על דיקטטורה קואליציונית ו-Open-Knesst

בפוסט מעניין מאד של עיר לכולנו, מתאר הכותב (האלמוני), את הבעיה הפרלמנטרית הבאה:

על פי הכותב, ראש העיר מחזיק קואליציה חזקה (22 מול 9 באופוזיציה). הוא משמר את  את הקואליציה על ידי חלוקת ג'ובים לחברי הקואליציה (אינני יודע אם זה נכון, אבל כך טוען הכותב). ולמעשה מועצת העיר משמשת יותר במה ציבורית ל"רעיונות לטובת הציבור", ולא לקבלת החלטות אמיתית. את ההחלטות האמיתיות מקבלים חברי הקואליציה, מחוץ לעינו הביקורתית של הציבור.

כך נוצר מצב שבו יש פער גדול בין הדיבורים של חברי המליאה הקואליציונים, לבין ההחלטות האמיתיות. קשה מאד לנהל בצורה כזאת תהליך דמוקרטי, הכולל ביקורת, כיוון שההחלטות האמיתיות אינן חשופות לעין הציבור.

התופעה הזאת נקראת דיקטטורה קואליציונית, והיא קיימת גם בממשלה שלנו, וגם בפרלמנט הבריטי. במקרה של הכנסת שלנו, הקואליציה היא גם במידה גדולה, הממשלה, ולכן הממשלה היא זאת שמחליטה, ולא הכנסת.

התוצאה של העדר דיון ציבורי, היא קבלת החלטות ממניעים פסולים, העדר קשר בין דברי הח"כים למעשיהם, ויצירת שחיתות.

השאלה היא איך פותרים את הבעיה?

כיצד חושפים קבלת החלטות לביקורת ציבורית?

אחד הפרוייקטים המעניינים ביותר בתחום זה בארץ, הוא Open-Knesst (שמחכה לשינוי שמו). הפרוייקט מנסה לבדוק כיצד בפועל מצביעים חברי הכנסת, והוא מעוניין לתת לנו, הציבור ההדיוט, כלים לבחון את הכנסת ולבקרה ביעילות. חברי הפרויקט מעוניינים גם לחשוף את תהליכי קבלת ההחלטות, אך כרגע החוק מונע זאת מהם (אין דרך חוקית להשקיף סטנוגרמות של הוועדות).

Open-Knesst, יאפשר לנו לבחון במבט פשוט, אילו חברי כנסת הצביעו בעד או נגד הצעות חוק בתחומים שונים. כך נוכל לראות בקלות, אילו חברי כנסת ואילו מפלגות הצביעו בעד חקיקה סוציאלית, או בעד חקיקה להגנת א"י (כל אחד על פי טעמו והעדפותיו). כך נוכל להגיע לקראת הפריימריס, או הבחירות עם ידיעה ברורה מה עשו הנציגים שלנו, ולמי כדאי לנו להצביע כדי שיקרה מה שאנו באמת רוצים. כך, מקווים חברי Open-Knesst שיעלם העיוותשבין הבטחות בחירות למימוש בפועל.

גם ברמה של עיר לכולנו, יכול הפרויקט לסייע, בכך שהוא יחשוף את הפער שבין הבטחות חברי המועצה, לבין ההצבעות שלהן בפועל.

הדבר ישרת את תושבי המדינה והערים, הן ברמה המוניצפלית והן ברמה הארצית.

אנשי Open-Knesst זקוקים לאנשים שמבינים בתחום הפוליטי-ממשלי, והן למתכנתים בפיתון ובדג'נגו. וכמו כן לאנשים שמוכנים לסייע בעבודה מול הכנסת. אם אתם מעוניינים להצטרף לפרוייקט, או מכירים מישהו שיוכל לסייע בתחומים אלו, ניתן להפנות אותו לעופרי רביב (ofri.raviv בג'ימייל) שמרכז את הפרוייקט.

הויקי של Open-Knesst

האתר (בגרסאת בטה של Open-Knesst)

 

מודעות פרסומת

תהליכי קבלת החלטות באירגונים, כגורמי היררכיה

נכתב על ידי טל ירון

מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.rat-chees

רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.

כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).

סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.

לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח,  במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.

קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.

כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.

 

אובמה מנסה להניע את הקונגרס

אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.

במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.

כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.

כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.

בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).

על מייק טייסון,הישרדות ועקידת אהוד

תמונה של אוהד אולמרט, מייק טייסון, הישרדות

כתב : מרק ולצר

פעם סבתי שניפטרה ואני שמענו פיסת חדשות בקשר לכך שמייק טייסון, אלוף העולם לשעבר באיגרוף, נאשם באונס ובחבלה. סבתי שאלה אותי בהפתעה: "הוא יודע להרביץ?" "בטח סבתא", עניתי, "ככה מגיעים להיות אלוף העולם באיגרוף: לומדים להרביץ יותר טוב מכולם!" ואז התחלתי לחשוב על העובדה הזו ומה היא אומרת לגבי פוליטיקה.

אבל אני מקדים את הדיון הזה.

השנה יצא לי לראות כמה פרקי הישרדות. תוכנית מאלפת בכל הנוגע לאופי האנושי, החברה האנושית, אסטרטגיות שכליות ורגשיות ועוד, ולדעתי יותר מחכימה מ"לונדון וקירשנבאום" אם יודעים איך לצפות בה. העובדה הברורה שקושרת את הישרדות למייק טייסון היא ששלושת השחקנים שהגיעו לחצי הגמר היו מן המניפולטורים היותר טובים שבחבורה. דן, נעמה ומרינה ידעו איך לשקר, מתי כדאי לומר אמת, עם מי צריך לכרות ברית, איך לנצל אותה עד תום, מתי הזמן הנכון לפרק את הברית, איך לנסות לתרץ את השקרים ולהציג עצמם כתמימים ואיך לבצע מניפולציות רגשיות.

איני מאשים אותם במאום: הרי להגיע לגמר היתה מטרת המישחק ובגמר אין מקום לכולם. מכיון שההגעה לגמר דורשת מיזעור סיכונים במידת האפשר ותמיכה מכמה שיותר מן המתמודדים אזי הטקטיקות שציינתי הן היעילות ביותר. אותה תוכנית היתה גם מקום מעולה ללמוד מדוע בתחרות שכזו אין מקום למוסר.

מושיק, מן המבוגרים והמוצלחים בחבורה, ניסה לבסס "קוד אתי" שעל פיו יש לקדם לשלב הבא את "הראויים" כהגדרתו. ברור שהאסטרטגיה הזו שירתה גם אותו שכן הוא היה בטוח שהוא מן "הראויים" אולם הנסיון שלו הוא המענין בכל הענין. הנסיון היה ליצור מצב שבו אם משתתף א' מקדם משתתף ב' בשל ברית למרות ש-ב' הוכיח את עצמו כלא ראוי (השתמט מעבודה לדוגמא) הרי שהקבוצה תפעל נגד א'. לפי מושיק בחלוף הזמן הבחירה בעולים לשלב הבא לא תהיה בנויה רק על בריתות, פוליטיקה, שקרים ומניפולציות אלא תתבסס, לפחות חלקית, על ערכם של המיתמודדים. הנסיון של מושיק נכשל שכן כל העוסקים בבריתות, ושמטבע הדברים פחדו מכוחו הגובר בחבורה, זממו והצליחו להדיחו במהרה. מענין.

הצלחה בשדה הפוליטי נקראת כבר זמן רב הישרדות וכולנו צופים בפרקי סידרת הריאליטי "מהדורת החדשות המרכזית" עוד מלפני שריאליטי היה טרנד תיקשורתי. גם שם אני רואה את אותם שקרים ומניפוליציות, אותן בריתות, אותן חציות קוים והיתממות ואותם נסיונות עקרים לקבוע כללי מוסר אשר ינפו את "הלא ראויים". ההבדל הוא שהפוליטיקה דומה הרבה יותר לאליפות העולם באיגרוף ושם צריך לשכור בלשים פרטיים, צריך לשקר, צריך לחצות קוים בניגוד לאידיאולוגיה, צריך לשחד ולהיות מקבל שוחד ועוד. גם אותם איני מאשים במאום: זהו המשחק שאנו כה גאים בו שניקרא "שילטון נציגים" ובצמרת יש מקום למעטים.

בהישרדות הפרס היה מיליון שקל ורכב שטח ואילו בפוליטיקה הפרס הוא שליטה על תקציב המדינה, מה שמעניק לשולט ולסובביו רווחה כלכלית לכל חייהם, וכניסה לדפי ההיסטוריה כחברי ממשלות ישראל. בנוסף, גם הפוליטיקה מעניקה את החשיפה התיקשורתית שבגללה משתתפים בתוכנית ריאליטי ואין לזלזל בטיבעו הביולוגי של האדם ובשאיפתו, במיוחד אצל הזכרים שבינינו, למעמד של ראש שבט שהיום מושג באמצעות הטלויזיה.

מה מלמדת הדחתו של מושיק על אנשים כדוגמת דן מרידור, בני בגין ועוד? ואפילו יותר מענין: מה מלמדת הצלחתם של דן, נעמה ומרינה על שימעון פרס, אהוד אולמרט וביבי נתניהו? מה חבל שאין לנו מצלמת "טסטימוניאל" אשר מצלמת את אהוד אולמרט, בדומה לדן מנו, מסובב את ראשו, מחליק ידו על עניבתו וצוחק למצלמה: "איזה טמבל המופז הזה! ידעתי שהוא יעבור לקדימה מהתחלה. עוד הצלחתי לשכנע אותו שאני עושה לו טובה שאני תוקע אותו בתחבורה. אני לא מאמין איזה דפוקים יש בתוכנית הזאת!".

ההפתעה בהישרדות היתה עלייתו של נעם, שהיה תקוע רוב המישחק ב"אי המתים", לגמר. הוא לא השתתף בתככים, לא שיקר כל כך, לא הכתים את עצמו בעיני הצופים ולמרבה הפלא כמעט זכה בגמר למורת רוחם של המישתתפים האחרים אשר הרגישו, ובצדק, כי הוא הגיע לגמר שלא בצדק. מדוע הרגישו שאר המשתתפים כה נעלבים מהופעתו של נעם? הסיבה שנאמרה על ידם במפורש היא כי נעם לא היה צריך לעשות את אותם תיחמונים שעשו האחרים: הוא לא היה צריך לשקר, להעמיד פני חבר של אנשים שאותם לא סבל, הוא לא היה צריך לשחק "ריגשי", לא היה צריך לתרץ מדוע הוא מדיח או לא מדיח מישהוא בניגוד גמור להבטחותיו ועוד, בעוד שהאחרים נאלצו להתבזות, לעשות את כל אלו ואף יותר.

אני בטוח שהפוליטיקאים מרגישים בדיוק אותן תחושות בנוגע לרמטכ"לים שמוצנחים ישר לשורה הראשונה בסיעתם אך הם לא יספרו על השוחד והעמדם הפנים שהם עוסקים בה שנים כדי לשמר את מעמדם. קשה.

כאן אני מגיע לעיקר הרעיון: אם אכן אנו מכניסים מאות ואלפי פוליטיקאים לזירה הפוליטית כאשר הקריטריון היחיד להצלחה הוא מניפולציות של הציבור ושל שאר המשתתפים בזירה, היכולת לשקר בלי למצמץ, היכולת לכרות בריתות בניגוד לאידיאולוגיה והיכולת לתקוע סכין בגב לחברים, אז מדוע אנחנו מתפלאים, כמו סבתי, שהאלוף החדש, ראש הממשלה, יודע לעשות מניפולציות כמו שמייק טייסון יודע להרביץ?

לי זה נראה מאוד צבוע. אני הייתי נותן את הזכיה בהישרדות לדן מנו: הוא הרי היה אלוף המניפולציה ולא נעם! מדוע אם כן גם אני הרגשתי שצריך לתת את הזכיה לנעם ולא לדן התחמן? משום שאני לא אוהב אנשים תחמנים.

מה המסקנה לגבי פוליטיקה? אנחנו הצבועים. אנחנו יודעים כי הזירה הפוליטית היא מלוכלכת ואנו יודעים שהאלוף (ראש הממשלה) הוא אלוף התחמנים אולם אנו שונאים אותו על כך ועוקדים אותו. אנו מפילים ראשי ממשלה על ימין ועל שמאל ומהימין והשמאל. האם המישחק המכוער הזה שבו אנו מנפים על פי יכולת מניפולציה ובסוף מתרגזים על דן שזוכה ומאשימים את אהוד בשחיתות הוא לא פשוט נסיון שלנו לנקות את מצפונינו, על מנת שלא ניצטרך להתערב במישחק בצורה משמעותית יותר, ולהמשיך להעמיד פנים כאילו המשחק הוא לא באמת מלוכלך?

הגיע הזמן שיהיה בוס למשחק שישנה את כללי המשחק לחלוטין. גם דן וגם אהוד מרגישים נפגעים ובצדק מכך שאנו משיתים עליהם משחק שבו המניפולציה היא העיקר ובסוף שונאים אותם על שעמדו בו בהצלחה. הפוליטיקאים צמאים לבוס אשר יגיד להם מה לעשות, גם ובעיקר כדי שיהיה ברור להם מה לגיטימי ומה לא. המישחק שלתוכו זרקנו את הפוליטיקאים שלנו גם גורם להם עוגמה: אצל חלקם הוא מעקר את המצפון ואצל חלקם הוא גורם למירמור ולבסוף לפרישה ואני לא אתפלא אם יתברר שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר כתוצאה מכך. הפוליטיקאים אשר פרשו יהיו התומכים הראשונים ברעיון שהציבור יקח את המושכות ויעשה קצת סדר באורווה והגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לנקות את מצפונינו על ידי עקידה של פוליטיקאי זה או אחר ופשוט נבין שאנחנו צריכים לקחת את הניהול לידיים ולהפסיק את תוכנית הריאליטי הגרועה הזו פעם אחת ולתמיד.

סוציאליזם מתוקף סמכות ריכוזית או סוציאליזם מתוקף החרות (או על דמוקרטיה ישירה בארגונים)

jointheparty.jpg

נכתב על ידי: טל ירון

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של "מבט פילוסופי".

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תלאביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תלאביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התוארשניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החדהוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באיכוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואיאמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

מקור השחיתות השלטונית

אולמרט וקצב

כתב: טל ירון

סיעו בעריכה: חברי התנועה

לאחר שקריאות החמס כנגד השחיתות הפושה במערכת השלטונית הישראלית הגיעו עד לרמות הבכירות ביותר,נשאלת השאלה, מה הן הסיבות להיווצרה?

כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז'אן ז'אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז'אן ז'אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.

רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג' בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.

כדי להבין את מקור השיחתות השלטונית בישראל, או בכל מקום אחר, יש להבין תחילה כיצד בנוי שלטון רצוי.

השלטון ע"פ רוסו

רוסו טוען כי שלטון בנוי מארבע רבדים שונים. הרובד הבסיסי הוא העם, שממנו נובע הרובד הכי גבוה, הושלט בחברה. הרובד השולט הוא ה"רצון הכללי" של העם. רובד זה, משקף את רצון הכללי של הקבוצה נקרא "הריבון", ומכוחו פועלת הקבוצה. הרובד שכפוף ל"ריבון" הוא השליט. באופן אופטימלי השליט צריך לפעול על פי הריבון (הרצון הכללי), והוא נדרש לכוון את המדינה על פי רצון העם. כדי לסייע לשליט במלאכתו קיים הרובד השלישי, שהוא השלטון, או הרשות המבצעת שמאפשרת לרצון השליט שנובע מהריבון (הרצון הכללי), לבוא לידי ביטוי.

השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה,השלטון על פי רוסו במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה.

אדם יכול להגיע למעמד שליט בכמה דרכים. דרך אחת היא על ידי השתלטות בכוח. דרך נוספת היא על ידי הורשה. מלכים על פי רוב מקבלים את מעמד השליט בהורשה מאב לבן. גם כאשר יש אריסטוקרטיה ניתן להעביר את החברות באריסטוקרטיה בירושה. ברומא התקיימו תקופות שבהן האפשרות להגיע לסנאט, הגיעה בירושה. הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו "אריסטוקרטיה נבחרת".

כאמור יש בשלטון שלנו 120 אריסטוקרטים שנבחרו למשך ארבע שנים לנהל את המדינה. אם לא תתבצע השתלטות עוינת, אזי מידי ארבע שנים נבחרים 120 אריסטוקרטים שונים שינהלו עבורינו את המדינה.
הרובד שנמצא בין העם לשליט הוא רובד השלטון או כפי שאנו מכנים אותו כיום, רשות מבצעת. היא זאת שאמורה להוציא לפועל את את הוראות השליטים. אם השליטים לדוגמה מעוניינים שימוקמו רמזורים בכל הצמתים הסואנים, תפקיד השלטון (הרשות המבצעת) הוא לגרום לרצון השלטים לבוא לידי מימוש ולמקם רמזורים בכל הצמתים הסואנים. כיום מקובל לקרוא לשליטים "הרשות המחוקקת" ולשלטון "הראשות המבצעת".

באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.
מקור הבעיתיות

הבעיות שמונעות תיפקוד כזה הן רבות ומגוונות, אך עיקרן מתומצת ומוסבר על ידי רוסו בתיאור התנהגות השלטון דווקא (הבירוקרטיה/ראשות מבצעת). רוסו מסביר כי לכל קבוצה שלטונית יש שלושה אינטרסים שונים.

  • יש את האינטרס של שלמענו נבחרה הקבוצה (במקרה של השלטון, המטרה היא להוציא לפועל את רצון הקבוצה).
  • האינטרס השני הוא האינטרס של הקבוצה עצמה, שבמקרה דנן הוא לשמור על קיום הבירוקרטיה.
  • לבסוף האינטרס האחרון הוא האינטרס האישי והצר של כל אחד מחברי הבירוקרטיה. באופן מיטבי האינטרסים של העם היו אמורים להיות מעל האינטרסים של השלטון ומעל לאינטרסים של הפרט הבודד בקבוצה השלטונית, אך בפועל נוצר בד"כ מצב בו האינטרס האישי עולה על האינטרס הקבוצתי ושניהם יחד מאפילים על האינטרס שלשלמו נבחרה הקבוצה השלטונית.

ככלל, אומר רוסו, ככל שקבוצה שלטונית מתקיימת יותר זמן, כך האינטרס הקבוצתי והאישי הולך וגובר על האינטרס שלשמו נבחרת הקבוצה. כאשר קבוצה מתקיימת הרבה זמן אנשי הקבוצה לומדים לזהות את מרכזי הכוח הפנים קבוצתיים וחיבורי הכוח בין הקבוצות השונות, ולומדים לנצל אותם לטובתם האישית. כך נוצר מצב שמצד אחד יש יתרון לוותק של הקבוצה, אך מצד שני הוותק הוא גם זה שמאפשר לאינטרס האישי לגבור על האינטרס הציבורי.

זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח"כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו'.

גם כאשר יש פריימריז פתוחים בהם כל חברי המפלגה בוחרים את חברי הכנסת ואת יושב ראש המפלגה, יש סיכון להשחתה, כיוון שבחירות אלו מצריכות מסע בחירות גדול. כדי לממן את הבחירות הנרחבות חברי-הכנסת נדרשים לעזרתם של בעלי הון. ושוב נוצר מצב בו למעשה חברי-הכנסת צחויבים לרצונם של בעלי ההון שעזרו להם להיבחר, ולא לרצון הבוחר שבחר בהם.

דרכים אפשריות לפתרון הבעיה

אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.

במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.

בממשל המדיני ניתן במידת מה להעתיק את הקונספט הזה. לצורך כך יש חשיבות להגדיר קשר בין המוצר שהממשל מייצר לבין קיומו של הממשל. זאת אולי הסיבה שבגלל טען ג'ון לוק כי אין לכפות את המיסים, אלא לאפשר לאזרחים להחליט אילו מיסים הם נותנים. כך, כאשר האזרח מקשר בין טיב המוצר שהוא מקבל, קרי טיב השלטון, וכמות הכספים שהוא משקיע בממשל, נוצר הקשר בין קיום הממשל והמוצר שהוא יוצר. כתוצאה מכך, אנשי השלטון יאלצו כל הזמן להשביע את רצון הציבור, ולדאוג שהשרות שהאזרח מקבל יהיה מיטבי. בנוסף השלטון יצטרך לדאוג לשגשוג מירבי של האזרחים, כדי שהללו יוכלו לתת בקלות רבה יותר מיסים ביד רחבה יותר.

דרך אחרת, הרבה פחות רדיקלית היא להחליט שבמידה ומשרד ממשלתי מסוים לא ישביע את רצון האזרחים, היו"ר של המשרד יפוטר. כתוצאה מכך יתרחש תהליך של ברירה ציבורית למנהלים המסוגלים לארגן משרד שיפעל לשביעות רצון הציבור. באותה מידה ניתן יהיה לפטר את ראש הממשלה מרגע שהתמיכה בו תרד מתחת לאחוז מסויים, לאורך שניים עד שלושה סקרים. כך כל משרד ציבורי או ממשלתי יצטרך לעמוד בביקורת ציבורית ולזכות באמון הציבור, כדי שהעובדים בו ומנהלים יזכו להמשיך להתקיים מכספי הציבור.

על פי תהליך זה, אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו"ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו"ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם. כמובן שכדי לאפשר לאותו מנהל לנהל את משרדו ביעילות, ינתנו סמכויות לפטר ולגייס עובדים על פי ראות עיניו. התפיסה הקיימת שעובד ציבור זכאי לקביעות היא בדיוק זאת שיוצרת שחיתות וסיאוב ממסדים בשלטון הישראלי. אם אדם מעוניין לשרת ציבור, עליו לדעת כי הוא חיי על כספי הציבור וחייב לתת לציבור את השרות המגיע לו, ולא הוא ימצא את עצמו נאלץ לחפש לעצמו עבודה אחרת.

לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.

ישנו גם חשש שהמערכות שאמרות לייצג את רצון הציבור יעברו עיוות. והאפשרויות לכך רבות מאד. לדוגמא ניתן לגרום למכשירי המשאל או סקרי דעת הקהל להראות תוצאות שיקריות. או שבעלי הון יכולים לגייס אנשים מוכשרים מאד ש"יעצבו" את דעת הקהל לטובת אנשי ההון. או שקבוצה נחושה מאד תדאג ליצור רעש תקשורתי שיראה כרעש של קבוצה גדולה בהרבה.

כל אלו הן בעיות שאנו נצטרך להתמודד איתן בדרך לדמוקרטיה אמיתית.

הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים. כדי שהפרויקט הזה יצליח יש עוד לערוך מחקר רב שיבדקו כיצד רצון הציבור האמיתי יכול לבוא לידי ביטוי במערכת המדינית המודרנית. לכן רק אם נתחיל לנוע בכיוונה של דמוקרטיה אמיתית, יתגבר המחקר בנושא, ויחד איתו יגיעו גם הפתרונות הדרושים להתמודדות עם הכשלים שעומדים בפני שיקוף אמיתי של רצון הציבור במערכת הממשל המדיני.

ולסיום, שיר על שחיתות מתוצרת הארץ מבית כוסברה – לאתר