, מרגע שנעבור רף מיסויים, תתחיל הנטיה הטבעית של קבוצה להעדיף אינטרסיים אישיים ופנים-קבוצתיים. אנשים פוליטיים מוכשרים יוכלו לנהל את הקבוצה כך שתספק את צרכיהם האישיים. קבוצת הנציגים תוכל ליצור שינוי במערכי הכוחות או בחקים, כך שלדוגמא, חוזק קבוצת הנציגים תגבר. לדוגמא, הקבוצה תחוקק חוק המונע מחברי קבוצות הבסיס להדיח את הנציגים שלהם, או שהם יכולים להשתמש במשאבים שלהם כדי לחנך את אנשי הקבוצות להיות פחות ביקורתיים כלפי הנציגים. כתוצאה מכך קבוצת הנציגים תתחזק, ותהיה נוחה יותר להשחתה, והיא תייצג פחות את רצון אנשי קבוצות הבסיס.

term-time03-12-2008.gif

 

 

 

 

 

זמן כהונה של שנה מקובל בכוח לעובדים, וכנראה בארגונים הסקנדינביים. זמן כהונה של שנתיים מקובל בבית הנבחרים של ארצות הברית. ארבע שנים בכנסת ישראל, שש שנים בסנאט בארצות הברית. שמונה שנים הוא זמן הכהונה במועצת החכמים באיראן. בד"כ לא קיימים משכי כהונה קצרים משנה אחת, כיוון שאז הכהונה אינה יעילה.

יחד עם זאת, משך הכהונה והיכולת של הנציג להמשיך לייצג את רצון בוחריו, תלוי בגורמים רבים נוספים. בגלל הבעיה של משך כהונה ארוך מידי, נהוג במקומות רבים להגביל את סך משך כל הכהונות המצטברות לשתי קדנציות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להיבחר יותר משתי קדנציות. במועצות עירוניות בישראל אין מגבלה על כמות הקדנציות, אבל נדיר מאד לראות ראש עיר הפועל יותר מאשר שתי קדנציות. להערכתי זה נובע מכך, שהבוחרים מתחילים להרגיש שראש המועצה, אינו משרת את בוחריו. באחד הישובים בשומרון היה מקרה בו ראש מועצה נבחר לקדנציה שלישית, ולמיטב ידעתי הודח ממנה במהלכה, בגלל בעיות חוסר תקינות בהתנהלות ציבורית. ברוסיה, פוטין למעשה מכהן קדנציה שלישית, ולכן השליטה שלו במדינה היא כל כך חזקה, שרוסיה כיום, בפועל כמעט ואינה דמוקרטית.

 ישנם עוד אלמנטים המשפיעים על משך הכהונה. לדוגמה, ככל שקבוצת הבסיס יותר גדולות ופחות הומוגנית, כך נדרשים המועמדים לתפקיד הנציג להשקיע יותר משאבים בפרסום. כתוצאה מכך יש גבול תחתון לאורך הכהונה, שמתחת לו, לא יהיה כדאי למתמודדים לנסות להתמודד. אם נציגים של מדינה גדולה בארצות הברית, היו נאלצים להתמודד כל חצי שנה, היתה ההשקעה הכספית יקרה מידי עבור רוב המוסדות הפיננסים.

גם זמן כהונה של שנתיים, בבית הנבחרים, נחשב כזמן קצר מאד. כיוון שהנציגים נדרשים לבזבז חלק גדול מזמנם בגיוס תרומות ובמסעות בחירות.

יחד עם זאת, ככל שהקבוצות היסוד קטנות, וההכרות האינטימית בין הציבור לנציגיו עולה, כך נדרשים פחות משאבים לשכנוע. במצב של קבוצות בסיס קטנות, לא נידרש כמעט מסע פירסום, והבחורים מכירים את נציגהם היטב. כתוצאה מכך ניתן להוריד את משך הכהונה, מבלי שהמעומדים יאלצו לעסוק בבחירות.

ישנה כמובן בעיה להקטין את גודל קבוצות הבסיס, כיוון שאז הן יצרו הרבה יותר נציגים. לכן בהמשך, אנסה לעסוק בדרכים שבהם ניתן להגדיל את קבוצות היסוד, מבלי לפגוע בהכרות האינטימית. בכך ניתן יהיה לקצר את משך הכהונה, לזמן האופטימלי של שנה, מבלי להפוך את תהליך הבחירה ליקר.

לסיכום

משך כהונה קצר הופך את הנציג למחוייב  יותר לרצון הבוחרים, אך הוא מקטין את יכולת התיפקוד של הקבוצה הנציגית לפעול. הגדלת משך הכהונה תיגרום לנציגים להיות פחות קשובים לרצון בוחריהם, ותהפוך את קבוצת הנציגים ליותר אוטונומית ויעילה כקבוצה. יחד עם זאת, ככל שקבוצת הנציגים תשהה ביחד זמן רב יותרכך תגדל הדבקות הפנים קבוצתית,תגדל היכולת של קבוצת הנציגים לשלוט בבוחרים, וייצוג רצון הבוחרים ילך ויחלש. לכן יש צורך למצוא משך זמן אופטימלי למשרה, שבו קבוצת הנציגים תתפקד ורצון הבוחרים ייוצג בצורה אופטימלית.

נ.ב.

אם אתם צריכים תזכורת מדוע חשוב שאנחנו נשלוט בנציגים ולא להיפך הנה הפניה ממולצת לפוסט של הני זובידה