למה דמוקרטיה ישירה?

כתב: עומר מוצפי
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל מן ההתחלה:

למה דמוקרטיה ישירה?
ובכלל למה דמוקרטיה?

ברמה מסויימת, דמוקרטיה הפכה להיות ערך בפני עצמו. זה קרה לאחר כמה מאות שנים של תפקוד של מערכות דמוקרטיות, וזה תהליך טוב, ראוי, והגיוני. אבל, אם אנחנו מעוניינים לברר כיצד לתקן או לשפר דמוקרטיה, כדאי לפתוח בשאלה העקרונית – בשביל מה זה בכלל טוב?

פילוסופים היו, לעיתים קרובות, נגד דמוקרטיה. די להזכר ב"המדינה" לאפלטון. אבל כדאי לזכור גם את היידיגר ואת מיגאל דה אונמונו – שכמו אינטלקטואלים רבים – התלהבו בתחילה מן התחייה הפשיסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת (וחשוב עוד יותר לזכור כמה מהר הם התפכחו). פילוסופיה דמוקרטית התפתחה בעצם בעיקר סביב המהפכה הצרפתית. המהפכה הזו עצמה התנהלה באופן שמזכיר (במבט ראשון) את הדגם של אפלטון – ממלוכה מושחתת לדמוקרטיה, לאנרכיה אלימה, ומשם לדיקטטורה קיסרית.

מרבית התיאוריות של הדמוקרטיה מתחילות בפילוסופיה ליברלית. יש הבדלים רבים בין רוסו, וולטיר, מיל, והתועלתנים. אבל אלו ויכוחים "בתוך המשפחה". הדיון שלהם מתחיל בזכויות – בעיקר בזכויות פרטיות (אם כי גם מיל וגם רוסו מנסים לטעון בעד זכויות קהילתיות. לרוסו יש ניסיון מגושם להבחין בין "רצון העם" לבין אוסף הרצונות הפרטיים של הפרטים שמרכיבים אותו). השאלה היא כיצד בונים משטר שמגן על זכויות כאלה. והתשובה הטבעית היא זו:
מעניקים כח פוליטי לגופים שעל זכויותיהם רוצים לשמור. למשל, כדי לשמור על זכויות הנשים, יש להעניק להן זכויות פוליטיות ויצוג בפרלמנט. התשובה של אפלטון או של הובס לטענה הזו היא שאוליגרכיה (או מלך) קטנה, יציבה, וחכמה, תיטיב לשמור על האינטרסים של הפרטים שחיים במדינה. אצל הובס הטיעון הוא סטטיסטי: המלך הוא הביריון האלים החזק בשכונה, אבל תחת הנהגתו הסיכויים של האזרח הקטן משתפרים – הוא צריך להשמר מפני בריון אחד רחוק, ולא מאוסף אינסופי של בריונים מקומיים. אני לא מציע לקבל את הפתרונות –
לא של הובס ולא של אפלטון. יותר חשובה היא הטענה שלהם שדמוקרטיה (ובעיקר דמוקרטיה ישירה) מכילה אלמנטים חזקים של הרס עצמי, ושיש לה נטיה לממש אותם. צד חשוב של העניין הזה ניתן למצוא אצל יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"): דווקא פעילים דמוקרטיים אידיאליסטיים חשופים
במיוחד לאכזבה מן המנגנונים המגושמים של הדמוקרטיה שבפועל – מן הריבים, הוויכוחים, אי ההסכמות, האופי הקטנוני והטפשות של פקידי ממשל, מן הפוליטיקה המפלגתית הקטנה, ובעיקר מן הריאקציה השמרנית שבאה בעקבות המהפכה. דווקא בקרב הפעילים הדמוקרטיים האידיאליסטיים ביותר, מתנקזת האכזבה הזו לניסיון "להציל את הדמוקרטיה מעצמה" – באמצעות דיקטטורה "זמנית", מרחץ דמים "מטהר", ו"חינוך מחדש" של גורמים עוינים. כלומר, עניין ראשון על האג'נדה הוא זה:
אנו מעוניינים לשמור על זכויות (אישיות וקיבוציות) מסוימות, ואנו מעוניינים במנגנון כוח (מבנה מדינה) ששומר על זכויות אלה. מהי הדרך הטובה ביותר להבנות שמירה על זכויות לתוך משטר?
על פי הובס, המיטב שניתן להשיג, הוא צמצום של האיומים – מאנרכיה (הרבה ביריונים מסוכנים) – לדיקטטורה (ביריון מסוכן אחד), ובכך לצמצם את הסיכון שהאזרחים/קהילות חשופים לו. על פי אפלטון, מוטב לבנות אוליגרכיה שמרנית ויציבה, שתספק ביטחון לשאר התושבים.
על פי הדגם האמריקאי (פרנקלין, וושינגטון, וכו') יש לפרק את המשטר לזרועות מתחרות. זה אפשרי רק בהנתן גודל מסויים, ומותנה בהווצרות מנגנונים פוליטיים מתאימים.

ומכאן לשאלה הראשונה שלי אליכם:
אתם דנים בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, דיון ציבורי, וקבלת החלטות קבוצתית. לא בזכויות ולא במנגנונים פוליטיים. האם יש רלוונטיות לשאלות של שמירה על זכויות? לשאלות על מבנה מערכת הכח השלטונית?

אבל יש עניינים נוספים על האג'נדה, והם באמת קשור יותר לשאלות שאתם שואלים.
היתרון הסטטיסטי של רוב פשוט:
המרקיז דה קונדורסה הוא אולי התיאורתיקן הראשון של קבלת החלטות דמוקראטית. הטיעון שלו בעד קבלת החלטות דמוקרטית הוא טיעון סטטיסטי פשוט:
לפנינו מספר חלופות. אחת מהן טובה יותר. אם הסיכוי של אדם פרטי (אינטיליגנטי) להגיע להחלטה הנכונה הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי שלו לבחור באחת מן החלופות הגרועות, אזי הכרעה על ידי הצבעת רוב פשוט תבטיח לנו שנקבל את ההחלטה ה"נכונה" בסיכוי גדול כרצוננו. צריך פשוט להגדיל את מספר
המצביעים. לכן אוליגרכיה טובה מטיראניה, ודמוקרטיה תהיה טובה מאוליגרכיה. בממוצע, שיטת קבלת החלטות דמוקרטית תבטיח פחות טעויות. זהו עיקר הטיעון של קונדורסה (שהיה ממיסדי תורת ההסתברות המתמטית). דומני שההיסטוריה עומדת לצידו. זהו טיעון סטטיסטי פשוט. הוא אינו דורש לא דיון פתוח, לא מנגנוני בקרה מתוחכמים, ולא שיטות הצבעה מתחכמות. כל אלה רק יפריעו. ההנחה היחידה היא שההכרעה ה"נכונה" היא בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר. בעצם, כאשר אתה בונה דיון ציבורי, המטרה הבסיסית ביותר היא בדיוק זאת – להגדיל את סיכוייה של הבחירה ה"נכונה". הבעיה בדיון ציבורי היא שיש צורך להשמר מפני גלישה במדרונות פסיכולוגיים חלקלקים (רגשות לאומיים, פרנויות קולקטיביות, וכו'). הבעיה בכל שיטות ההצבעה היא שהצבעות אסטרטגיות (אני לא מצביע בעד מה שאני באמת רוצה, אלה בעד מה שאני חושב שניתן להשיג) יכולות לדרדר את החברה לאופציה הגרועה ביותר. אלו סכנות אמיתיות, והן נושאים  מעניינים לדיון.

אבל הטיעון הבא הוא מה שמעניין אותי ביותר. הוא שלי. לא מצאתי מקורות אחרים (אולי יש).

דמוקרטיה כמערכת של היזונים חוזרים:

יש סיבות עומק שבגללן ניצחו הדמוקרטיות המערביות בכל הסכסוכים הגלובאליים של המאה ה-20, גם כאשר נתפסו "עם המכנסיים למטה" (וגם בלא מעט מן הסיכסוכים הקטנים). משטר דמוקרטי מודרני הוא מערכת מבוזרת מאוד, אבל גם מאורגנת היטב, של בירוקרטיה. הבירוקרטיה הזו תומכת במבנה של חברה תעשייתית מודרנית. החברה התעשייתית איננה אפשרית ללא התמיכה הבירוקרטית הזו (גון קנת גלבריית: "החברה התעשייתית החדשה"), והמשטר הדמוקרטי הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא יציר כפיה של החברה התעשייתית החדשה (ארנסט גלנר: לאומיות ולאומים, אנדרסון: "קהילות מדומיינות"). מהותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא (ולא רק בעיני) המערכת הבירוקרטית המבוזרת והמאורגנת שלה. מדינה שיש לה מערכת כזו יכולה להרים פרוייקטים מסדר גודל עצום – כמו תכנית חלל – שהיו בלתי אפשריים לפני היות
המדינה המודרנית. מערכת זו צריכה להיות גמישה מספיק כדי להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של החברה התעשייתית (כולל למלחמה. אף חברה מעולם לא הצליחה להתארגן למלחמת עולם במהירות וביעילות של ארה"ב ובריטניה. זו נקודה שאורי מילשטיין, למשל, אוהב לפספס). על מנת לשמור על הגמישות הזו, הבירוקרטיה המודרנית צריכה להיות נקיה (באופן יחסי) משחיתות ומנפוטיזם, וצריכה להיות קשובה לתנאים המשתנים. אנחנו משיגים כיום את המטרות הללו באמצעות הפרדת רשויות, עיתונות חופשית, ובחירות לרשות המחוקקת ולעומדים בראש הפירמידה הבירוקרטית. לא באמצעות דיון ציבורי. אבל כל אלו הם אמצעים, לא מטרות. הם אמצעים שמראים הכרחיים (עיין ערך ריצ'רד אוברי: "מדוע ניצחו בעלות הברית" וגם הדיקטטורים").

נדמיין לעצמנו את רשויות המדינה כאורגניזם. כדי לתפקד הוא צריך שרירים, ועל מנת לתפקד בסביבה סבוכה ומשתנה, הוא צריך גם אברי חישה, ומוח מרכזי. עד כאן התפיסה המיושנת, לפיה מדינה צריכה ראש (דיקטטור – ולא חשוב אם הוא נבחר זמני או מלך) שנעזר ביועצים למיניהם (אברי חישה) ובמערכת בטחון (שרירים).
אבל, למעשה, מסתבר שכמות עצומה של עיבוד מידע מתבצע למעשה כבר בתוך אברי החישה עצמם. יתירה מזאת, כמות גדולה עוד יותר של אינפורמציה בנויה לתוך המבנה של מערכת התנועה, ומרבית המידע של אברי החישה מגיע ישירות לשרירים (או, לכל הפחות, למערכות אוטומטיות לא-הכרתיות).  באנלוגיה למבנה של
מדינה מודרנית, כמעט כל ההתנהלות של המערכת הבירוקרטית נעשה באופן שהוא לחלוטין בלתי תלוי בראש הפירמידה. המטרה שלנו צריכה להיות – קודם כל – לשפר את ההיזון החוזר שבתוך המערכת הבירוקרטית הזו. לשפר את המבנה שלה. לשפר את התפקוד שלה. הדיונים הפומביים שבהם עוסקים ראשי הפירמידה הם טפל, בעיני. שקיפות גדולה יותר של מערכות השלטון, והשתתפות של אזרחים מן השורה בתהליכים בירוקרטיים מסויימים (כמו שימועים ציבוריים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, או השתתפות נציגי-ציבור-מטעם-עצמם בוועדות מחוזיות) יכולים להרים תרומה גדולה כאן.

מקור השחיתות השלטונית

כתב: טל ירון

סיעו בעריכה: חברי התנועה

לאחר שקריאות החמס כנגד השחיתות הפושה במערכת השלטונית הישראלית הגיעו עד לרמות הבכירות ביותר,נשאלת השאלה, מה הן הסיבות להיווצרה?

כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז'אן ז'אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז'אן ז'אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.

רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג' בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.

כדי להבין את מקור השיחתות השלטונית בישראל, או בכל מקום אחר, יש להבין תחילה כיצד בנוי שלטון רצוי.

השלטון ע"פ רוסו

רוסו טוען כי שלטון בנוי מארבע רבדים שונים. הרובד הבסיסי הוא העם, שממנו נובע הרובד הכי גבוה, הושלט בחברה. הרובד השולט הוא ה"רצון הכללי" של העם. רובד זה, משקף את רצון הכללי של הקבוצה נקרא "הריבון", ומכוחו פועלת הקבוצה. הרובד שכפוף ל"ריבון" הוא השליט. באופן אופטימלי השליט צריך לפעול על פי הריבון (הרצון הכללי), והוא נדרש לכוון את המדינה על פי רצון העם. כדי לסייע לשליט במלאכתו קיים הרובד השלישי, שהוא השלטון, או הרשות המבצעת שמאפשרת לרצון השליט שנובע מהריבון (הרצון הכללי), לבוא לידי ביטוי.

השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה, במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה.

אדם יכול להגיע למעמד שליט בכמה דרכים. דרך אחת היא על ידי השתלטות בכוח. דרך נוספת היא על ידי הורשה. מלכים על פי רוב מקבלים את מעמד השליט בהורשה מאב לבן. גם כאשר יש אריסטוקרטיה ניתן להעביר את החברות באריסטוקרטיה בירושה. ברומא התקיימו תקופות שבהן האפשרות להגיע לסנאט, הגיעה בירושה. הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו "אריסטוקרטיה נבחרת".

כאמור יש בשלטון שלנו 120 אריסטוקרטים שנבחרו למשך ארבע שנים לנהל את המדינה. אם לא תתבצע השתלטות עוינת, אזי מידי ארבע שנים נבחרים 120 אריסטוקרטים שונים שינהלו עבורינו את המדינה.
הרובד שנמצא בין העם לשליט הוא רובד השלטון או כפי שאנו מכנים אותו כיום, רשות מבצעת. היא זאת שאמורה להוציא לפועל את את הוראות השליטים. אם השליטים לדוגמה מעוניינים שימוקמו רמזורים בכל הצמתים הסואנים, תפקיד השלטון (הרשות המבצעת) הוא לגרום לרצון השלטים לבוא לידי מימוש ולמקם רמזורים בכל הצמתים הסואנים. כיום מקובל לקרוא לשליטים "הרשות המחוקקת" ולשלטון "הראשות המבצעת".

באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.
מקור הבעיתיות

הבעיות שמונעות תיפקוד כזה הן רבות ומגוונות, אך עיקרן מתומצת ומוסבר על ידי רוסו בתיאור התנהגות השלטון דווקא (הבירוקרטיה/ראשות מבצעת). רוסו מסביר כי לכל קבוצה שלטונית יש שלושה אינטרסים שונים.

• יש את האינטרס של שלמענו נבחרה הקבוצה (במקרה של השלטון, המטרה היא להוציא לפועל את רצון הקבוצה).
• האינטרס השני הוא האינטרס של הקבוצה עצמה, שבמקרה דנן הוא לשמור על קיום הבירוקרטיה.
• לבסוף האינטרס האחרון הוא האינטרס האישי והצר של כל אחד מחברי הבירוקרטיה. באופן מיטבי האינטרסים של העם היו אמורים להיות מעל האינטרסים של השלטון ומעל לאינטרסים של הפרט הבודד בקבוצה השלטונית, אך בפועל נוצר בד"כ מצב בו האינטרס האישי עולה על האינטרס הקבוצתי ושניהם יחד מאפילים על האינטרס שלשלמו נבחרה הקבוצה השלטונית.

ככלל, אומר רוסו, ככל שקבוצה שלטונית מתקיימת יותר זמן, כך האינטרס הקבוצתי והאישי הולך וגובר על האינטרס שלשמו נבחרת הקבוצה. כאשר קבוצה מתקיימת הרבה זמן אנשי הקבוצה לומדים לזהות את מרכזי הכוח הפנים קבוצתיים וחיבורי הכוח בין הקבוצות השונות, ולומדים לנצל אותם לטובתם האישית. כך נוצר מצב שמצד אחד יש יתרון לוותק של הקבוצה, אך מצד שני הוותק הוא גם זה שמאפשר לאינטרס האישי לגבור על האינטרס הציבורי.

זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח"כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו'.

גם כאשר יש פריימריז פתוחים בהם כל חברי המפלגה בוחרים את חברי הכנסת ואת יושב ראש המפלגה, יש סיכון להשחתה, כיוון שבחירות אלו מצריכות מסע בחירות גדול. כדי לממן את הבחירות הנרחבות חברי-הכנסת נדרשים לעזרתם של בעלי הון. ושוב נוצר מצב בו למעשה חברי-הכנסת צחויבים לרצונם של בעלי ההון שעזרו להם להיבחר, ולא לרצון הבוחר שבחר בהם.

דרכים אפשריות לפתרון הבעיה

אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.

במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.

בממשל המדיני ניתן במידת מה להעתיק את הקונספט הזה. לצורך כך יש חשיבות להגדיר קשר בין המוצר שהממשל מייצר לבין קיומו של הממשל. זאת אולי הסיבה שבגלל טען ג'ון לוק כי אין לכפות את המיסים, אלא לאפשר לאזרחים להחליט אילו מיסים הם נותנים. כך, כאשר האזרח מקשר בין טיב המוצר שהוא מקבל, קרי טיב השלטון, וכמות הכספים שהוא משקיע בממשל, נוצר הקשר בין קיום הממשל והמוצר שהוא יוצר. כתוצאה מכך, אנשי השלטון יאלצו כל הזמן להשביע את רצון הציבור, ולדאוג שהשרות שהאזרח מקבל יהיה מיטבי. בנוסף השלטון יצטרך לדאוג לשגשוג מירבי של האזרחים, כדי שהללו יוכלו לתת בקלות רבה יותר מיסים ביד רחבה יותר.

דרך אחרת, הרבה פחות רדיקלית היא להחליט שבמידה ומשרד ממשלתי מסוים לא ישביע את רצון האזרחים, היו"ר של המשרד יפוטר. כתוצאה מכך יתרחש תהליך של ברירה ציבורית למנהלים המסוגלים לארגן משרד שיפעל לשביעות רצון הציבור. באותה מידה ניתן יהיה לפטר את ראש הממשלה מרגע שהתמיכה בו תרד מתחת לאחוז מסויים, לאורך שניים עד שלושה סקרים. כך כל משרד ציבורי או ממשלתי יצטרך לעמוד בביקורת ציבורית ולזכות באמון הציבור, כדי שהעובדים בו ומנהלים יזכו להמשיך להתקיים מכספי הציבור.

על פי תהליך זה, אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו"ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו"ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם. כמובן שכדי לאפשר לאותו מנהל לנהל את משרדו ביעילות, ינתנו סמכויות לפטר ולגייס עובדים על פי ראות עיניו. התפיסה הקיימת שעובד ציבור זכאי לקביעות היא בדיוק זאת שיוצרת שחיתות וסיאוב ממסדים בשלטון הישראלי. אם אדם מעוניין לשרת ציבור, עליו לדעת כי הוא חיי על כספי הציבור וחייב לתת לציבור את השרות המגיע לו, ולא הוא ימצא את עצמו נאלץ לחפש לעצמו עבודה אחרת.

לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.

ישנו גם חשש שהמערכות שאמרות לייצג את רצון הציבור יעברו עיוות. והאפשרויות לכך רבות מאד. לדוגמא ניתן לגרום למכשירי המשאל או סקרי דעת הקהל להראות תוצאות שיקריות. או שבעלי הון יכולים לגייס אנשים מוכשרים מאד ש"יעצבו" את דעת הקהל לטובת אנשי ההון. או שקבוצה נחושה מאד תדאג ליצור רעש תקשורתי שיראה כרעש של קבוצה גדולה בהרבה.

כל אלו הן בעיות שאנו נצטרך להתמודד איתן בדרך לדמוקרטיה אמיתית.

הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים. כדי שהפרויקט הזה יצליח יש עוד לערוך מחקר רב שיבדקו כיצד רצון הציבור האמיתי יכול לבוא לידי ביטוי במערכת המדינית המודרנית. לכן רק אם נתחיל לנוע בכיוונה של דמוקרטיה אמיתית, יתגבר המחקר בנושא, ויחד איתו יגיעו גם הפתרונות הדרושים להתמודדות עם הכשלים שעומדים בפני שיקוף אמיתי של רצון הציבור במערכת הממשל המדיני.

ולסיום, שיר על שחיתות מתוצרת הארץ מבית כוסברה – לאתר