מודל לדמוקרטיה ישירה – שלב ביניים

 

 קבוצה מגוונת דנה

מסמך זה מנסה לסכם את מחשבותינו על דמוקרטיה ישירה. המסמך כולל, למיטב הבנתי את מכלול המודלים שהצענו והוא משתדל לסכמם בצורה קוהרנטית. אשמח אם תוכלו להעיר הערות לגבי הסעיפים השונים. כיוון שזה מסמך שמסכם את העבודה של כולנו, יהיה חשוב שתשאשרו את המסמך גם אם אתם מסכימים איתו במלאו. מי שחש שהחלק שלו במודל אינו בא לידי ביטוי, אנא יעיר ואני אנסה לעדכן. כמו כן מומלץ לערוך את המסמך המשותף של המודל בויקי

 

בתחילת פעולתה של התנועה כולנו דיברנו על דמוקרטיה ישירה, ועל הרצון שלנו לאפשר לאזרחים להשפיע על התנהלות המדינה. רובינו לא כל כך ידענו איך בדיוק יוצרים מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להשפיע. לחלק מאיתנו היה מודל חלקי והייתה תפיסה מסויימת על הדרך בה ניתן לעשות זאת. אבל לאחר כמה חודשים של דיונים מפרכים ומרתקים על דמוקרטיה ישירה, אני חושב שהצלחנו לגבש שש הצעות למנגנונים שיאפשרו לבטא את רצון האזרחים בצורה מדוייקת יותר. כל מנגנון יכול לפעול בנפרד או במשותף עם כל אחד מהמנגנונים האחרים. מסמך זה מהווה סיכום של ששת המנגנונים. המנגנונים המתוארים כאן נכונים לכל אירגון, בין אם הוא מקומי או ארצי.

 למרות שדמוקרטיה ישירה בצורתה המקסימלית מדברת שלטון ישיר של הציבור ללא נציגים, נכון לעכשיו מצב זה כנראה אינו בר ביצוע. כדי שתהליך זה יקרום עור וגידים יום אחד, נראה שהציבור יצטרך להתרגל לכך שיש לו השפעה על מהלכי המדינה. לכן בשלב זה המודלים עוסקים בניתור של פעולות הנציגים על ידי הציבור, ואפשרות של עקיפת הנציגים או הדחתם במקרה הצורך. בהמשך, אני מקווה שתחושת היכולת של הציבור ותהליך של חינוך למעורבות, יובילו להשתתפות רחבה יותר של הציבור בהנהגת המדינה.

המודל המוצג כאן, התפתח מעבודת הצוות שלנו ומהצעות נפרדות שכל אחד מאיתנו העלה. המודל מנסה לתת סדר בשיטות שהוצעו, ולהסביר מדוע אנו מציעים פתרון כזה או אחר. המודל גם מציע שככל שיותר אלמנטים שמוצאים כאן יתקיימו בארגון או מדינה, כך תגדל מידת ההשפעה של האזרח על המדינה או הארגון בו הוא נמצא.

יחד עם זאת, המודל הזה אינו סיום, כי אם התחלה. לפנינו עוד דרך ארוכה. לפני שנוכל לבחון כיצד פועל מודל זה במציאות. נצטרך למצוא דרכים לגרום למוסדות להפוך לדמוקרטיים. נצטרך לברר מה יגרום למוסדות שמקבלים את העקרונות הללו לשמור על רמת דמוקרטיזציה גבוהה, או לאבדה. גם אם מוסדות יוקמו על פי העקרונות הדמוקרטיים, עדיין תאוותו של האדם לכוח, ויכולתם של פוליטיקאים למצוא פרצות במנגנונים כדי למקסם את כוחם, יהוו אתגר גדול ביצירת דמוקרטיה אמיתית, שבה לאזרח הפשוט יש אפשרות השפעה יעילה על החברה בה הוא נמצא.

אנחנו בתחילתה של דרך, ויש לפנינו עוד עבודה רבה.

המודל

רוב בני האדם עסוקים בענייניהם הפרטיים. בין אם זה מלחמת קיום ממשית, ובין אם זה שיעבוד ליצריהם ולתאוותיהם. חלקם מצליחים לעלות מעל המדרגה האישית ומשקיעים זמן איכות בבני זוגם ובילדיהם. רק מיעוט קטן עוסק בהשקעה בחברה הכללית בה הוא חי, כחלק משיפור חיו האישים, המשפחתיים והחברתיים.

לעומת רוב האוכלוסייה שאינו עוסק בפוליטיקה, יש מיעוט קטן מאד של אנשים, שעיקר עיסוקם הוא בפעילות פוליטית. על אף שבאופיה פעילות כזאת צריכה הייתה להיות מכוונת להגדלת טובת הציבור, נמצא לא פעם שאנשים העוסקים בפעילות ציבורית פועלים מאינטרסים אישיים וקידום טובות אישיות. לא פעם ולא פעמיים, אנו מוצאים פוליטיקאים שעושים לביתם על חשבון הקופה הציבורית והעוצמה שמשרה ציבורית מעניקה. אין זה אומר שכול הפוליטיקאים כאלו, אך זהו כנראה הכלל, ואילו האידאליסטים האמיתיים, שפועלים לטובת הציבור, חלקם מועט בהרבה. גם מתוך אותם אידאליסטים, יש הנופלים תחת השפעתו המשחיתה של הכוח והממון הנמצאים בשליטת העוסקים בהנהגת הציבור, וברבות הימים הם עצמם הופכים למונעים על ידי אינטרסים אישיים.

ולכן, כיוון שאנו עוסקים במצב הקיים, ולא במצב האידאלי, יהיה עלינו להיטיב את המצב הקיים, לאור המציאות בה אנו חיים, כדי שבהמשך, אם נצליח לגרום לכך שהאזרח ירגיש שיש לפעילותו הציבורית יותר השפעה, הוא יטה לגבור על קשיי היום יום והתאוות וילמד להשקיע חלק מזמנו בקידום טובתו, טובת משפחתו, חבריו ושכונתו, דרך פעילות במימד הציבורי.

הנחת היסוד לבניית כל מודל דמוקרטי היא שהמדינה שייכת לכל אזרחיה במידה שווה. כל האזרחים צרכים להנות מהשרותים ומההגנה שהמדינה מעניקה במידה שווה, ואין אזרחים שהמדינה שייכת להם יותר מלאחרים. לכן נובע מכך שהריבונות על המדינה צריכה להישמר לעולם בידי האזרחים, ואילו הנציגים ואלו שעוסקים בניהולה, הם רק משרתי הציבור ולא אדוניו.

כדי לשמר את העיקרון הנ, ולא להשאירו כסיסמא ריקה, יש לפתח מנגנונים שיבטיחו שהריבונות תישאר בידי הציבור.

המנגנון הקיים כיום הוא מינוי כנסת נציגים לתקופה של ארבע שנים, והחזרת הבחירה לאזרחים כל ארבע שנים, כדי שיבחרו נציגים חדשים. אלא שהמודל הזה אינו מצליח לעמוד בפני השפעתם הסגולית הגבוהה של קבוצות כוח והון. שיטות פעולה שונות מאפשרות לקבוצות כוח קטנות אלו להשפיע על הנציגים הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסיה, ולגרום לכך שמשאבי הציבור יועברו לטובת הקבוצות הללו.

חלק נכבד מהיכולת להשפיע נובע מהצורך של המתמודדים בבחירות בקבלני כוחות ובעלי הון שיסיעו בהבאת בוחרים ובמימון מסעי פרסום יקרים מאד. הצורך בגיוס כספים ועשרות אלפי מצביעים גורמים לכך שהנציגים הנבחרים יהיו חייבים טובות רבות לבעלי הון  ולקבלני קולות שתמכו בהם. גם פקידי ממשלה שנמצאים בצמתי קבלת החלטות, יכולים לקבל טובת הנאה בצורת קבלת משרות עם הכנסה נדיבה לאחר שיסיימו את תפקידם הציבורי. בנוסף, כמובן יש את שיטות הסטת המשאבים על ידי שוחד והענקת טובות הנאה, או קשרי כוח.

שיטה מקובלת לנסות להתמודד עם הבעיה היא על ידי אכיפה וענישה על עברות של מנהל לא תקין. אך שיטה זאת אינה יעילה במיוחד, כיוון שגם ראשויות האכיפה והחוק, נמצאות בתהליך של סיאוב, ומשחקי כוחות עם גורמי הרשויות המחוקקות והמבצעות, מקשים עליהן לפעול. כמו כן, חלק מהתהליכים של הפעלת לחץ על הנציגים או גורמי הממשל, נחשבים חוקיים, כמו מתן תרומות,  שימוש בקבלני קולות, או מעבר לשוק האזרחי לאחר שירות ציבור, ולכן אינן יכולות להיות מטופלות על רשויות החוק.

לכן השיטה שאנו מציעים מתבססות על הענקת כלים חוקתיים שישמרו את הריבונות בידי הציבור, על אף שבשגרה הנציגים הם אלו שינהלו את ענייני המדינה. הכלים החוקתיים הללו יאפשרו לציבור לבקר ולהגביל את הנציגים במידת הצורך. רוב הכלים שאנו מציעים קיימים בעולם ועמדו במבחני המציאות. אנו מונים חמישה סעיפי הגבלה, וסעיף תקשורת אחד. כאשר חמשת סעיפי הגבלת הכוח, תלויים במידה רבה בסעיף התקשורת וביכולת של הציבור לקבל מידע מהימן מהתקשורת, ולכן סעיף התקשורת צריך להיות החשוב מכולם.

סעיף הגבלת כוח א' – הדחת נציגים (Recall)אולמרט הכריש

הסעיף הראשון הוא אפשרות ההדחה של נציגים ואנשי ממשל (recall) ע"י האזרחים. אפשרות זאת קיימת במידה מוגבלת במדינות בארה, במחוז בקנדה ובוונצואלה (איתי מעיר שזה אולי כתוב בחוקה של ונצואלה, אבל רק תנסה להדיח מישהו שצ'אבס מינה… ). במידה והציבור מרגיש כי הנציג אינו ממלא את השליחות שהציבור יעד לו, יהיה רשאי הציבור להדיח את הנציג. את ההדחה ניתן לבצע בשתי דרכים:

א) על פי אחוז אי שביעות רצון בציבור באמצעות משאל ציבורי שיערך באופן סדיר. אחוזים גבוהים של אי שביעות לצורך הדחה יהפכו את השלטון ליציב יותר, אך יקטינו את יעילות הפיקוח של האזרחים על הנציגים. אחוזים נמוכים של אי שביעו רצון יגבירו את הפיקוח על הנציגים, אך יגרמו לשינויים תכופים בשלטון. 

כחלק מתהליך ההדחה, ניתן לאפשר שימוע ציבורי, שבו תהיה אפשרות לנציג להציג את עמדתו בצורה מסודרת, ותתאפשר גם הצגת העמדה הקטגורית של אנשים החושבים כי הנציג לא עמד במנדט שהציבור יעד לו.

גישה אחרת להדחת נציגים, נמצאת במנגנון שנקרא "דמוקרטיה דינמית" (קישור לווקיפדיה האנגלית ולדף אצלנו). על פי שיטה זאת, לאזרח יש אפשרות להצביע בכל וועדה ציבורית, אבל כיוון שרוב האזרחים אינם יכולים לפנות לעצמם זמן להשתתף בצורה יעילה בתהליכי קבלת החלטות, יכולים האזרחים למנות נציגים שייצגו את רצונם בוועדות השונות. לנציגים אלו יהיה כוח הצבעה בוועדות, כמספר האזרחים שתומכים בהם. לאזרחים יש אפשרות בכל רגע נתון למשוך את הקול מהנציג שלהם ולהעביר אותו לנציג אחר, או להצביע בעצמם בוועדה. כך ייווצר מצב בו לאזרחים תהיה יכולת השפעה גדולה על הנציגים, ועל קבלת ההחלטות.

סעיף הגבלת כוח ב' – חקיקה עוקפת נציגים

על פי סעיף זה, אזרחים יכולים להעלות חוקים משל עצמם, במסלול עוקף נציגים. שיטה זאת נפוצה מאד ונהוגה במדינות רבות יחסית. הן מעוגנות בחוק, כחלק מהליך קבלת חוקים אלטרנטיבי במדינות בארצות הברית ובשוויץ. לאחר איסוף של אחוז חתימות קטן, יכולים האזרחים להעלות את ההצבעה למשאל ציבורי. אם ההצבעות עוברות בהחלטת רוב, והחוק מתאים לחוקה, ההצעה הופכת לחוק ומחייבת את הממשל.

 

סעיף הגבלת כוח ג' – אישרור החלטות הנציגים על ידי הציבור

סעיף האישרור אומר שכל החלטת ממשלה או כנסת  צריכה לעבור אשרור של האזרחים. החלטה תאושר חותמת אישור אדומהרק לאחר שאחוז מסוים מהאזרחים יאשר אותה. אי השתתפות בהצבעה תחשב כאילו אותו האזרח אישרראת ההחלטה. במבט ראשון, ההצעה ניראת כמתכון בטוח לשיתוק יכולתו של הממשל לפעול, אך כיוון שאנו מעריכים שרוב האזרחים יעדיפו לא להשקיע מזמנם בקריאת ההחלטות ובהתייחסות אליהם, סביר להניח שרובם הגדול של האזרחים לא ישתתף כלל בהצבעה. לכן, כדי לאפשר לממשל להתנהל בצורה תקינה, אי הצבעה תחשב כהצבעת אישור החוק. כתוצאה מכך, כאשר  לציבור יש אמון במנהיגות, רוב ההצבעות יעברו ללא בעיה. רק הכרעות שתעוררנה מחלוקת או שתהיה להן חשיבות רבה בעיני חלקים נרחבים בציבור יהיו בסכנה של דחייה ע"י הציבור. סביר להניח שממשלה שהציבור תומך ומאמין בה, תעביר החלטות ללא קושי בעוד שממשלה שתאבד את אמון הציבור, תתקשה בהעברת החלטות. על ידי חיוב תהליך האישרור, ניתן בידי הציבור כלי חשוב לשימור הריבונות הסופית שלו.  האחוז הנדרש לאשרור החלטות וחוקים, יקבע על פי מידת ההשפעה שרוצים להעניק לאזרחים על הממשל, אל מול הצורך בתפקוד הממשלה בצורה סבירה.(ניסוח קולח יותר)

שיטה רדיקלית יותר, שהציע מרק ולצר (קישור), היא שיטה בה אין כלל החלטות נציגים, וכל ההחלטות מתקבלות על ידי "הצפת החלטות" להצבעה ציבורית. הציבור, בתהליך דינמי מתמשך יציע הצעות, ואלו שיזכו לתשומת לב גדולה יוכלו לעבור להצבעה ציבורית, ולהתקבל לאחר שיזכו ברוב.

סעיף הגבלת כוח ד' – שקיפות

סעיף רביעי, הוא סעיף המחייב את השלטון לנהוג בשקיפות מלאה, כך שהאזרחים יוכלו לבקר בלא קושי את מהלכי השלטון. בצורה כזאת, יוכל הציבור, דרך אנשים פעילים שיבדקו את פעולת השלטון, לברר כיצד התקבלו ההחלטות. להיכן בדיוק הולכים הכספים, והאם יכול להיות שיש ניגודי אינטרסים או קשרי הון-שלטון. בתוך השקיפות עלינו לכלול שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות במצב הכספי של הנציגים ודרכי פעולתם, ושקיפות תקציבית מלאה (תקציב הביטחון אינו נכלל בכלל זה, ודורש דיון מיוחד שיבהיר כיצד ניתן למנוע שימוש לא רצוי בתקציב הביטחון, ומצד שני לאפשר למערכת הביטחון רמת סודיות הנדרשת להתמודדות עם האיומים על המדינה).

סעיף הגבלת כוח ה'האפשרות להתפצל (fork)

מקובל לחשוב כי בדמוקרטיה יש לנהוג על פי החלטת רוב. אך מצב זה יכול להביא לא פעם לבעיות בתוך האירגון. אם המיעוט נאלץ לקבל את דעת הרוב, בניגוד לרצונו האישי, והניגוד הזה גורם לתסכול רב למיעוט, יכולה להתפתח אנטגוניזם בין קבוצות שונות בארגון. כאשר הארגון הוא מדינה, לא פעם פורצים על רקע אי המוכנות של הרוב להתפשר עם המיעוט, סכסוכים אלימים בהם קבוצות בדלניות מבקשות לקבל עצמאות, ומלחמות אזרחים פורצות.

קיימת גם תופעה הפוכה בה המיעוט מהווה לשון מאזניים לקבלת החלטות, ולכן המיעוט יכול לכפות את רצונו על הרוב, כמו במקרה של המפלגות החרדיות בישראל. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מתחים וכעסים בין הקבוצות.

כדי למנוע את התערערות הרצון לפעול בקבוצה, אפשר להציע שהחלטות יתקבלו רק לאחר קבלת אחוזי הסכמה גבוהים בקרב הציבור או הנציגים. אלא שבמקרים כאלו, יכול להיווצר מצב בו הרוב שוב נזקק להסכמת המיעוט, ותיווצר דיקטטורה של המיעוט.

כדי להתמודד עם הבעיה התפתחה בקהילות הקוד הפתוח תרבות של פיצולים. במידה ואין הסכמה בין מיעוט לרוב (ובמקרה הזה המיעוט יכול להיות אדם אחד), המיעוט יכול לעזוב את הקבוצה ולפתור את הבעיה בדרך שלו. שיטת הפיצול נהוגה באופן טיבעי באירגונים ולונטרים בהם יש מחלוקות סביב סוגיות עמוקות שאינן לישוב. כאשר תת-קבוצות מרגישות שאין החלטות הרוב מוסכמות עליהן יכולות תת-הקבוצות לפרוש מהארגון ולהקים ארגון מקביל ואף מתחרה.

יתרונו הגדול של הפיצול הוא שהוא מבהיר לשני הצדדים שיש להם מה להפסיד ומה להרוויח משיתוף פעולה או התפצלות. כך תהיה שאיפה בקרב הקבוצות לפעול בצורה משותפת, כל עוד הקבוצות דואגות שהאינטרסים המשותפים יגברו על האינטרסים הנוגדים. תהליך זה יוביל לתהליכי של התחשבות וחשיבה משותפת.

יש להדגיש שברמת המדינה יש בעיה לאשר פיצולים, כיוון שרוב המדינות אינן ששות לוותר על חלקי אדמה שכבשו. רבים מהסיכסוכים ברחבי העולם היו סביב ניסיון של קבוצות חלשות להשתחרר מאחיזת קבוצות כוח שאחזו במדינה. הניסיון לקבל עצמאות (או fork בשפת הקוד הפתוח), הובילו למלחמות אין ספור. כנראה שרק מיעוט של מדינות היה מוכן לוותר על חלקי מדינה למען פיצול מקבוצת מיעוט שמרגישה לא שייכת לקבוצה החזקה במדינה. המקרה של קנדה וחבל קוויבק, הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות למוכנות של מדינה לוותר מרצונה על חלקי ארץ. לכן נראה, כי אפשרות של פיצול ישימה בעיקר בארגונים, ופחות במדינות.

סעיף מידע

לבסוף, כל הסעיפים הללו יושבים על תשתית בסיסית של תקשורת ציבורית אמינה. באמצעות תקשורת אמינה, יכול הציבור לבקר בצורה מלאה ונכונה את מהלכי הנציגים, ולברר את דרכו בצורה אמיתית.

בגלל ההשפעה הרבה שיש לתקשורת על דרך החשיבה של הציבור והמידע הנגיש לציבור, לקבוצות כוח חשוב מאד לשלוט בתקשורת. לכן, מכל הסעיפים הנ, הגעה לתקשורת אמינה היא התהליך הקשה ביותר להשגה. כל ניסיון לבזר את התקשורת וליצור תקשורת אפקטיבית ואמינה יאלץ להתמודד עם ניסיונות לקנות את התקשורת הזאת ולהשפיע עליה.

על מנת ליצור תקשורת יעילה כזאת, יש להקים תקשורת שתהיה דמוקרטית לגמרי, ושבה הציבור ישלוט ולא גורמי הון או ריכוזי כוח. תקשורת כזאת תידרש גם היא להתקיים כארגון הנוהג בדמוקרטיה פנימית מלאה, על פי העקרונות שציינו לעיל. נראה ש"שקוף" היא אכן יוזמה בכיוון הנכון. בלעדי יוזמה כמו "שקוף", לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית שבה כלל הציבור נהנה מיתרונות המדינה, ולא רק קבוצות כוח קטנות.

גם אם תושג תקשורת דמוקרטית כזאת, עדיין, יהיה צריך למצוא תהליכים שימנעו מסירת מידע מעוות, שנועד לשבש את הליך הדיון הציבורי. למנוע מדמגוגים המנסים להסית את הציבור למהלכים על פי הצהרות שאין להן אחיזה במציאות. אך נראה שחלק גדול מהפתרון לבעיה זאת נעוץ בהתפתחותה של תקשורת מבוזרת וביקורתית אשר הולכת ומתפתחת בעידן הרביעי של התקשורת (קישור), וכן בהגדרות איסור לשון הרע, ובאופי הדיון התרבותי שאליו אנו צריכים לשאוף.

סיכום

כל התהליכים הללו, נועדו ביחד ולחוד להבטיח את שמירת ריבונות הציבור על המדינה ועל נציגי הציבור. ככל שיותר סעיפים כאלו יאומצו, כך יהיה בידי הציבור כוח גדול יותר לחייב את הנציגים לייצג את הרצון האמיתי של הציבור.

מסמך זה הוא מסמך ראשוני. כדי לפתחו ולהופכו למסמך רלוונטי יש לבדוק ארועי דמוקרטיה ישירה לאורך ההיסטוריה, ולבדוק האם וכיצד הם תואמים למודל שהצגנו. גם לאחר שנרחיב ונבדוק מיקרי בוחן, המסמך הזה עדיין אינו מסביר כיצד למקסם כל סעיף, וכיצד להתגבר על מכשלות שכל סעיף יוצר. המסמך אינו מסביר כיצד ניתן יהיה לגרום לאירגונים לקבל עליהם חוקה כזאת. כל מה שהמסמך מנסה ליצור, זה תשתית בסיסית רעיונית ראשונית, שעליה ניתן יהיה לדון. יהיה זה תפקידם של הדנים לדון על כל סעיף וסעיף ולבחון כיצד ניתן ליצור בו אופטימזציה וכיצד יום אחד ניתן יהיה להכניס אלמנטים כאלו ואחרים מהמסמך לארגונים אמיתיים.

המסמך מופיע גם בפורמט ויקי, וניתן לשפר אותו לאור הדיונים

ט' באב – על חשיבות הדיון

הפוסט לט' באב נכתב על ידי עדו שטיינברגר, עבור הבלוג של קדומים. הפוסט יעסוק בחשיבות הדיון. הדיון מהווה חלק חשוב בדמוקרטיה, ותהליך מרכזי בדמוקרטיה ישירה, על פי חלק מהאסכולות.

צום קל לצמים, ושבוע טוב,

מנורת שבעת הקנים בשער טיטוס

על מה שקורה כשאין דיון, אפשר ללמוד מן הספור המפורסם על קמצא ובר קמצא שסופו של הסיפור כידוע הביא לחורבן בית המקדש השני וליציאה לגלות הארוכה ביותר.

 

הסיפור מתחיל כאשר בעל בית מבקש מן המשרת שלו שיזמין לסעודה את קמצא אוהבו, אבל משום מה המשרת שומע בר קמצא, ומזמין אותו, ואף על פי שהוא יודע שבר קמצא הוא שנוא על בעל הבית שלו. ויש כאן שתי נקודות להיתבוננות. האחת מה קורה כאשר לא מקשיבים לדברי השני בסבלנות ובתשומת לב, והנקודה השניה היא המוזרה והקשה יותר, שהרי אפילו אם המשרת חשב שבר קמצא מוזמן מדוע הוא מציית בצורה עיורת? מדוע לא מעלה את תמיהתו בפני אדונו, הרי ידע על מידת השנאה בין השניים? ואולי אפשר לשער שבעל הבית הוא לא אדם ששואלים אותו ודנים איתו ומעלים בפניו ספיקות, ולא יגידו לו מה לעשות או לחשוב, כפי שרואים בהמשך הסיפור על מידת העקשנות שלו, כשאינו מוכן שבר קמצא השנוי עליו ישלם אפילו את כל הסעודה על כל מוזמניה. נמצינו למדים למה מובילה חוסר התיחסות לזולת או מצד חוסר הקשבה מתוך אי תשומת לב או מתוך עודף בטחון בעצמי רצוני מעמדי וכו.

לאחר שבר קמצא מגורש בבושת פנים הוא אומר לעצמו שאותם תלמידי חכמים שישבו בסעודה ולא מיחו בבעל הבית עשו שלא כהוגן, ועל כן יש להתנקם על כך, והלך להלשין לקיסר. ומי אמר לבר קמצא שלא נהגו כהוגן? אולי אם היה שואל אותם היו מסבירים לו מדוע לא מיחו, ואף אם אולי לא היה משתכנע לגמרי אולי היה רואה איזה שמץ של טעם בהחלטתם, ולא היה נוקט בצעד כל כך דרסתי של הלשנה שהביאה אחר כך לחורבן.

וישנה עוד נקודה למחשבה והיא כיצד מרגיש אדם שאף אחד לא מוכן לשמוע אותו. אדם כזה כמו בר קמצא נוקט בשיטה אלימה שבסופו של דבר כולם נפגעים ממנה.

נקודה אחרונה שרואים מן הסיפור היא הדינמיות השלילית של חוסר תקשורת בריאה דיון. שהרי אם היינו עוצרים את הסיפור באמצע, בכל שלב, לא היו לו תוצאות קשות אבל כנראה שדברים לא נעצרים וכדור השלג מתגלגל עד שבסופו של סיפור נחרבנו ברוחנו המקדש, ובגופנויציאתנו לגלות."

אומרים חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
ואם יבא אדם וישאל והרי כשאנו לומדים משנה, גמרא,מדרשים,הלכה אנו מוצאים מחלוקות רבות בין התלמידי חכמים, והיכן השלום??!! על כך אמר הרב קוק שהשאלה הנ"ל מבוססת על הנחה שאינה נכונה, והיא ששלום זהו מצב של אחדות דעות, שכולם חושבים אותו דבר, אבל למעשה האמת היא הפוכה לחלוטין מן הסיבה הפשוטה שאין מציאות כזו בעולם, שהרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ואם כך שבעל כורחינו דעותינו שונות, כיצד נחיה בשלום אחד עם השני? עונה הרב קוק: " הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו". פירוש ע"י שנקיים דיון ביננו, ומתוך שכל אחד יביע את דעתו, רצונו ומאידך יחשף גם לדעתו ורצונו של זולתו, וכל אחד יאיר לחבירו נקודות שלא חשב עליהם וכו' מתוך כך יוכלו להגיע לרצון משותף ואפילו אם יהיו נקודות שאין עליהן הסכמה גם בסופו של דיון, מכל מקום תהיה הערכה וכבוד לזולת ולדעותיו וממילא יהיה שלום. וכך בעצם קורה בלימוד התורה שהחכמים מאירים לנו את המציאות באורות שונים, מנמקים, מביאים ראיות, סברות ובסופו של דבר מנסים להגיע להכרעה כיצד עלינו לנהוג.

מודל להחזרת הריבונות לאזרחים

 power.jpg

נכתב על ידי: טל ירון

מטרתן של כל שיטות הדמוקרטיה היא לדאוג שהריבונות על המדינה תישאר בידי הציבור. אלא שבפועל לא כל השיטות מצליחות לשמור על ריבונות הציבור, ולמעשה משאירות את הריבונות האמיתית בידי קבוצות אוליגרכיות קטנות.

כדי למצוא דרכים להחזיר את הריבונות לציבור הרחב, יש להבין תחילה איך עוברת הריבונות  לקבוצה אוליגרכית קטנה. ספרו של מיצ'לס רוברט, מפלגות פוליטיות, מעניק תובנות מעמיקות מאד לגבי הדרך בה משתלטות האוליגרכיות על הריבונות.

במודל שמוצג בדף הוויקי המקושר, אני מנסה להראות כיצד יכול הציבור לשמר את ריבונותו. אשמח אם נוכל לדון על המודל ולשפרו במידת הצורך. כמו כן, אני יודע שיש בינינו כותבים טובים ממני, ולכן אני מבקש את עזרתם של מומחי הכתיבה בשיפור הניסוח.
המודל נעזר במידה רבה בדיון שנוצר סביב "מסמך הכללים" שדוד אלכסנדר יצר, ועל כך תודתי.

אני מציע שנדון כאן, בתגובות על המודל, ואחר כך נעביר את הדיון לדף השיחה של המודל.
כמו כן, לא בחרתי שם למודל, כך שאתם מוזמנים להציע שם למודל.
למודל ב' לדמוקרטיה ישירה…

על האישרור

talnskiolmertaprovla4.gif

כתב: טל ירון
מאז תחילת דרכה של התנועה לפני שבעה חודשים, עברנו כיברת דרך. לאור הדיונים הארוכים שערכנו, מודלים של דמוקרטיה ישירה הולכים ומתבהרים. המסמך שדויד העלה סייע להערכתי בגיבושו של מודל עבור אירגונים. פיתוח מודל של דמוקרטיה ישירה, הוא תנאי הכרחי להתפתוחתה של התנועה. באמצעות המודל הזה נוכל להגיע לאירגונים ולתת להם עצות ישימות שיאפשרו להם להפוך לדמוקרטיים יותר, ואולי אף לדמוקרטים ישירים.

אחד הנושאים השנויים במחלוקת במודל הוא האישרור. גם דרור וגם איתי לירון טענו כי יש בו בעיות. בפוסט זה, אני מבקש להציג את האישרור בצורה נהירה יותר כדי לבחון האם מודל האישרור אפשרי.

הצורך באמצעים שישמרו את ריבונות הקבוצה.

נדמה שככל שאנו עוברים כברת דרך כך מתברר שלפחות בשלב הראשוני יש צורך בוועדות ובמנהיגות כדי להוביל אירגון. אך אם הזמן, מתברר כי רוב האזרחים עסוקים מידי מכדי להתעסק בכל תהלכי החקיקה. רוב האזרחים עסוקים בטרדות יומם, ונישאר להם רק אחוז קטן של זמן פנאי להקדיש לפוליטיקה (והישראלים הם עם פוליטי מאד).

לכן בפועל כנראה יש צורך במינוי וועדות לניהול אספקטים שונים בארגון. המינוי לוועדות הללו יכול להשתתנות על פי אסכולות דמוקטיות שונות, מוועדות בהתנדבות, דרך וועדות שבהן יושבים נציגים (דינמיים או לא דינמיים), וכלה בוועדות שההנהגה ממנה.

אלא שלוועדות יש בעיה אינהרנטית היוצרת היררכיה ומידור ולכן יש להן נטיה להפוך אירגון לבירוקרטי וממודר. אישליטה של הציבור בוועדות יכול להביא מהר מאד להשתלטות הוועדות על האירגון והפעלת משאבי הארגון לטובת בעלי הכוח בוועדות.(Michels 1913, p26)

כמו כן, נראה שכדי לנהל אירגון יש צורך במנהיגות חזקה. כדי לפעול, המנהיג צריך לא פעם לקבל החלטות מהירות בפורום קטן. כמו כן, המנהיג צריך לחלק עשרות הוראות ביום כדי שהמערכת תפעל. כל אלו, אינן יכולות להמתין לאישור על ידי הציבור.

יחד עם זאת, ללא ריסון מתאים, המנהיג יכול לנצל את הכוח הרב שניתן לו, כדי לקדם אג'נדות פרטיות ולהסיט את עוצמת הארגון לכיוונים שיסיעו לו ולקבוצת מקורביו, על חשבון טובת כלל החברים, או סתם לקחת את האירגון לכיוונים שאליהם הציבור לא התכוון ללכת.

קבוצת הדיון הפתוחה כאמצעי ראשון לשמירת הריבונות

כדי למנוע הדהדמוקרטיזציה שמנהיגות והועדות יכולות להשרות, ישנם מספר מרכיבי כוח שהציבור צריך להחזיק. הרכיב הראשון הוא תקשורת פתוחה בין כלל חברי הקבוצה. אמצעי התקשורת הזה מאפשר תהליך של בקרה ודיון. יש חשיבות גדולה לכך שניתן יהיה לדון ברשת הפתוחה גם בצורה אנונימית, בתנאי שכלל לשון הרע נשמר. לדיון ולבקרה יש כוח לבקר, אך אין להם כוח השפעה ממשי על הוועדות והמנהיגות, מלבד לסמן למנהיגות על אישביעות הרצון של הציבור.

אמצעי כוח שונים לשמירת ריבונות

כדי לתת כוח ממשי בידי הציבור לשמר את ריבונותו, יש להבנות בחוקת הארגון מהלכים שיאפשרו לציבור לקחת מהמנהיגות והוועדות את כוחן, במידה והציבור יחשוב כי המנהיגות והוועדות אינן משרתות את רצון הציבור.

אמצעי המקובל בדמוקרטיית נציגים היא העמדה של הכנסת והממשלה לבחירות פעם בארבע שנים. אלא שכפי שניתן לראות, בטווח של ארבע שנים ההשפעה של האזרחים חלשה, ולחברי הכנסת יש אפשרות לכוון את משאבי הארגון לטובת אינטרסים אישיים. קלקלות בהן נתפסים חברי הכנסת, על פי רוב נשכחות מהזכרון הציבורי עד הגיע זמן הבחירות.

תהליך ביניים הוא תהליך של הדחה. בארצות הברית תהליך ההדחה נעשה רק כאשר הנציג או הנשיא עברו עברות פליליות קשות. בבריטיניה ובישראל, ניתן להדיח ראש ממשלה מכהן על ידי שאר הנציגים בתהליך של הצבעת איאמון. באירגונים דמוקרטיים ובמדינות בהן תהיה נטיה לדמוקרטיה ישירה, ניתן היה להדיח בעלי תפקידים על ידי הציבור, גם אם לא מעלו בתפקידם, אלא רק נחשבים כמי שלא ממלאים את רצון הציבור או אינם ממלאים תפקידם בהתאם לרצון הציבור.

אפשרות נוספת היא התערבות בחקיקה, כאשר נראה שיש חקיקה שהנציגים אינם פועלים למענה. אפשרות זאת מיושמת בשוויץ ובקליפורניה. הבעיה של סוג חקיקה כזה הוא בצורך בגיוס משאבים רבים לצורך מסע הפירסום הדרוש להעברת החוק. כתוצאה מכך בעיקר לבעלי אמצעים יכולים להניע מסעי העברת חוקים.

האישרור כאמצעי לשמירת הריבונות

אני מציע שיטה חלופית. בשיטה הזאת הוועדות יקבלו החלטות והמנהיג יקבל החלטות מהירות. אלא שכל ההחלטות הללו יעברו לאישרור כול חברי הקבוצה, כאשר רק החלטה שזכתה לאישרור של נניח 50% מכלל הבוחרים, תעבור לביצוע.

התגובה הראשונה להצעתי היתה, שתהליך האישרור יהפוך את המערכת למסורבלת ובלתי אפשרית. אבל כפי שאנו לומדים מטבע האדם, מהר מאד חברי הקבוצה יתחילו לאשר באופן אוטומטי את כל ההחלטות שלא מענינות אותם. אני אפילו מציע שנבנה אפליקציה קטנה שתאפשר להם לאשרר אוטומטית את כול ההחלטות שאינן מענינות את חברי הקבוצה. כך יווצר מצב שבו, כל עוד יש אמון בין חברי הקבוצה לוועדות ולמנהיגות, הן תוכלנה לעבוד ללא הפרעה. בנוסף כדי שלמר את אמון הציבור, סביר להניח שהוועדות והמנהיגות יאפשרו לציבור יותר השתתפות. כך יווצר מצב שבו חבר שירצה להשתתף בהנהגת הקבוצה יוכל להשתתף ומי שהדבר אינו מענינו, יוכל לעסוק בדברים אחרים שמעניינים אותו.

סביר להניח שתהליך קבלת ההחלטות יתנהל ללא בעיות מיוחדות, כל עוד נשמר האמון בין המנהיגות לציבור. אבל אם אחת הוועדות, או המנהיג ינהגו שלא בהתאם לרצון הציבור, הציבור יוכל להפעיל את כוחו, ולעצור את החלטות הוועדות והמנהיגות. בשביל לעצור את המנהיגות לא צריך מסעי פירסום יקרים. מספיק שמספר גדול של אנשים יתחילו להרגיש שהשלטון אינו משרת אותם, כדי שהוועדות והמנהיגות יתחילו להרגיש שקשה להן יותר להעביר החלטות. דבר זה יגרום עצירה בתפקוד הוועדות והמהנהיגות, ויחייב את הוועדות והמנהיגות להגיע להסכמה רחבה עם הציבור. כך תהיה לוועדות ולמנהיגות סיבה טובה ליצור אמון בינן לבין הציבור אותו הן משרתות.

כדי לעצור החלטה וועדה או מנהיגות, צריך שאחוז גבוה מכלל הבעלי זכות הבחירה לא יאשרר את הצעות הוועדות והמנהיגות. כיוון שהאישרור הוא אוטמטי, הרי שבאופן שיגרתי ההצעות יאושררו על ידי 100% מבעלי זכות ההצבעה. אני מציע שכדי לאשרר החלטה צריכים לאשרר את החוק לפחות 50% מכלל החברים. בצורה כזאת לקבוצות קטנות לא תהיה אפשרות לעצור קבוצות גדולות, אלא אם כן הקבוצות הקטנות יצליחו לשכנע לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה לא לאשרר הצעה כזאת או אחרת.

עדיין, לקבוצות מיעוט תהיה אפשרות להשפיע, על ידי מסעי פירסום גדולים, שיערערו על החלטות הוועדות או המנהיגות. דבר זה יתן בתקשורת מהעידן השלישי יתרון לבעלי השליטה במרכזי התקשורת, אבל ככל שתגדל השפעת התקשורת העידן הרביעי (תקשורת אינטרנט חברתית), כך תתאפשר השפעה חברתית אמרכזית על הקבוצה. תקשורת העידן הרביעי תאפשר חקירת מורכבת של האמת, וכך יווצר מבט רחב פרספקטיבה לחברי הקבוצה שעל פיו הציבור יקבל את ההחלטות שלו.

אני טוען כי דיון חופשי ותהליך האישרור, הם אלו שיבטיחו שהעם ישאר ריבון. השימוש באלמנטים אלו יאפשרו למנהיגות ולוועדות שזכו לאמון העם להמשיך ולנהל את הארגון בקלות.

אשמח לשמוע דעתכם.

חוק האוליגרכיה, והפיכת אירגונים לדמוקרטיים – נושא ללימוד ב"עיר לכולנו"

לאחרונה התנועה לדמוקרטיה ישירה, הצטרפה למספר פעילויות עם אירגונים הפועלים גם הם לקידום השפעת הציבור על התנהלות הציבורית. אחת הקבוצות איתן אנו פועלים היא עיר לכולנו.

התנועות הללו, על אף שהן שואפות לדמוקרטיזציה של החברה הישראלית, נתקלות בקשיים פנימיים מובנים להתארגנות דמוקרטית. הקושי הזה נובע במידה רבה מכלל הברזל של האוליגרכיה שתבע מיכאלס רוברט.  אני מאמין שחלק מהמאמץ של התנועה לדמוקרטיה ישירה ושל האירגונים איתם עובדת התנועה היא למצוא פתרונות למגבלו שחוק זה מציב בפנינו.

דוגמא לבעיה כזאת, שלה אנו נדרשים למצוא פתרון (לפחות ברמה התיאורתית) היא בעיית התקשורת בעיר לכולנו. עיר לכולנו הוא אירגון שוחר דמוקרטיה, וקיים בו פורום דמוקרטיה שכל תפקידו הוא להקנות לתל-אביב ולתנועה התנהלות דמוקרטית. התקשורת והפעילות בעיר לכולנו בנויה סביב וועדות-התמחות, המתכנסות אחת לכמה זמן. הוועדות הללו דנות גם דרך האינטרנט דרך פורומים פנימיים. את כל מסקנות הוועדות, מרכזים ראשי הוועדות ודנים על הסוגיות שעלו בוועדות, בוועדת התיאום.

אך נראה שההתקשרות הזאת יוצר מספר בעיות. אחת הבעיות היא שפורום התיאום אינו יכול לדון בכל הנושאים שעלו בוועדות. ולכן נוצרת חוסר אפקטיביות של פעילות הוועדות. בנוסף, אנשי הוועדות השונים אינם מודעים לתהליכים שקורים בפורומים אחרים.

דבר זה קורה, כאשר יש היררכיה של וועדות, כמו שמראה הפיסקא הבאה מספרו של רוברט מיכאליס, מפלגות פוליטיות*.

The more extended and the more ramified the official apparatus of the organization, the greater the number of its members, the fuller its treasury, and the more widely circulated its press, the less efficient becomes the direct control exercised by the rank and file, and the more is this control replaced by, the increasing power of committees. (Page 26)

אני מציע שכדי להתגבר על הבעיה הזאת בעיר לכולנו, יש צורך בפתיחת ערוץ תקשורת כלל תנועתי, שאינו נשלט על ידי מנהיגות התנועה. ערוץ כזה יכול להיות גוגל-גרופ כללי לכל עיר לכולנו או פורום. הערוץ הזה יאפשר לכולם להתעדכן בנעשה, שלשאול שאלות עוקפות היררכיה, ולהציע פתרונות נוספים.

לגוגל גרופ יש יתרון גדול ביכולת השליטה של המשתמש בדיון. הוא מאפשר לקבל את כל העידכונים בדואל, או לחילופין לקבל סיכום יומי אחד, או לחילופין לקרוא את כל ההודעות באינטרנט. במידה והמשתמש אינו מעוניין לקבל את כל ההודעות באופן ישיר לדואר, אלא רק הודעות בנושא דיון ספציפי, הוא יכול לבחור לעשות זאת.

בנוסף ניתן אולי יהיה לבנות בעתיד אתר וויקי פתוח שירכז את פעילות התנועה, כך שכל פעילות הוועדות וסיכומיהן יהי פתוח להכרות שאר החברים.

נשמח לשמוע את מחשבותיכם על הבעיה, ופתרונותיכם לבעיה זאת,

* Michels, R., (1913) Political parties – PDF edition

חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

 כתב: טל ירון

 

באחד הדיונים הקצרים שהיו לי עם נדב פרץ, נדב הפנה אותי לחוק הברזל של האוליגרכיה. על פי החוק הזה בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה.

כאדם המודע לכך שביקורת היא אחת התרומות החשובות ביותר, לקידומו של רעיון, מצאתי את הזמן וקראת את את הספר שבו נכתבה הטענה המקורית של חוק הברזל של האוליגרכיה. ושם, תוך כדי קריאה גיליתי מפת דרכים מלאה ליצירתה של דמוקרטיה ישירה.

רוברט מיכאליס חקר בתחילת המאה ה-20 את התפתחותן של מפלגות פוליטיות. במהלך מחקרו הוא גילה שמפלגות שראשיתן דמוקרטית הופכות בשלב זה או אחר למפלגות היררכיות ולפעמים אפילו דיקטטוריות. בספר הוא מתאר מדוע מתחולל תהליך זה. הוא מונה סיבות רבות שמובילות להשתלטות אוליגרכיות לא דמוקרטיות על מפלגות דמוקרטיות. הוא פורט את הסיבות למערך של סיבות קטנות וברורות, כאשר כל סיבה כזאת, מבחינתו, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישרה.

דווקא השימוש של מיכאליס בסיבות רבות ומשכנעות, הוא זה שמאפשר לנו להביט על המחסומים בפני דמוקרטיה ישירה, ולהציע פתרונות שיאפשרו לפתור את הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. פתרונות אלו אולי יַָקנו יום אחד לאזרחי מדינת ישראל את החרות להחליט בעצמם על גורלם.

המכשולים

אם בוחנים את ספרו של מיכאליס, ניתן לראות כי חלק מהמכשולים כבר הוסרו באמצעות הטכנולוגיה. למשל מיכאליס כותב ב-1913 (זמן כתיבת הספר), “צריך גם להתחשב במגבלות הפיזיות. אפילו הנואם החזק ביותר לא יצליח להשמיע את עצמו לקהל של רבבה.” (עמ"22, פס' 2). טוב, אנו יודעים שזה בהחלט אפשרי. באמצעות מכשירי הרדיו והטלוויזיה, אפילו נואם בעל קול חלש יכול היה להגיע לבתיהם של מיליונים. כיום, באמצעות האינטרנט, מאות מיליוני גולשים, יכולים לשוחח בינם לבין עצמם, ביעילות ובקלות.

 

בעיית ההתמקצעות

אבל יש בעיות שאין להן פתרון טכנולוגי ישיר. הבעיה הראשונה שאני מבקש להציג, היא בעיית התמקצעות של הנהגת הקבוצות. מיכאליס כתב כי לאורך הזמן, נוצרות התמחויות בהנהגת האירגון (ע”מ 23, פס' 2):

Gradually, however, the delegates' duties became more complicated; some individual ability becomes essential, a certain oratorical gift, and a considerable amount of objective knowledge.

 

במהלך הזמן, הקבוצה המתמחה בהובלת הקבוצה, וכישוריה חשובים לקיום הקבוצה או המדינה, מתחילה לתפוס עמדות מפתח בארגון. בתהליך הדרגתי נוצר הבדל מנטלי בין "האדם הפשוט" לבין האוליגרכיה שמנהיגה את הקבוצה או המדינה, ונוצר נתק בין הציבור שבשמו פועלת קבוצת ההנהגה, להנהגה. הפועל או האזרח הרגיל נשארים לעבוד, בעוד שאנשי המפלגה חיים בתוך המפלגה, בנתק הולך וגובר בינם לבין הפועלים בשטח. מיכאליס מבחין גם' שככל שהאוליגרכיה של הארגון מתמקצעת בתפקידה ויוצרת היררכיה חזקה בארגון, כך כוח ההשפעה של המפלגה עולה.

למרות שהאוטופיה שאליה אני שואף באופן אישי, היא אוטופיה בה כולם מנהלים הכל, ואין בה כלל אוליגרכיה, אני מבין שלפחות כיום, ארגונים צריכים להתבסס על אנשים שיודעים להניע תהליכים, ויכולים לגרום לדברים לקרות. ולכן הבעיה העומדת בפנינו היא כיצד ליצור ארגון יעיל מצד אחד, המבוסס על אנשים מוכשרים, ומן הצד השני כיצד לשמור על ראשי הארגון שישרתו את צרכי החברים בו, ולא את צרכיהם האישיים.

אני מציע כאן שלושה פתרונות אפשריים לבעיה. אני אשמח לשמוע האם אתם רואים את הבעיה בצורה אחרת, והאם יש לכם פתרונות אחרים.

פתרון 1: קישור בין האוליגרכיה לציבור.

בניגוד לתפיסה האנרכיסטית הקלאסית, נראה שבפועל, ארגונים רבים נדרשים לצורך הצלחת תפקודם, לקבל החלטות במסגרות קטנות ואפקטיביות של דיון. ככל שגודל הקבוצה גדל, כך יותר קשה להגיע להכרעות. זאת הסיבה שראשי ממשלות מחזיקים סביבם צוותי יועצים ו"מטבחונים" פוליטיים. אם הדיון עובר לקבוצות גדולות יותר, הוא הופך פחות אפקטיבי. אפילו על פי ספרו של רוני ערמון, "התערוררות לפעולה ישירה" לא נראה שניתן לקיים דיון אפקטיבי בקבוצה העולה על חמישה-עשר חברים.

לכן, לפחות עד שנקים את הויקידיון, שאמור לפתור את בעיית גודל הקבוצה, נראה שיש להכיר בכך שקבוצות קטנות הן שדנות בהתנהלות האירגון. אבל, במקביל חשוב לדאוג לכך שרצונות הקבוצות המנהיגות ורצונות הציבור בשמו הם דנים, יהיו דבוקים זה לזה. כדי לשמור את הקשר הזה בין הרצונות, יש לשמור על שלושה כללים, להערכתי.

כלל שמירת הקשר הראשון – שקיפות

במידת הניתן כל תהליך קבלת ההחלטות, צריך להתקבל בהליך שקוף. יש לצלם בווידיאו את הפגישות, ולשמור את ההקלטה במקום זמין לגישה ציבורית. אומנם סביר להניח שברוב המקרים, מרבית החברים לא יתעניינו בנושא הדיון, אך במידה שתתעורר מחלוקת על דרכי קבלת ההחלטות, כל אחד מהחברים יוכל לצפות בהקלטה ולבחון האם הייתה בעיה בדרך קבלת ההחלטות.

כדי לדאוג שהוועדות הללו ייצגו נכונה את רצון החברים, על חברי הוועדות להיות נציגי ציבור שיבחרו לשם כך על ידי הציבור. אם לדוגמה, יש בוועדה מסוימת מקום ל-15 נציגים, אזי 15 נציגים יבחרו לוועדה על ידי הציבור. הבחירה יכולה להיות דינמית (כלומר על בסיס דמוקריטיה דינמית, באמצעות התוכנה של יואב בודור או על פי בחירה פעם בשנה לנציגות בוועדה, עם אפשרות להדחה במהלך הכהונה.

 לעתים יש תת-קבוצות שאין להם ייצוג בגלל גודלן, ואין הן יכולות להשפיע על מהלך הדיון. כדי להבטיח את השמעת קולן של אותן תת-קבוצות, יש לדאוג להקצאת זמן ישיבה עבורם. להערכתי ניתן לשמור כ20% מזמן הישיבה להשמעת קולות מיני-מיעוט אלו. תהליך זה חשוב מאד במניעת הצטברות כעסים בידי מיעוטים. כעסים שעלולים להתפרץ לכדי היפרדות, או במקרים מדיניים, לכדי אלימות.

במידה ויש צורך באנשי מקצוע בוועדות, אנשי מקצוע אלו יבחרו על ידי הנציגים, על מנת להבטיח כי מגוון אנשי המקצוע ייצג את הדעות של אחד מהצדדים.

כלל שמירת הקשר השני – דיון פתוח

הכלל השני, הוא כלל הדיון הפתוח. בכל עת יש לשמור על נתיבי דיון ציבוריים פתוחים בין כלל חברי הקבוצה. נתיבים שאין באפשרות האוליגרכיה לשלוט בהם. כיום הכלים הטובים ביותר לכך הם הגוגל-גרופס, הקומונות והפורומים. נתיבי דיון אלו מאפשרים לחברי הקבוצה להביע את דעתם, להניע תהליכים חלופיים ולשחרר לחצים.

כלל שמירת הקשר השלישי' – הכוח הציבורי להדחת נציג

הכלל השלישי והעיקרי אומר, שבהינתן קיומה של חוסר שביעות רצון בקרב הציבור כלפי אחת מהקבוצות או מאחד האישים בארגון, יש בידי חברי התנועה אפשרות לכנס וועדה (על פי דרישה של אחוז מסוים מהחברים), ולפתוח בהליך הדחה נגד אותו חבר או קבוצה. ההחלטה על ההדחה תעשה, לאחר תהליך של דיון ציבורי בין חברי הארגון, ותקבע על פי הצבעת רוב בסוף הדיון. אפשרות אחרת היא דמוקרטיה דינמית, בה המינוי הוא על בסיס יום-יומי, בהתאם לרצון הבוחרים.

כך תובטח האפקטיביות של האירגון מצד אחד, ומן הצד השני , קבוצות ההובלה, יאלצו להיות רתומות על בסיס קבוע לרצון הציבור.

אפשרות 2: ויקידיון

גישה נוספת לפתרון בעיית היווצרות האוליגרכיה, היא יצירת הויקידיון. הויקדיון נועד לאפשר לקהלים גדולים להגיע להחלטות מושכלות, וברות ביצוע. הויקדיון מתבסס על כך שהרצון לשכנע, ולהשפיע הוא רצון נפוץ מאד באוכלוסיה. ניתן למצוא את הרצון הזה מתבטא בפורמים, קבוצות דיון, בלוגים וגו'. אלא שעל פי רוב האנרגיות שמשוקעות באמצעי התקשורת הללו, והתובנות שמושגות בהן, הולכות ומתפוגגות בשדות האלקטרו-מגנטיים של האינטרנט. רק במקרים ייחודיים מאד, בהם מושקע מאמץ גדול, מצליחים רעיונות שעלו בבלוגים לעבור לתודעה הציבורית. וגם לאחר שהללו חדרו, לא ברור כמה הם אכן משנים משהו בהתנהלות המדינה.

 ויקידון, הוא כלי שנועד לרכז את אנרגיות הדיון הללו, לכדי פעולות ברמה האזורית והמדינית.

הוא אומנם פחות מאורגן וממוסד, אך הוא מאפשר באופן עקרוני, לכל אחד להשפיע בצורה ישירה על מהלך הדיון, ולא להזדקק למתווכים. הוא מאפשר קיום הרבה יותר מורכב, שמאפשר למיעוטים להביע את עצמם טוב יותר, ולאנשי הרוב לדון להציג את עמדתם בצורה משכנעת אל מול המיעוט. בנוסף, הויקידיון משמר את כל דעות מיעוט.

 כיצד אמור לפעול ויקידיון? –כדי ללמוד זאת גשו לדף הויקידיון.

אפשרות 3: שינוי אישי ותרבותי

על כך בפוסט הבא…..

אשמח לשמוע הערות, הארות , תגובות וביקורות, רעיונות אלטרנטיביים ועוד… חיוך

הצרה עם בחירות

הקדמה (מאת טל)

חלק מהאינטרסים של מי שתומך בדמוקרטיה ישירה, הוא להפחית את השחיתות השילטונית. בהיסטוריה של הממשלים, כולל האתונאי, אחת הדרכים לכך היתה למנות אנשים לתפקידים ממשלתיים על פי הגרלה. עד כמה שהרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כשבודקים את ההיסטוריה, רואים שלרעיון זה יש תפיסה במציאות.

במסגרת הרצון שלנו לקיים דיון רב-פנים, אנו מזמינים את יורם גת, להציג את הבחירה על ידי הגרלה.

נקווה לדיון ענייני ומרתק.

כתב : יורם גת

בחירות הן הצורה שבה ממונים חברי בית המחוקקים במדינות דמוקרטיות מודרניות. לאור הכלל הזה, שלו אין ולו חריג בודד, ניתן להסיק שבחירות הן הדרך הדמוקרטית היחידה למינוי מחוקקים. מסקנה כזו תהיה מוטעית. ישנה דרך דמוקרטית אחרת למנות את המחוקקים, דרך שהיתה נפוצה בעבר (ואף נחשבה דמוקרטית יותר מבחירות), אך נשכחה כמעט לחלוטין בימינו.

השיטה האלטרנטיבית נקראת סורטיציה (Sortition), [א]. בשיטת הסורטיציה חברי בית המחוקקים ממונים על ידי הטלת גורל בין כל האזרחים. אותם אזרחים ששמם עולה בגורל משמשים כחברי בית המחוקקים לתקופה קצובה, כנהוג בשיטת הבחירות [ב].

מטרתי כאן היא לתאר בקצרה את מאפייניה של הסורטיציה ולהשוותה לשיטת הבחירות. אך תחילה, בשל החשש שרעיון הסורטיציה נשמע דמיוני לחלוטין לאוזן המודרנית, הרי שתי עובדות היסטוריות:

1. הדמוקרטיה האתונאית נשענה על שני מוסדות: אסיפת העם, שההשתתפות בה היתה פתוחה לכל האזרחים, והמועצה, גוף בן 500 איש שמונה לתקופה של שנה בשיטת הסורטיציה. השימוש בבחירות היה מוגבל למינוי של נושאי תפקידים ספורים (אם כי קריטיים), כגון מצביאים ושרים, תפקידים שנחשבו כדורשים מיומנויות או כשרונות מיוחדים. בסורטיציה נעשה שימוש גם בדמוקרטיות יווניות אחרות ובאופן מוגבל יותר ברפובליקות האיטלקיות של פירנצה וונציה [ג].

2. פילוסופים שחקרו שיטות שלטוניות, מן העת העתיקה (אריסטו) ועד המאה ה-18 (רוסו, מונטסקייה), דנו בסורטיציה והחשיבו אותה לדמוקרטית יותר, כלומר כזו הנוטה לתת את כח השלטון בידי האזרח הפשוט, בהשוואה לבחירות, שיטה שנחשבה לאוליגרכית יותר, כלומר כזו הנוטה לרכז את הכח בידי שכבה מצומצמת של מיוחסים [ד].

סורטיציה

התכונה העיקרית של בית מחוקקים הממונה באמצעות סורטיציה היא שהרכבו דומה מבחינה סטטיסטית לזו של ציבור האזרחים בכללו: שיעור הנשים, עורכי הדין, בני המיעוטים, ההומוסקסואלים, המליונרים, והשכירים בבית יהיה דומה לשיעורם באוכלוסיה. באופן דומה, שיעור המחזיקים בדעה פוליטית או חברתית מסויימת, או בנורמה התנהגותית מסויימת יהיה דומה לשיעורם באוכלוסייה. העקרון הפועל כאן זהה לזה הפועל בסקרי דעת קהל – הסיכוי שמדגם אקראי מתוך האוכלוסיה יהיה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסיה בכללה הוא נמוך.

התכונה הזו – הדימיון ההתפלגותי – מבטיחה שפני בית המחוקקים יהיו כפני הציבור: אם רוב הציבור הגון ומוכשר במידה סבירה כך יהיה גם בית המחוקקים. מצד שני, אם רוב הציבור מושחת או חסר יכולת – פני בית המחוקקים לא יהיו טובים יותר.

הצרה עם הבחירות

על פי תסריט הבחירות האידאלי, שמם של אנשים בעלי חוכמה ויושר יצא למרחוק בשל חוכמתם ויושרם, וככאלה יבחרו על ידי הציבור כנציגיו. במצב אידאלי זה, פניו של בית המחוקקים יהיו טובים מאלו של רוב הציבור. טובתו של הציבור בכללו תעמוד בראש מעייניהם של המחוקקים, ועל אף שהציבור אינו דומה להם כלל ועיקר (שכן הם חכמים וישרים ממנו), הם יהיו מסוגלים להבין את רצונותיו וצרכיו של הציבור ולקדם אותם [ה]. במילים אחרות, על פי התסריט האידאלי, הבחירות אכן נוטות לרכז את כח השלטון בידי אוליגרכיה (כפי שציינו הפילוסופים הקלאסיים), אך מאחר שמדובר באוליגרכיה שמבוססת על חוכמה ויושר (בניגוד לאוליגרכיה המבוססת על עושר, תוארי אצולה או שליטה באמצעי האלימות), הרי שהדבר משרת את טובת הציבור. [ו]

התסריט האידאלי המתואר עשוי להתקיים, לפחות באופן מקורב, כל עוד מספר הבוחרים הוא קטן – לא יותר מכמה עשרות אנשים. בקרב קבוצה קטנה שכזו, כל הבוחרים מסוגלים להכיר זה את זה היטב ומשום כך יכולים לעמוד על טיבו של כל מועמד פוטנציאלי. במצב כזה ההחלטה במי לבחור היא רציונלית ועשוייה להניב תוצאות חיוביות.

בקרב ציבור גדול, לעומת זאת, מהלך העניינים שונה לחלוטין. כאשר מספר הבוחרים הוא מאות, אלפים או מיליונים, בחירות, גם כאלה העומדות בקריטריונים המקובלים לבחירות חופשיות ופתוחות לכל, נוטות לייצר נבחרים עשירים ומרובי תחבולות וקשרים. לא רק שחוכמתם ויושרם של הנבחרים אינם עולים על אלו של האדם הממוצע, אלא שהם נופלים מהם.

למצב העגום הזה כמה סיבות. חלקן נובעות מעיוותים בשיטה שאותם אפשר לשאוף לתקן באמצעים שונים כגון חוקי מימון מערכות בחירות או הקלת הנגישות של הציבור למידע על פעילות השלטון. אך חלק מהסיבות לבעיות בשיטת הבחירות מובנות לתוך גופה של השיטה ואין דרך לתקנן. בתמצית, שני המאפיינים המובנים של הבחירות אשר גורמים לבחירתם של אנשים אשר אינם משרתים את הציבור הם:

1. כדי להבחר, על אדם (או רשימה) להיות מוכר לציבור הרחב. מעטים הם האנשים שילכו לקלפי ויטילו פתק שעליו שמו של אדם (או סימנה של רשימה) עליו או עליה לא שמע מעולם, וישנו מספר לא מבוטל של אנשים אשר יהיו מוכנים להצביע בעד אדם (או רשימת אנשים) אשר הם אינם יודעים עליו או עליה דבר מלבד שמו או שמה וכמה עובדות חסרות משמעות. לפיכך, סיכוייו של אדם שאינו מוכר לחלק ניכר מהציבור להיבחר הם אפסיים.

בקרב ציבור גדול, מספרם של האנשים המוכרים לרוב הציבור הוא מוגבל, והם נוטים להיות אנשים בעלי כישורים ורקע בלתי אופייניים לשאר הציבור: כאמור, הם עשירים מרוב הציבור, טובים ממנו בקידום עצמם ובעלי נסיון בלתי רגיל בהצלחה חברתית ופוליטית. שדה המועמדים הריאליים הוא איפוא מצומצם ומוגבל לקבוצה שחבריה אינם מזדהים עם רוב הציבור, ומצבם שונה מהותית מזו של רוב הציבור. מציאתם של אנשים שישרתו היטב את הציבור בתוך קבוצת המועמדים הזו היתה משימה מסובכת גם אילו היו תנאי המיון אידאליים.

2. במציאות, תנאי המיון רחוקים מלהיות אידאליים. כאשר ציבור הבוחרים הוא גדול, רוב הבוחרים נאלצים לבחור באדם (או ברשימת מועמדים) אותו (או אותם) לא פגשו מעולם ובודאי שאינם מכירים מקרוב. בתנאים כאלו, כיצד יכולים הבוחרים לעמוד על כישוריו ויושרו של מועמד? הבוחרים מכירים את המועמדים אך ורק דרך אמצעי התקשורת, בין אם על ידי תשדירי תעמולה ובין אם על ידי ראיונות וכתבות. לפיכך, יכולתם של הבוחרים לדעת את טיבם של המועמדים היא מוגבלת ביותר ומושפעת במידה מכרעת מהצורה שבה גורמים אינטרסנטים מציגים את דמויותיהם. במצב כזה השדה פתוח לכל מועמד שיש לו השפעה על אמצעי התקשורת (ע"י קניית זמן פרסום, או ע"י השפעה על עיתונאים ועורכים) ליצור מצג שווא של חוכמה ויושר ולגרוף קולות.

ואכן, קשה לגלות במציאות שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות ולו דמיון קלוש לתסריט הבחירות האידאלי. רוב הציבור הבחין זה מכבר שנבחריו עסוקים בעיקר בקידום עצמי ובקידום הדומים להם (ומאחר שרוב הציבור אינו בין אלה, הרי שענייניו של רוב הציבור נמצאים נפגעים.) [ז] תומכי הבחירות יאמרו לציבור המתוסכל: "אם ככה, השליכו את הנבחרים המושחתים הללו וקחו לכם אחרים בבחירות הבאות." אפס, אין אף אדם שרוב הציבור מכיר מספיק מקרוב בשביל שיוכל באופן רציונלי לבחור בו. כל אזרח אמנם מכיר מקרוב, מן הסתם, לפחות אדם אחד או שניים שהוא מעריך מספיק בשביל להפקיד בידיהם את מלאכת החקיקה, אך היותו של אדם מוערך על ידי הסובבים אותו אינה מקרבת אותו באופן משמעותי אל בית המחוקקים, משום שאף אדם אינו מוכר מקרוב על ידי עשרות או מאות אלפי בני אדם, ומספר נמוך מזה של תומכים אינו מספיק בשביל להשיג מושב בבית המחוקקים.

סיכום

במאה ה-18, בעת שיוסדו הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, רווחה בקרב המשכילים התפיסה כי הציבור הרחב הוא חסר בינה ומשום כך אחד מתפקידיה של הממשלה הוא למנוע את יישומו של רצון הציבור. חלק ממנסחי החוקות הדמוקרטיות לא נרתעו מלטעון זאת בפומבי. תחת הנחה שכזאת, שיטת הבחירות היא הפרוצדורה הטבעית למינוי מחוקקים: החוקות המוצעות, המסתמכות על בחירות, היוו רק פסיעה אחת מנקודת ההתחלה (שלטון אוליגרכי או מלוכני) לכיוון שלטון דמוקרטי, פסיעה שנזהרה מלהפקיד כח שלטוני בידי האזרח הממוצע. [ח] בימינו, לעומת זאת, השתנתה הנחת היסוד – לפחות בשיח הרשמי והפומבי – ומקובל לייחס לציבור שיקול דעת ולטעון שתפקידה של הממשלה הוא לא יותר מאשר להוציא לפועל את רצונו של הציבור. שיטת הסורטיציה היא דרך הפעולה הטבעית הנובעת מהנחת היסוד המוצהרת של זמננו.

הסורטיציה מוותרת על החלום של בית מחוקקים שהוא טוב מהציבור בכללו אך בתמורה משיגה בית מחוקקים שמשקף את הציבור ושחבריו מבינים את צרכיו ורצונותיו של הציבור. בהרכב כזה ישנה לפחות האפשרות, ואולי אף הסבירות, שרוב חבריו של בית המחוקקים יעשו את מיטב יכולתם לקדם את טובתו של הציבור. בסורטיציה, ולא בבחירות, הציבור מקבל את המנהיגים להם הוא ראוי – מנהיגים בדמותו שלו.

הערות

[א] הספר המודרני היחיד (למיטב ידיעתי) העוסק באופן יסודי בסורטיציה הוא ספרו של Bernard Manin, The Principles of Representative Government בהוצאת Cambridge University Press (1997). חלק ניכר מהרעיונות והמידע כאן מבוססים על ספר זה. ספר נוסף העוסק בסורטיציה – למעשה, בקריאה ליישומה של השיטה בארה"ב – הוא ספרם של Calenbach and Philips, Citizen Legislature בהוצאת Banyan Tree Books / Cedar Glass (1985).
[ב] ניתן לראות את שיטת הסורטיציה כואריאציה על רעיון הסבב (רוטציה) . בשיטת הסבב זוכה כל חבר בקבוצה להיות נושא תפקיד לזמן קצוב. כאשר הקבוצה גדולה אין אפשרות להשלים סבב מלא. חברי הקבוצה שעלו בגורל הם אלו שנתמזל מזלם להיות בתחילת הסבב.
[ג] Manin, Principles of Representative Government, וכן אריסטו, החוקה האתונאית, ספר ראשון, פרק 4.
[ד] אריסטו, פוליטיקה, ספר רביעי, פרק 9. מונטסקייה, רוח החוקים, ספר שני, פרק 2. רוסו, החוזה החברתי, ספר רביעי, פרק 3.
[ה] התסריט האידאלי נמצא ברקע בעת שדנים בבחירות דמוקרטיות, אך קשה למצוא מענה מפורש בדיונים אלו על השאלה הקריטית מהו בדיוק התהליך באמצעותו הופכים אנשים חכמים וישרים למועמדים בולטים ומושכים את תשומת ליבו וקולותיו של הציבור – ההנחה המובלעת היא שהתהליך הזה מתרחש באופן ספונטני. לדוגמא, The Federalist Papers, המאמרים שכתבו כמה ממנסחי החוקה האמריקאית במהלך המערכה על אשרורה במטרה לשכנע את הציבור במעלותיה, מספקים את התיאור הקצר הבא באשר לזהותם ותכונותיהם של המועמדים (מס' 57, מיוחס להמילטון או מדיסון): "Who are to be the objects of popular choice? Every citizen whose merit may recommend him to the esteem and confidence of his country. No qualification of wealth, of birth, of religious faith, or of civil profession is permitted to fetter the judgement or disappoint the inclination of the people.". ההסבר כיצד ילמד הציבור על מעלותיהם של אותם אזרחים הראויים להערכתו ולאמונו הושמט.
[ו] תומס ג'פרסון כתב בפיסקה ידועה במכתב לג'ון אדמס ב-1813: "[T]here is a natural aristocracy among men. The grounds of this are virtue and talents. […] May we not even say that that form of government is the best which provides the most effectually for a pure selection of these natural aristoi into the offices of government?"
[ז] סקר דעת קהל שהוזמן על ידי הכנסת בשנת 2000 גילה כי 88% מהציבור בישראל לא מרוצים מהכנסת, ל- 55% אין אמון בכנסת, וב-50% הכנסת מעוררת תחושת בושה. סקר משנת 2004 מעיד כי דמותה של הכנסת כנראה רק הוסיפה להתדרדר מאז. ראה: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/mdd.htm, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=420237
[ח] לדוגמא: אלכסנדר המילטון – מצוטט ב-Farrand, דיוני האסיפה המכוננת הפדרלית, כרך ראשון, עמ' 299, וג'יימס מדיסון, באותו הכרך, עמ' 431. אדמונד בורק הביע רעיונות דומים ב-מחשבות על המהפכה הצרפתית, פסקאות 80-81, וכך גם המהפכן הצרפתי עמנואל-ג'וסף סאייס במאמר על זכויות האדם והאזרח.

סוציאליזם מתוקף סמכות ריכוזית או סוציאליזם מתוקף החרות (או על דמוקרטיה ישירה בארגונים)

jointheparty.jpg

נכתב על ידי: טל ירון

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של "מבט פילוסופי".

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תלאביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תלאביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התוארשניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החדהוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באיכוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואיאמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.