רעיון מעניין מבית היוצר של Wikidot (מיזם ויקי מרתק), כיצד לממן פיתוח של המוצר על ידי הקהילה. על פי הקונספט שהם מציגים כאן, הקהילה יכולה להתוות את מפת הדרכים של הפרוייקט, ולבנות את הפרויקט או על ידי כתיבת קוד, או על ידי הענקת משאבים כספיים למימון הפיתוח. כך יכולים להצטרף להשפעה על הפרויקט אנשים שאינם יכולים לכתוב קוד, אך מעוניינים בהמשך פיתוח המוצר, ובעיצובו.
מה דעתכם?
על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורהריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.
אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.
השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.
הסרטון הורד, לבקשת אחד המשתתפים בסרטון
שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.
טל
(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).
שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?
דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם
הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים (שהיו בתי משפט עם 200 עד 6000 מושבעים).
כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" שווה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים מקבלים, לא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.
כל יכולתינו להשפיע בין כל מערכת בחירות, מסתכמת על ידי הפגנות ומחאות. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. אבל מול המכתבים הללו, וההפגנות, נמצא מערך לוביזם משומן היטב, שניחן ביכולת השפעה גדולה בהרבה.
מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים על פי עדויות בתקשורת מבעלי הון או מאירגונים בעלי הון.
כך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון. סביר להניח שכמעט בכל מערכת בחירות הסכומים הגדולים הללו מגיעים מבעלי הון. והתוצאה היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. כתוצאה מכך, יש לחברות הלוביזם או לקשרים החברתיים הישירים של בעלי ההון עם הח"כים, השפעה סגולית גבוה בהרבה מההשפעה של האזרחים על הח"כים.
כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע על התנהלות המדינה יותר מאשר כלל הציבור. אבל המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים הירררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, מסוגלים להשפיע על דעתם של חברי כנסת. על מופז סופר בתקשורת שיש לו קבלני קולות בכפרים הערביים. קבלני הקולות בכפרים מגייסים את כל החמולה בכפר, ובתמורה יכולים לקבל קשר ישיר לח"כ שנעזר בהם.
יש הטוענים כי ב"חברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל בהם, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירוגנים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין, שמייצרות הד תקשורתי רחב. הקרנות, העסקים והמוסדות שממנים את העמותות, משתמשות בעמותות כדי לקדם אג'נדות פולטיות.
קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.
קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעה
עצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.
קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.
כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה, וגם השפעה זאת נחמסת מאיתנו, רגע לאחר הבחירות. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו, ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.
במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.
אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.
המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.
בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.
כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.
במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.
כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.
בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:
כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.
לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, סביר להניח שניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.
הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.
הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.
רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).
ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.
אתונה, מהווה את הדמוקרטיה העתיקה הידועה ביותר. היו בה רכבים דמוקרטיים ישירים רבים מאד. הריבון הכללי היתה אסיפת העם (Ekklesia), שהתכנסה ב-Pnyx כ- 40 פעם בשנה. היו בה בתי משפט ציבוריים, שבהם בין 201 ל – 6000 אזרחים שפטו בכל משפט. אך האם הייתה זאת מערכת שבה אנו רוצים לחיות?
לפחות על פי הסרט הבא, ב-100 השנים הראשונות של הדמוקרטיה האתונאית, היה בה שלטון ההמון, ולא שלטון העם. ללא מנהיגים חזקים כמו פרקליס, ההמון שלט, והדמגוגיה, יותר מאשר ההיגיון שלטו באתונה.
(זה החלק הראשון – להמשך חמשת הפרקים, המשיכו ביו-טיוב)
כיצד נוכל להקים מערכת של דמוקרטיה ישירה שבה יקבלו החלטות מיליונים, וההחלטות הללו יהיו מבוססות היגיון, ולא דמגוגיה?
כתב: טל ירון
אחד הדברים החמים ביותר כיום בדמוקרטיה ישירה, היא התנועה התל–אביבית "עיר לכולנו" (קישור). עיר לכולנו הצליחה להיבחר, במידה רבה בגלל פעילות התנדבותית רבה של תושבים ובלוגרים, שפעלו שעות רבות עבור התנועה באינטרנט וברחובות. זאת הסיעה שקיבלה הכי הרבה קולות בבחירות 2008 בתל–אביב. מיד לאחר הבחירות היתה קריאה להמשיך את ההשתתפות של התושבים בפעילות של התנועה. המסר של דמוקרטיה השתתפותית או דמוקרטיה ישירה, אכן חילחל היטב בכל רכיבי התנועה, וכיום פועל פורום דמוקרטיה של התנועה להתוות כלים ומנגנונים דמוקרטיים לתנועה, שיאפשרו לתושבים רבים ככל הניתן לקחת חלק בפעילות הפוליטית בעיר ולהשפיע.
כיום התנועה בנויה מכמה חלקים, שביחד אמורים לייצר את המנגנון הדמוקרטי.
הפורומים וועדת התיאום
פעילי השטח של התנועה, ומנגנוניה מבוססים על אלמנטים ציבוריים, שנקראים פורומים. הפורומים מחולקים לפורמים אזוריים ופורומים נושאיים. הפורמים האזוריים הם פורומים שבהם משתתפים תושבי השכונות והאזורים השונים בתל–אביב. לכל אזור יש פורום, וכל אזור שולח שני נציגים/ות לוועדת התיאום. פורומים נושאיים הם פורומים שמרכזים נושא, והחברים בו יכולים לבוא מכל קצוות העיר. דוגמא לתחומים של הפורומים השונים יכולים להיות פורום העוסק בסביבה, פורום תחבורה, פורום להט"ב, פורום דמוקרטיה וכיוב'. גם הפורומים הנושאיים שולחים שני נציגים לוועדת התיאום. וועדת התיאום, היא וועדה שאמורה להתכנס כל פרק זמן קצר (כנראה בסביבות אחת לחודש), ולתאם בין הפורומים השונים. לכל נציג יש יכולת השפעה מסויימת על וועדת התיאום. כרגע יש דיון האם צריך לכל פורום, ללא קשר לגודלו, לתת יצוג של שני חברים, או שכל פורום יקבל ייצוג בהתאם למספר חבריו.
הטענות בעד יצוג של שני נציגים לכל פורום, מתבססות על הטענה שיש פורומים שחשוב שתהיה להם השפעה גדולה, על אף שמספר חבריהם קטן. טענה אחרת היא שאם פורום יקבל ייצוג על פי מספר החברים בו, יהיו פורומים שינסו לגייס חברים פיקטיביים, כדי לזכות בהשפעה גדולה יותר.
האסיפה הכללית
המנגנון שפוסק אחרון, וקובע את המדיניות הכללית של התנועה אינה הוועדה המתאמת, אלא האספה הכללית. האסיפה הכללית אמורה להתכנס אחת לשלושה חודשים (פרק זמן לא סופי), או לאחר קריאה מיוחדת של חברי התנועה או ראשות התנועה. באסיפה הכללית חברים כלל חברי התנועה, ולכל חבר יש קול אחד.לאסיפה הכללית עולות החלטות עקרוניות שעלו מתוך וועדת התיאום. היא הגוף הריבון.
גם לגבי מרכיבי האסיפה הכללית ישנה מחלוקת עקרונית. ישנם הטוענים כי ציבור רחב ככל האפשר צריך להיות חבר באסיפה הכללית. בכך למעשה נוצר מנגנון שמאפשר לתושבים להשפיע בצורה ישירה על התנהלות הסיעה והמועצה. תהליך זה נקרא דמוקרטיה ישירה (קישור). זרם אחר טוען כי רק חברים המשתתפים בפעילות סדירה בתנועה, יכולים להיות חברים באסיפה הכללית. סוג כזה של דמוקרטיה נקרא דמוקרטיה השתתפותית. יש כאן כמה סיבות שבגללן יש המציעים לבחור בדמוקרטיה השתתפותית. סיבה אחת היא שבהעדר קריטריון של פעילות, יכולות סיעות אחרות, או בעלי כוח, להשתלט על תנועת עיר לכולנו. כמו כן יש כאן רצון לחנך את התושבים להשתתפות פוליטית פעילה. סיבה נוספת היא הצורך של מקבלי ההחלטות (קרי, חברי האסיפה) להיות מעורבים במידה מסוימת בפעילות כדי לקבל החלטות. המציעים דמוקרטיה ישירה, טוענים שעל ידי שיתוף ציבור רחב, ניתן יהיה לחשוף תושבים רבים לתהליך הדמוקרטי, ובכך להגדיל את השפעתה של עיר לכולנו. סיבה נוספת להתנגדות לדמוקרטיה ישירה, והעדפת דמוקרטיה השתתפותית, היא הצורך לשמור על צביון ירוק סוציאליסטי, אליו חותרת תנועת עיר לכולנו. שיתוף כלל התושבים, לדעתם של התומכים בטענה הזאת יקעקע את הצביון הירוק–סוציאלי. כרגע, נראה שהדעות בעיר לכולנו נוטות לכיוון דמוקרטיה השתתפותית.
הסיעה המורחבת
בעיר לכולנו יש עוד אלמנט שלטוני, והוא הסיעה המורחבת. הסיעה המורחבת מונה 22 חברים שנבחרו על ידי האסיפה הכללית, לפני הבחירות. אל הסיעה המורחבת מצטרפים עוד חמישה נציגים מוועדת התיאום. תפקיד הסיעה המורחבת היא לסייע לחברי הסיעה לייצג את עיר לכולנו בעירייה. באופן עקרוני הסיעה המורחבת כפופה לאסיפה הכללית, ולוועדת התיאום. אלא שבפועל, אנשי הסיעה המורחבת, הם אנשי המרכז הפוליטי. עצם היותם קבוצה קטנה יחסית, ומוכרת כמנהיגות לגיטמית, מאפשרת לאנשי הסיעה מורחבת לפעול גם ללא התייעצות עם אנשי וועדת התיאום ו/או האסיפה הכללית.
לסיעה המורחבת יש את הפוטנציאל, להפוך למרכז הפוליטי של התנועה, ולגוף הדומיננטי. אם עיר לכלונו תיכנס לקואליציה, יכול גם הכוח הנובע משהות בעירייה, לסנוור את עיני חברי הסיעה, ולגרום להם להתנתק לאט לאט ממקורות הסמכות הרחבה של חברי התנועה.
כדי למנוע את ההתנתקות הזאת, הוצעו מספר הצעות. האחת היא להכניס את חברי הסיעה המורחבת, כולל אנשי הסיעה עצמה, לתוך וועדת התיאום, ובכך ליצור אינטראקציה חזקה יותר בין הציבור הרחב לחברי הסיעה. פתרון כזה יכול להיות פתרון דומה לשיטות הממשל הבריטי והאמריקאי, בהן יש שני בתים, וכל בית מאזן את הבית השני. אנשי וועדת התיאום ואנשי הסיעה המורחב יצטרכו לפעול ביחד, כדי לקבל החלטות שותפות (החלטות עקרוניות וגדולות מתקבלות באסיפה הכללית). אפשרות אחרת היא לנסות לאכוף על הסיעה המורחבת הענות לתקנונים שיגבילו את כוחם. לדעתי פתרון זה לא ישא פרי, כיוון שבטווח הרחוק, ככל שהסיעה המורחבת תצבור כוח סמכות, כך הם גם יוכלו לשנות את התקנונים לטובת הדומיננטיות של הסיעה המורחבת.
אפשרות נוספת שאני מציע, היא לראות כיצד ניתן להפוך את המרכז ההשתתפותי (קרי וועדת התיאום והפורומים) לכלי ציבורי רחב, משפיע ובעל כוח פוליטי ממשי. אני מאמין שהפיכתה של עיר לכולנו לבעלת כוח ציבורי אמיתי, היא המפתח גם להפוך את התנועה למרכז פוליטי–דמוקרטי חזק ומבוסס. כאשר הציבור אומר את דברו, המיעוט נענה לו. זאת מהות הדמוקרטיה וזאת תמציתה.
הערה,
ישנם כאלו שביקרו את הדרך בה אני מציג את משחקי הכוחות בין הגופים השונים. המבקרים שאלו, "האם לא ניתן לסמוך על טוב ליבו של האדם?". אני אומר שאכן ניתן לסמוך, אך רק לאחר שלא שמנו לו מכשול, ודאגנו לסלק פחי יקוש מדרכו. לעיתים, בני אדם טובים, הרוצים בטובת שאר החברים, מתפתים להשתמש בכוח שלהם, כדי להגביר את כוחם וכדי להשתלט על הארגון. סופה של התנהגות זאת, שתחילתה בכוונות טובות, היא אובדן האחיזה של הציבור בארגון, והפיכתו לארגון היררכי, שאינו משרת את מטרות הציבור, אלא מטרות האוליגרכיה השלטת.
נכתב על ידי: טל ירון
אחת הבעיות הניצבות בפני מי שרוצה לקדם דמוקרטיה ישירה, היא בעיית ניהול דיונים בחברה בת מיליוני חברים. דיון בציבור המונה מיליונים אינו תהליך קל. כל מי שהתנסה בדיון בו חברים יותר מארבעה מתדיינים, יודע עד כמה הדבר יכול להיות מתסכל. ולכן רבים טוענים כי דיון בקהילות המונות מיליונים, פשוט בליתי מתקבל על הדעת. אבל אם תשתתפו במספיק דיונים כאלו, תוכלו לזהות תופעה מעניינת שיכולה לשמש כלי לפתרון הבעיה. ככל שמתארך הדיון, יותר ויותר אנשים נושרים מהדיון, ולבסוף נשארת קבוצה קטנה של אנשים שממשיכה לדון על הנושא יותר לעומק. אותן קבוצות קטנות, אם הן גם ניכנות ביכולת חקירה ויצירת ידע, יצאו אחר כך החוצה לקהל רחב יותר, ויציגו את המסקנות, לקבוצות הולכות ומתרחבות. ואם הן יפעלו בתבונה, יהיה לתוצר המסקנות שלהם השפעה על הציבור הרחב ביותר.
בטור הנוכחי אני מציע דרכים בהם ניתן לקדם דיונים כאלו, וליצור השפעה באמצעות תוצרי הדיון. את הפתרון שאני מציע, אני לוקח מתחום הפילוסופיה של הידיעה והמדע.
בעיות מורכבות ודיונים ציבוריים רחבים התקיימו בחברה האנושית במשך אלפי שנים. 
במהלך הדיונים הללו הלכו והתגבשו הסכמות חברתיות רחבות, סביב המסקנות של אותן קבוצות גרעין קטנות. קבוצות הגרעין הללו הפכו לאליטות לאחר שלמדו לעצב הסכמה ציבורית רחבה סביב תוצרי המסקנות שלהם. כהנים בתקופות שונות ובעמים שונים הצליחו לשכנע ציבורים שלמים כי האלילים שאליהם עבדו הכוהנים, הם האלוהים האמיתיים, המניעים את העולם, ואותם צריך הציבור לעבוד. כך גם עשתה הכנסיה במשך מאות שנים וכך גם המישוכ לעשות באוניברסיטאות של ימי הביניים (האוניברסיטאות בימי הבניים הוקמו על ידי הכנסיה כדי להקים ממשל פקידים משכיל). רבים מהדיונים שהתקיימו באוניברסיטאות היו ויכוחים אינסופיים, שהוכרעו יותר בכוח הפוליטיקה והרטוריקה, מאשר בכוח התבונה. רעיונות שלא תאמו את רצון הכנסיה, היו עלולים לעלות לבעלי הרעיון בביקור מהיר קצר ואחרון במוקד, בחסותה האדיבה של הכנסיה.
מאז ומעולם לא היו לשאלות הללו תשובות ברורות, אלא אם כן, בתהליכים חברתיים ורטוריים נוצרו הסכמות על "האמת המקובלת”. גם בימי הבניים, חכמי האוניברסיטאות, כמו קודמיהם, בימים עתיקים יותר, המשיכו לשאול את עצמם שאלות מטרידות, כמו "כמה מלאכים יכולים לעמוד על ראש סיכה" או "האם אלוהים יכול ליצור אבן שלא יוכל להרימה". היו גם שאלות רצינות יותר שהעסיקו את חכמי ימי הבניים, והם אף השתמשו בהנדסה–אוקלידית ובאריטמטיקה כדי לנסות לענות עליהן, אבל רוב תוצרי שאלותיהם היה לריק.
רק בהמאה ה-17, הופיע זן חדש של הוגים, שהצליח להציב שאלות, וגם לפתור אותן, ובכך לייצר ידע שימושי. ידע שניתן היה ליישמו בטכנולוגיה פועלת. כך התחיל מנוע הקיטור, ואיתו התחילה המהפכה התעשיתית. האנשים הללו שיצרו את התשובות, נקראו אז "פילוסופים של הטבע" החל מאמצע המאה ה-19, נוהגים לכנות אותם "מדענים”.
מה היה המיוחד בדרכם של הפילוסופים של הטבע? אני מציע שהיו אלו שלושה רכיבים עיקריים, שלא היו קיימים אצל קודמיהם: דיון שיוויוני, דיון ביקורתי לאור עדויות ציבוריות, וכבוד הדדי.
נתחיל בתהליך הראשון שהבדיל את הפילוסופים של הטבע מתחריהם שישבו 
באוניברסיטאות (בתחילת המדע, הפילוספים של הטבע היו מחוץ ל"אקדמיה", ונחשבו בזויים, על ידי ה"אקדמיה" המהוגנת, שישבה באוניברסיטאות). ההבדל מתחיל בכך שהם דיברו אחד עם השני, לא אחד מעל השני. אם נבחן את הספרים של הפילוסופים שישבו באקדמיה, נראה שיש בהם מידה רבה של דיון, אך הדיון נערך בין הכותב של החיבור לבין עצמו. האב הרוחני של אותם אקדמאיים היה אפלטון, שנהג לכתוב “שיחות”, בין שתים עד ארבע דמויות שייצגו עמדות החולקות בסוגיה. אלא שבפועל לא היו אלו דעות שונות, לא הדרך בה הסופר רצה להציג את דעתו ודעת מתנגדיו. אפילו המדענים הראשונים כמו גלילאו השתמשו בשיטה הזאת כדי לשכנע (ראו לדוגמא את ספרו של גליליאו: שני מדעים חדשים).
ההבדל התחיל, עם היווצרותה של "החברה המלכותית של לונדון לשיפור ידיעת הטבע". בעוד שבחברות מקבילות של "הפילוסופים של הטבע" באיטליה ובצרפת, כתבו את הפילוסופים של הטבע את מחקריהם להנאתו של המלך ואורחיו, באנגליה איפשרה אדישותו של המלך צ'רלס השני, לכתוב את תוצרי המחקרים של הפילוסופים לשימושם של החוקרים עצמם ולא לשימוש המלך. כך התפתחה קהילת חוקרים שערכו ניסויים, התווכחה על תוצאותיהם ופירסמו את דיבריהם במגזינים שיוחדו במיוחד לכך. כאן לראשונה התפתח דיון שיוויני שאיפשר לכל אחד להביע את דעתו. כל אחד היה יכול לבחון את מסקנותיו של האחר, ולהציג פרשנות משלו לתוצרי הניסויים והתצפיות. הדיון היה אמיתי, ולא מבויים, כמו שהיה נהוג עד אז.
הסתמכות על תצפיות
השינוי השני, שהפילוסופים של הטבע לקחו על עצמם, להפסיק להסתמך רק על ניסויים ותצפיות מחשבתיות, ולבדוק את כל ממצאיהם באמצעות ניסויים ותצפיות אמיתיות. הפילוסופים של הטבע ערכו את הניסויים ואת התצפיות, כך שאחרים יוכלו לבדוק את נכונות ניסוייהם. בקהילה המלכותית של לונדון, נערכו כינוסים תכופים, שבהם החוקרים השונים הציגו את ניסוייהם ואת מסקנותיהם, ונערכו דיונים סוערים, על הפרשנות הנכונה לתוצאות.
כל מסקנה שאומצה על ידי הקהילה, שימשה נדבך לניסויי המשך, ואם ניסויי ההמשך לא נשאו פרי, הרי שגם המסקנה הראשונה שהתקבל בקונצנזוס קהילתי, נפלה יחד איתה.
כך בתהליך של חשיבה קהילתית, המבוססת על מראית עיניים, הלך והתפתח ידע קבוצתי אמין מאד. לאחר שהקבוצות הקטנות הללו הצליחו לגבש מסקנות משותפות, הלך ידע זה והופץ. הוא הופץ לתמידיהם, ובשלבים מאוחרים יותר גם לציבור הרחב.
כבוד וביקורתיות
והיה עוד אלמנט חשוב. כבוד. כיוון שהמחקר נערך על ידי קהילות, הרי שפגיעה בכבוד אחד החברים, יכלה לפרק את הקהילה. לכן המדענים הפכו מומחים בשימור כבוד כל חברי הקבוצה. גם אם נמתחה ביקורת על תוצאות הניסוי של אחד החברים, הביקורת נמתחה על מערך הניסוי עצמו, על אפשרות אחרת לפרשנות. לעולם, ובדגש על לעולם לא, על האדם החוקר עצמו. רוברט בויל, היה זה שהבין שללא שמירת כבוד החברים, הקהילה תתחיל להתפרק על ידי שינאה, תככנות ומריבות, והוא ביקש מחברי הבית, לנהוג כבוד אחד בשני. עד היום מדענים משמרים את התרבות הזאת. הם כמעט לעולם לא יתקפו בביקורתם מדען אחר. הם רק יציעו פרשנות אחרת למסקנותיו. הם יטענו שאולי משהו לא נערך כשורה בניסוי, ולא יטענו שהחוקר לא יודע לעשות ניסויים. מאחורי הגב, הם ימשיכו במאבקי הכוח, אך בכל מה שהם יכתבו, ויגידו אחד לשני, תמיד ישמר הכבוד ההדדי.
כך לאט לאט, על ידי קהילות חוקרות, הולכות וגדלות, הם יצרו ידע אמין מאד, שניתן לסמוך עליו בניהול חיינו.
יצירת קהילות חוקרות והשפעתן
השאלה הנשאלת היא אם כך, כיצד ניתן להעביר את התהליך המדעי לתהליך קבלת ההחלטות על ידי קהילות בנות מיליוני בני אדם, כיום?
אני טוען כי ניתן להקים קהילות כאלו גם כיום.
בדומה, לדרך שבה תמיד עוצב ידע, יש לעצב את תחילה את הידע בקהילות קטנות. יתכן
שהדיון יסקרן ויתחולל בקרב ציבור רחב, אך מטבע הדברים, יהיו רק מעטים שתהיה להם היכולת והרצון להיכנס לעובי הקורה. אך בניגוד לעבר, יש לדאוג שהקבוצות הללו יהיו חופשיות, ביקורתיות ויסתמכו על ראיות, בבנית הפתרונות אותן הם מציעים. ככל שהידע שלהם ילך ויתבסס, הן תוכלנה לחשוף אותו לציבורים הולכים וגדלים, תוך דיון עם אותם ציבורי, וכך ליצבור השפעה הולכת וגדלה.
המועמדים הטבעיים להובלת קהילות חוקרות כאלו הם תלמידי מדעי החברה ומדעני החברה. אלו האנשים שנושאים ידע עמוק מספיק לטיפול בבעיות חברתיות. אך לא רק הם צריכים לדון בעניין. אליהם צריכים להצטרף חוקרים עצמאיים ואינטלקטואלים מחוץ לאקדמיה, כדי ליצור קהילה ביקורתית יותר ומאוזנת מבחינת השקפת העולם. אסור שהקהילות הללו יהיו מנותקות מהעשיה בחברה האזרחית. כמו שבביולוגיה, קהילות ביו–טכנולוגיות מאזנות את החוקרים הביולוגים, כך קהיולת פרקטיקנטים של שינוי חברתי, צריכים לאזן את אנשי מדעי החברה. הקבוצות הללו אמורות בסוף ליצור שינוי חברתי, ולכן הקשר שלהם עם הפרקטינקטים חשוב.
כבר היום ניתן לראות שהתהליך הזה מתרחש. בוגרי תואר שני, דוקטורנטים ודוקטרים צעירים במדעי החברה והרוח, לוקחים חלק פעיל מאד בדיונים באינטרנט (אני מכיר, את הני זובידה, דובי קנניגסר , נדב פרץ, יואב רובין, אורי אמיתי, איתמר סיאון, גיל גרינגרוז, יורם גת ואחרים). חלקם מעורבים בשינוי חברתי. הקהילות הללו יוכלו להוות בסיס למציאת פתרונות ציבוריים, ולשמש כמנוע לשינוי חברתי.
גדילת ההשפעה של קבוצות הידע
לאחר שיתגבשו מוקדי ידע, ויתגבשו הסכמות רחבות בתוך הקבוצות, יוכלו הקבוצות להתחיל לרכוש להן יותר ויותר חובבים. כדי לגדול, צריך הידע שיצרה הקבוצה להראות כפתרון טוב וסביר, בעיני קהלים "מבינים" רחבים. "מבינים" הם אנשים הנחשבים אוטוריטה בעיני חבריהם, ההדיוטות. קבוצות שיתגבשו רק מבעלי דיעה דומה, לא יצליחו לייצר ביקורת פנימית, ולכן הפתרון שהם יציעו, לא יאומץ על ידי "מבינים" שאינם מהדיעה הקרובה להם. כדי להצ
ליח, צריכות הקבוצת כבר בשלבי הדיון הראשוניים לחפש ברי–פלוגתא שונים ככל הניתן. ידע שיתגבש בקבוצת הללו, בהן פועלים, אנשים מכלל קצוות הקשת הרעיונית, יפיקו לבסוף ידע שיתאים ל"מבינים" מקצוות רעיוניים רחבים מאד. מה גם, שהפילוסופיה של המדע, לפחות מבית מדרשו של קרל פופר, מראה שללא ביקרות יעילה, לא יכול לצמוח ידע טוב. כך שהחקירה הביקרותית שנערוך, שתשקף פתרון המקובל על כלל ברי הפלוגתא, יהווה כר ליצירת הסכמה רחב היותר אצל "מבינים" מכלל רחבי הקשת הפוליטית. ה"מבינים" הללו, לאחר שישתכנעו, יהוו את נקודת המפתח, לשינוי הדעות בכלל החברה (למידע נוסף בסעיף "שכנוע המבינים").
כדי להשפיע, יש צורך שהרעיונות הללו לא רק יתקיימו בחדרי הדיונים ובסלונים. הם צריכים להתקיים ולהשפיע בקבוצות ובאירגונים שיאמצו לעצמם את הפתרונות. ויובילו לשינוי אמיתי. כיום במדינת ישראל קיימים כנראה עשרות רבות, אם לא מאות אירגונים כאלו. אלא שלמיטב ידעתי, רבים מהם ממונים על ידי בעלי הון, המעוניינים לקדם אינטרסים כאלו ואחרים. כדי לשמר את האופן הדמוקרטי של האירגונים הללו, וכדי לשמר את ההשפעה האמיתית של הציבור, האירגונים הללו חייבים ללמוד לפעול על פי כללים של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה השתתפותית. אחרת, אירגונים היררכים, שמנוהלים על ידי קבוצה קטנה, יושפעו מאד, מטבע הדברים מעוצמתם של בעלי ההון. אוליגרכית האירגונים, יקבלו סיוע כספי מבעלי ההון ויקדמו אג'נדות שאינן זוכות לתמיכה ציבורית אמיתית.
מניעת השפעת יתר של בעלי ההון
ישנם שני כלים להקטין את השפעה היחסית הגבוהה של בעלי ההון.
המחסום הראשון – השיטה עצמה
הכלי הראשון טמון בשיטה עצמה. כדי ליצור הסכמה רחבה בציבור, הדיון צריך להערך בכל של ושלב עם קשת רחבה מאד של דעות שדנות בינהם בצורה שיוויונית. אם לדוגמא, אחד ממכוני המחקר ינסה לקדם רעיון מסויים על ידי תשלום משכורת ודיון רק לחוקרים בעלי דיעה אחת, הרי שהידע שהם ייצרו לא יתאים לקהלי המבינים מדעות נוגדות, והידע שיצרו יחלחל בצורה איטית יותר בציבור, ויזכה להתנגדות רבה. ולכן גם אם בעלי הון ירצו לקדם רעיון מסויים, יהיה עליהם להבין שקבוצות דיון טובות ומשפיעות, יצרו רעיונות יותר רחבים אולי ממה שהתכוונו בעלי ההון. בעלי הון נבונים, יבינו שהרעיונות שהם מנסים לקדם, צריכים גם להתאים לציבור הרחב, כדי להתקבל.
שיטת דיון כזאת תחליש את היכולת של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים, ויחזקו בעלי הון בעלי אינטרסים רחבים, המחפשים את טובת הציבור, ומוכנים להקשיב גם לדעות נוגדות. להערכתי, יש לא מעט בעלי הון כאלו.
בנוסף, כל השיטות הללו אינן דורשות כספים רבים. קבוצות דיון ניתן להתחיל בחינם מעל גבי גוגל–גרופס. בלוגים, פורומים. את כל אלו ניתן להשיג חינם. מידע רב קיים כיום באינטרנט. וחלק גדול מהמחקר והחשיבה האזרחית יכול להתבצע על ידי מתנדבים. אם נקים מוקדי הדרכה שיסיעו לאזרחים להוביל קבוצות חשיבה והשפעה,נוכל לקדם בעלות אפסית, קהילות אזרחיות לחקירה וחשיבה.
המחסום השני – מחסום החקיקה
הכלי השני לצימצום השפעת כוחם של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים הוא תהליך חקיקה טובעני יותר.
אם בוחנים את המצב בקליפורניה, ניתן לראות שלבעלי הון יש השפעה גדולה על קבלת חוק שהוצע בחקיקה אזרחית. שלב איסוף החתימות הוא השלב הראשון בו בעלי ההון יכולים להשפיע. כדי להעלות הצעת חוק לאישור הציבור, נדרשים הקליפורנים לעבור סף מסויים של חתימות. בעלי הון יכולים לשלם לאוספי חתימות, כדי שיאספו את מספר החתימות הדרוש. רוב הקליפורנים חותמים על ההצעות שמגישים להם, מבלי ללמוד עליהן מספיק, והדבר מאפשר לבעלי הון להעלות את החוק שלהם לאישור ציבורי בקלות יחסית. בשלב השני, בעלי הון משפיעים על אישור החוק דרך תקשורת ההמונים. הם יכולים לממן תשדירי פירסומת בעד או נגד החוקים המוצעים, ואם יש להם שליטה על אמצעי התקשות הם מסוגלים לעצב את השיח, כך שיתמוך בחקיקה. משרדי יח"צ גם הם כמובן יכולים להשפיע על תוצאות החקיקה.
לכן, במקום דרך החקיקה הזאת, אני מציע דרך חקיקה שתקשה על הון להשפיע, ותקל על קבלת רעיונות שהתקבלו בקונצנזוס ציבורי רחב, לעבור את שלבי החקיקה.
כדי להעביר חוק, יש לעבור שלוש הצעות חוק ציבוריות. כל חצי שנה תערך הצבעה על הצעת חוק, וכך תוך שנה, יכול החוק להיות מאושר בקריאה שלישית. לאחר חמש שנים יעבור החוק אישרור מחדש, וכך כל עשר שנים.
מה ניתן להשיג באמצעות הליך חקיקה כזה? כדי להעביר חקיקה בהליך כזה, נדרשים בעלי ההון לשמור על דיון תומך במשך שנה. העלות של מימון פירסום כזה, וזמן טלויזה הדרוש לתמיכה רצופה, היא גדולה מאד. בנוסף, החוק ידרש להוכיח את עצמו במשך חמש שנים רצופות, כדי לזכות באישרור מחדש. שימור התמיכה הציבורית בחוק, למרות אי התאמתות, תעלה סכומים שכנראה שום בעל הון לא יוכל להרשות לעצמו.
לעומת זאת, קבוצות שייצרו קונצנזוס רחב, על ידי דיון ציבורי רחב יוכלו להעביר את ההחלטות ביתר קלות. כיוון שהם מגיעים להצעת החוק עם קונצנזוס רחב, ותמיכה ציבורית רחבה, יקל על מציעי החוק להעביר אותו. גם האישרור מחדש של החוק לאחר חמש שנים, יתבצע בקלות, אם אכן החוק יקדם את שביעות הרצון של האזרחים מהתנהלות המדינה.
יהיו כאלו שיגידו בצדק שתהליכי חקיקה כאול ידרשו שנים של עבודה. אני מסכים איתם, ולדעתי, טוב שכך יהיה העניין. כך נוכל לדעת שהחוק עבר מסננים רבים, לפני שהתקבל. אנשים רבים חשבו עליו והסכימו עליו.
יחד עם זאת, נקודות החולשה שאני מזהה במודל הזה, הוא השפעת תקשורת ההמונים על הדיון הציבורי. תקשורת זאת נשלטת על ידי קבוצות גורמי כוח מצומצמת מאד. הדיון בתקשורת ההמונים נוטה להתמקד ברעיון תזזתים (ספינים, באזים), ולא בדיונים עמוקים ורציניים. לאנשי יחסי הציבור, ולדמגוגיה יתרון במדיום זה. לכן, כדי שבאמת נוכל לראות שינוי באופי הדיון הציבורי, נצטרך להמתין להחלשותה המשמעותית של תקשורת ההמונים ולעליותו של האינטרנט ככלי דיון ציבורי. על פי קצב ההתפתחות הנוכחי, יום זה לא ירחק.
כתב: טל ירון
חברים שלום,
לקראת הפגישה עם ד"ר עמי וטורי, אני מבקש לבחון את התקנון של כוח לעובדים, הארגון שעמי הוא ממקימיו.
סוג הדמוקרטיה של כוח לעובדים היא דמוקרטיה מעורבת (נציגים וישירה). כאשר סך כל חברי העמותה עולה על 200, מי שמקבל את ההחלטות הם נציגי הסניפים. בכל סניף נבחר נציג לכל 50 חברי סניף, הרשומים כחברים.
נציגי הסניף נבחרים לשנה, ולחברי הסניף יש זכות להדיח את הנציגים (recall). המשרה היחסית קצרה, ואפשרות ההדחה, מבטיחות שהנציג יהיה חייב לייצג נאמנה את חברי הסניף. נוסף על כך, בניית הנציגים סביב סניפים, שבהם לחברים יש קשרים חברתיים מפותחים (על פי רוב הסניפים מתארגנים על פי מקום עבודה), שמאפשרים להם ל"נהל" את הנציג בקלות. אלו משפרים עוד יותר את שימור הריבונות של החברים.
זכות ההדחה נשמרת גם כאשר אסיפת הנציגים יכולה להדיח כל אחד מחברי צוות הארגון (הרשות המבצעת) ואף את כל צוות הארגון (סעיף 21 ג'). דבר זה משפר את היכולת של אסיפת הנציגים לשלוט בצוות נארגון.
הנציגים עצמם מתאספים באספת הנציגים. ברגיל, מי שמזמן את האסיפה הוא צוות הארגון (הרשות המבצעת של הארגון). אבל הנציגים יכולים לכנס אסיפה שלא מן המניין, על ידי איסוף חתימות של 5% מכלל הנציגים. לא ברור לגמרי האם 5% מכלל חברי הארגון, גם הם יכולים לכנס אסיפה שלא מן המניין.כמו כן, כל חבר ארגון, יכול להעלות הצעה לסדר היום של האסיפה, ובתחילת האסיפה, ידונו כל הבקשות להצעות לסדר, ויחלט האם להעלות אותן לדיון באסיפה (סעיף 9, ב' ו ג'). כך למעשה נשמרת זכות ה-initiative של חברי הארגון. עדיין לא ברור האם הזכות מוקנת לכל חבר או שהיא נשמרת רק לנציגים. יש צורך בהבהרה של עמי.
מעמדה של זכות האישרור אינה ברורה דייה. אם אני מבין נכון את החוקה, הרי שהחלטות שמתקבלות בגוף המבצע של הארגון (צוות הארגון), צריכות לעבור אישרור על ידי האסיפה על פי סעיף 10, האומר "[אספת הנציגים] תדון ותחליט על אישורו של הדין וחשבון הכספי והדו"ח המילולי שהגיש לה צוות הארגון." לא ברור מכאן האם יש בידי אספת הנציגים זכות לבטל החלטות של צוות הארגון, או לדרוש חשיבה מחדש על ההחלטות.
לבסוף, על אף שהפרוטוקולים אמורים להיות מפורסמים לכלל חברי העמותה, לא נראה כי הארגון שם ליבו לחשיבות של תקשורת ביזורית בין כלל חברי הארגון. מחסור בתקשורת כזאת, מקילה על אוליגריכה לצמוח וללהשתלט ביתר קלות על הארגון. נראה שאם הארגון ידאג להקים פורומים לחברי האירגון, הוא יבטיח ביתר הצלחה את שימור ריבונות החברים על הארגון.
חוקת הארגון מראה כי כוח לעבודים, המבוסס על המודלים של דמוקרטיה ישירה בארגנוים סקנדינבים, אכן בונה את החוקה שלו, כך שריבונות החברים תשמר. יחד עם זאת, חשוב לברר האם באמת זכות ה-initiative של כלל החברים נשמרת, והאם לאסיפת הנציגים יש זכות לבטל החלטות של צוות הארגון. בנוסף חשוב כי הארגון יקדם תקשורת ביזורית טובה בין חברי הסניפים, ובין כלל חברי הארגון.
חברים, הארות והערות?
נכתב על ידי: טל ירון
חוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.
כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.
בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.
בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.
על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.
התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.
למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.
מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.
יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.
הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.
בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).
הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.
במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".
ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה, בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.
לאחר הבחירות של 1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה. הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.
ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.
בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגון
. סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.
בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים. שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.
בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).
עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.
זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.
במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.
זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע 
Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman, New York Free Press, 1956.
Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.
שואל: טל ירון
לאוריאל ויואב,
בדיון שהתפתח ב-myvote. אתם טוענים שה-web2.0 יביא לדמוקרטיה ישירה.
כיצד לדעתכם זה יפעל? איך יתקבלו החלטות ב- web2.0? לדוגמא, איך יחליטו שצריך לסלול כביש מנקודה מסויימת לנקודה אחרת?
החשש שלי, הוא שבלי הסבר רציני איך הדמוקרטיה הזאת אמורה לפעול, אנשים ירגישו שאנו מדברים באוויר, ויתיאשו. לעומת זאת בדמוקרטיה המעורבת, כבר קיבלנו מודל פועל (גם אם באופן חלקי) שניתן ליישם אותו.
אנא הסבירו כיצד דמוקרטיה ישירה ב-web2.0 צריכה לפעול לשיטתכם .
מסמך זה מנסה לסכם את מחשבותינו על דמוקרטיה ישירה. המסמך כולל, למיטב הבנתי את מכלול המודלים שהצענו והוא משתדל לסכמם בצורה קוהרנטית. אשמח אם תוכלו להעיר הערות לגבי הסעיפים השונים. כיוון שזה מסמך שמסכם את העבודה של כולנו, יהיה חשוב שתשאשרו את המסמך גם אם אתם מסכימים איתו במלאו. מי שחש שהחלק שלו במודל אינו בא לידי ביטוי, אנא יעיר ואני אנסה לעדכן. כמו כן מומלץ לערוך את המסמך המשותף של המודל בויקי.
בתחילת פעולתה של התנועה כולנו דיברנו על דמוקרטיה ישירה, ועל הרצון שלנו לאפשר לאזרחים להשפיע על התנהלות המדינה. רובינו לא כל כך ידענו איך בדיוק יוצרים מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להשפיע. לחלק מאיתנו היה מודל חלקי והייתה תפיסה מסויימת על הדרך בה ניתן לעשות זאת. אבל לאחר כמה חודשים של דיונים מפרכים ומרתקים על דמוקרטיה ישירה, אני חושב שהצלחנו לגבש שש הצעות למנגנונים שיאפשרו לבטא את רצון האזרחים בצורה מדוייקת יותר. כל מנגנון יכול לפעול בנפרד או במשותף עם כל אחד מהמנגנונים האחרים. מסמך זה מהווה סיכום של ששת המנגנונים. המנגנונים המתוארים כאן נכונים לכל אירגון, בין אם הוא מקומי או ארצי.
למרות שדמוקרטיה ישירה בצורתה המקסימלית מדברת שלטון ישיר של הציבור ללא נציגים, נכון לעכשיו מצב זה כנראה אינו בר ביצוע. כדי שתהליך זה יקרום עור וגידים יום אחד, נראה שהציבור יצטרך להתרגל לכך שיש לו השפעה על מהלכי המדינה. לכן בשלב זה המודלים עוסקים בניתור של פעולות הנציגים על ידי הציבור, ואפשרות של עקיפת הנציגים או הדחתם במקרה הצורך. בהמשך, אני מקווה שתחושת היכולת של הציבור ותהליך של חינוך למעורבות, יובילו להשתתפות רחבה יותר של הציבור בהנהגת המדינה.
המודל המוצג כאן, התפתח מעבודת הצוות שלנו ומהצעות נפרדות שכל אחד מאיתנו העלה. המודל מנסה לתת סדר בשיטות שהוצעו, ולהסביר מדוע אנו מציעים פתרון כזה או אחר. המודל גם מציע שככל שיותר אלמנטים שמוצאים כאן יתקיימו בארגון או מדינה, כך תגדל מידת ההשפעה של האזרח על המדינה או הארגון בו הוא נמצא.
יחד עם זאת, המודל הזה אינו סיום, כי אם התחלה. לפנינו עוד דרך ארוכה. לפני שנוכל לבחון כיצד פועל מודל זה במציאות. נצטרך למצוא דרכים לגרום למוסדות להפוך לדמוקרטיים. נצטרך לברר מה יגרום למוסדות שמקבלים את העקרונות הללו לשמור על רמת דמוקרטיזציה גבוהה, או לאבדה. גם אם מוסדות יוקמו על פי העקרונות הדמוקרטיים, עדיין תאוותו של האדם לכוח, ויכולתם של פוליטיקאים למצוא פרצות במנגנונים כדי למקסם את כוחם, יהוו אתגר גדול ביצירת דמוקרטיה אמיתית, שבה לאזרח הפשוט יש אפשרות השפעה יעילה על החברה בה הוא נמצא.
אנחנו בתחילתה של דרך, ויש לפנינו עוד עבודה רבה.
המודל
רוב בני האדם עסוקים בענייניהם הפרטיים. בין אם זה מלחמת קיום ממשית, ובין אם זה שיעבוד ליצריהם ולתאוותיהם. חלקם מצליחים לעלות מעל המדרגה האישית ומשקיעים זמן איכות בבני זוגם ובילדיהם. רק מיעוט קטן עוסק בהשקעה בחברה הכללית בה הוא חי, כחלק משיפור חיו האישים, המשפחתיים והחברתיים.
לעומת רוב האוכלוסייה שאינו עוסק בפוליטיקה, יש מיעוט קטן מאד של אנשים, שעיקר עיסוקם הוא בפעילות פוליטית. על אף שבאופיה פעילות כזאת צריכה הייתה להיות מכוונת להגדלת טובת הציבור, נמצא לא פעם שאנשים העוסקים בפעילות ציבורית פועלים מאינטרסים אישיים וקידום טובות אישיות. לא פעם ולא פעמיים, אנו מוצאים פוליטיקאים שעושים לביתם על חשבון הקופה הציבורית והעוצמה שמשרה ציבורית מעניקה. אין זה אומר שכול הפוליטיקאים כאלו, אך זהו כנראה הכלל, ואילו האידאליסטים האמיתיים, שפועלים לטובת הציבור, חלקם מועט בהרבה. גם מתוך אותם אידאליסטים, יש הנופלים תחת השפעתו המשחיתה של הכוח והממון הנמצאים בשליטת העוסקים בהנהגת הציבור, וברבות הימים הם עצמם הופכים למונעים על ידי אינטרסים אישיים.
ולכן, כיוון שאנו עוסקים במצב הקיים, ולא במצב האידאלי, יהיה עלינו להיטיב את המצב הקיים, לאור המציאות בה אנו חיים, כדי שבהמשך, אם נצליח לגרום לכך שהאזרח ירגיש שיש לפעילותו הציבורית יותר השפעה, הוא יטה לגבור על קשיי היום יום והתאוות וילמד להשקיע חלק מזמנו בקידום טובתו, טובת משפחתו, חבריו ושכונתו, דרך פעילות במימד הציבורי.
הנחת היסוד לבניית כל מודל דמוקרטי היא שהמדינה שייכת לכל אזרחיה במידה שווה. כל האזרחים צרכים להנות מהשרותים ומההגנה שהמדינה מעניקה במידה שווה, ואין אזרחים שהמדינה שייכת להם יותר מלאחרים. לכן נובע מכך שהריבונות על המדינה צריכה להישמר לעולם בידי האזרחים, ואילו הנציגים ואלו שעוסקים בניהולה, הם רק משרתי הציבור ולא אדוניו.
כדי לשמר את העיקרון הנ"ל, ולא להשאירו כסיסמא ריקה, יש לפתח מנגנונים שיבטיחו שהריבונות תישאר בידי הציבור.
המנגנון הקיים כיום הוא מינוי כנסת נציגים לתקופה של ארבע שנים, והחזרת הבחירה לאזרחים כל ארבע שנים, כדי שיבחרו נציגים חדשים. אלא שהמודל הזה אינו מצליח לעמוד בפני השפעתם הסגולית הגבוהה של קבוצות כוח והון. שיטות פעולה שונות מאפשרות לקבוצות כוח קטנות אלו להשפיע על הנציגים הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסיה, ולגרום לכך שמשאבי הציבור יועברו לטובת הקבוצות הללו.
חלק נכבד מהיכולת להשפיע נובע מהצורך של המתמודדים בבחירות בקבלני כוחות ובעלי הון שיסיעו בהבאת בוחרים ובמימון מסעי פרסום יקרים מאד. הצורך בגיוס כספים ועשרות אלפי מצביעים גורמים לכך שהנציגים הנבחרים יהיו חייבים טובות רבות לבעלי הון ולקבלני קולות שתמכו בהם. גם פקידי ממשלה שנמצאים בצמתי קבלת החלטות, יכולים לקבל טובת הנאה בצורת קבלת משרות עם הכנסה נדיבה לאחר שיסיימו את תפקידם הציבורי. בנוסף, כמובן יש את שיטות הסטת המשאבים על ידי שוחד והענקת טובות הנאה, או קשרי כוח.
שיטה מקובלת לנסות להתמודד עם הבעיה היא על ידי אכיפה וענישה על עברות של מנהל לא תקין. אך שיטה זאת אינה יעילה במיוחד, כיוון שגם ראשויות האכיפה והחוק, נמצאות בתהליך של סיאוב, ומשחקי כוחות עם גורמי הרשויות המחוקקות והמבצעות, מקשים עליהן לפעול. כמו כן, חלק מהתהליכים של הפעלת לחץ על הנציגים או גורמי הממשל, נחשבים חוקיים, כמו מתן תרומות, שימוש בקבלני קולות, או מעבר לשוק האזרחי לאחר שירות ציבור, ולכן אינן יכולות להיות מטופלות על רשויות החוק.
לכן השיטה שאנו מציעים מתבססות על הענקת כלים חוקתיים שישמרו את הריבונות בידי הציבור, על אף שבשגרה הנציגים הם אלו שינהלו את ענייני המדינה. הכלים החוקתיים הללו יאפשרו לציבור לבקר ולהגביל את הנציגים במידת הצורך. רוב הכלים שאנו מציעים קיימים בעולם ועמדו במבחני המציאות. אנו מונים חמישה סעיפי הגבלה, וסעיף תקשורת אחד. כאשר חמשת סעיפי הגבלת הכוח, תלויים במידה רבה בסעיף התקשורת וביכולת של הציבור לקבל מידע מהימן מהתקשורת, ולכן סעיף התקשורת צריך להיות החשוב מכולם.
סעיף הגבלת כוח א' – הדחת נציגים (Recall)
הסעיף הראשון הוא אפשרות ההדחה של נציגים ואנשי ממשל (recall) ע"י האזרחים. אפשרות זאת קיימת במידה מוגבלת במדינות בארה"ב, במחוז בקנדה ובוונצואלה (איתי מעיר שזה אולי כתוב בחוקה של ונצואלה, אבל רק תנסה להדיח מישהו שצ'אבס מינה… ). במידה והציבור מרגיש כי הנציג אינו ממלא את השליחות שהציבור יעד לו, יהיה רשאי הציבור להדיח את הנציג. את ההדחה ניתן לבצע בשתי דרכים:
א) על פי אחוז אי שביעות רצון בציבור באמצעות משאל ציבורי שיערך באופן סדיר. אחוזים גבוהים של אי שביעות לצורך הדחה יהפכו את השלטון ליציב יותר, אך יקטינו את יעילות הפיקוח של האזרחים על הנציגים. אחוזים נמוכים של אי שביעו רצון יגבירו את הפיקוח על הנציגים, אך יגרמו לשינויים תכופים בשלטון.
כחלק מתהליך ההדחה, ניתן לאפשר שימוע ציבורי, שבו תהיה אפשרות לנציג להציג את עמדתו בצורה מסודרת, ותתאפשר גם הצגת העמדה הקטגורית של אנשים החושבים כי הנציג לא עמד במנדט שהציבור יעד לו.
גישה אחרת להדחת נציגים, נמצאת במנגנון שנקרא "דמוקרטיה דינמית" (קישור לווקיפדיה האנגלית ולדף אצלנו). על פי שיטה זאת, לאזרח יש אפשרות להצביע בכל וועדה ציבורית, אבל כיוון שרוב האזרחים אינם יכולים לפנות לעצמם זמן להשתתף בצורה יעילה בתהליכי קבלת החלטות, יכולים האזרחים למנות נציגים שייצגו את רצונם בוועדות השונות. לנציגים אלו יהיה כוח הצבעה בוועדות, כמספר האזרחים שתומכים בהם. לאזרחים יש אפשרות בכל רגע נתון למשוך את הקול מהנציג שלהם ולהעביר אותו לנציג אחר, או להצביע בעצמם בוועדה. כך ייווצר מצב בו לאזרחים תהיה יכולת השפעה גדולה על הנציגים, ועל קבלת ההחלטות.
סעיף הגבלת כוח ב' – חקיקה עוקפת נציגים
על פי סעיף זה, אזרחים יכולים להעלות חוקים משל עצמם, במסלול עוקף נציגים. שיטה זאת נפוצה מאד ונהוגה במדינות רבות יחסית. הן מעוגנות בחוק, כחלק מהליך קבלת חוקים אלטרנטיבי במדינות בארצות הברית ובשוויץ. לאחר איסוף של אחוז חתימות קטן, יכולים האזרחים להעלות את ההצבעה למשאל ציבורי. אם ההצבעות עוברות בהחלטת רוב, והחוק מתאים לחוקה, ההצעה הופכת לחוק ומחייבת את הממשל.
סעיף הגבלת כוח ג' – אישרור החלטות הנציגים על ידי הציבור
סעיף האישרור אומר שכל החלטת ממשלה או כנסת צריכה לעבור אשרור של האזרחים. החלטה תאושר 
רק לאחר שאחוז מסוים מהאזרחים יאשר אותה. אי השתתפות בהצבעה תחשב כאילו אותו האזרח אישרראת ההחלטה. במבט ראשון, ההצעה ניראת כמתכון בטוח לשיתוק יכולתו של הממשל לפעול, אך כיוון שאנו מעריכים שרוב האזרחים יעדיפו לא להשקיע מזמנם בקריאת ההחלטות ובהתייחסות אליהם, סביר להניח שרובם הגדול של האזרחים לא ישתתף כלל בהצבעה. לכן, כדי לאפשר לממשל להתנהל בצורה תקינה, אי הצבעה תחשב כהצבעת אישור החוק. כתוצאה מכך, כאשר לציבור יש אמון במנהיגות, רוב ההצבעות יעברו ללא בעיה. רק הכרעות שתעוררנה מחלוקת או שתהיה להן חשיבות רבה בעיני חלקים נרחבים בציבור יהיו בסכנה של דחייה ע"י הציבור. סביר להניח שממשלה שהציבור תומך ומאמין בה, תעביר החלטות ללא קושי בעוד שממשלה שתאבד את אמון הציבור, תתקשה בהעברת החלטות. על ידי חיוב תהליך האישרור, ניתן בידי הציבור כלי חשוב לשימור הריבונות הסופית שלו. האחוז הנדרש לאשרור החלטות וחוקים, יקבע על פי מידת ההשפעה שרוצים להעניק לאזרחים על הממשל, אל מול הצורך בתפקוד הממשלה בצורה סבירה.(ניסוח קולח יותר)
שיטה רדיקלית יותר, שהציע מרק ולצר (קישור), היא שיטה בה אין כלל החלטות נציגים, וכל ההחלטות מתקבלות על ידי "הצפת החלטות" להצבעה ציבורית. הציבור, בתהליך דינמי מתמשך יציע הצעות, ואלו שיזכו לתשומת לב גדולה יוכלו לעבור להצבעה ציבורית, ולהתקבל לאחר שיזכו ברוב.
סעיף הגבלת כוח ד' – שקיפות
סעיף רביעי, הוא סעיף המחייב את השלטון לנהוג בשקיפות מלאה, כך שהאזרחים יוכלו לבקר בלא קושי את מהלכי השלטון. בצורה כזאת, יוכל הציבור, דרך אנשים פעילים שיבדקו את פעולת השלטון, לברר כיצד התקבלו ההחלטות. להיכן בדיוק הולכים הכספים, והאם יכול להיות שיש ניגודי אינטרסים או קשרי הון-שלטון. בתוך השקיפות עלינו לכלול שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות במצב הכספי של הנציגים ודרכי פעולתם, ושקיפות תקציבית מלאה (תקציב הביטחון אינו נכלל בכלל זה, ודורש דיון מיוחד שיבהיר כיצד ניתן למנוע שימוש לא רצוי בתקציב הביטחון, ומצד שני לאפשר למערכת הביטחון רמת סודיות הנדרשת להתמודדות עם האיומים על המדינה).
סעיף הגבלת כוח ה' – האפשרות להתפצל (fork)
מקובל לחשוב כי בדמוקרטיה יש לנהוג על פי החלטת רוב. אך מצב זה יכול להביא לא פעם לבעיות בתוך האירגון. אם המיעוט נאלץ לקבל את דעת הרוב, בניגוד לרצונו האישי, והניגוד הזה גורם לתסכול רב למיעוט, יכולה להתפתח אנטגוניזם בין קבוצות שונות בארגון. כאשר הארגון הוא מדינה, לא פעם פורצים על רקע אי המוכנות של הרוב להתפשר עם המיעוט, סכסוכים אלימים בהם קבוצות בדלניות מבקשות לקבל עצמאות, ומלחמות אזרחים פורצות.
קיימת גם תופעה הפוכה בה המיעוט מהווה לשון מאזניים לקבלת החלטות, ולכן המיעוט יכול לכפות את רצונו על הרוב, כמו במקרה של המפלגות החרדיות בישראל. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מתחים וכעסים בין הקבוצות.
כדי למנוע את התערערות הרצון לפעול בקבוצה, אפשר להציע שהחלטות יתקבלו רק לאחר קבלת אחוזי הסכמה גבוהים בקרב הציבור או הנציגים. אלא שבמקרים כאלו, יכול להיווצר מצב בו הרוב שוב נזקק להסכמת המיעוט, ותיווצר דיקטטורה של המיעוט.
כדי להתמודד עם הבעיה התפתחה בקהילות הקוד הפתוח תרבות של פיצולים. במידה ואין הסכמה בין מיעוט לרוב (ובמקרה הזה המיעוט יכול להיות אדם אחד), המיעוט יכול לעזוב את הקבוצה ולפתור את הבעיה בדרך שלו. שיטת הפיצול נהוגה באופן טיבעי באירגונים ולונטרים בהם יש מחלוקות סביב סוגיות עמוקות שאינן לישוב. כאשר תת-קבוצות מרגישות שאין החלטות הרוב מוסכמות עליהן יכולות תת-הקבוצות לפרוש מהארגון ולהקים ארגון מקביל ואף מתחרה.
יתרונו הגדול של הפיצול הוא שהוא מבהיר לשני הצדדים שיש להם מה להפסיד ומה להרוויח משיתוף פעולה או התפצלות. כך תהיה שאיפה בקרב הקבוצות לפעול בצורה משותפת, כל עוד הקבוצות דואגות שהאינטרסים המשותפים יגברו על האינטרסים הנוגדים. תהליך זה יוביל לתהליכי של התחשבות וחשיבה משותפת.
יש להדגיש שברמת המדינה יש בעיה לאשר פיצולים, כיוון שרוב המדינות אינן ששות לוותר על חלקי אדמה שכבשו. רבים מהסיכסוכים ברחבי העולם היו סביב ניסיון של קבוצות חלשות להשתחרר מאחיזת קבוצות כוח שאחזו במדינה. הניסיון לקבל עצמאות (או fork בשפת הקוד הפתוח), הובילו למלחמות אין ספור. כנראה שרק מיעוט של מדינות היה מוכן לוותר על חלקי מדינה למען פיצול מקבוצת מיעוט שמרגישה לא שייכת לקבוצה החזקה במדינה. המקרה של קנדה וחבל קוויבק, הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות למוכנות של מדינה לוותר מרצונה על חלקי ארץ. לכן נראה, כי אפשרות של פיצול ישימה בעיקר בארגונים, ופחות במדינות.
סעיף מידע
לבסוף, כל הסעיפים הללו יושבים על תשתית בסיסית של תקשורת ציבורית אמינה. באמצעות תקשורת אמינה, יכול הציבור לבקר בצורה מלאה ונכונה את מהלכי הנציגים, ולברר את דרכו בצורה אמיתית.
בגלל ההשפעה הרבה שיש לתקשורת על דרך החשיבה של הציבור והמידע הנגיש לציבור, לקבוצות כוח חשוב מאד לשלוט בתקשורת. לכן, מכל הסעיפים הנ"ל, הגעה לתקשורת אמינה היא התהליך הקשה ביותר להשגה. כל ניסיון לבזר את התקשורת וליצור תקשורת אפקטיבית ואמינה יאלץ להתמודד עם ניסיונות לקנות את התקשורת הזאת ולהשפיע עליה.
על מנת ליצור תקשורת יעילה כזאת, יש להקים תקשורת שתהיה דמוקרטית לגמרי, ושבה הציבור ישלוט ולא גורמי הון או ריכוזי כוח. תקשורת כזאת תידרש גם היא להתקיים כארגון הנוהג בדמוקרטיה פנימית מלאה, על פי העקרונות שציינו לעיל. נראה ש"שקוף" היא אכן יוזמה בכיוון הנכון. בלעדי יוזמה כמו "שקוף", לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית שבה כלל הציבור נהנה מיתרונות המדינה, ולא רק קבוצות כוח קטנות.
גם אם תושג תקשורת דמוקרטית כזאת, עדיין, יהיה צריך למצוא תהליכים שימנעו מסירת מידע מעוות, שנועד לשבש את הליך הדיון הציבורי. למנוע מדמגוגים המנסים להסית את הציבור למהלכים על פי הצהרות שאין להן אחיזה במציאות. אך נראה שחלק גדול מהפתרון לבעיה זאת נעוץ בהתפתחותה של תקשורת מבוזרת וביקורתית אשר הולכת ומתפתחת בעידן הרביעי של התקשורת (קישור), וכן בהגדרות איסור לשון הרע, ובאופי הדיון התרבותי שאליו אנו צריכים לשאוף.
סיכום
כל התהליכים הללו, נועדו ביחד ולחוד להבטיח את שמירת ריבונות הציבור על המדינה ועל נציגי הציבור. ככל שיותר סעיפים כאלו יאומצו, כך יהיה בידי הציבור כוח גדול יותר לחייב את הנציגים לייצג את הרצון האמיתי של הציבור.
מסמך זה הוא מסמך ראשוני. כדי לפתחו ולהופכו למסמך רלוונטי יש לבדוק ארועי דמוקרטיה ישירה לאורך ההיסטוריה, ולבדוק האם וכיצד הם תואמים למודל שהצגנו. גם לאחר שנרחיב ונבדוק מיקרי בוחן, המסמך הזה עדיין אינו מסביר כיצד למקסם כל סעיף, וכיצד להתגבר על מכשלות שכל סעיף יוצר. המסמך אינו מסביר כיצד ניתן יהיה לגרום לאירגונים לקבל עליהם חוקה כזאת. כל מה שהמסמך מנסה ליצור, זה תשתית בסיסית רעיונית ראשונית, שעליה ניתן יהיה לדון. יהיה זה תפקידם של הדנים לדון על כל סעיף וסעיף ולבחון כיצד ניתן ליצור בו אופטימזציה וכיצד יום אחד ניתן יהיה להכניס אלמנטים כאלו ואחרים מהמסמך לארגונים אמיתיים.
המסמך מופיע גם בפורמט ויקי, וניתן לשפר אותו לאור הדיונים
דמוקרטיה ישירה בישראל 