על דיקטטורה קואליציונית ו-Open-Knesst

בפוסט מעניין מאד של עיר לכולנו, מתאר הכותב (האלמוני), את הבעיה הפרלמנטרית הבאה:

על פי הכותב, ראש העיר מחזיק קואליציה חזקה (22 מול 9 באופוזיציה). הוא משמר את  את הקואליציה על ידי חלוקת ג'ובים לחברי הקואליציה (אינני יודע אם זה נכון, אבל כך טוען הכותב). ולמעשה מועצת העיר משמשת יותר במה ציבורית ל"רעיונות לטובת הציבור", ולא לקבלת החלטות אמיתית. את ההחלטות האמיתיות מקבלים חברי הקואליציה, מחוץ לעינו הביקורתית של הציבור.

כך נוצר מצב שבו יש פער גדול בין הדיבורים של חברי המליאה הקואליציונים, לבין ההחלטות האמיתיות. קשה מאד לנהל בצורה כזאת תהליך דמוקרטי, הכולל ביקורת, כיוון שההחלטות האמיתיות אינן חשופות לעין הציבור.

התופעה הזאת נקראת דיקטטורה קואליציונית, והיא קיימת גם בממשלה שלנו, וגם בפרלמנט הבריטי. במקרה של הכנסת שלנו, הקואליציה היא גם במידה גדולה, הממשלה, ולכן הממשלה היא זאת שמחליטה, ולא הכנסת.

התוצאה של העדר דיון ציבורי, היא קבלת החלטות ממניעים פסולים, העדר קשר בין דברי הח"כים למעשיהם, ויצירת שחיתות.

השאלה היא איך פותרים את הבעיה?

כיצד חושפים קבלת החלטות לביקורת ציבורית?

אחד הפרוייקטים המעניינים ביותר בתחום זה בארץ, הוא Open-Knesst (שמחכה לשינוי שמו). הפרוייקט מנסה לבדוק כיצד בפועל מצביעים חברי הכנסת, והוא מעוניין לתת לנו, הציבור ההדיוט, כלים לבחון את הכנסת ולבקרה ביעילות. חברי הפרויקט מעוניינים גם לחשוף את תהליכי קבלת ההחלטות, אך כרגע החוק מונע זאת מהם (אין דרך חוקית להשקיף סטנוגרמות של הוועדות).

Open-Knesst, יאפשר לנו לבחון במבט פשוט, אילו חברי כנסת הצביעו בעד או נגד הצעות חוק בתחומים שונים. כך נוכל לראות בקלות, אילו חברי כנסת ואילו מפלגות הצביעו בעד חקיקה סוציאלית, או בעד חקיקה להגנת א"י (כל אחד על פי טעמו והעדפותיו). כך נוכל להגיע לקראת הפריימריס, או הבחירות עם ידיעה ברורה מה עשו הנציגים שלנו, ולמי כדאי לנו להצביע כדי שיקרה מה שאנו באמת רוצים. כך, מקווים חברי Open-Knesst שיעלם העיוותשבין הבטחות בחירות למימוש בפועל.

גם ברמה של עיר לכולנו, יכול הפרויקט לסייע, בכך שהוא יחשוף את הפער שבין הבטחות חברי המועצה, לבין ההצבעות שלהן בפועל.

הדבר ישרת את תושבי המדינה והערים, הן ברמה המוניצפלית והן ברמה הארצית.

אנשי Open-Knesst זקוקים לאנשים שמבינים בתחום הפוליטי-ממשלי, והן למתכנתים בפיתון ובדג'נגו. וכמו כן לאנשים שמוכנים לסייע בעבודה מול הכנסת. אם אתם מעוניינים להצטרף לפרוייקט, או מכירים מישהו שיוכל לסייע בתחומים אלו, ניתן להפנות אותו לעופרי רביב (ofri.raviv בג'ימייל) שמרכז את הפרוייקט.

הויקי של Open-Knesst

האתר (בגרסאת בטה של Open-Knesst)

 

מודעות פרסומת

שקיפות – אחד הכלים היסודיים לשימור ריבונות הציבור – גרסת אובמה

כל חודש לוקחת מאיתנו המדינה מיסים, לצורך ניהול המדינה. המדינה שייכת לכולנו, והמיסים שלנו מהווים את הבסיס לתפקודה השותף. אבל כספי הציבור הללו גם יכולים להיות מקור לשחיתות. הכסף הרב שמחזיקה הממשלה מאפשר לבעלי כוח בממשל הנציגים להטות את הכסף הציבורי לידיים פרטיות. אחת הדרכים הבסיסיות והיסודיות למנוע שחיתות היא להניח לציבור לראות בדיוק להיכן הולך כל שקל בחשבון המדינה. השקיפות הזאת צריכה להיות ברורה ויסודית, בדיוק כמו חופש הביטוי. אך מאיזו שהיא סיבה, המידע הזה אינו נגיש לציבור בקלות.

נראה שאובמה חותר באמת לממשל שיהיה אחראי בפני האומה האמריקאית. אחד המזכרים הראשונים שהוא מוציא מיד לאחר השבעתו הוא מזכר השקיפות הציבורית (הגרסה המקורית ב- PDF). הגירסא המתורגמת נמצאת בהמשך.

מעניין האם גם הפוליטקאים שאתם בוחרים, לכנסת הקרובה היו חותמים על מזכר כזה. אנא שאלו אותם, או העבירו את הפוסט הזה בין חבריכם. אולי אחד מהם יוכל לשאול את מועמדי המפלגה שלו. אולי גם לנו תהיה סוף כל סוף שקיפות.

תרגום מזכר השקיפות

תרגום (חפוז): ד"ר אוֹרי אמיתי

הבית הלבן
משׂרד מזכיר/ת העתונות
להפצה מיידית – 21 ינואר 2009
מזכר לראשי מחלקות, משׂרדים וסוכנויות

הנדון: שקיפות וממשל פתוח

הממשל שלי מחויב ליצירת רמה חסרת תקדים של פתיחות בממשל. אנו נעבוד יחדיו כדי להבטיח את אמון הציבור, וליצור מערכת של שקיפות, השתתפות ציבורית ושיתוף פעולה. פתיחות תחזק את הדמוקרטיא שלנו, ותקדם את יעילות הממשלה ואת התועלת שתביא.

הממשלה צריכה להיות שקופה. שקיפות מקדמת אחריותִיוּת (accountability), ומספקת לאזרחים מידע על פעולות הממשלה שלהם. המידע המוחזק על ידי הממשלה הפדרלית הינו משאב לאומי. הממשל שלי ינקוט בכל הצעדים המתאימים, בהתאמה לחוק ולמדיניות, על מנת לגלות מידע ולהפיצו בזריזות בדרכים שיהפכו אותו נגיש וקל-שימוש לציבור. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות לרתום טכנולוגיות חדשות כדי להעלות מידע על מעשׂים ועל החלטות לרשת, כדי שיהיו נגישות וגלויות לציבור. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות גם לעודד תגובות מן הציבור, כדי לזהות מהו סוג המידע המבוקש והמועיל ביותר.

הממשלה צריכה להיות השתתפותית. מעורבות ציבורית מגבירה את יעילות הממשלה ומשפרת את איכות החלטותיה. ידע מפוזר באופן נרחב בחברה, ופקידי הציבור נהנים מגישה לידע נרחב זה. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות להציע לאמריקאים יותר ויותר אפשרויות להשתתף בעיצוב המדיניות, ולשפר את הממשלה באמצעות הנסיון והמידע הצְבוּרים בציבּוּר. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות גם לעודד את הציבור לתרום לדיון בשאלה כיצד ניתן להרחיב ולשפר את ההזדמנויות להשתתפות ציבורית בממשלה.

הממשלה צריכה להתבסס על שיתוף פעולה. שיתוף פעולה מערב את האמריקאים באופן ישיר בעבודה הממשלה שלהם. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות להשתמש בכלים חדשניים, שיטות ומערכות שונות, כדי לשתף פעולה בינן לבין עצמן, בכל שכבות הממשל, וכמו כן עם ארגונים ללא מטרת רווח, עסקים ופרטים במגזר הציבורי. רשויות ביצועיות וסוכנויות צריכות לעודד את הציבור לתרום לדיון בשאלה כיצד ניתן להעריך ולשפר את רמת שיתוף הפעולה, ועל מנת לזהות הזדמנויות חדשות.

הנני מורה לקצין הטכנולוגיא הראשי, בתיאום עם מנכ”ל המשׂרד לניהול ותקצוב ולמנהל השירותים הכללים לתאם התקדמות בתחום זה באמצעות הרשויות הביצועיות והסוכנויות, ולהגיש בתוך 120 יום המלצות ל”יוזמת ממשל פתוח”, שתוצא לאור על ידי מנכ”ל המשׂרד לניהול ותקצוב. יוזמה זו תורה לרשויות ביצועיות ולסוכנויות לנקוט בפעולות ספציפיות כדי לישׂם את העקרונות שנקבעו במסמך זה. סוכנויות עצמאיות תפעלה בהתאם ליוזמה הממשל הפתוח. אין במזכר זה כוונה, והוא אף אינו יוצר אף זכות או טובת הנאה, ממשית או מינהלית, שניתן לממשה באמצעות חוק או in equity כנגד ארצות הברית, משׂרדיה, סוכנויותיה, וארגוניה, פקידיה, מועסקיה, סוכניה או כל אדם אחר.

מזכר זה יפורסם ב-Federal Register.

ברק אובאמה.

מי אמר שקיפות ולא קיבל

באחד הפרקי של Political Parties של רוברט מיצ'לס ("חוק הברזל של האוליגרכיה"), אומר מיצ'לס. דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית, כי איך יכול נואם לנאום בפני יותר מ-10,000 איש. מיצ'לס כתב את ספרו ב1913. מאז המציאו את הטלויזיה והרדיו, ואדם אחד יכול לנאום בקלות למיליארדי בני אדם. אבל עדיין בטלויזיה שלטה תרבות הריטניג, ואדם לא יכול היה להגיד את דברו כמה זמן שרצה, ובכל זמן שרצה. ואז הגיעה YouTube. והנשיא החדש של ארצות הברית עושה בה שימוש נרחב. בכל שבוע אובמה נואם את דברו לאומה.

הפעם אובמה מתאר בכלליות את תוכנית החילוץ הכלכלי. והוא מוסיף ואומר עוד דבר שלא נשמע במחוזותינו: "שקיפות". אובמה מבטיח לאזרחים שהם יוכלו לראות לאן הולך הכסף שלהם, דרך האתר "התאוששות". האתר יהיה פעיל לאחר שהקונגרס יאשר את תוכנית החילוץ הממשלתית.

בסוף גם מרק יצביע עבור אובמה חיוך

הירוקים והטיפוגרפים כמיקרי בוחן בדמוקרטיה ישירה

 נכתב על ידי: טל ירון

סמל מפלגת הירוקיםחוק הברזל של האוליגרכיה הוא חוק שנטבע על ידי רוברט מיצ'לס, שחקר את היווצרותן של אוליגרכיות דיקטטוריות בתוך בתוך מפלגות דמוקרטיות בתחילת המאה ה-20. החוק מכונה "חוק הברזל",כיוון שהוא נחשב לחוק חזק שאין אירגון היכול לברוח ממנו. ולכן מי שדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה בכלל חשובה לו, ידרש להתמודד עם ה"חוק" הזה, ויצטרך למצוא פתרונות לבעית "חוק הברזל". כחלק מהתמודדות עם החוק הזה, אני בוחן שני מקרים של אירגונים בעלי אוירנטציה דמוקרטית חזקה, שניסו או הצליחו לחמוק מחוק הברזל של האוליגרכיה. אני מאמין שבדוגמאות הללו ניתן לראות חלק מהכללים שמאפשרים לאירגונים להישאר דמוקרטים לאורך שנים, ולחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה".
בערך של ויקיפדיה האנגלית המתייחס לחוק הברזל של האוליגרכיה מוזכרים שני מיקרי בוחן שהצליחו לחרוג או ניסו לחרוג מחוק הברזל של האוליגרכיה .שני האירגונים הם הירוקים בגרמניה וארגון הטיפוגרפים הבין-לאומי.

הירוקים

כאשר הירוקים בגרמניה התחילו את פעילותם בראשית שנות השמונים, הם הורכבו מקבוצות רבות של תת-אירגונים שפעלו למען הסביבה. כאשר הארגונים החליטו להתאחד, הם הכירו את חוק הברזל של האוליגרכיה, וניסו לבנות מנגנונים שימנעו את השתלטותה של האוליגרכיה. לשם כך הם חוקקו מספר תקנות.

  • כל הישיבות יהיו פתוחות – או בעצם שקופות.
  • לכל חבר בתנועה תהיה אותה מידת השפעה שיש לנציגים של התנועה.
  • באסיפה הכללית, הנואמים יבחרו על פי הגרלה, כדי לוודא שלכל רעיון יש סיכוי דומה לבוא לידי ביטוי באסיפה.
  • חברים יכולים להציע את עצמם ולהיבחר לוועדות השונות שמסייעות לתנועה לעצב את דרכה.
  • החלטות חשובות עוברות דיון בתוך תת-האירגונים, כדי לתת לכולם אפשרות לדון על התהליכים החשובים ולהשפיע.
  • האפשרות ל-initiative נשמרת על ידי כך שבאסיפת חתימות מ- 10%מהחברים, ניתן לכנס את האסיפה הכללית. ניתן לזמן הצעת חוקים על ידי כל אחד מהחברים, באיסוף חתימות מ- 5% מהחברים.
  • בין האספות (שנערכות אחת לשנה),ממונה מנהיגות נבחרת שנדרשת לקיים את רצון האסיפה.
  • כדי להחליש את המנהיגות, אין יו"ר בודד לתנועה, אלא שלושה מנהיגים ללא תשלום.
  • בנוסף, כינוס של האסיפה, יכול להדיח (recall) את הנציגים.

בתחילת שנות ה-80, אכן הצליח האירגון לשמר דמוקרטיה ישירה. הם הצליחו מבחינה אלקטרורלית ברמה המקומית, אך נעדרו כל מוכנות להתפשר, או לשתף פעולה עם קבוצות אחרות. ב- 1983 הירוקים נבחרו לבנודסטאג (הפרלמנט הגרמני) וקיבלו 27 מושבים מתוך 498 (מקור המידע על המושבים, מויקיפדיה). בתקופה הזאת, הקבוצה הפרלמנטרית מתחילה להתרחק מקבוצות היסוד שהקימו את הירוקים. הם מקבלים משכורת מהבונדסטאג, עסוקים בחקיקה, ויוצרים קואליציות מורכבות עם מפלגות אחרות לצורך העברת החוקים.

בדומה לרעיון שעלה בעיר לכולנו, קבעו הירוקים תקנה, שמי שנבחר לפרלמנט ישמש במקביל עם עוד אדם בתפקיד, והם יתחלפו במהלך הקדנציה, כדי להבטיח ביזוריות גדולה יותר ואי הצמדות לכסאות. רוב הנבחרים אכן עמדו בתקנה הזאת, אך שני נבחרים סירבו להתחלף. יחד עם זאת, הקבוצה הפרלמנטרית ניסתה לבטל את ההסידור של רוטציה בטענה שבמקום המחליף שלהם שפועל בבונדסטאג ומקבל משכורת, ניתן היה להעסיק במשכורת של המחליף עוזרים פרלמנטרים שהיו מקדמים את עבודת החקיקה.

על פי התקנון של הירוקים, יכולה האסיפה להדיח (recall) נציג מכהן בבונדסטאג, אך סעיף 38 לחוקה הגרמנית, אסר אפשרות כזאת, ולכן בפועל האסיפה לא יכולה להדיח פרלמנטר בבנודסטאג. כתוצאה מכך רוב הפרלמנטרים שעמדו להדחה, פשוט סירבו להענות לצו האסיפה והפכו למתמודדים עצמאיים או שחברו למפלגות אחרות.

התקנון קבע גם שהפרלמנטרים צריכים להישמע לאסיפה ולמנהיגות שנבחרה על ידי האסיפה. אך בפועל הפרלמנטירם התייחסו אל האסיפה ונבחרי האסיפה כאל "פוליטקאים חובבנים" שמפריעים להם בפעולה הפרלמנטרית. במאי 1988 התנגשו הפרלמנטרים עם האסיפה. הפרלמנטרים חוקקו חוק הקשור לאונס, בניגוד להחלטת האסיפה. לאסיפה לא היה דבר לעשות מלבד לפרסם מודעות זועמת בעיתונים.תמונת מסע בחירות של הירוקים

למרות כל המגבלות שהטילה האסיפה, הפרלמנטרים נהנו ממשכורות גבוהות ועצמאות גדולה, שהעניקה להם החוקה.

מולם עמדה מנהיגות האסיפה, שלא קיבלה משכורת, וחבריה מונו לשנתיים בלבד. כדי לחזק את כוחם, החליטה האספה לשלם להם משכורת של עוזרים פרלמנטריים. היתה גם החלטה שמנהיגים שעלו למנהיגות הארצית יחזרו לתאי היסוד מהם הם באו, כדי לחזק את התאים. בפועל, כנראה בגלל אי ההשתכרות במוסדות האסיפה, והמשכורות הגבוהות של הפרלמנטריים, שאפו המנהיגים לתפס למעלה ולהגיע לבונדסטאג.

יתרה מזאת, אפילו ירוקים פנודמנטליסטים, שדיברו בנאומיהם בלהט על דמוקרטיית-יסוד (שם נוסף לדמוקרטיה ישירה), נטו להשתמש במשרות שהמפלגה הציעה כדי להגיע למשרה בבנודסטאג. האופוזיציה הפונדמנטליסטית הירוקה, נדחקה במהירות על ידי המנהיגות הירוקה.

הרברט קיטצ'לט (1989 p279-281) טען שהניסיון של הירוקים לדחות את חוק הברזל של האוליגרכיה נשא תוצאות מעוותות, לדוגמא, מערכת סטרטכלית (שכבות חברתיות שונות, שאין בינהן קשרים), שבה יש השפעה חלשה בין השכבות השונות., כאשר הכוח נשאר בידיים של אליטות בלתי רשמיות כמו מומחי תקשורת ומנהיגים הדואגים לעצמם. וכתוצאה מכך אירגוני היסוד איבדו את יכולתם להשפיע.

בבחירות של 1990, ירדו הירוקים מ-42 ל-8 מושבים, בגלל שינוי שיטת הבחירות, עקב האיחוד עם מזרח גרמניה (ירידה מ- 8.5% מכלל המושבים ל- 1.2% מכלל המושבים).

הירידה הזאת הכתה את הירוקים. כדי לחזור להשפעה שלטונית, הריאליסטים פעלו לביטול האסיפה ה"חובבנית" ויצרו במקומה את מועצה הארצות (Landerrat), ששילבה בתוכה את המנהיגים הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. כמו כן, הם הקטינו את מספר המנהיגים משלושה לשניים, והפסיק את ההגבלה על אורך הכהונה שלהם. על ידי המהלך הזה הם יצרו יותר ריכוזיות ויותר המשכיות.

במהלך האיחוד בין הירוקים המערביים למזרחים, הושמטה מהתקנון ההדמוקרטיה ישירה, ונשארה רק דמוקרטיה. לאט לאט כולם התרגלו לדמוקרטיית נציגים. במקביל, הם גם ביטלו את השקיפות של האסיפות לעיתונות, כיוון שהן "יצרו שם רע של ווכחנות ומריבות".

ב- 1995 הצליחו הריאליסטים ליצור תנועה יותר ריכוזית וממושמעת, כדי שניתן יהיה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD). הם תמכו בהצטרפות לברית נאטו למלחמה ביגוסלביה,  בניגוד להחלטת האספה להימנע מהצטרפות.

לאחר הבחירות של  1998, בהן הם זכו ב- 49 מושבים (7% מכלל המושבים),חברו הירוקים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקימו קואליציה.  הריאליסטים המשיכו בהגדלת ריכוז הכוח בידיהם על ידי ביטול משרות בחלק ה"חובבני", והקטנת מספר המנהיגים משנים לאחד.

ארגון הטיפוגרפים

ארגון הטיפוגרפים הבינ"ל , הוא דוגמא לאירגון שבמשך שנים ארוכות הצליח לשמר דמוקרטיה עמוקה פנימית. הגורם שהכריע אותו לבסוף לא היתה הסתאבות פנימית, אלא התקדמות הטכנולוגיה והעלמות מקצוע הטיפוגרפיה . הארגון נחשב לאות ומופת דמוקרטי.

בספר הסוקר דמוקרטיה באיגודים, מציע סימור ליפסט  מספר סיבות לכך שהאוליגרכיה לא הצליחה להשתלט על הארגוןחברי אירגון הטיפוגרפים צועדים בהפגנה.  סימור מציין שהסיבה העיקרית לכך הייתה היצירה של הארגון מלמטה למעלה. בעוד שבמרבית האירגונים נוצרים על ידי קבוצת כוח מרכזית, אירגון הטופגרפים נוצר מתוך תת-אירוגנים מקומיים שהתאחדו, אך דבקו בעצמאותם.לאורך כל פעילות האירגון, האירגונים המקומיים שמרו בקנאות על עצמאות פעילותם מפני השפעת הארגון הבינ"ל. התלות בסיעות המקומיות, מנעה מהמנהיגים לשפר את מעמדם ומשכורתם. האופי העצמאי של האירגונים קידם מנהיגים מקומיים שווידאו שהמנהיגים באירגון הבילאומי, לא יוכלו לדרוש יותר מאשר מגגיע להם. מהניגי האירגונים המקומיים ששו לחשוף שחיתויות וניצול לרעה של משאבי האירגון על ידי המנהיגים הבין-לאומיים. כתוצאה מכך, אף מנהיג לא העז לפעול בניגוד למנדט שניתן לו.

בנוסף, ליפסט מציין שהטיפוגרפים השתייכו למעמד הבניים, ולכן היו פנויים לעסוק בצרכים גבוהים יותר מצרכי הבסיס בהם עסוקים בני המעמדות העניים. גורם נוסף חשוב לשימור הדמוקרטיה היו שעות העבודה החריגות של הטיפוגרפים.  שעות העבודה החריגות שלהם (כנראה בלילה) גרמו לכך שאת זמני הפנאי שלהם הם יבלו ביחד, וכך נוצרה אסוציאציה חזקה בין חברי הקבוצה. ליפסט מתאר טענה של אריסטו, שדמוקרטיה יכולה לצמוח רק במקום בו יש מעמד ביניים חזק.

סיכום

בשני המיקרים ניתן לראות את חשיבות של התבססות הארגון הגדול על תת-אירגונים קטנים עצמאיים וחזקים. במקרה של הירוקים ניתוק יכולת ההשפעה של אירגוני היסוד, על ידי חוקת גרמניה, גרמה לאובדן יכולת השליטה של החברים והתפחותה של אוליגרכיה עצמאית. במקרה של הטיפוגרפים, אירגוני היסוד שמרו בקנאות על עצמאותם, והגבילו מאד את כוחו של האירגון העולמי. בכך הם הבטיחו את קיומו המשגשג של האירגון (כל עוד התעשיה נדרשה לטיפוגרפים).

עוד אלמנט חשוב, שלדעתי שבר את יכולת ההשפעה בארגונים הירוקים, היתה תפיסת העולם הרדיקלית והלא מתפשרת של אירגוני היסוד. דמוקרטיה ישירה, היא תהליך הנדרש לתהליכי קבלת החלטות בהסכמה הדורשים לא פעם התפשרות. תפיסות עולם רדיקליות, מטבען אינן נוחות להגעה להסכמה, ולכן בשנים 1980-1983, הירוקים אכן לא פעלו עם אירגונים אחרים. רק עם התפתחות ה"ריאליסטים" – הזרם המתון בירוקים, נוצרה אפשרות לפעילות משותפת עם אירוגנים אחרים, והגברת כוחם של הירוקים. מהטקסטים הנמצאים מולי, קשה לי לדעת כיצד התנהגו הטיפוגרפים, אך מעצם היותם מהמעמד הבינוני, ובעלי משרה קונבנציונלית (ואף חד-גונית) יש לשער שהם היו אנשי פשרות ואמצע. תכונות של מוכנות להתפשר, להערכתי, יכולות לסייע בהתפתחותה של דמוקרטיה ישירה.

זכויות יסוד בדמוקרטיה ישירה, כמו יכולת הדחת נציגים, זכות להציע חוקים וזכות לדחות חוקים של הנציגים, שנחשבות זכויות המאפשרות שימור הדמוקרטיה, כנראה שאינן מספיקות. למרות שבמקרה של הירוקים, החוקה הגרמנית היא ששברה את הזכויות הללו, עדיין יכול היה הארגון להדיח את הפרלמנטרים שלו ולמנוע מהם לרוץ בבחירות הבאות. אלא שקיומה של מנהיגות "מקצועית" המקבלת משכורות טובות,בעוד שלכל השאר לא נשאר זמן רב לעסוק בפוליטיקה, מבטיח להערכתי, ש"המנהיגות המקצועית", תלמד להשתלט בקלות על האירגון. ממה שאני שומע, יש לא מעט עמותות בישראל שיש להן דריקטוריון שאמור להגביל את כוח המנכ"ל. אלא שבפועל הדירקטוריונים הללו אינם פעילים, ולכן למנכ"ל יש כוח גדול מאד, עד מוחלט.

במקרה של הטיפוגרפים, יש לשער ששעות הפנאי הרבות שהם בילו ביחד, איפשרו להם לדון בפוליטיקה, ולכן להיות מאד מעורבים. דבר שאיפשר בקלות לארגוני היסוד להתאחד ולפעול נגד הארגון הבינ"ל, במידה שהארגון ניסה להתחזק ביחס לאירגוני היסוד.

זהו בינתיים. אם יש לכם הערות, השגות והצעות לכללים נוספים, אשמח לשמוע צוחק

Union Democracy: The Internal Politics of the International Typographical Union, Seymour Martin Lipset, Martin Trow and James S. Coleman,  New York Free Press, 1956.

Kitschelt, Herbert (1989), The Logics of Party Formation: Ecological Politics in Belgium and Western Germany, Ithaca: Cornell University Press.
 

 

 

תכלה שנה והסתרותיה – סיכום מצב השקיפות באוניברסיטאות

 מאת פרופ' ישׂראל דויד, אונ' בן-גוריון בנגב (לארכיון של פרופ' דויד)

סיכום מצב השקיפות באקדמיה בארץ הוא דבר בעיתו, וזאת מכמה סיבות. ראשית, עם התקרב מועד פתיחת שנה”ל הקרובה מתלהט הויכוח התקציבי בין ראשי האוניברסיטאות לאוצר, תוך שהראשונים מאיימים לא לפתוח את השנה והאחרון מעלה מצידו שורה של טענות. אחת הטענות המסורתיות של האוצר היא חוסר השקיפות באוניברסיטאות. סיבה שנייה היא כניסתו ל”ישורת האחרונה” של המאבק המשפטי המתמשך של האוניברסיטאות בהילכות שקיפות בוועדות הקידום והקביעות הפנימיות שלהן. האוניברסיטאות עירערו על פס”ד שקיפותני של ביה”ד הארצי לעבודה בעניין זה, שזכה בינתיים לכינוי “הלכת קיסר”, ובג”ץ אמור להכריע בעניין בקרוב. שלישית, בקרוב ימלאו שנתיים להחלת חוק חופש המידע על המוסדות האקדמיים באשר לענייניהם הכספיים, תקופה המאפשרת סיכום וסקירה מתאימים.

ואכן, משרד המשפטים, וכן כוחות שקיפותניים מסוימים בציבוריות ואף בתוך האקדמיה עצמה, הפרידו במקרה האקדמיה את החלת חוק חופש המידע התשנ”ח – לעניינים כספיים ואדמיניסטרטיביים מצד אחד וכצעד ראשון, ולעניינים האקדמיים “טהורים” – עד כמה שניתן להפריד – מצד אחר ומאוחר יותר. הפרדה כזו ננקוט גם בסקירה זו.

נשאיר בזאת לחוקר המעוניין בכך את תולדות מאבקם של ראשי האוניברסיטאות בהחלת החוק הנ”ל על ענייניהן הכספיים, מאבק שהצליח מבחינתם בתקופת שרי המשפטים לפיד ז”ל וביילין. השורה התחתונה היא שציפי לבני, בכהונתה כשרת המשפטים, התעקשה והצליחה לכפות את ההחלה הנ”ל שנכנסה לתוקפה בסוף 2006. משמעותה המעשית של תחולת החוק על מוסד היא שחייב לכהן בו ממונה יעודי, שיענה בהתאם לשאלות האזרחים (בכפוף לתשלום אגרה ובכפוף לכמה הסתייגויות מיוחדות). אותו ממונה צריך גם לפרסם דו”ח שנתי על פעולתו ועל פרמטרים כספיים עיקריים של פעולת המוסד.

באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אם להתחיל בה, פירסם המנכ”ל איגרת לציבור העובדים לקראת כניסת החוק לתוקף, תוך שהוא מפנה אל הממונה הנכנסת לתפקידה. ממונה זו פירסמה מאז כמה דו”חות חצי-שנתיים, הזמינים באינטרנט. שאלות שעסקו דרך משל בפעולת מרכז הספורט, או תקציבי פרסום החוצות של המוסד, זכו לתשובות מכובדות. שאלה יותר עדינה, שעסקה בתקציבי המעבדות של המחלקה להנדסת-תעשייה, זכתה לתשובה מפורטת מאד באשר לתקציבים המחלקתיים, ולהתעלמות מוחלטת באשר לשאלה מפורשת לגבי תקציבי המחקר שגויסו על ידי חוקרי המחלקה עצמם. יראה בכך הרואה את חצי הכוס המלא או חצי הכוס הריק, לפי טעמו. רוב המוסדות האחרים פירסמו על פי דין את קיומו של ממונה כנ”ל אצלם, אך בקצה השני של הטווח נמצא הטכניון בחיפה, שעד היום אין זכר לחוק חופש המידע באתר האינטרנט שלו. ממונה מתאימה נתמנתה בטכניון רק ביולי האחרון, ככל הנראה בגלל לחץ פנימי של חוקרים. כדי להתחמק ממענה על שאלות כספיות כוללניות שהפנו פרופסורים של הטכניון אל הממונה, ותוך ביזוי ברור של החוק, מצא הטכניון את ההתחכמות הבאה: הוא היפנה את השואלים למוסד הטכניון למחקר ופיתוח, ואז היועצת המשפטית של מוסד זה (המהווה את כלי הניהול הכלכלי של המחקרים בטכניון) ענתה להם שמוסד זה נרשם כתאגיד בע”מ, ובתור שכזה לא חל עליו החוק…

עניין שקיפות ועדות המינויים והקידום, הווה אומר זכותו של המפוטר, או זה שלא קודם, לדעת על מה ולמה, נסב כיום על הבג”ץ הנ”ל שיוכרע בקרוב. יש לציין עם זאת שהעניין תלוי בבג”ץ כבר שלוש שנים, ובינתיים יצאה לה מזמן רכבת השקיפות האקדמית לדרך בערכאות השונות ברחבי המדינה. זאת בעיקר מכוח “הלכת קיסר”, אבל גם מכוח הגל הכללי של הכרה בכבוד הפרט וחירותו, שהתבטאה בפסקי דין שקיפותניים כלליים, מהם של בג”ץ. האמונה הדינוזאורית של האוניברסיטאות שבג”ץ יחזיר אחורה את הגלגל על כל ההתפתחויות הנ”ל, לא יכולה להתקבל אצל שום בר-דעת. בהתעקשות לנהל את המאבק הזה עד הסוף, בהסתייעות משרדי עו”ד יקרים חיצוניים וכנגד רמזיו של בג”ץ עצמו, יש משום בזבוז כספי האוניברסיטאות עצמן. בסדרת המשפטיים הפרטניים האמורה לעיל בעניינם של חברי סגל אקדמי (והסקירה כאן מתייחסת רק לטכניון ואוניברסיטאות חיפה, בן-גוריון ובר-אילן), ניסו האוניברסיטאות לאבחן את הלכת קיסר כאילו היא חלה רק במקרה פיטורין או רק כשהועדה המפטרת מוכתרת כ”ועדת מינויים”, ונכשלו בבית המשפט. פעם אחר פעם הורה להן ביה”ד לגלות מסמכים, ובהגיע משפט חדש הן חזרו למשבצת הראשונה למרר את החיים בשאלת גילוי המסמכים. תוך כך ננזפו אוניברסיטאות אלו שוב ושוב, שילמו קנסות, וכל זה בתקווה להתיש את התובע – איש הסגל שפוטר, שהינו אדם פרטי שמשאביו מוגבלים והוא חלש הרבה יותר. סיכמה זאת לאחרונה כך כב’ הרשמת שלי ולך, מביה”ד האזורי לעבודה בת”א: “המשיבים בכל המקרים הללו… מתקשים להפנים את העיקרון היסודי כי לעובד ישנה זכות יסוד לדעת ולעמוד על השיקולים העומדים בבסיס אי קידומו”.

באוגוסט שעבר פירסם פרופסור מן הטכניון מאמר אורח ב”הארץ”, ובו קבע שדרישות שר האוצר לשקיפות באקדמיה אינן נובעות אלא מ”תיסכולו על כך שאינו מבין מה קורה בתוך המערכת המורכבת… ושבסביבת העבודה שלו אין מי שמסוגל באמת להבין ולהסביר לו”. ראינו כאן שגישה מתנשאת זו אין לה בסיס עובדתי. אדרבא, היא מערערת טענות אמיתיות שיש לאקדמיה מול האוצר, ואת מעמדה של זו במקבילית הכוחות הלאומית.

מודל לדמוקרטיה ישירה – שלב ביניים

 

 קבוצה מגוונת דנה

מסמך זה מנסה לסכם את מחשבותינו על דמוקרטיה ישירה. המסמך כולל, למיטב הבנתי את מכלול המודלים שהצענו והוא משתדל לסכמם בצורה קוהרנטית. אשמח אם תוכלו להעיר הערות לגבי הסעיפים השונים. כיוון שזה מסמך שמסכם את העבודה של כולנו, יהיה חשוב שתשאשרו את המסמך גם אם אתם מסכימים איתו במלאו. מי שחש שהחלק שלו במודל אינו בא לידי ביטוי, אנא יעיר ואני אנסה לעדכן. כמו כן מומלץ לערוך את המסמך המשותף של המודל בויקי

 

בתחילת פעולתה של התנועה כולנו דיברנו על דמוקרטיה ישירה, ועל הרצון שלנו לאפשר לאזרחים להשפיע על התנהלות המדינה. רובינו לא כל כך ידענו איך בדיוק יוצרים מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להשפיע. לחלק מאיתנו היה מודל חלקי והייתה תפיסה מסויימת על הדרך בה ניתן לעשות זאת. אבל לאחר כמה חודשים של דיונים מפרכים ומרתקים על דמוקרטיה ישירה, אני חושב שהצלחנו לגבש שש הצעות למנגנונים שיאפשרו לבטא את רצון האזרחים בצורה מדוייקת יותר. כל מנגנון יכול לפעול בנפרד או במשותף עם כל אחד מהמנגנונים האחרים. מסמך זה מהווה סיכום של ששת המנגנונים. המנגנונים המתוארים כאן נכונים לכל אירגון, בין אם הוא מקומי או ארצי.

 למרות שדמוקרטיה ישירה בצורתה המקסימלית מדברת שלטון ישיר של הציבור ללא נציגים, נכון לעכשיו מצב זה כנראה אינו בר ביצוע. כדי שתהליך זה יקרום עור וגידים יום אחד, נראה שהציבור יצטרך להתרגל לכך שיש לו השפעה על מהלכי המדינה. לכן בשלב זה המודלים עוסקים בניתור של פעולות הנציגים על ידי הציבור, ואפשרות של עקיפת הנציגים או הדחתם במקרה הצורך. בהמשך, אני מקווה שתחושת היכולת של הציבור ותהליך של חינוך למעורבות, יובילו להשתתפות רחבה יותר של הציבור בהנהגת המדינה.

המודל המוצג כאן, התפתח מעבודת הצוות שלנו ומהצעות נפרדות שכל אחד מאיתנו העלה. המודל מנסה לתת סדר בשיטות שהוצעו, ולהסביר מדוע אנו מציעים פתרון כזה או אחר. המודל גם מציע שככל שיותר אלמנטים שמוצאים כאן יתקיימו בארגון או מדינה, כך תגדל מידת ההשפעה של האזרח על המדינה או הארגון בו הוא נמצא.

יחד עם זאת, המודל הזה אינו סיום, כי אם התחלה. לפנינו עוד דרך ארוכה. לפני שנוכל לבחון כיצד פועל מודל זה במציאות. נצטרך למצוא דרכים לגרום למוסדות להפוך לדמוקרטיים. נצטרך לברר מה יגרום למוסדות שמקבלים את העקרונות הללו לשמור על רמת דמוקרטיזציה גבוהה, או לאבדה. גם אם מוסדות יוקמו על פי העקרונות הדמוקרטיים, עדיין תאוותו של האדם לכוח, ויכולתם של פוליטיקאים למצוא פרצות במנגנונים כדי למקסם את כוחם, יהוו אתגר גדול ביצירת דמוקרטיה אמיתית, שבה לאזרח הפשוט יש אפשרות השפעה יעילה על החברה בה הוא נמצא.

אנחנו בתחילתה של דרך, ויש לפנינו עוד עבודה רבה.

המודל

רוב בני האדם עסוקים בענייניהם הפרטיים. בין אם זה מלחמת קיום ממשית, ובין אם זה שיעבוד ליצריהם ולתאוותיהם. חלקם מצליחים לעלות מעל המדרגה האישית ומשקיעים זמן איכות בבני זוגם ובילדיהם. רק מיעוט קטן עוסק בהשקעה בחברה הכללית בה הוא חי, כחלק משיפור חיו האישים, המשפחתיים והחברתיים.

לעומת רוב האוכלוסייה שאינו עוסק בפוליטיקה, יש מיעוט קטן מאד של אנשים, שעיקר עיסוקם הוא בפעילות פוליטית. על אף שבאופיה פעילות כזאת צריכה הייתה להיות מכוונת להגדלת טובת הציבור, נמצא לא פעם שאנשים העוסקים בפעילות ציבורית פועלים מאינטרסים אישיים וקידום טובות אישיות. לא פעם ולא פעמיים, אנו מוצאים פוליטיקאים שעושים לביתם על חשבון הקופה הציבורית והעוצמה שמשרה ציבורית מעניקה. אין זה אומר שכול הפוליטיקאים כאלו, אך זהו כנראה הכלל, ואילו האידאליסטים האמיתיים, שפועלים לטובת הציבור, חלקם מועט בהרבה. גם מתוך אותם אידאליסטים, יש הנופלים תחת השפעתו המשחיתה של הכוח והממון הנמצאים בשליטת העוסקים בהנהגת הציבור, וברבות הימים הם עצמם הופכים למונעים על ידי אינטרסים אישיים.

ולכן, כיוון שאנו עוסקים במצב הקיים, ולא במצב האידאלי, יהיה עלינו להיטיב את המצב הקיים, לאור המציאות בה אנו חיים, כדי שבהמשך, אם נצליח לגרום לכך שהאזרח ירגיש שיש לפעילותו הציבורית יותר השפעה, הוא יטה לגבור על קשיי היום יום והתאוות וילמד להשקיע חלק מזמנו בקידום טובתו, טובת משפחתו, חבריו ושכונתו, דרך פעילות במימד הציבורי.

הנחת היסוד לבניית כל מודל דמוקרטי היא שהמדינה שייכת לכל אזרחיה במידה שווה. כל האזרחים צרכים להנות מהשרותים ומההגנה שהמדינה מעניקה במידה שווה, ואין אזרחים שהמדינה שייכת להם יותר מלאחרים. לכן נובע מכך שהריבונות על המדינה צריכה להישמר לעולם בידי האזרחים, ואילו הנציגים ואלו שעוסקים בניהולה, הם רק משרתי הציבור ולא אדוניו.

כדי לשמר את העיקרון הנ, ולא להשאירו כסיסמא ריקה, יש לפתח מנגנונים שיבטיחו שהריבונות תישאר בידי הציבור.

המנגנון הקיים כיום הוא מינוי כנסת נציגים לתקופה של ארבע שנים, והחזרת הבחירה לאזרחים כל ארבע שנים, כדי שיבחרו נציגים חדשים. אלא שהמודל הזה אינו מצליח לעמוד בפני השפעתם הסגולית הגבוהה של קבוצות כוח והון. שיטות פעולה שונות מאפשרות לקבוצות כוח קטנות אלו להשפיע על הנציגים הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסיה, ולגרום לכך שמשאבי הציבור יועברו לטובת הקבוצות הללו.

חלק נכבד מהיכולת להשפיע נובע מהצורך של המתמודדים בבחירות בקבלני כוחות ובעלי הון שיסיעו בהבאת בוחרים ובמימון מסעי פרסום יקרים מאד. הצורך בגיוס כספים ועשרות אלפי מצביעים גורמים לכך שהנציגים הנבחרים יהיו חייבים טובות רבות לבעלי הון  ולקבלני קולות שתמכו בהם. גם פקידי ממשלה שנמצאים בצמתי קבלת החלטות, יכולים לקבל טובת הנאה בצורת קבלת משרות עם הכנסה נדיבה לאחר שיסיימו את תפקידם הציבורי. בנוסף, כמובן יש את שיטות הסטת המשאבים על ידי שוחד והענקת טובות הנאה, או קשרי כוח.

שיטה מקובלת לנסות להתמודד עם הבעיה היא על ידי אכיפה וענישה על עברות של מנהל לא תקין. אך שיטה זאת אינה יעילה במיוחד, כיוון שגם ראשויות האכיפה והחוק, נמצאות בתהליך של סיאוב, ומשחקי כוחות עם גורמי הרשויות המחוקקות והמבצעות, מקשים עליהן לפעול. כמו כן, חלק מהתהליכים של הפעלת לחץ על הנציגים או גורמי הממשל, נחשבים חוקיים, כמו מתן תרומות,  שימוש בקבלני קולות, או מעבר לשוק האזרחי לאחר שירות ציבור, ולכן אינן יכולות להיות מטופלות על רשויות החוק.

לכן השיטה שאנו מציעים מתבססות על הענקת כלים חוקתיים שישמרו את הריבונות בידי הציבור, על אף שבשגרה הנציגים הם אלו שינהלו את ענייני המדינה. הכלים החוקתיים הללו יאפשרו לציבור לבקר ולהגביל את הנציגים במידת הצורך. רוב הכלים שאנו מציעים קיימים בעולם ועמדו במבחני המציאות. אנו מונים חמישה סעיפי הגבלה, וסעיף תקשורת אחד. כאשר חמשת סעיפי הגבלת הכוח, תלויים במידה רבה בסעיף התקשורת וביכולת של הציבור לקבל מידע מהימן מהתקשורת, ולכן סעיף התקשורת צריך להיות החשוב מכולם.

סעיף הגבלת כוח א' – הדחת נציגים (Recall)אולמרט הכריש

הסעיף הראשון הוא אפשרות ההדחה של נציגים ואנשי ממשל (recall) ע"י האזרחים. אפשרות זאת קיימת במידה מוגבלת במדינות בארה, במחוז בקנדה ובוונצואלה (איתי מעיר שזה אולי כתוב בחוקה של ונצואלה, אבל רק תנסה להדיח מישהו שצ'אבס מינה… ). במידה והציבור מרגיש כי הנציג אינו ממלא את השליחות שהציבור יעד לו, יהיה רשאי הציבור להדיח את הנציג. את ההדחה ניתן לבצע בשתי דרכים:

א) על פי אחוז אי שביעות רצון בציבור באמצעות משאל ציבורי שיערך באופן סדיר. אחוזים גבוהים של אי שביעות לצורך הדחה יהפכו את השלטון ליציב יותר, אך יקטינו את יעילות הפיקוח של האזרחים על הנציגים. אחוזים נמוכים של אי שביעו רצון יגבירו את הפיקוח על הנציגים, אך יגרמו לשינויים תכופים בשלטון. 

כחלק מתהליך ההדחה, ניתן לאפשר שימוע ציבורי, שבו תהיה אפשרות לנציג להציג את עמדתו בצורה מסודרת, ותתאפשר גם הצגת העמדה הקטגורית של אנשים החושבים כי הנציג לא עמד במנדט שהציבור יעד לו.

גישה אחרת להדחת נציגים, נמצאת במנגנון שנקרא "דמוקרטיה דינמית" (קישור לווקיפדיה האנגלית ולדף אצלנו). על פי שיטה זאת, לאזרח יש אפשרות להצביע בכל וועדה ציבורית, אבל כיוון שרוב האזרחים אינם יכולים לפנות לעצמם זמן להשתתף בצורה יעילה בתהליכי קבלת החלטות, יכולים האזרחים למנות נציגים שייצגו את רצונם בוועדות השונות. לנציגים אלו יהיה כוח הצבעה בוועדות, כמספר האזרחים שתומכים בהם. לאזרחים יש אפשרות בכל רגע נתון למשוך את הקול מהנציג שלהם ולהעביר אותו לנציג אחר, או להצביע בעצמם בוועדה. כך ייווצר מצב בו לאזרחים תהיה יכולת השפעה גדולה על הנציגים, ועל קבלת ההחלטות.

סעיף הגבלת כוח ב' – חקיקה עוקפת נציגים

על פי סעיף זה, אזרחים יכולים להעלות חוקים משל עצמם, במסלול עוקף נציגים. שיטה זאת נפוצה מאד ונהוגה במדינות רבות יחסית. הן מעוגנות בחוק, כחלק מהליך קבלת חוקים אלטרנטיבי במדינות בארצות הברית ובשוויץ. לאחר איסוף של אחוז חתימות קטן, יכולים האזרחים להעלות את ההצבעה למשאל ציבורי. אם ההצבעות עוברות בהחלטת רוב, והחוק מתאים לחוקה, ההצעה הופכת לחוק ומחייבת את הממשל.

 

סעיף הגבלת כוח ג' – אישרור החלטות הנציגים על ידי הציבור

סעיף האישרור אומר שכל החלטת ממשלה או כנסת  צריכה לעבור אשרור של האזרחים. החלטה תאושר חותמת אישור אדומהרק לאחר שאחוז מסוים מהאזרחים יאשר אותה. אי השתתפות בהצבעה תחשב כאילו אותו האזרח אישרראת ההחלטה. במבט ראשון, ההצעה ניראת כמתכון בטוח לשיתוק יכולתו של הממשל לפעול, אך כיוון שאנו מעריכים שרוב האזרחים יעדיפו לא להשקיע מזמנם בקריאת ההחלטות ובהתייחסות אליהם, סביר להניח שרובם הגדול של האזרחים לא ישתתף כלל בהצבעה. לכן, כדי לאפשר לממשל להתנהל בצורה תקינה, אי הצבעה תחשב כהצבעת אישור החוק. כתוצאה מכך, כאשר  לציבור יש אמון במנהיגות, רוב ההצבעות יעברו ללא בעיה. רק הכרעות שתעוררנה מחלוקת או שתהיה להן חשיבות רבה בעיני חלקים נרחבים בציבור יהיו בסכנה של דחייה ע"י הציבור. סביר להניח שממשלה שהציבור תומך ומאמין בה, תעביר החלטות ללא קושי בעוד שממשלה שתאבד את אמון הציבור, תתקשה בהעברת החלטות. על ידי חיוב תהליך האישרור, ניתן בידי הציבור כלי חשוב לשימור הריבונות הסופית שלו.  האחוז הנדרש לאשרור החלטות וחוקים, יקבע על פי מידת ההשפעה שרוצים להעניק לאזרחים על הממשל, אל מול הצורך בתפקוד הממשלה בצורה סבירה.(ניסוח קולח יותר)

שיטה רדיקלית יותר, שהציע מרק ולצר (קישור), היא שיטה בה אין כלל החלטות נציגים, וכל ההחלטות מתקבלות על ידי "הצפת החלטות" להצבעה ציבורית. הציבור, בתהליך דינמי מתמשך יציע הצעות, ואלו שיזכו לתשומת לב גדולה יוכלו לעבור להצבעה ציבורית, ולהתקבל לאחר שיזכו ברוב.

סעיף הגבלת כוח ד' – שקיפות

סעיף רביעי, הוא סעיף המחייב את השלטון לנהוג בשקיפות מלאה, כך שהאזרחים יוכלו לבקר בלא קושי את מהלכי השלטון. בצורה כזאת, יוכל הציבור, דרך אנשים פעילים שיבדקו את פעולת השלטון, לברר כיצד התקבלו ההחלטות. להיכן בדיוק הולכים הכספים, והאם יכול להיות שיש ניגודי אינטרסים או קשרי הון-שלטון. בתוך השקיפות עלינו לכלול שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות במצב הכספי של הנציגים ודרכי פעולתם, ושקיפות תקציבית מלאה (תקציב הביטחון אינו נכלל בכלל זה, ודורש דיון מיוחד שיבהיר כיצד ניתן למנוע שימוש לא רצוי בתקציב הביטחון, ומצד שני לאפשר למערכת הביטחון רמת סודיות הנדרשת להתמודדות עם האיומים על המדינה).

סעיף הגבלת כוח ה'האפשרות להתפצל (fork)

מקובל לחשוב כי בדמוקרטיה יש לנהוג על פי החלטת רוב. אך מצב זה יכול להביא לא פעם לבעיות בתוך האירגון. אם המיעוט נאלץ לקבל את דעת הרוב, בניגוד לרצונו האישי, והניגוד הזה גורם לתסכול רב למיעוט, יכולה להתפתח אנטגוניזם בין קבוצות שונות בארגון. כאשר הארגון הוא מדינה, לא פעם פורצים על רקע אי המוכנות של הרוב להתפשר עם המיעוט, סכסוכים אלימים בהם קבוצות בדלניות מבקשות לקבל עצמאות, ומלחמות אזרחים פורצות.

קיימת גם תופעה הפוכה בה המיעוט מהווה לשון מאזניים לקבלת החלטות, ולכן המיעוט יכול לכפות את רצונו על הרוב, כמו במקרה של המפלגות החרדיות בישראל. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מתחים וכעסים בין הקבוצות.

כדי למנוע את התערערות הרצון לפעול בקבוצה, אפשר להציע שהחלטות יתקבלו רק לאחר קבלת אחוזי הסכמה גבוהים בקרב הציבור או הנציגים. אלא שבמקרים כאלו, יכול להיווצר מצב בו הרוב שוב נזקק להסכמת המיעוט, ותיווצר דיקטטורה של המיעוט.

כדי להתמודד עם הבעיה התפתחה בקהילות הקוד הפתוח תרבות של פיצולים. במידה ואין הסכמה בין מיעוט לרוב (ובמקרה הזה המיעוט יכול להיות אדם אחד), המיעוט יכול לעזוב את הקבוצה ולפתור את הבעיה בדרך שלו. שיטת הפיצול נהוגה באופן טיבעי באירגונים ולונטרים בהם יש מחלוקות סביב סוגיות עמוקות שאינן לישוב. כאשר תת-קבוצות מרגישות שאין החלטות הרוב מוסכמות עליהן יכולות תת-הקבוצות לפרוש מהארגון ולהקים ארגון מקביל ואף מתחרה.

יתרונו הגדול של הפיצול הוא שהוא מבהיר לשני הצדדים שיש להם מה להפסיד ומה להרוויח משיתוף פעולה או התפצלות. כך תהיה שאיפה בקרב הקבוצות לפעול בצורה משותפת, כל עוד הקבוצות דואגות שהאינטרסים המשותפים יגברו על האינטרסים הנוגדים. תהליך זה יוביל לתהליכי של התחשבות וחשיבה משותפת.

יש להדגיש שברמת המדינה יש בעיה לאשר פיצולים, כיוון שרוב המדינות אינן ששות לוותר על חלקי אדמה שכבשו. רבים מהסיכסוכים ברחבי העולם היו סביב ניסיון של קבוצות חלשות להשתחרר מאחיזת קבוצות כוח שאחזו במדינה. הניסיון לקבל עצמאות (או fork בשפת הקוד הפתוח), הובילו למלחמות אין ספור. כנראה שרק מיעוט של מדינות היה מוכן לוותר על חלקי מדינה למען פיצול מקבוצת מיעוט שמרגישה לא שייכת לקבוצה החזקה במדינה. המקרה של קנדה וחבל קוויבק, הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות למוכנות של מדינה לוותר מרצונה על חלקי ארץ. לכן נראה, כי אפשרות של פיצול ישימה בעיקר בארגונים, ופחות במדינות.

סעיף מידע

לבסוף, כל הסעיפים הללו יושבים על תשתית בסיסית של תקשורת ציבורית אמינה. באמצעות תקשורת אמינה, יכול הציבור לבקר בצורה מלאה ונכונה את מהלכי הנציגים, ולברר את דרכו בצורה אמיתית.

בגלל ההשפעה הרבה שיש לתקשורת על דרך החשיבה של הציבור והמידע הנגיש לציבור, לקבוצות כוח חשוב מאד לשלוט בתקשורת. לכן, מכל הסעיפים הנ, הגעה לתקשורת אמינה היא התהליך הקשה ביותר להשגה. כל ניסיון לבזר את התקשורת וליצור תקשורת אפקטיבית ואמינה יאלץ להתמודד עם ניסיונות לקנות את התקשורת הזאת ולהשפיע עליה.

על מנת ליצור תקשורת יעילה כזאת, יש להקים תקשורת שתהיה דמוקרטית לגמרי, ושבה הציבור ישלוט ולא גורמי הון או ריכוזי כוח. תקשורת כזאת תידרש גם היא להתקיים כארגון הנוהג בדמוקרטיה פנימית מלאה, על פי העקרונות שציינו לעיל. נראה ש"שקוף" היא אכן יוזמה בכיוון הנכון. בלעדי יוזמה כמו "שקוף", לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית שבה כלל הציבור נהנה מיתרונות המדינה, ולא רק קבוצות כוח קטנות.

גם אם תושג תקשורת דמוקרטית כזאת, עדיין, יהיה צריך למצוא תהליכים שימנעו מסירת מידע מעוות, שנועד לשבש את הליך הדיון הציבורי. למנוע מדמגוגים המנסים להסית את הציבור למהלכים על פי הצהרות שאין להן אחיזה במציאות. אך נראה שחלק גדול מהפתרון לבעיה זאת נעוץ בהתפתחותה של תקשורת מבוזרת וביקורתית אשר הולכת ומתפתחת בעידן הרביעי של התקשורת (קישור), וכן בהגדרות איסור לשון הרע, ובאופי הדיון התרבותי שאליו אנו צריכים לשאוף.

סיכום

כל התהליכים הללו, נועדו ביחד ולחוד להבטיח את שמירת ריבונות הציבור על המדינה ועל נציגי הציבור. ככל שיותר סעיפים כאלו יאומצו, כך יהיה בידי הציבור כוח גדול יותר לחייב את הנציגים לייצג את הרצון האמיתי של הציבור.

מסמך זה הוא מסמך ראשוני. כדי לפתחו ולהופכו למסמך רלוונטי יש לבדוק ארועי דמוקרטיה ישירה לאורך ההיסטוריה, ולבדוק האם וכיצד הם תואמים למודל שהצגנו. גם לאחר שנרחיב ונבדוק מיקרי בוחן, המסמך הזה עדיין אינו מסביר כיצד למקסם כל סעיף, וכיצד להתגבר על מכשלות שכל סעיף יוצר. המסמך אינו מסביר כיצד ניתן יהיה לגרום לאירגונים לקבל עליהם חוקה כזאת. כל מה שהמסמך מנסה ליצור, זה תשתית בסיסית רעיונית ראשונית, שעליה ניתן יהיה לדון. יהיה זה תפקידם של הדנים לדון על כל סעיף וסעיף ולבחון כיצד ניתן ליצור בו אופטימזציה וכיצד יום אחד ניתן יהיה להכניס אלמנטים כאלו ואחרים מהמסמך לארגונים אמיתיים.

המסמך מופיע גם בפורמט ויקי, וניתן לשפר אותו לאור הדיונים

מודל להחזרת הריבונות לאזרחים

 power.jpg

נכתב על ידי: טל ירון

מטרתן של כל שיטות הדמוקרטיה היא לדאוג שהריבונות על המדינה תישאר בידי הציבור. אלא שבפועל לא כל השיטות מצליחות לשמור על ריבונות הציבור, ולמעשה משאירות את הריבונות האמיתית בידי קבוצות אוליגרכיות קטנות.

כדי למצוא דרכים להחזיר את הריבונות לציבור הרחב, יש להבין תחילה איך עוברת הריבונות  לקבוצה אוליגרכית קטנה. ספרו של מיצ'לס רוברט, מפלגות פוליטיות, מעניק תובנות מעמיקות מאד לגבי הדרך בה משתלטות האוליגרכיות על הריבונות.

במודל שמוצג בדף הוויקי המקושר, אני מנסה להראות כיצד יכול הציבור לשמר את ריבונותו. אשמח אם נוכל לדון על המודל ולשפרו במידת הצורך. כמו כן, אני יודע שיש בינינו כותבים טובים ממני, ולכן אני מבקש את עזרתם של מומחי הכתיבה בשיפור הניסוח.
המודל נעזר במידה רבה בדיון שנוצר סביב "מסמך הכללים" שדוד אלכסנדר יצר, ועל כך תודתי.

אני מציע שנדון כאן, בתגובות על המודל, ואחר כך נעביר את הדיון לדף השיחה של המודל.
כמו כן, לא בחרתי שם למודל, כך שאתם מוזמנים להציע שם למודל.
למודל ב' לדמוקרטיה ישירה…