על חשיבות המעשה, הדיון וההנהגה בהקמת המפלגה הישירה

star-trek-blueprint-collection-2מפלגה ישירה היא נושא מדליק ומרתק. המחשבה על כך שאזרחי ישראל יוכלו להצביע בצורה ישירה לכנסת, נשמע חידוש מלבב בדמוקרטיה העקיפה ששוררת בישראל.

כדי להקים מפלגה כזאת, על בסיס צמיחה-שורשית (grass roots) כבר מן ההתחלה צריכים המשתתפים לחוש שיש להם יכולת ישירה לנהל את המפלגה, ולעצב את דמותה. הדבר מחייב ניהול דיון וקיום הצבעות לגבי דרכה של המפלגה.

אלא שהדיונים הללו מתישים, ארוכים ולא פעם מייאשים חלק מהמשתתפים, בעיקר כאשר היחס סין הזמן המושקע בדיונים לתוצר הוא לפעמים נמוך ביותר.

אחד מעקרונות הדיון, היא שכדי שאנשים ירצו להשתתף, לפעילות שלהם צריכה להיות תרומה ברורה, ועד כמה שיותר מידית. בהעדר פעילות ממשית, המוטיבציה להשתתף הולכת ויורדת במהירות.

לכן המפלגה צריכה גוף פועל, שידע לממש נושאים הדרושים להצלחת המפלגה. ללא אנשי הפעולה שיודעים לתרגם החלטות למעשים, הדיונים יהיו עקרים, והאנרגיה הטבעית התמונה באנשים התומכים ברעיון תדעך במהרה. אלא שמטבע הדברים, האנשים המרכיבים גופי פעולה, הם אנשי מעשה אוהבים לפעול, ולא לדון. הם אינם מחבבים דיונים ארוכים ומשמימים מבחינתם. הם רוצים לפעול ועכשיו. הפער הזה, בין אנשי הדיון לאנשי המעשה, הוא פער גדול שיש צורך לגשר עליו, כדי שנוכל לבנות את עצמנו.

לכן המפלגה תצטרך לסוג נוסף של אנשים המסוגלים גם לפעול וגם לגייס את ההמונים לפעולה דרך דיון ורוח מנהיגות. אנשים אלו נקראים מנהיגות מנהיגים. הם התווך הנדרש בין אנשי המעשה, לבין הציבור הרחב, המעצב ומבקר את המפלגה.

עלינו להקים מתוכנו ולמצוא מנהיגים המסוגלים גם לנהל פעילות אופרטיבית, וגם לנהל דיון עם הציבור. צריך למצוא אותם, לגדל אותם, ולעודד אותם. עליהם גם לדעת לעבוד בשיתוף בינהם, ולכן חשוב להקים מוסדות דיון ביצועיים (כמו הקאבינט והממשלה).

אלא שהקמת גופי הנהגה ופעולה דורשת ממון רב, הדרוש להפיכת המנהיגים ואנשי הביצוע למקצוענים הפועלים בשרות המפלגה. למפלגה קטנה כמו שלנו, שביום טוב, עדיין מונה פחות מ-20, יהיה קשה לגייס את התרומות הללו לתחזוק מנגנון המפלגה.

לכן, להבנתי, המפלגה צריכה לקום על בסיס מנגנון קטן ורזה ביותר. כדי להצליח בכך, עלינו לפעול חסכנות וביעילות. עלינו ליצור ביחד תכנית פעולה חסכנית, שתאפשר להקים מפלגה חייה ונושמת.

תוכנית פעולהכדי לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת, לדעתי, יהיה עלינו לבחור בקפידה את הפעולות המינמליות הנדרשות להקים מפלגה. עלינו להתוות תוכנית דרך ברורה וחסכונית שתאפשר לנו להתקדם. על התוכנית הזאת לפעול כמו בתוכנית פיתוח egail. על התוכנית להכיל צעדים קטנים וברי מימוש, הניתנים למימוש משבוע לשבוע. 

מי שיוביל למימוש התוכניות יהיו אותם מנהיגות ומנהיגים, שיתמכו בניהול צוותי עבודה ובגיוס תמיכה ציבורית הולכת ומתרחבת. בלעדיהם דבר לא קורה.

אבל התנאי לכך, הוא תוכנית רזה וברורה, ההכרחית להצלחתינו.

האם הגיע הזמן לסדרת פגישות שבהן נבנה את התוכנית שלנו?

 

מודעות פרסומת

מחשבות על שינויים אירגונים במפלגה

בעקבות הפוסט על הדרך ופוסט התגובה של אוריאל, הולכים ומתבהרות לדעתי, דרכים שבהם נוכל להמשיך לגדול.

בקרב פעילים במפלגה עולה הקריאה להמשיך בפעילות השטח. לארגן חוגי בית, לבנות מצגות, להופיע בתקשורת, לחלק פליירים וכיוב'. ארגון כזה, שבו יהיו אלפי פעילים, דורש, בטכנולוגיות הקיימות, מבנה היררכי מסודר, שיכול לנהל את כל האנרגיות הללו ביעילות. לי קשה לראות, בהעדר טכנולוגיה מתאימה, אפשרות לנהל בצורה אפקטיבית את כל הפעילויות, כך שהן תסתנכרנה אחת עם השניה, שתשמורנה על תנופה, ופעילים ידעו לאן עליהם להצטרף.

מצד שני, גם הארגון המסודר והיעיל ביותר, לא יוכל להתמודד עם מאות-אלפי ומיליוני פעילים, הפועלים בדמוקרטיה ישירה, כפי שאנו מבקשים ליצור. לכן, הדרך לארגן מיליונים, הוא באמצעות תוכנות. תוכנות שיאפשרו לציבור להציע חוקים, לדון, ולהצביע.

במידה רבה, פיתוח תוכנות אינו תהליך דמוקרטי, אלא תהליך הדומה יותר לדיקטטורה נאורה. אנשי מנגנון ואנשי פיתוח צריכים לחשוב על הפתרונות הטובים ביותר, ולאפשר לציבור הרחב, לבחור את תוכנות-ההשפעה אליהן הוא מתחבר בצורה הקלה ביותר.

למעשה, אלו שני אירגונים שונים. האחד הוא היררכי, מסודר, והשני, אנרכי, הישרדותי. כדי להתקדם, נראה כי שני הארגונים הללו צריכים לפעול במקביל אחד לשני, תוך תיאום, אך על ידי השארת נתבי דיון פתוחים.

הארגון ההיררכי (להלן, המפלגה), ינוהל כמו כל מפלגה אחרת, אך תוכנות ומנגנונים שיגיעו מצד המתכנתים, יאפשרו לארגון להתנהל בצורה יותר ויותר דמוקרטית. יהיה זה תפקיד המפתחים להטמיע במפלגה יכולות דמוקרטיות, שיאפשרו דמוקרטיה הולכת ומתרחבת. המפלגה מצדה, תצטרך לשאוף לדמוקרטיה פנימית אמיתית, ולהעזר בתוכנות, כדי לשמר את תחושת ההשפעה הטובה של הפעילים על המפלגה, למרות גדילתם המספרית.

כך ביחד, מתוך חופשה פעולה גדול יותר, נוכל כבר היום לפעול במקביל, תוך שאיפה, שככל שנגדל, וככל שהטכנולוגיות שלנו יהיו מתקדמות יותר, כך גם המפלגה תגדל, וגם הדמוקרטיה הישירה תתגבר.

למפתחים:

להערכתי, כדי להקים תוכנה טובה, עלינו קודם כל להקים ממשק בסיס, שבו יהיה רישום של כל המתשמשים, של ההצעות השונות, ושל ההצבעות עליהן. על יסוד ממשק הבסיס הזה, יתחברו כל התכונות השונות, ויתחרו בינהן על אהבת הקהל והלגיטמיות שהקהל יעניק להן. כל התוכנות יפותחו בקוד פתוח, כדי לאפשר קידום רעיונות מהיר, שמירה על שקיפות, ושימור פיתוח לטובת המטרה המשותפת, של הגברת הדמוקרטיה בישראל.

לאירגוניסטים:

דרכי הקמתה של מפלגה, היא דבר ידוע. יש בינינו כאלו שהתנסו בכך, והם בעלי ניסיון רב. יהיה חשוב לדעתי, שתקימו את המפלגה כפי שאתם מבינים, אך שמרו תמיד קשר עם המפתחים, ותראו שאתם מכניסים פנימיה תוכנות שיאפשרו לכם להפעיל את המפלה בצורה שקופה ודמוקרטית. שמרו על דמוקרטיה טובה עד כמה שניתן (ואני יודע שקשה לשמור על דמוקרטיה מלאה בתוך ארגונים מסודרים), כך שיותר ויותר פעילים ירגישו שיש להם יכולת השפעה טובה.

מה דעתכם?

הרחבת הקוד הפתוח לקהילות תשלום פתוח?

wikidot.jpgרעיון מעניין מבית היוצר של Wikidot (מיזם ויקי מרתק), כיצד לממן פיתוח של המוצר על ידי הקהילה. על פי הקונספט שהם מציגים כאן, הקהילה יכולה להתוות את מפת הדרכים של הפרוייקט, ולבנות את הפרויקט או על ידי כתיבת קוד, או על ידי הענקת משאבים כספיים למימון הפיתוח. כך יכולים להצטרף להשפעה על הפרויקט אנשים שאינם יכולים לכתוב קוד, אך מעוניינים בהמשך פיתוח המוצר, ובעיצובו.

מה דעתכם?

תהליך הכנה חדש באורגון לחקיקה ישירה

חדשות טובות מאורגון. אזרחי אורגון משתתפים כבר שנים רבות ביוזמה אזרחית (או חקיקה ישירה). הבעיה עם חקיקה ישירה היא, שבקמפיינים שמקדימים את החקיקה הישירה, מעורב כסף גדולה, והרבה מידע שיווקי מוזן לאזרחים. חצאי האמתות, והרעש התקשורתי, מקשה על האזרחים לקבל החלטות בצורה מושכלת.

ארגון אזרחי, מצא דרך שבה יוכלו קבוצות קטנות של אזרחים להכין מידע אמין עבור שאר האזרחים. ובכך ליצור מידע ציבורי אמין.

ראו  את הסרטון הבא שמסביר את התהליך.

את המידע קיבלתי דרך האתר הזה.

אשמח לשמוע תגובתיכם.

הכוח הקהילתי מגיע מהאהבה – קדומים צפון

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורהריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

הסרטון הורד, לבקשת אחד המשתתפים בסרטון
שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית

(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).

אוליגרכיה לא נבחרת

שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?

דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים (שהיו בתי משפט עם 200 עד 6000 מושבעים).

כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" שווה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים מקבלים, לא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.

כל יכולתינו להשפיע בין כל מערכת בחירות, מסתכמת על ידי הפגנות ומחאות. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. אבל מול המכתבים הללו, וההפגנות, נמצא מערך לוביזם משומן היטב, שניחן ביכולת השפעה גדולה בהרבה.

מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים על פי עדויות בתקשורת מבעלי הון או מאירגונים בעלי הון.

ehud_barakכך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון. סביר להניח שכמעט בכל מערכת בחירות הסכומים הגדולים הללו מגיעים מבעלי הון. והתוצאה היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. כתוצאה מכך, יש לחברות הלוביזם או לקשרים החברתיים הישירים של בעלי ההון עם הח"כים, השפעה סגולית גבוה בהרבה מההשפעה של האזרחים על הח"כים.

כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע על התנהלות המדינה יותר מאשר כלל הציבור. אבל המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים הירררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, מסוגלים להשפיע על דעתם של חברי כנסת. על מופז סופר בתקשורת שיש לו קבלני קולות בכפרים הערביים. קבלני הקולות בכפרים מגייסים את כל החמולה בכפר, ובתמורה יכולים לקבל קשר ישיר לח"כ שנעזר בהם.

יש הטוענים כי ב"חברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל בהם, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירוגנים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין, שמייצרות הד תקשורתי רחב. הקרנות, העסקים והמוסדות שממנים את העמותות, משתמשות בעמותות כדי לקדם אג'נדות פולטיות.

קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.

קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהquietעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.

קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.

כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה, וגם השפעה זאת נחמסת מאיתנו, רגע לאחר הבחירות. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו, ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו  נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.

מה ניתן לעשות?

במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.

אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.

המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.

בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.

כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.

במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.

כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.

בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:

  1. כוח האהבה והשיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מישהו, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
  2. שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
  3. תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
  4. קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.

קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי

כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.

לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, סביר להניח שניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.

הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.

הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.

רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).

ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.


אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.

כיצד לייצר ידע שישנה את החברה בישראל?

כאשר קבוצה מבקשת לפעול ביחד, ישנם שלושה רכיבים חשובים להצלחתה. האחד הוא קיומו של חזון משותף, או מטרה משותפת. השני הוא החיברות בין חברי הקבוצה, והרצון לשתף ולפעול ביחד למען הגשמת החזון. החלק השלישי, הוא ידע משותף.

ידע, הוא הבסיס לפעילותה של כל תנועה הרוצה להציג חלופות לבעיות קיימות. ידע, הוא הכלי לשכנע אנשים אחרים בהיתכנות הרעיון. ידע, הוא הבסיס האמיתי לגדילתה של תנועת המונים. את הקרב הגדול ביותר עורכות תנועות לשינוי חברתי, על השינוי בתודעת ההמונים ותודעת האליטות. התודעה של הקהל משתנה, לאור הידע שמוצג לקהל.

ידע הוא גם הבסיס לגדילת תנועתנו. אנו מציעים פתרונות חדשים, שכיום יש עליהם מעט מאד ידע בציבור הישראלי. כל אחד מאיתנו בונה פתרון יחודילו, וחשוב שחבריו ידעו על הפתרון ויוכלו לסייע בפיתוח או במתן ביקורת בונה. כאשר חבר או חברה חדשה נכנסים בפתח אתרנו, הם באים עם הרבה סקפטיות. הם באים אחרי שהמערכת לימדה אותם ששלטון הנציגים הוא ה"דמוקרטיה", ואין בילתו. בבית הספר לימדו אותם שבאתונה שלטו הגברים האמידים בלבד, ושהיום לא ניתן לייצר מערכת דמוקרטית בנוסח אתונה.

כאשר חָברה מגיעה אלינו, היא יודעת שהמצב המימשלי במדינת ישראל בכי רע, והיא באה עם שאלות. היא מוכנה להקשיב, אבל אין היא יודעת היכן להקשיב.

האם היא תקשיב בקבוצת הדיון שלנו? האם היא תצטרך לקרוא 4134 הודעות שנכתבו ב556 נושאים שונים בקבוצה מיום היווסדה?(נכון לזמן כתיבת שורות אלו). האם היא תתחיל לשאול בקבוצה ולחפש תשובות לשאלות שכבר לעסנו, או שהיא תציף שאלות חדשות, שלא חשבנו עליהן?

האם קוראינו הוותיקים יצטרכו להקשיב לאותם דיונים חוזרים, כשהם כבר מכירים את התשובות? יש כאלו, שבגלל האופי של הדיונים עוברים לקבלת סיכום יומי, וסופם שבד"כ הם אינם נשארים מעודכנים בנעשה בתנועה. היו כאלו מאיתנו שקיוו כי יווצר דיון בקומונה בתפוז, אך נכון לרגע זה, המדיום הזה תרם נשא פירות.

כלומר, נכון לרגע זה, אין לנו דרך יעילה לייצר את הידע הכל כך חשוב ליצירות השינוי בתודעה הציבורית, ולהכוונת דרכנו. ללא הידע הזה, חברים, אני חושש שלא נצליח ליצור שינוי מהותי בתודעת הציבור.

חלקנו חושבים שיש ליצור באז תקשורתי, למלא את העיתונות במאמרים על דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה מעורבת. אבל צריך לזכור שהעיתונות היא רק כלי להזמנה של חברים חדשים ללמוד על דמוקרטיה ישירה ולהצטרף לעשיה. ללא ידע משמעותי, לא יהיה לנו מה למכור כשמתעניינות חדשות תגענה לשערינו, הן תעזובנה כפי שהן הגיעו, ללא הידע.

כיצד אם כן יוצרים את הידע הדרוש לפיתוחה של דמוקרטיה ישירה?

אחת הדרכים לקדם גיבוש של ידע כזה, הוא באמצעות אתר אינטרנט קבוע, כמו kol1. הבעיה היא שהידע הזה מתופעל על ידי קבוצה קטנה, והוא אינו מזמן יצירת ידע משותף. פורמט אחר הרבה יותר מזמן, הוא הויקי של התנועה. בעבר כתבנו בויקי לא מעט, אך רובנו הזניח את הויקי.

הרבה מאד מהידע שנוצר אצלינו כקבוצה, בקבוצת הדיונים, נעלם בהררי המלל. המידע הזה אינו מתורגם לויקי. אחת הסיבות לכך, נובעת לדעתי, מכך שמרגע שהסתיים הדיון, נעלמו איתו גם המוטיבציות להמשיך לעסוק בנושא. כך נוצר מצב בו ידע רב, פשוט הולך לאיבוד, ואינו משמש את החדשים.

הויקידיון

אחת הדרכים שחשבנו עליהן ככלי ליצירת ידע קהילתית, היא הויקדיון. הויקידיון הוא כלי לדיון בקבוצות גדולות, wikiquestion.gifאותו אנו מפתחים עוד מתחילת הקבוצה (כאשר ניסיונות מוקדמים לבנות אותו קיימים עוד לפני הקמת התנועה). לאחרונה, קיימנו שני ניסיונות בפורמט והם יצרו תוצרים לא רעים בכלל. ראו את הויקדיון על "קפיטליזם, האם הוא הגשמת החרות?" או ויקידיון למציאת פתרון לבעיית הסיכסוך הישראליפלסטיני . שני הניסויים הללו זכו לתשבחות מאנשים מחוץ לתנועה.

הויקידיון שנבנה על פי פורמט "ויקידיון מדעי", מאפשר גם לנהל דיון אינטואיטיבי, וגם לסכם את הידע על פי תיאוריות חלופיות. סופו של דבר, נוצר מסמך שמאפשר לאחת התיאוריות לגבור על שאר התיאוריות, באמצעות יותר מידע תומך. בצורה כזאת, גם יכול הדיון להערך בין אלפי אנשים, לאורך שנים רבות, וכך מתגבש ידע מוסכם ורחב.

כיצד הויקדיון פועל:

הויקידיון מחקה את ההתנהלות של חקירה מדעית. הוא מתחיל בשאלה, בעיה או טענה. לדוגמה "כיצד ניתן להביא לדמוקרטיה ישירה בישראל?”, או "דמוקרטיה ישירה פועלת בצורה הבאה:”.

לאחר מכן, אחד הדוברים (בד"כ מי שיזם את הערך), מעלה טענה שנועדה לפתור את השאלה שבכותרת. רצוי, שהטוען יעלה מראי מקום, וראיות שיתמכו או יסתרו את טענתו.

אם יש למשתתפים האחרים, ראיות הסותרות את הטענה, הם יכולים להוסיף חלק מתחת לטענה שנקרא "ביקורת הטענה". הכותב, או אלו שתומכים בטענה יכולים למצוא הסברים לסתירות (נקרא על פי התיאוריה של פופר "תיאוריות מתווספות – Auxiliary theories), או לחשוב על הטענה ולהציע טענה טובה יותר שתכלול הסבר חדש שיסתדר עם העדויות הסותרות.

אם למשתתף אחר יש תיאוריה חלופית, הוא יכול לפתוח טענה חדשה. גם על הטענה החדשה יחולו כול הטכניקות הקשורות לטענה הראשונה. גם לה יהיה ניתן ליצור ביקורת.

מתחת לכל אחת מהטענות, ניתן להוסיף סעיף "סוברים שהתאוריה נכונה", שיראה על מידת התמיכה בתיאוריה. ניתן לראות דוגמה כאן.

כך לאט לאט, יתגבשו להן תיאוריות, יאספו המון ראיות, והידע ישאר לעיון המשתמשים החדשים. כך נוכל לגבש לעצמנו דרכי פעולה.

כיצד ניראה לכם הויקדיון? האם ניתן לשפרו? האם כדאי שנפעל להטמיעו כדרך דיון בינינו