הרחבת הקוד הפתוח לקהילות תשלום פתוח?

wikidot.jpgרעיון מעניין מבית היוצר של Wikidot (מיזם ויקי מרתק), כיצד לממן פיתוח של המוצר על ידי הקהילה. על פי הקונספט שהם מציגים כאן, הקהילה יכולה להתוות את מפת הדרכים של הפרוייקט, ולבנות את הפרויקט או על ידי כתיבת קוד, או על ידי הענקת משאבים כספיים למימון הפיתוח. כך יכולים להצטרף להשפעה על הפרויקט אנשים שאינם יכולים לכתוב קוד, אך מעוניינים בהמשך פיתוח המוצר, ובעיצובו.

מה דעתכם?

מודעות פרסומת

הכוח הקהילתי מגיע מהאהבה – קדומים צפון

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורהריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

הסרטון הורד, לבקשת אחד המשתתפים בסרטון
שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית

(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).

אוליגרכיה לא נבחרת

שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?

דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים (שהיו בתי משפט עם 200 עד 6000 מושבעים).

כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" שווה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים מקבלים, לא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.

כל יכולתינו להשפיע בין כל מערכת בחירות, מסתכמת על ידי הפגנות ומחאות. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. אבל מול המכתבים הללו, וההפגנות, נמצא מערך לוביזם משומן היטב, שניחן ביכולת השפעה גדולה בהרבה.

מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים על פי עדויות בתקשורת מבעלי הון או מאירגונים בעלי הון.

ehud_barakכך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון. סביר להניח שכמעט בכל מערכת בחירות הסכומים הגדולים הללו מגיעים מבעלי הון. והתוצאה היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. כתוצאה מכך, יש לחברות הלוביזם או לקשרים החברתיים הישירים של בעלי ההון עם הח"כים, השפעה סגולית גבוה בהרבה מההשפעה של האזרחים על הח"כים.

כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע על התנהלות המדינה יותר מאשר כלל הציבור. אבל המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים הירררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, מסוגלים להשפיע על דעתם של חברי כנסת. על מופז סופר בתקשורת שיש לו קבלני קולות בכפרים הערביים. קבלני הקולות בכפרים מגייסים את כל החמולה בכפר, ובתמורה יכולים לקבל קשר ישיר לח"כ שנעזר בהם.

יש הטוענים כי ב"חברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל בהם, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירוגנים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין, שמייצרות הד תקשורתי רחב. הקרנות, העסקים והמוסדות שממנים את העמותות, משתמשות בעמותות כדי לקדם אג'נדות פולטיות.

קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.

קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהquietעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.

קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.

כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה, וגם השפעה זאת נחמסת מאיתנו, רגע לאחר הבחירות. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו, ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו  נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.

מה ניתן לעשות?

במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.

אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.

המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.

בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.

כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.

במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.

כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.

בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:

  1. כוח האהבה והשיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מישהו, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
  2. שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
  3. תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
  4. קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.

קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי

כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.

לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, סביר להניח שניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.

הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.

הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.

רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).

ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.


אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.

אתונה העתיקה – משלטון ההמון לשלטון ההגיון?

אתונה, מהווה את הדמוקרטיה העתיקה הידועה ביותר. היו בה רכבים דמוקרטיים ישירים רבים מאד. הריבון הכללי היתה אסיפת העם (Ekklesia), שהתכנסה ב-Pnyx כ- 40 פעם בשנה. היו בה בתי משפט ציבוריים, שבהם בין 201 ל – 6000 אזרחים שפטו בכל משפט. אך האם הייתה זאת מערכת שבה אנו רוצים לחיות?

לפחות על פי הסרט הבא, ב-100 השנים הראשונות של הדמוקרטיה האתונאית, היה בה שלטון ההמון, ולא שלטון העם. ללא מנהיגים חזקים כמו פרקליס, ההמון שלט, והדמגוגיה, יותר מאשר ההיגיון שלטו באתונה.

(זה החלק הראשון – להמשך חמשת הפרקים, המשיכו ביו-טיוב)

כיצד נוכל להקים מערכת של דמוקרטיה ישירה שבה יקבלו החלטות מיליונים, וההחלטות הללו יהיו מבוססות היגיון, ולא דמגוגיה?

עיר לכולנו – דמוקרטיה השתתפותית בהתהוות

כתב: טל ירון
אחד הדברים החמים ביותר כיום בדמוקרטיה ישירה, היא התנועה התלאביבית "עיר לכולנו" (קישור). עיר לכולנו הצליחה להיבחר, במידה רבה בגלל פעילות התנדבותית רבה של תושבים ובלוגרים, שפעלו שעות רבות עבור התנועה באינטרנט וברחובות. זאת הסיעה שקיבלה הכי הרבה קולות בבחירות 2008 בתלאביב. מיד לאחר הבחירות היתה קריאה להמשיך את ההשתתפות של התושבים בפעילות של התנועה. המסר של דמוקרטיה השתתפותית או דמוקרטיה ישירה, אכן חילחל היטב בכל רכיבי התנועה, וכיום פועל פורום דמוקרטיה של התנועה להתוות כלים ומנגנונים דמוקרטיים לתנועה, שיאפשרו לתושבים רבים ככל הניתן לקחת חלק בפעילות הפוליטית בעיר ולהשפיע.

כיום התנועה בנויה מכמה חלקים, שביחד אמורים לייצר את המנגנון הדמוקרטי.

הפורומים וועדת התיאום
פעילי השטח של התנועה, ומנגנוניה מבוססים על אלמנטים ציבוריים, שנקראים פורומים. הפורומים מחולקים לפורמים אזוריים ופורומים נושאיים. הפורמים האזוריים הם פורומים שבהם משתתפים תושבי השכונות והאזורים השונים בתלאביב. לכל אזור יש פורום, וכל אזור שולח שני נציגים/ות לוועדת התיאום. פורומים נושאיים הם פורומים שמרכזים נושא, והחברים בו יכולים לבוא מכל קצוות העיר. דוגמא לתחומים של הפורומים השונים יכולים להיות פורום העוסק בסביבה, פורום תחבורה, פורום להט"ב, פורום דמוקרטיה וכיוב'. גם הפורומים הנושאיים שולחים שני נציגים לוועדת התיאום. וועדת התיאום, היא וועדה שאמורה להתכנס כל פרק זמן קצר (כנראה בסביבות אחת לחודש), ולתאם בין הפורומים השונים. לכל נציג יש יכולת השפעה מסויימת על וועדת התיאום. כרגע יש דיון האם צריך לכל פורום, ללא קשר לגודלו, לתת יצוג של שני חברים, או שכל פורום יקבל ייצוג בהתאם למספר חבריו.

ir-lekolano29122008-01.gif

הטענות בעד יצוג של שני נציגים לכל פורום, מתבססות על  הטענה שיש פורומים שחשוב שתהיה להם השפעה גדולה, על אף שמספר חבריהם קטן. טענה אחרת היא שאם פורום יקבל ייצוג על פי מספר החברים בו, יהיו פורומים שינסו לגייס חברים פיקטיביים, כדי לזכות בהשפעה גדולה יותר.

האסיפה הכללית
המנגנון שפוסק אחרון, וקובע את המדיניות הכללית של התנועה אינה הוועדה המתאמת, אלא האספה הכללית. האסיפה הכללית אמורה להתכנס אחת לשלושה חודשים (פרק זמן לא סופי), או לאחר קריאה מיוחדת של חברי התנועה או ראשות התנועה. באסיפה הכללית חברים כלל חברי התנועה, ולכל חבר יש קול אחד.לאסיפה הכללית עולות החלטות עקרוניות שעלו מתוך וועדת התיאום. היא הגוף הריבון.

גם לגבי מרכיבי האסיפה הכללית ישנה מחלוקת עקרונית. ישנם הטוענים כי ציבור רחב ככל האפשר צריך להיות חבר באסיפה הכללית. בכך למעשה נוצר מנגנון שמאפשר לתושבים להשפיע בצורה ישירה על התנהלות הסיעה והמועצה. תהליך זה נקרא דמוקרטיה ישירה (קישור). זרם אחר טוען כי רק חברים המשתתפים בפעילות סדירה בתנועה, יכולים להיות חברים באסיפה הכללית. סוג כזה של דמוקרטיה נקרא דמוקרטיה השתתפותית. יש כאן כמה סיבות  שבגללן יש המציעים לבחור בדמוקרטיה השתתפותית. סיבה אחת היא שבהעדר קריטריון של פעילות, יכולות סיעות אחרות, או בעלי כוח, להשתלט על תנועת עיר לכולנו. כמו כן יש כאן רצון לחנך את התושבים להשתתפות פוליטית פעילה. סיבה נוספת היא הצורך של מקבלי ההחלטות (קרי, חברי האסיפה להיות מעורבים במידה מסוימת בפעילות כדי לקבל החלטות. המציעים דמוקרטיה ישירה, טוענים שעל ידי שיתוף ציבור רחב, ניתן יהיה לחשוף תושבים רבים לתהליך הדמוקרטי, ובכך להגדיל את השפעתה של עיר לכולנו. סיבה נוספת להתנגדות לדמוקרטיה ישירה, והעדפת דמוקרטיה השתתפותית, היא הצורך לשמור על צביון ירוק סוציאליסטי, אליו חותרת תנועת עיר לכולנו. שיתוף כלל התושבים, לדעתם של התומכים בטענה הזאת יקעקע את הצביון הירוקסוציאלי. כרגע, נראה שהדעות בעיר לכולנו נוטות לכיוון דמוקרטיה השתתפותית.

הסיעה המורחבת

בעיר לכולנו יש עוד אלמנט שלטוני, והוא הסיעה המורחבת. הסיעה המורחבת מונה 22 חברים שנבחרו על ידי האסיפה הכללית, לפני הבחירות. אל הסיעה המורחבת מצטרפים עוד חמישה נציגים מוועדת התיאום. תפקיד הסיעה המורחבת היא לסייע לחברי הסיעה לייצג את עיר לכולנו בעירייה. באופן עקרוני הסיעה המורחבת כפופה לאסיפה הכללית, ולוועדת התיאום. אלא שבפועל, אנשי הסיעה המורחבת, הם אנשי המרכז הפוליטי. עצם היותם קבוצה קטנה יחסית, ומוכרת כמנהיגות לגיטמית, מאפשרת לאנשי הסיעה מורחבת לפעול גם ללא התייעצות עם אנשי וועדת התיאום ו/או האסיפה הכללית.

ir-lekolano29122008-02.gif
לסיעה המורחבת יש את הפוטנציאל, להפוך למרכז הפוליטי של התנועה, ולגוף הדומיננטי. אם עיר לכלונו תיכנס לקואליציה, יכול גם הכוח הנובע משהות בעירייה, לסנוור את עיני חברי הסיעה, ולגרום להם להתנתק לאט לאט ממקורות הסמכות הרחבה של חברי התנועה.

כדי למנוע את ההתנתקות הזאת, הוצעו מספר הצעות. האחת היא להכניס את חברי הסיעה המורחבת, כולל אנשי הסיעה עצמה, לתוך וועדת התיאום, ובכך ליצור אינטראקציה חזקה יותר בין הציבור הרחב לחברי הסיעה. פתרון כזה יכול להיות פתרון דומה לשיטות הממשל הבריטי והאמריקאי, בהן יש שני בתים, וכל בית מאזן את הבית השני. אנשי וועדת התיאום ואנשי הסיעה המורחב יצטרכו לפעול ביחד, כדי לקבל החלטות שותפות (החלטות עקרוניות וגדולות מתקבלות באסיפה הכללית). אפשרות אחרת היא לנסות לאכוף על הסיעה המורחבת הענות לתקנונים שיגבילו את כוחם. לדעתי פתרון זה לא ישא פרי, כיוון שבטווח הרחוק, ככל שהסיעה המורחבת תצבור כוח סמכות, כך הם גם יוכלו לשנות את התקנונים לטובת הדומיננטיות של הסיעה המורחבת.

אפשרות נוספת שאני מציע, היא לראות כיצד ניתן להפוך את המרכז ההשתתפותי (קרי וועדת התיאום והפורומים) לכלי ציבורי רחב, משפיע ובעל כוח פוליטי ממשי. אני מאמין שהפיכתה של עיר לכולנו לבעלת כוח ציבורי אמיתי, היא המפתח גם להפוך את התנועה למרכז פוליטידמוקרטי חזק ומבוסס. כאשר הציבור אומר את דברו, המיעוט נענה לו. זאת מהות הדמוקרטיה וזאת תמציתה.

הערה,

ישנם כאלו שביקרו את הדרך בה אני מציג את משחקי הכוחות בין הגופים השונים. המבקרים שאלו, "האם לא ניתן לסמוך על טוב ליבו של האדם?". אני אומר שאכן ניתן לסמוך, אך רק לאחר שלא שמנו לו מכשול, ודאגנו לסלק פחי יקוש מדרכו. לעיתים, בני אדם טובים, הרוצים בטובת שאר החברים, מתפתים להשתמש בכוח שלהם, כדי להגביר את כוחם וכדי להשתלט על הארגון. סופה של התנהגות זאת, שתחילתה בכוונות טובות, היא אובדן האחיזה של הציבור בארגון, והפיכתו לארגון היררכי, שאינו משרת את מטרות הציבור, אלא מטרות האוליגרכיה השלטת.

על קבלת החלטות בציבור המונה מיליונים

נכתב על ידי: טל ירון
אחת הבעיות הניצבות בפני מי שרוצה לקדם דמוקרטיה ישירה, היא בעיית ניהול דיונים בחברה בת מיליוני חברים. דיון בציבור המונה מיליונים אינו תהליך קל. כל מי שהתנסה בדיון בו חברים יותר מארבעה מתדיינים, יודע עד כמה הדבר יכול להיות מתסכל. ולכן רבים טוענים כי דיון בקהילות המונות מיליונים, פשוט בליתי מתקבל על הדעת. אבל אם תשתתפו במספיק דיונים כאלו, תוכלו לזהות תופעה מעניינת שיכולה לשמש כלי לפתרון הבעיה.  ככל שמתארך הדיון, יותר ויותר אנשים נושרים מהדיון, ולבסוף נשארת קבוצה קטנה של אנשים שממשיכה לדון על הנושא יותר לעומק. אותן קבוצות קטנות, אם הן גם ניכנות ביכולת חקירה ויצירת ידע, יצאו אחר כך החוצה לקהל רחב יותר, ויציגו את המסקנות, לקבוצות הולכות ומתרחבות. ואם הן יפעלו בתבונה, יהיה לתוצר המסקנות שלהם השפעה על הציבור הרחב ביותר.

בטור הנוכחי אני מציע דרכים בהם ניתן לקדם דיונים כאלו, וליצור השפעה באמצעות תוצרי הדיון. את הפתרון שאני מציע, אני לוקח מתחום הפילוסופיה של הידיעה והמדע.

בעיות מורכבות ודיונים ציבוריים רחבים התקיימו בחברה האנושית במשך אלפי שנים. במהלך הדיונים הללו הלכו והתגבשו הסכמות חברתיות רחבות, סביב המסקנות של אותן קבוצות גרעין קטנות. קבוצות הגרעין הללו הפכו לאליטות לאחר שלמדו לעצב הסכמה ציבורית רחבה סביב תוצרי המסקנות שלהם. כהנים בתקופות שונות ובעמים שונים הצליחו לשכנע ציבורים שלמים כי האלילים שאליהם עבדו הכוהנים, הם האלוהים האמיתיים, המניעים את העולם, ואותם צריך הציבור לעבוד. כך גם עשתה הכנסיה במשך מאות שנים וכך גם המישוכ לעשות באוניברסיטאות של ימי הביניים (האוניברסיטאות בימי הבניים הוקמו על ידי הכנסיה כדי להקים ממשל פקידים משכיל). רבים מהדיונים שהתקיימו באוניברסיטאות היו ויכוחים אינסופיים, שהוכרעו יותר בכוח הפוליטיקה והרטוריקה, מאשר בכוח התבונה. רעיונות שלא תאמו את רצון הכנסיה, היו עלולים לעלות לבעלי הרעיון בביקור מהיר קצר ואחרון במוקד, בחסותה האדיבה של הכנסיה.

מאז ומעולם לא היו לשאלות הללו תשובות ברורות, אלא אם כן, בתהליכים חברתיים ורטוריים נוצרו הסכמות על "האמת המקובלת”. גם בימי הבניים, חכמי האוניברסיטאות, כמו קודמיהם, בימים עתיקים יותר, המשיכו לשאול את עצמם שאלות מטרידות, כמו "כמה מלאכים יכולים לעמוד על ראש סיכה" או "האם אלוהים יכול ליצור אבן שלא יוכל להרימה". היו גם שאלות רצינות יותר שהעסיקו את חכמי ימי הבניים, והם אף השתמשו בהנדסהאוקלידית ובאריטמטיקה כדי לנסות לענות עליהן, אבל רוב תוצרי שאלותיהם היה לריק.

רק בהמאה ה-17, הופיע זן חדש של הוגים, שהצליח להציב שאלות, וגם לפתור אותן, ובכך לייצר ידע שימושי. ידע שניתן היה ליישמו בטכנולוגיה פועלת. כך התחיל מנוע הקיטור, ואיתו התחילה המהפכה התעשיתית. האנשים הללו שיצרו את התשובות, נקראו אז "פילוסופים של הטבע" החל מאמצע המאה ה-19, נוהגים לכנות אותם "מדענים”.

מה היה המיוחד בדרכם של הפילוסופים של הטבע? אני מציע שהיו אלו שלושה רכיבים עיקריים, שלא היו קיימים אצל קודמיהם: דיון שיוויוני, דיון ביקורתי לאור עדויות ציבוריות, וכבוד הדדי.

נתחיל בתהליך הראשון שהבדיל את הפילוסופים של הטבע מתחריהם שישבו באוניברסיטאות (בתחילת המדע, הפילוספים של הטבע היו מחוץ ל"אקדמיה", ונחשבו בזויים, על ידי ה"אקדמיה" המהוגנת, שישבה באוניברסיטאות). ההבדל מתחיל בכך שהם דיברו אחד עם השני, לא אחד מעל השני. אם נבחן את הספרים של הפילוסופים שישבו באקדמיה, נראה שיש בהם מידה רבה של דיון, אך הדיון נערך בין הכותב של החיבור לבין עצמו. האב הרוחני של אותם אקדמאיים היה אפלטון, שנהג לכתוב “שיחות”, בין שתים עד ארבע דמויות שייצגו עמדות החולקות בסוגיה. אלא שבפועל לא היו אלו דעות שונות, לא הדרך בה הסופר רצה להציג את דעתו ודעת מתנגדיו. אפילו המדענים הראשונים כמו גלילאו השתמשו בשיטה הזאת כדי לשכנע (ראו לדוגמא את ספרו של גליליאו: שני מדעים חדשים).

ההבדל התחיל, עם היווצרותה של "החברה המלכותית של לונדון לשיפור ידיעת הטבע". בעוד שבחברות מקבילות של "הפילוסופים של הטבע" באיטליה ובצרפת, כתבו את הפילוסופים של הטבע את מחקריהם להנאתו של המלך ואורחיו, באנגליה איפשרה אדישותו של המלך צ'רלס השני, לכתוב את תוצרי המחקרים של הפילוסופים לשימושם של החוקרים עצמם ולא לשימוש המלך. כך התפתחה קהילת חוקרים שערכו ניסויים, התווכחה על תוצאותיהם ופירסמו את דיבריהם במגזינים שיוחדו במיוחד לכך. כאן לראשונה התפתח דיון שיוויני שאיפשר לכל אחד להביע את דעתו. כל אחד היה יכול לבחון את מסקנותיו של האחר, ולהציג פרשנות משלו לתוצרי הניסויים והתצפיות. הדיון היה אמיתי, ולא מבויים, כמו שהיה נהוג עד אז.

הסתמכות על תצפיות

השינוי השני, שהפילוסופים של הטבע לקחו על עצמם, להפסיק להסתמך רק על ניסויים ותצפיות מחשבתיות, ולבדוק את כל ממצאיהם באמצעות ניסויים ותצפיות אמיתיות. הפילוסופים של הטבע ערכו את הניסויים ואת התצפיות, כך שאחרים יוכלו לבדוק את נכונות ניסוייהם. בקהילה המלכותית של לונדון, נערכו כינוסים תכופים, שבהם החוקרים השונים הציגו את ניסוייהם ואת מסקנותיהם, ונערכו דיונים סוערים, על הפרשנות הנכונה לתוצאות.

כל מסקנה שאומצה על ידי הקהילה, שימשה נדבך לניסויי המשך, ואם ניסויי ההמשך לא נשאו פרי, הרי שגם המסקנה הראשונה שהתקבל בקונצנזוס קהילתי, נפלה יחד איתה.

כך בתהליך של חשיבה קהילתית, המבוססת על מראית עיניים, הלך והתפתח ידע קבוצתי אמין מאד. לאחר שהקבוצות הקטנות הללו הצליחו לגבש מסקנות משותפות, הלך ידע זה והופץ. הוא הופץ לתמידיהם, ובשלבים מאוחרים יותר גם לציבור הרחב.

כבוד וביקורתיות

והיה עוד אלמנט חשוב. כבוד. כיוון שהמחקר נערך על ידי קהילות, הרי שפגיעה בכבוד אחד החברים, יכלה לפרק את הקהילה. לכן המדענים הפכו מומחים בשימור כבוד כל חברי הקבוצה. גם אם נמתחה ביקורת על תוצאות הניסוי של אחד החברים, הביקורת נמתחה על מערך הניסוי עצמו, על אפשרות אחרת לפרשנות. לעולם, ובדגש על לעולם לא, על האדם החוקר עצמו. רוברט בויל, היה זה שהבין שללא שמירת כבוד החברים, הקהילה תתחיל להתפרק על ידי שינאה, תככנות ומריבות, והוא ביקש מחברי הבית, לנהוג כבוד אחד בשני. עד היום מדענים משמרים את התרבות הזאת. הם כמעט לעולם לא יתקפו בביקורתם מדען אחר. הם רק יציעו פרשנות אחרת למסקנותיו. הם יטענו שאולי משהו לא נערך כשורה בניסוי, ולא יטענו שהחוקר לא יודע לעשות ניסויים. מאחורי הגב, הם ימשיכו במאבקי הכוח, אך בכל מה שהם יכתבו, ויגידו אחד לשני, תמיד ישמר הכבוד ההדדי.

כך לאט לאט, על ידי קהילות חוקרות, הולכות וגדלות, הם יצרו ידע אמין מאד, שניתן לסמוך עליו בניהול חיינו.

יצירת קהילות חוקרות והשפעתן

השאלה הנשאלת היא אם כך, כיצד ניתן להעביר את התהליך המדעי לתהליך קבלת ההחלטות על ידי קהילות בנות מיליוני בני אדם, כיום?

אני טוען כי ניתן להקים קהילות כאלו גם כיום.

בדומה, לדרך שבה תמיד עוצב ידע, יש לעצב את תחילה את הידע בקהילות קטנות. יתכן שהדיון יסקרן ויתחולל בקרב ציבור רחב, אך מטבע הדברים, יהיו רק מעטים שתהיה להם היכולת והרצון להיכנס לעובי הקורה. אך בניגוד לעבר, יש לדאוג שהקבוצות הללו יהיו חופשיות, ביקורתיות ויסתמכו על ראיות, בבנית הפתרונות אותן הם מציעים. ככל שהידע שלהם ילך ויתבסס, הן תוכלנה לחשוף אותו לציבורים הולכים וגדלים, תוך דיון עם אותם ציבורי, וכך ליצבור השפעה הולכת וגדלה.

המועמדים הטבעיים להובלת קהילות חוקרות כאלו הם תלמידי מדעי החברה ומדעני החברה. אלו האנשים שנושאים ידע עמוק מספיק לטיפול בבעיות חברתיות. אך לא רק הם צריכים לדון בעניין. אליהם צריכים להצטרף חוקרים עצמאיים ואינטלקטואלים מחוץ לאקדמיה, כדי ליצור קהילה ביקורתית יותר ומאוזנת מבחינת השקפת העולם. אסור שהקהילות הללו יהיו מנותקות מהעשיה בחברה האזרחית. כמו שבביולוגיה, קהילות ביוטכנולוגיות מאזנות את החוקרים הביולוגים, כך קהיולת פרקטיקנטים של שינוי חברתי, צריכים לאזן את אנשי מדעי החברה. הקבוצות הללו אמורות בסוף ליצור שינוי חברתי, ולכן הקשר שלהם עם הפרקטינקטים חשוב.

כבר היום ניתן לראות שהתהליך הזה מתרחש. בוגרי תואר שני, דוקטורנטים ודוקטרים צעירים במדעי החברה והרוח, לוקחים חלק פעיל מאד בדיונים באינטרנט (אני מכיר, את הני זובידה, דובי קנניגסר , נדב פרץ, יואב רובין, אורי אמיתי, איתמר סיאון גיל גרינגרוז, יורם גת ואחרים). חלקם מעורבים בשינוי חברתי. הקהילות הללו יוכלו להוות בסיס למציאת פתרונות ציבוריים, ולשמש כמנוע לשינוי חברתי.

גדילת ההשפעה של קבוצות הידע

לאחר שיתגבשו מוקדי ידע, ויתגבשו הסכמות רחבות בתוך הקבוצות, יוכלו הקבוצות להתחיל לרכוש להן יותר ויותר חובבים. כדי לגדול, צריך הידע שיצרה הקבוצה להראות כפתרון טוב וסביר, בעיני קהלים "מבינים" רחבים. "מבינים" הם אנשים הנחשבים אוטוריטה בעיני חבריהם, ההדיוטות. קבוצות שיתגבשו רק מבעלי דיעה דומה, לא יצליחו לייצר ביקורת פנימית, ולכן הפתרון שהם יציעו, לא יאומץ על ידי "מבינים" שאינם מהדיעה הקרובה להם. כדי להצפילוסוף המדע - קרל פופרליח, צריכות הקבוצת כבר בשלבי הדיון הראשוניים לחפש בריפלוגתא שונים ככל הניתן. ידע שיתגבש בקבוצת הללו, בהן פועלים, אנשים מכלל קצוות הקשת הרעיונית, יפיקו לבסוף ידע שיתאים ל"מבינים" מקצוות רעיוניים רחבים מאד. מה גם, שהפילוסופיה של המדע, לפחות מבית מדרשו של קרל פופר, מראה שללא ביקרות יעילה, לא יכול לצמוח ידע טוב. כך שהחקירה הביקרותית שנערוך, שתשקף פתרון המקובל על כלל ברי הפלוגתא, יהווה כר ליצירת הסכמה רחב היותר אצל "מבינים" מכלל רחבי הקשת הפוליטית. ה"מבינים" הללו, לאחר שישתכנעו, יהוו את נקודת המפתח, לשינוי הדעות בכלל החברה (למידע נוסף בסעיף "שכנוע המבינים").

כדי להשפיע, יש צורך שהרעיונות הללו לא רק יתקיימו בחדרי הדיונים ובסלונים. הם צריכים להתקיים ולהשפיע בקבוצות ובאירגונים שיאמצו לעצמם את הפתרונות. ויובילו לשינוי אמיתי. כיום במדינת ישראל קיימים כנראה עשרות רבות, אם לא מאות אירגונים כאלו. אלא שלמיטב ידעתי, רבים מהם ממונים על ידי בעלי הון, המעוניינים לקדם אינטרסים כאלו ואחרים. כדי לשמר את האופן הדמוקרטי של האירגונים הללו, וכדי לשמר את ההשפעה האמיתית של הציבור, האירגונים הללו חייבים ללמוד לפעול על פי כללים של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה השתתפותית. אחרת, אירגונים היררכים, שמנוהלים על ידי קבוצה קטנה, יושפעו מאד, מטבע הדברים מעוצמתם של בעלי ההון. אוליגרכית האירגונים, יקבלו סיוע כספי מבעלי ההון ויקדמו אג'נדות שאינן זוכות לתמיכה ציבורית אמיתית.

מניעת השפעת יתר של בעלי ההון

ישנם שני כלים להקטין את השפעה היחסית הגבוהה של בעלי ההון.

המחסום הראשון – השיטה עצמה

הכלי הראשון טמון בשיטה עצמה. כדי ליצור הסכמה רחבה בציבור, הדיון צריך להערך בכל של ושלב עם קשת רחבה מאד של דעות שדנות בינהם בצורה שיוויונית. אם לדוגמא, אחד ממכוני המחקר ינסה לקדם רעיון מסויים על ידי תשלום משכורת ודיון רק לחוקרים בעלי דיעה אחת, הרי שהידע שהם ייצרו לא יתאים לקהלי המבינים מדעות נוגדות, והידע שיצרו יחלחל בצורה איטית יותר בציבור, ויזכה להתנגדות רבה. ולכן גם אם בעלי הון ירצו לקדם רעיון מסויים, יהיה עליהם להבין שקבוצות דיון טובות ומשפיעות, יצרו רעיונות יותר רחבים אולי ממה שהתכוונו בעלי ההון. בעלי הון נבונים, יבינו שהרעיונות שהם מנסים לקדם, צריכים גם להתאים לציבור הרחב, כדי להתקבל.

שיטת דיון כזאת תחליש את היכולת של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים, ויחזקו בעלי הון בעלי אינטרסים רחבים, המחפשים את טובת הציבור, ומוכנים להקשיב גם לדעות נוגדות. להערכתי, יש לא מעט בעלי הון כאלו.

בנוסף, כל השיטות הללו אינן דורשות כספים רבים. קבוצות דיון ניתן להתחיל בחינם מעל גבי גוגלגרופס. בלוגים, פורומים. את כל אלו ניתן להשיג חינם. מידע רב קיים כיום באינטרנט. וחלק גדול מהמחקר והחשיבה האזרחית יכול להתבצע על ידי מתנדבים. אם נקים מוקדי הדרכה שיסיעו לאזרחים להוביל קבוצות חשיבה והשפעה,נוכל לקדם בעלות אפסית, קהילות אזרחיות לחקירה וחשיבה.

המחסום השני – מחסום החקיקה

הכלי השני לצימצום השפעת כוחם של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים הוא תהליך חקיקה טובעני יותר.

אם בוחנים את המצב בקליפורניה, ניתן לראות שלבעלי הון יש השפעה גדולה על קבלת חוק שהוצע בחקיקה אזרחית. שלב איסוף החתימות הוא השלב הראשון בו בעלי ההון יכולים להשפיע. כדי להעלות הצעת חוק לאישור הציבור, נדרשים הקליפורנים לעבור סף מסויים של חתימות. בעלי הון יכולים לשלם לאוספי חתימות, כדי שיאספו את מספר החתימות הדרוש. רוב הקליפורנים חותמים על ההצעות שמגישים להם, מבלי ללמוד עליהן מספיק, והדבר מאפשר לבעלי הון להעלות את החוק שלהם לאישור ציבורי בקלות יחסית. בשלב השני, בעלי הון משפיעים על אישור החוק דרך תקשורת ההמונים. הם יכולים לממן תשדירי פירסומת בעד או נגד החוקים המוצעים, ואם יש להם שליטה על אמצעי התקשות הם מסוגלים לעצב את השיח, כך שיתמוך בחקיקה. משרדי יח"צ גם הם כמובן יכולים להשפיע על תוצאות החקיקה.

לכן, במקום דרך החקיקה הזאת, אני מציע דרך חקיקה שתקשה על הון להשפיע, ותקל על קבלת רעיונות שהתקבלו בקונצנזוס ציבורי רחב, לעבור את שלבי החקיקה.

כדי להעביר חוק, יש לעבור שלוש הצעות חוק ציבוריות. כל חצי שנה תערך הצבעה על הצעת חוק, וכך תוך שנה, יכול החוק להיות מאושר בקריאה שלישית. לאחר חמש שנים יעבור החוק אישרור מחדש, וכך כל עשר שנים.constitution-referendum-1.JPG

מה ניתן להשיג באמצעות הליך חקיקה כזה? כדי להעביר חקיקה בהליך כזה, נדרשים בעלי ההון לשמור על דיון תומך במשך שנה. העלות של מימון פירסום כזה, וזמן טלויזה הדרוש לתמיכה רצופה, היא גדולה מאד. בנוסף, החוק ידרש להוכיח את עצמו במשך חמש שנים רצופות, כדי לזכות באישרור מחדש. שימור התמיכה הציבורית בחוק, למרות אי התאמתות, תעלה סכומים שכנראה שום בעל הון לא יוכל להרשות לעצמו.

לעומת זאת, קבוצות שייצרו קונצנזוס רחב, על ידי דיון ציבורי רחב יוכלו להעביר את ההחלטות ביתר קלות. כיוון שהם מגיעים להצעת החוק עם קונצנזוס רחב, ותמיכה ציבורית רחבה, יקל על מציעי החוק להעביר אותו. גם האישרור מחדש של החוק לאחר חמש שנים, יתבצע בקלות, אם אכן החוק יקדם את שביעות הרצון של האזרחים מהתנהלות המדינה.

יהיו כאלו שיגידו בצדק שתהליכי חקיקה כאול ידרשו שנים של עבודה. אני מסכים איתם, ולדעתי, טוב שכך יהיה העניין. כך נוכל לדעת שהחוק עבר מסננים רבים, לפני שהתקבל. אנשים רבים חשבו עליו והסכימו עליו.

יחד עם זאת, נקודות החולשה שאני מזהה במודל הזה, הוא השפעת תקשורת ההמונים על הדיון הציבורי. תקשורת זאת נשלטת על ידי קבוצות גורמי כוח מצומצמת מאד. הדיון בתקשורת ההמונים נוטה להתמקד ברעיון תזזתים (ספינים, באזים), ולא בדיונים עמוקים ורציניים. לאנשי יחסי הציבור, ולדמגוגיה יתרון במדיום זה. לכן, כדי שבאמת נוכל לראות שינוי באופי הדיון הציבורי, נצטרך להמתין להחלשותה המשמעותית של תקשורת ההמונים ולעליותו של האינטרנט ככלי דיון ציבורי. על פי קצב ההתפתחות הנוכחי, יום זה לא ירחק.

הכנה לפגישה עם עמי וטורי – בחינה של הדמוקרטיה הישירה של כוח לעובדים

כתב: טל ירון
חברים שלום,

עובד חזקלקראת הפגישה עם ד"ר עמי וטורי, אני מבקש לבחון את התקנון של כוח לעובדים, הארגון שעמי הוא ממקימיו.

סוג הדמוקרטיה  של כוח לעובדים היא דמוקרטיה מעורבת (נציגים וישירה). כאשר סך כל חברי העמותה עולה על 200, מי שמקבל את ההחלטות הם נציגי הסניפים. בכל סניף נבחר נציג לכל 50 חברי סניף, הרשומים כחברים.

זכות הדחה

נציגי הסניף נבחרים לשנה, ולחברי הסניף יש זכות להדיח את הנציגים (recall). המשרה היחסית קצרה, ואפשרות ההדחה, מבטיחות שהנציג יהיה חייב לייצג נאמנה את חברי הסניף. נוסף על כך, בניית הנציגים סביב סניפים, שבהם לחברים יש קשרים חברתיים מפותחים (על פי רוב הסניפים מתארגנים על פי מקום עבודה), שמאפשרים להם ל"נהל" את הנציג בקלות. אלו משפרים עוד יותר את שימור הריבונות של החברים.

זכות ההדחה נשמרת גם כאשר אסיפת הנציגים יכולה להדיח כל אחד מחברי צוות הארגון (הרשות המבצעת) ואף את כל צוות הארגון (סעיף 21 ג'). דבר זה משפר את היכולת של אסיפת הנציגים לשלוט בצוות נארגון.

זכות ליזום חוקים והחלטות

הנציגים עצמם מתאספים באספת הנציגים. ברגיל, מי שמזמן את האסיפה הוא צוות הארגון (הרשות המבצעת של הארגון). אבל הנציגים יכולים לכנס אסיפה שלא מן המניין, על ידי איסוף חתימות של 5% מכלל הנציגים. לא ברור לגמרי האם 5% מכלל חברי הארגון, גם הם יכולים לכנס אסיפה שלא מן המניין.כמו כן, כל חבר ארגון, יכול להעלות הצעה לסדר היום של האסיפה, ובתחילת האסיפה, ידונו כל הבקשות להצעות לסדר, ויחלט האם להעלות אותן לדיון באסיפה (סעיף 9, ב' ו ג'). כך למעשה נשמרת זכות ה-initiative של חברי הארגון. עדיין לא ברור האם הזכות מוקנת לכל חבר או שהיא נשמרת רק לנציגים. יש צורך בהבהרה של עמי.

זכות האשרור

מעמדה של זכות האישרור אינה ברורה דייה. אם אני מבין נכון את החוקה, הרי שהחלטות שמתקבלות בגוף המבצע של הארגון (צוות הארגון), צריכות לעבור אישרור על ידי האסיפה על פי סעיף 10, האומר "[אספת הנציגים] תדון ותחליט על אישורו של הדין וחשבון הכספי והדו"ח המילולי שהגיש לה צוות הארגון." לא ברור מכאן האם יש בידי אספת הנציגים זכות לבטל החלטות של צוות הארגון, או לדרוש חשיבה מחדש על ההחלטות.

תקשורת ביזורית

לבסוף, על אף שהפרוטוקולים אמורים להיות מפורסמים לכלל חברי העמותה, לא נראה כי הארגון שם ליבו לחשיבות של תקשורת ביזורית בין כלל חברי הארגון. מחסור בתקשורת כזאת, מקילה על אוליגריכה לצמוח וללהשתלט ביתר קלות על הארגון. נראה שאם הארגון ידאג להקים פורומים לחברי האירגון, הוא יבטיח ביתר הצלחה את שימור ריבונות החברים על הארגון.

לסיכום

חוקת הארגון מראה כי כוח לעבודים, המבוסס על המודלים של דמוקרטיה ישירה בארגנוים סקנדינבים, אכן בונה את החוקה שלו, כך שריבונות החברים תשמר. יחד עם זאת, חשוב לברר האם באמת זכות ה-initiative של כלל החברים נשמרת, והאם לאסיפת הנציגים יש זכות לבטל החלטות של צוות הארגון.  בנוסף חשוב כי הארגון יקדם תקשורת ביזורית טובה בין חברי הסניפים, ובין כלל חברי הארגון.

חברים, הארות והערות?