המכינה במעיין ברוך

נכתב על ידי טל ירון

הי חברים,

אתמול נסעתי למכינה במעיין ברוך, ליצור שיחה על דמוקרטיה ישירה. לפני שיצאתי למכינה, כל הזמן חשבתי לעצמי, האם ראוי ונכון שאסע למכינה, שנמצאת במרחק מאתיים קיולמטרים מהבית שלי, כדי לשוחח עם מכיניסטים. היו לי ספקות, אבל החלטתי ללכת על זה (או לנסוע, יותר נכון).

הגעתי לשם חצי שעה לפני הזמן (שעתיים וחצי נסיעה). התקבלתי על ידי יחיעם, שאירח אותי עד תחילת השיחה. פגשנו את המכינסטים ומכינסטיות. התפלאתי לראות שיש במכינה גם לא מעט בנות. יחיעם הסביר לי שהמכינה נועדה להכשיר חבר'ה צעירים לקראת מנהיגות ופיקוד בצבא. השיחה היתה צריכה להתחיל בשעה 15:30. בשעה 15:30, אכן רוב החבר'ה היו כבר בכיתה. אני ישבתי לי עם כוס קפה שחור, שיחיעם ואני הכנו לפני כן. עוד כמה דקות והחניכה התורנית אספה את כולם.

פתחתי את ההרצאה בהסבר קצר עלי ועל התנועה, ומטרותינו. לאחר מכן התחלתי להסביר מהם שלוש שיטות הממשל הראשיות (מונרכיה, אוליגרכיה ודמוקרטיה). הסברתי את החסרונות של מונרכיה. הסברתי מהי אוליגרכיה והיכן היא התקיימה.

כשהכוננתי בבית, תיכננתי להסביר גם את החסרונות של אוליגרכיה, אבל במהלך ההרצאה שכחתי. אולי בכל זאת הייתי צריך להכין לעצמי פתק עם נקודות, לראות שלא שכחתי דבר.

לאחר מכן הסברתי מהי דמוקרטיה, והראתי שלמעשה היום איננו חיים בדמוקרטיה, אלא באוליגרכיה נבחרת (כך גם רוסו מגדיר זאת). המשכתי והראתי שלמעשה היום אפילו האוליגרכיה הנבחרת,אינה באמת נבחרת. הסברתי איך בעלי הון, בעלי תקשורת וגורמי אחרים, בוחרים עבורנו את הנציגים, ומה שנשאר לנו לעשות הוא לבחור את הנציגים שהם בחרו עבורינו.

כאן שכחתי להוסיף את הבעיות שבאוליגרכיה לא נבחרת, ואת ההשפעות שלה על מדינת ישראל (שחיתות, מדד השחיתות הבינ"ל, וכיוצא בזאת) ועוד. שוב, הייתי צריך להביא פתק עם נקודות.

פניתי להסביר כיצד ניתן להתגבר על הבעיה. הסברתי על דמוקרטיה מעורבת כמו בשוויץ וחלק ממדינות ארצות הברית. הסברתי כיצד אזרחים מחוקקים חוקים ויכולים להדיח נציגים. לאחר מכן הסברתי על דמוקרטיה ישירה מלאה (או למעשה דמוקרטיה אמיתית).

לאחר מכן התחיל דיון מתמשך סביב שאלות שהחבר'ה העלו. היו לכולם שאלות מצוינות, מרתקות. נהנתי מאד מהשיחה, מהשאלות מההבהרות. שאלו אותי, האם גם בדמוקרטיה מלאה לא תתפתח שוב אוליגרכיה חדשה, בקרב בעלי הרטוריקה? כיצד מתגברים על בעיית השפעת העיתונות? כיצד יכול הציבור לפתח דיון במיליונים? ועוד שאלות רבות וחכמות. הייתי פשוט מרותק, מהיכולות של החבר'ה הללו. פשוט נהנתי להיות בחברתם.

אחת השאלות שריתקה אותי, וגם שמעתי אותה מבחור אחר בשם נועם, בעיר לכולנו היא השאלה הבאה: אמרה לי בחורה, שאינני זוכר את שמה (אם אחד מכם, המכיניסטים זוכר את שמה, אנא כתבו לי ואוסיף את שמה), אתה כל הזמן מדבר על כוח, על נצלנות, על שחיתות. איזו חברה את בעצם רוצה לבנות. האם אתה שובר לי את האמון בבני אדם? האם אתה רוצה שאני כל הזמן אחשוד בבני אדם? נועם, מעיר-לכולנו גם הוסיף. בוא ניתן קרדיט לבני אדם.

התשובה לכך היא קשה. מצד אחד, הייתי רוצה לחלום, ולהאמין שכל בני האדם פועלים למען הטוב. הייתי רוצה לגדל את ילדותי, או ללמד את הבאים סביבי, שהעולם הוא טוב. אבל מה לעשות, שאנו רואים שבמבני כוח חברתי מסויים, גם אנשים טובים ומעולים, נופלים. רבים האנשים, שכל כוונותיהם טובות ומשובחות, אך כדי להשיג את מטרתם, הם מאבדים עמוד שידרה מוסרי, ודורסים אחרים בדרך להשגת המטרה. כן, הייתי רוצה לחנך אנשים לטוב, ואני חושב שזה חשוב. אני מסכים במידת מה עם אחד החברותות שלי, עדו שטינברגר, שכדי ליצור חברה טובה, אנו קודם צריכים לתקן את עצמנו מבפנים, ורק אחר כך לפנות לבניית מבנים חברתיים שימנעו את הפיתוי להיות מושחת.  אני טוען, שזה צריך להיות במקביל. אנו גם צריכים לעבוד על המבנה המוסרי הפנימי שלנו, אבל במקביל, גם לשנות את המבנים החברתיים. למי שחוקר ורוצה לשנות, חשוב להכיר את האופי האנושי, כמו שהוא. והוא/היא צריכים ללמוד לחנך את עצמנו אחרים למבנה מוסרי פנימי טוב יותר, ובמקביל, לבנת חברה עם מבנים חברתיים, שלא יפתו אותנו לעבור השחתה. כך, אני מאמין שלבסוף נוכל ליצור חברה, שבה לא צריך לחלום שבני האדם הם טובים, אלא שהם יהיו טובים ומוסריים באמת.

חזרתי מהערב עם המכיניסטים כל כך מאושר. היה נהדר לראות כל כך הרבה חבר'ה טובים, במקום אחד. ידעתי, שהכוח האנושי שכל כך חשוב ליצירתה של חברה ישראלית טובה יותר, פשוט עומד בשער, ומתכונן להיכנס ולעזור, כל אחד בדרכו שלו בהפיכתה של ישראל למקום טוב יותר.

היה שווה לנסוע 425 ק"מ.

חוק הברזל של האוליגרכיה – התרת הקשרים בדרך לדמוקרטיה ישירה

 כתב: טל ירון

 

באחד הדיונים הקצרים שהיו לי עם נדב פרץ, נדב הפנה אותי לחוק הברזל של האוליגרכיה. על פי החוק הזה בכל חברה דמוקרטית קיים חוק טבע הגורם ליצירת אוליגרכיה. ולכן, טוען נדב, לא תיתכן דמוקרטיה ישירה.

כאדם המודע לכך שביקורת היא אחת התרומות החשובות ביותר, לקידומו של רעיון, מצאתי את הזמן וקראת את את הספר שבו נכתבה הטענה המקורית של חוק הברזל של האוליגרכיה. ושם, תוך כדי קריאה גיליתי מפת דרכים מלאה ליצירתה של דמוקרטיה ישירה.

רוברט מיכאליס חקר בתחילת המאה ה-20 את התפתחותן של מפלגות פוליטיות. במהלך מחקרו הוא גילה שמפלגות שראשיתן דמוקרטית הופכות בשלב זה או אחר למפלגות היררכיות ולפעמים אפילו דיקטטוריות. בספר הוא מתאר מדוע מתחולל תהליך זה. הוא מונה סיבות רבות שמובילות להשתלטות אוליגרכיות לא דמוקרטיות על מפלגות דמוקרטיות. הוא פורט את הסיבות למערך של סיבות קטנות וברורות, כאשר כל סיבה כזאת, מבחינתו, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישרה.

דווקא השימוש של מיכאליס בסיבות רבות ומשכנעות, הוא זה שמאפשר לנו להביט על המחסומים בפני דמוקרטיה ישירה, ולהציע פתרונות שיאפשרו לפתור את הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. פתרונות אלו אולי יַָקנו יום אחד לאזרחי מדינת ישראל את החרות להחליט בעצמם על גורלם.

המכשולים

אם בוחנים את ספרו של מיכאליס, ניתן לראות כי חלק מהמכשולים כבר הוסרו באמצעות הטכנולוגיה. למשל מיכאליס כותב ב-1913 (זמן כתיבת הספר), “צריך גם להתחשב במגבלות הפיזיות. אפילו הנואם החזק ביותר לא יצליח להשמיע את עצמו לקהל של רבבה.” (עמ"22, פס' 2). טוב, אנו יודעים שזה בהחלט אפשרי. באמצעות מכשירי הרדיו והטלוויזיה, אפילו נואם בעל קול חלש יכול היה להגיע לבתיהם של מיליונים. כיום, באמצעות האינטרנט, מאות מיליוני גולשים, יכולים לשוחח בינם לבין עצמם, ביעילות ובקלות.

 

בעיית ההתמקצעות

אבל יש בעיות שאין להן פתרון טכנולוגי ישיר. הבעיה הראשונה שאני מבקש להציג, היא בעיית התמקצעות של הנהגת הקבוצות. מיכאליס כתב כי לאורך הזמן, נוצרות התמחויות בהנהגת האירגון (ע”מ 23, פס' 2):

Gradually, however, the delegates' duties became more complicated; some individual ability becomes essential, a certain oratorical gift, and a considerable amount of objective knowledge.

 

במהלך הזמן, הקבוצה המתמחה בהובלת הקבוצה, וכישוריה חשובים לקיום הקבוצה או המדינה, מתחילה לתפוס עמדות מפתח בארגון. בתהליך הדרגתי נוצר הבדל מנטלי בין "האדם הפשוט" לבין האוליגרכיה שמנהיגה את הקבוצה או המדינה, ונוצר נתק בין הציבור שבשמו פועלת קבוצת ההנהגה, להנהגה. הפועל או האזרח הרגיל נשארים לעבוד, בעוד שאנשי המפלגה חיים בתוך המפלגה, בנתק הולך וגובר בינם לבין הפועלים בשטח. מיכאליס מבחין גם' שככל שהאוליגרכיה של הארגון מתמקצעת בתפקידה ויוצרת היררכיה חזקה בארגון, כך כוח ההשפעה של המפלגה עולה.

למרות שהאוטופיה שאליה אני שואף באופן אישי, היא אוטופיה בה כולם מנהלים הכל, ואין בה כלל אוליגרכיה, אני מבין שלפחות כיום, ארגונים צריכים להתבסס על אנשים שיודעים להניע תהליכים, ויכולים לגרום לדברים לקרות. ולכן הבעיה העומדת בפנינו היא כיצד ליצור ארגון יעיל מצד אחד, המבוסס על אנשים מוכשרים, ומן הצד השני כיצד לשמור על ראשי הארגון שישרתו את צרכי החברים בו, ולא את צרכיהם האישיים.

אני מציע כאן שלושה פתרונות אפשריים לבעיה. אני אשמח לשמוע האם אתם רואים את הבעיה בצורה אחרת, והאם יש לכם פתרונות אחרים.

פתרון 1: קישור בין האוליגרכיה לציבור.

בניגוד לתפיסה האנרכיסטית הקלאסית, נראה שבפועל, ארגונים רבים נדרשים לצורך הצלחת תפקודם, לקבל החלטות במסגרות קטנות ואפקטיביות של דיון. ככל שגודל הקבוצה גדל, כך יותר קשה להגיע להכרעות. זאת הסיבה שראשי ממשלות מחזיקים סביבם צוותי יועצים ו"מטבחונים" פוליטיים. אם הדיון עובר לקבוצות גדולות יותר, הוא הופך פחות אפקטיבי. אפילו על פי ספרו של רוני ערמון, "התערוררות לפעולה ישירה" לא נראה שניתן לקיים דיון אפקטיבי בקבוצה העולה על חמישה-עשר חברים.

לכן, לפחות עד שנקים את הויקידיון, שאמור לפתור את בעיית גודל הקבוצה, נראה שיש להכיר בכך שקבוצות קטנות הן שדנות בהתנהלות האירגון. אבל, במקביל חשוב לדאוג לכך שרצונות הקבוצות המנהיגות ורצונות הציבור בשמו הם דנים, יהיו דבוקים זה לזה. כדי לשמור את הקשר הזה בין הרצונות, יש לשמור על שלושה כללים, להערכתי.

כלל שמירת הקשר הראשון – שקיפות

במידת הניתן כל תהליך קבלת ההחלטות, צריך להתקבל בהליך שקוף. יש לצלם בווידיאו את הפגישות, ולשמור את ההקלטה במקום זמין לגישה ציבורית. אומנם סביר להניח שברוב המקרים, מרבית החברים לא יתעניינו בנושא הדיון, אך במידה שתתעורר מחלוקת על דרכי קבלת ההחלטות, כל אחד מהחברים יוכל לצפות בהקלטה ולבחון האם הייתה בעיה בדרך קבלת ההחלטות.

כדי לדאוג שהוועדות הללו ייצגו נכונה את רצון החברים, על חברי הוועדות להיות נציגי ציבור שיבחרו לשם כך על ידי הציבור. אם לדוגמה, יש בוועדה מסוימת מקום ל-15 נציגים, אזי 15 נציגים יבחרו לוועדה על ידי הציבור. הבחירה יכולה להיות דינמית (כלומר על בסיס דמוקריטיה דינמית, באמצעות התוכנה של יואב בודור או על פי בחירה פעם בשנה לנציגות בוועדה, עם אפשרות להדחה במהלך הכהונה.

 לעתים יש תת-קבוצות שאין להם ייצוג בגלל גודלן, ואין הן יכולות להשפיע על מהלך הדיון. כדי להבטיח את השמעת קולן של אותן תת-קבוצות, יש לדאוג להקצאת זמן ישיבה עבורם. להערכתי ניתן לשמור כ20% מזמן הישיבה להשמעת קולות מיני-מיעוט אלו. תהליך זה חשוב מאד במניעת הצטברות כעסים בידי מיעוטים. כעסים שעלולים להתפרץ לכדי היפרדות, או במקרים מדיניים, לכדי אלימות.

במידה ויש צורך באנשי מקצוע בוועדות, אנשי מקצוע אלו יבחרו על ידי הנציגים, על מנת להבטיח כי מגוון אנשי המקצוע ייצג את הדעות של אחד מהצדדים.

כלל שמירת הקשר השני – דיון פתוח

הכלל השני, הוא כלל הדיון הפתוח. בכל עת יש לשמור על נתיבי דיון ציבוריים פתוחים בין כלל חברי הקבוצה. נתיבים שאין באפשרות האוליגרכיה לשלוט בהם. כיום הכלים הטובים ביותר לכך הם הגוגל-גרופס, הקומונות והפורומים. נתיבי דיון אלו מאפשרים לחברי הקבוצה להביע את דעתם, להניע תהליכים חלופיים ולשחרר לחצים.

כלל שמירת הקשר השלישי' – הכוח הציבורי להדחת נציג

הכלל השלישי והעיקרי אומר, שבהינתן קיומה של חוסר שביעות רצון בקרב הציבור כלפי אחת מהקבוצות או מאחד האישים בארגון, יש בידי חברי התנועה אפשרות לכנס וועדה (על פי דרישה של אחוז מסוים מהחברים), ולפתוח בהליך הדחה נגד אותו חבר או קבוצה. ההחלטה על ההדחה תעשה, לאחר תהליך של דיון ציבורי בין חברי הארגון, ותקבע על פי הצבעת רוב בסוף הדיון. אפשרות אחרת היא דמוקרטיה דינמית, בה המינוי הוא על בסיס יום-יומי, בהתאם לרצון הבוחרים.

כך תובטח האפקטיביות של האירגון מצד אחד, ומן הצד השני , קבוצות ההובלה, יאלצו להיות רתומות על בסיס קבוע לרצון הציבור.

אפשרות 2: ויקידיון

גישה נוספת לפתרון בעיית היווצרות האוליגרכיה, היא יצירת הויקידיון. הויקדיון נועד לאפשר לקהלים גדולים להגיע להחלטות מושכלות, וברות ביצוע. הויקדיון מתבסס על כך שהרצון לשכנע, ולהשפיע הוא רצון נפוץ מאד באוכלוסיה. ניתן למצוא את הרצון הזה מתבטא בפורמים, קבוצות דיון, בלוגים וגו'. אלא שעל פי רוב האנרגיות שמשוקעות באמצעי התקשורת הללו, והתובנות שמושגות בהן, הולכות ומתפוגגות בשדות האלקטרו-מגנטיים של האינטרנט. רק במקרים ייחודיים מאד, בהם מושקע מאמץ גדול, מצליחים רעיונות שעלו בבלוגים לעבור לתודעה הציבורית. וגם לאחר שהללו חדרו, לא ברור כמה הם אכן משנים משהו בהתנהלות המדינה.

 ויקידון, הוא כלי שנועד לרכז את אנרגיות הדיון הללו, לכדי פעולות ברמה האזורית והמדינית.

הוא אומנם פחות מאורגן וממוסד, אך הוא מאפשר באופן עקרוני, לכל אחד להשפיע בצורה ישירה על מהלך הדיון, ולא להזדקק למתווכים. הוא מאפשר קיום הרבה יותר מורכב, שמאפשר למיעוטים להביע את עצמם טוב יותר, ולאנשי הרוב לדון להציג את עמדתם בצורה משכנעת אל מול המיעוט. בנוסף, הויקידיון משמר את כל דעות מיעוט.

 כיצד אמור לפעול ויקידיון? –כדי ללמוד זאת גשו לדף הויקידיון.

אפשרות 3: שינוי אישי ותרבותי

על כך בפוסט הבא…..

אשמח לשמוע הערות, הארות , תגובות וביקורות, רעיונות אלטרנטיביים ועוד…

דמוקרטיה ישירה – תשובות לחסרונות

נכתב ע"י: איתי לירון

הקדמה

בפוסט זה אני אנסה לתת תשובות קצת פחות מוכרות לביקורת על דמוקרטיה ישירה. בגלל קוצר היריעה, אני אענה רק על החסרונות העיקריים שמיוחסים לדמוקרטיה ישירה:

1. מקצועיות הציבור – הציבור לא מספיק מקצועי לעסוק בכל הנושאים בניהול מדינה.
2. חוכמת הציבור – הציבור לא מספיק חכם ולא מסוגל להבין לעומק את הנושאים הקשורים לניהול מדינה.
3. גזילת הזמן הפנוי של הציבור – השיטה תגזול זמן רב מידי מהאזרחים, שיאלצו להצביע בכל נושא, גם הקטן ביותר.
4. חוקים לא ראויים ופופוליסטיים – הציבור יעביר חוקים פופוליסטיים, שיהרסו את המדינה.
5. אפטיה מעודף הצבעות – הציבור יכול להתעייף מעודף ההחלטות שיגלגלו אליו.
6. עריצות הרוב – דמוקרטיה ישירה תאפשר לרוב להעביר כל החלטה, גם במחיר של פגיעה במיעוט.
7. מחיר כלכלי גבוה ליישום – עריכת בחירות על כל שאלה יקרה מידי, ולא ישימה.

אני מאמין שעיקר ההתנגדות לדמוקרטיה ישירה נובעת מחוסר ידע. רוב האנשים שמעו משהו בכיתה ה' על אתונה, מכירים את המילה "פוליס", ומסיקים מכאן על דמוקרטיה ישירה בימינו. אני ממליץ מאוד לקרוא על דמוקרטיה ישירה, ועל שיטות שונות לדמוקרטיה ישירה, עוד לפני שממשיכים לקרוא את הפוסט. אני בטוח שתגלו שדמוקרטיה ישירה היא שיטה הרבה יותר ממשית וישימה מאשר מה שנדמה לכם. אגב, אף אחת מהשיטות לא מתבססת על אתונה הקלסית.

הגורם השני להתנגדות לדמוקרטיה ישירה, לדעתי, הוא גורם רגשי בכלל. בכל אחד מהטיעונים למעלה, מעצם ההגדרה שלו, ניתן להשתמש גם כנגד דמוקרטיה נציגותית. כך ניתן להצדיק את הגבלת זכות הבחירה, או אפילו דיקטטורה. אם הציבור לא מספיק חכם כדי להחליט בעצמו, האם הוא מספיק חכם כדי לבחור נציגים? ולמה רק בדמוקרטיה ישירה קיימת סכנה של עריצות הרוב, אם בדמוקרטיה נציגותית כל קבוצה בציבור שולחת נציגים לפרלמנט ע"פ הגודל היחסי שלה באוכלוסיה?

לפני בערך חמש מאות שנה, התחילו לעלות הפרלמנטים באירופה. המלכים השתמשו בכל הארסנל שעמד לרשותם (כולל כל הטיעונים הנ"ל) כדי למנוע את התחזקות הפרלמנט. חיבורים רבים נכתבו על כך שמלוכה היא שיטת השלטון הטובה ביותר, תחת שלל תירוצים. אבל המלכים נכשלו, ושלוש מאות שנה אח"כ הפרלמנטים היו חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית של אירופה. אז התחיל מאבק על הרחבת זכות הבחירה. גם במאבק הזה, פוליטיקאים שמרנים השתמשו בכל אחד מהטיעונים הנ"ל. הם חזו קטסטרופה נוראית אם רק זכות בחירה כללית תתממש. דוגמה אבסורדית היא תגובת הבריטים למהפכה הצרפתית, שרדפו את כל מי שהעז להצדיק את המהפכה. מדינות אירופה לא רק שלא נפלו כתוצאה מהרחבת הדמוקרטיה, אלא רק התחזקו. כל הטיעונים הנ"ל, שהושמעו פעם כנגד דמוקרטיה נציגותית, נראים היום חסרי כל בסיס במקרה הטוב, וניסיון ציני של בעלי ההון לשמור את הכוח בידם במקרה הרע.

כמו שכתבתי קודם, נראה לי שהמניע האמיתי להתנגדות הוא מניע רגשי: פחד משינוי. לאחר שדמוקרטיה נציגותית הוטמעה בישראל, כל אזרח מדקלם בע"פ, מתוך שינה, ולעיתים בלי שום מחשבה, טיעונים שמצדיקים את השיטה. כאשר נרצה להרחיב את הדמוקרטיה עוד יותר, נצטרך לעבור את הטיעונים הנ"ל פעם שלישית.

נקנח בכמה ציטוטים כנגד דמוקרטיה שהוצאתי מוויקיציטוט, שהיום נראים כבדיחה עגומה, אבל בשעתו נאמרו בשכנוע עצמי עמוק:

Democracy is nothing but the Tyranny of Majorities, the most abominable tyranny of all, for it is not based on the authority of a religion, not upon the nobility of a race, not on the merits of talents and of riches. It merely rests upon numbers and hides behind the name of the people. (Proudhon, Demokratie und Republik, S. 10.)

Remember, democracy never lasts long. It soon wastes, exhausts, and murders itself. There never was a democracy yet that did not commit suicide.  (John Adams, letter to John Taylor, 15/4/1814)

 Democracy opens mouths but cannot fill them. (Leonid S. Sukhorukov )

טיעון 1 – מקצועיות הציבור

אני פשוט לא חושב שצריך להוסיף עוד מילים. פשוט… אין מילים…
ובכל זאת אני אוסיף, ואני אתחיל מלהסביר למה חוסר מקצועיות הוא קודם כל אחת מהבעיות בארץ.
בשיטת הבחירות בישראל השרים לא ממונים על פי הכישורים שלהם בתחום המדובר, אלא על פי המעמד הפוליטי שלהם (או ע"פ הכישורים שלהם לסדר ג'ובים, יגידו ציניקנים קטנים). בחלק ממדינות ארה"ב, שרים נבחרים ישירות לתפקיד. כלומר, בנוסף להצבעה על מושל המדינה, מתקיימת גם הצבעה על ה- Secretary of state, Attorney General, Treasurer ועוד כהנה וכהנה תפקידים (בחלק מהמדינות בוחרים גם שופטים בבחירות כלליות!). כך בוחרים את האדם ישירות ע"פ הכישורים שלו. אגב, יכול להיווצר מצב בו המושל הוא ממפלגה מסוימת, ובעל תפקיד כלשהו הוא ממפלגה אחרת.
המצב בארץ הוא, כאמור, שונה. למרות שיש לשיטה הנהוגה הצלחות מסוימות (לאביגדור ליברמן, לדוגמה, יש כשרון טבעי לאיומים ולכן הוא היה השר לאיומים אסטרטגיים), יש לה גם כישלונות מסוימים – שלמה בן עמי שהופקד על המשטרה ושאול מופז שמרצה כרגע תקופת מאסר במשרד התחבורה, שניהם הוצבו בתפקידם כעונש, וכניסיון להחליש אותם פוליטית. את העונש, אגב, גם אנחנו קיבלנו. בכל מקרה, בשיטה הקיימת בישראל, אין קשר בין כישוריו של השר, למשרד עליו הוא מופקד בפועל, ולא פעם רואים שרים לוטשים עיניים למשרד אחר בעודם משמשים כשרים במשרד מסוים.
ולגבי דמוקרטיה ישירה, אתם בטח שואלים? צריך לזכור שרוב ההחלטות שמעניינות את הציבור הן לא החלטות קטנות כמו "עתיד רצועת האלכסון (של הדולר)" – החלטות כאלה הציבור ישאיר בשמחה רבה לנציגים כלשהם. הציבור מתעניין הרבה יותר בהחלטות גדולות וחשובות, שבהרבה מאוד מהן לא צריך הרבה ידע:
א) שחיתות – לא צריך הרבה ידע כדי להשעות את קצב עד סוף המשפט, או לדעת שצריך למנות ועדת חקירה ממלכתית ולא תלויה לחקר מלחמת לבנון השניה.
ב) ערכים – האם העברת משחן בשבת תפגע בנו יותר מאשר עלות ההעברה שלו ביום חול? בנושאים ערכיים, לידע אין כמעט שום משמעות. אנשים מוכנים לשלם כמעט כל מחיר כלכלי שנדרש.
ג) מדיניות – מה עדיף, "ארץ ישראל השלמה" או "שטחים תמורת שלום"? קפיטליזם או סוציאליזם? כל אחד מהצדדים בדילמות הנ"ל יוכלו להביא מומחים, מאמרים ותאוריות שמסבירות למה הם צודקים. רמטכ"לים, כמו כלכלנים, יש בשני הצדדים. אפילו הח"כים אמורים להבחר כמראה של הציבור בנושאים האלה. אז למה יש להם יתרון עלינו?

טיעון 2 – חוכמת הציבור
הייתי כותב כאן כמה דברים, אבל אני פשוט לא רוצה להעליב כמה ח"כים בעבר ומזכירות בהווה, דיילות ונשיאים בעבר, אנשים שפעם היו מחסנאים, סגן ראש עיר רעננה במיוחד, פקידת לשכה, ו –
אני באמת לא רוצה להעליב אף אחד. אני חושב שעברנו את הטיעון הזה כבר במאה ה- 19. גם הח"כים לא כאלה גאונים גדולים. אם הם יכולים, גם הציבור יכול.

טיעון 3 – גזילת הזמן הפנוי של הציבור
מתנגדי דמוקרטיה ישירה יגידו שהצבעה על כל החלטה קטנה צורכת יותר מידי זמן, אותו האזרחים לא יהיו מוכנים להשקיע. זה נכון, ולכן גם לא צריך להחליט בכל נושא. שתי השיטות שהצענו (עדיין לא קראתם עליהם???) מתמודדות עם הבעיה הזאת ע"י בחירה של נציגים.
ע"פ שיטה ראשונה מבנה השלטון בישראל ישאר בכל מקרה אותו דבר (ראש ממשלה, ממשלה, כנסת, ובחירות). השינוי הוא בכך שהאזרחים יוכלו, כאשר יש מספיק תמיכה, לחוקק חוקים או לקבל החלטות לפעולה בעצמם, מבלי צורך בכנסת או בממשלה. השיטה שניה היא רדיקלית יותר, ואומנם היא משנה לחלוטין את אופי הממשלה, גם בה יש נציגים. בשתי השיטות, באופן טבעי, הציבור יבחר להתערב רק בהחלטות החשובות. ההחלטות החשובות פחות יעשו ע"י נציגים.
אז למה בעצם צריך דמוקרטיה ישירה, אם בכל מקרה אנחנו חוזרים לנציגים? דמוקרטיה ישירה מאפשרת לעם להעלות נושאים להחלטה שהנציגים לא מעלים, מסיבות כאלה (הדבר יפגע בג'וב הבא שלהם, בכח שלהם, או בעסקים שלהם) ואחרות (הנושא פשוט לא מעניין אותם מספיק). רק בהחלטות שהעם מחשיב כפחות חשובות, הנציגים יוכלו לנהל את המדינה בעצמם.
ודבר אחרון: דווקא דמוקרטיה נציגותית לפעמים דורשת הרבה זמן בניסיונות הסיזיפיים לשכנע ח"כים. איזו סיבה יש שכל המדינה תיסע לכיכר רבין רק כדי להראות תמיכה ברעיון מסויים? האם זה לא הרבה יותר חסכוני בזמן ודלק לחתום על עצומה שתוכל להיהפך לחוק?

טיעון 4 – חוקים פופוליסטיים ולא ראויים
עוד טיעון נפוץ הוא, שמרגע שהאזרחים יוכלו לחוקק חוקים בעצמם, הדבר יביא לשטף של חוקים פופוליסטיים, לא אחראיים והרסניים. בשלב הזה של הפוסט כבר כמעט מיותר לציין שאותו טיעון ממש נאמר במאה ה- 19 כדי להגביל את זכות הבחירה באירופה. והנה, גם כיום כשיש במערב זכות בחירה לכוווללם (אפילו לנשים, רחמנא ליצלן), נראה שהדמוקרטיות עדיין לא נפלו בגלל ניהול כושל. אבל חוקים פופוליסטיים הם דווקא אחד מהחוליים של המערכת הפוליטית העכשווית בישראל: עד 2002 הצעת חוק פרטית שחייבה את הממשלה בהוצאת כספים, הייתה נחשבת כהצעה רגילה. לאפשרות זו שעמדה בפני הח"כים היו שתי תוצאות: קודם כל, היא גרמה לח"כים להעלות הצעות חוק מרובות רק בשביל הפרסום, ואלה גרמו לעומס מיותר על הכנסת. מקצת מהצעות החוק האלה התקבלו, וגרמו לבעיה השניה: הממשלה התקשתה בניהול מדיניות אחראית לתקציב. מ- 2002 שונה החוק, כך שהצעה שכרוכה בעלות של למעלה מ- 5 מיליון ש"ח, חייבת לעבור בהסכמה של 50 ח"כים בכל שלוש הקריאות.
האם חברי הכנסת יותר אחראיים מאיתנו? אני ממש לא חושב ככה. הח"כים שלנו רודפי פרסום עד כדי חוסר אחריות: השטף האדיר בהצעות החוק ובהצעות אי אמון המיותרות מעידים על כך. יש דווקא היגיון, שדווקא האזרחים, שלא צריכים להבחר לכנסת הבאה, לא ישקיעו מזמנם כדי לחוקק חוקים פופוליסטיים.

טיעון 5 – אפטיה מעודף הצבעות
ע"פ טיעון זה, ההצבעות המרובות יכולות להביא לאפטיה בציבור, שיהיה מבולבל ומיואש מההצבעות הרבות. גם בטיעון הזה, אגב, השתמשו כנגד דמוקרטיה נציגותית במאה ה- 19. ובכל זאת, נראה שאחרי 100 שנות בחירה כללית לגברים באנגליה, ארה"ב ובשאר המערב, הציבור לא מיואש יותר מקודם. הדמוקרטיות האלה ממשיכות לתפקד, ונראה שאפילו טוב יותר, ובצורה דמוקרטית יותר מקודם, מבלי שאחוז ההצבעה ילך וירד.
אבל אתם יודעים איך זה, תמיד יש יוצאי דופן. מסתבר שיש מדינה מערבית אחת שבה דווקא אחוז ההשתתפות בבחירות הולך ויורד. ואתם כבר בטח מנחשים על איזו מדינה אני מדבר… (מי שלא יודע, מוזמן להסתכל כאן). ועכשיו כמובן נשאלת השאלה "למה?", ואני בטוח שגם כאן אני לא אחדש לאף אחד: יאוש מהמערכת הפוליטית, אמונה שהפוליטיקאים מפזרים הבטחות ריקות שהם לא מתכוונים לעמוד בהן, "כולם אותו דבר – אין הבדל בין ימין לשמאל", ועוד. האפטיה שהאזרחים מגלים לבחירות נובעת מהיאוש מהמערכת הפוליטית. דווקא דמוקרטיה ישירה, שבה ההצבעות יהיו להחלטות, ולא למפלגות, תוכל להעלות בהרבה את אחוז ההשתתפות.

טיעון 6 – עריצות הרוב
מתנגדי דמוקרטיה ישירה טוענים ששיטת המשטר הזאת גורמת לעריצות הרוב, שפשוט יכול להעביר כל חוק שירצה. אבל למרות שבדמוקרטיה נציגותית כל קבוצה בעם זוכה לייצוג בפרלמנט ע"פ הגודל היחסי שלה, בצורה מסתורית בשיטה הזאת אין סכנה לעריצות של הרוב. זה כמובן כי בפרלמנט, בניגוד לאספסוף שבוחר אותו, יש דיונים מעמיקים ומלומדים על כל חוק, והמיעוט יכול לשמור על זכויותיו בגלל עסקאות חבילה ("עסקת חבילה" – מונח שמתאר סחטנות פוליטית ודילים מפוקפקים כאשר רוצים לצייר אותם בצורה חיובית. לדוגמה: מאתה אמור "אולמרט וטלנסקי הגיעו להסדר על עסקת חבילה משותפת.").

אולי, בעצם, כדאי לעבור בכלל למשטר רודני, ואז נהיה בטוחים לחלוטין מהסכנה הנוראית של עריצות הרוב? ובמחשבה שניה, אין צורך בזה. ישראל סובלת כבר שנים מעריצות של המיעוט, כפי שניתן לראות בשורות הצבא. כל עוד השיטה הפוליטית הנוכחית תמשיך, אנחנו בטוחים לחלוטין מקיום עריצות של הרוב.

ועכשיו קצת יותר ברצינות. עריצות של הרוב היא סכנה בכל דמוקרטיה, ובדיוק לשם כך קיים עיקרון שלטון החוק, שמאפשר לבתי המשפט לפסול חוקים גזעניים. עקרון זה תקף גם לדמוקרטיה ישירה. הציבור, כמו הפרלמנט, יכול לחוקק חוקים גזעניים, אבל בידי המיעוט שמורה הזכות לפנות לבית המשפט כדי שיגן עליו. אגב, זה הזמן להזכיר את שיטת בחירת השופטים ע"י הציבור שנהוגה בכמה ממדינות ארה"ב. נראה כי גם במדינות אלה, שבהם לציבור יש השפעה עצומה על השופטים, זכויות המיעוט נשמרות. נראה כי שיוויון נשמר בראש ובראשונה ע"י חינוך, ורק אח"כ ע"י החוק.

ולבסוף, הפתעה קטנה לגבי דמוקרטיה ישירה: דווקא הכלי הזה יכול להיות שימושי מאוד למיעוטים. יכולתי כמובן להביא את הדוגמה של שווייץ שמפוצלת מבחינה אתנית כמעט כמו ישראל. שם, הדמוקרטיה הישירה דווקא שימשה את המיעוט הקתולי להגן על עצמו ממהפכה ליברלית וריכוזית שהוא לא רצה בה. יכולתי להביא את הדוגמה הזאת, אבל אני לא אביא אותה, כיוון שישראלים יפתרו אותה בנפנוף יד, ש"שווייץ זה שווייץ וישראל זה ישראל" (במילים אחרות: נורא כיף לשחות בביוב בחרא של עצמינו, ואין שום סיבה שנעשה משהו כדי לשפר את מצבינו). במקום זה, אני פשוט אביא דוגמה מישראל: הכפרים הבדואים הלא מוכרים. דווקא המיעוט הערבי יכול לעשות שימוש מאוד יעיל בדמוקרטיה ישירה. רוב האנשים בארץ לא מתנגדים להקמה של יישובים בדואים חדשים. הבעיה היא, שגם לא ממש אכפת להם מזה. לכן, עד שלא יהיה שכר פוליטי על העבודה הקשה ששר יצטרך להשקיע בפתרון הבעיה הסבוכה הזאת, הפתרון ידשדש ויתעכב. בעזרת דמוקרטיה ישירה, הציבור הבדואי יוכל להעלות את הנושא להכרעה של העם, תוך שהוא מביא כפתרון רעיון משלו (שכמובן לא יהיה מקובל, ויגרור הצעות נגדיות ודיון, ולבסוף, גם פיתרון).

טיעון 7 – מחיר כלכלי גבוה ליישום
התשובה לטיעון הזה קצת מסובכת. קודם כל, במקום להסתתר מאחורי "יקר מידי", צריך לעשות איזושהי הערכה ראשונית לעלות של דמוקרטיה ישירה. את השיטה הראשונה שהצענו, ניתן לישם, בהערכה ראשונית, ב- 400 מיליון ש"ח בשנה. השיטה השניה תצטרך כנראה תקציב גדול יותר להקמת המערכת הממוחשבת, אבל לאחר מכן תקציב קטן יותר בתחזוקה.
400 מיליון ש"ח בשנה, האם זה הרבה כסף או מעט? תקציב המדינה לשנת 2008 הוא כמעט 400 מיליארד ש"ח, כך שהעלות של יישום דמוקרטיה ישירה היא בערך 0.1% מתקציב המדינה. האם המדינה יכולה להתמודד עם העלות הזאת? התשובה היא שכן. 400 מיליון שקל הם לא סכום קטן בשביל המדינה, אבל גם לא סכום שיביא את המדינה לפשיטת רגל. בכלל, האם לא היינו משקיעים 400 מיליון שקל בטיפול יעיל בשחיתות בכנסת, טיפול במשקי המים והחשמל, הקמה של ועדת חקירה פרלמנטרית למלחמת לבנון השניה ועוד? 400 מיליון שקל לא יעצרו רפורמה כל כך גדולה במדינה (כל רפורמה בשלטון – דמוקרטיה ישירה, או רפורמה אחרת).

מה שחשוב לי להדגיש בפיסקה הקודמת הוא, שניתן למצוא את הכסף לקיום דמוקרטיה ישירה, מבלי שהמדינה תפשוט רגל. אתם חושבים שהדבר יפגע בשירותים שהמדינה תוכל לספק? אני לא אתווכח איתכם על זה (בשלב הזה). הטיעון האמיתי שדמוקרטיה ישירה היא לא כל כך יקרה, הוא אחר לגמרי. גם קיום של דמוקרטיה נציגותית עולה המון כסף: תקציב לכל חברי הפרלמנט ולשרים, אבטחה לאישים, משכורות ותקציבים למערכת המשפט ותשלומים לאלפי פקידים מסוגים שונים. כל רודן מתחיל שהיה נדרש לחוות את דעתו, היה אומר שהשיטה היא בזבוז של כסף. הנה, יגיד קדאפי, לוב, והעולם הערבי בכלל, מצליחים לתפקד מצויין מבלי להוציא מיליארדים רק על קיום הממשלה. עדיף שהכסף הזה ילך לתושבים עצמם (וכראיה, תראו איך סוריה פורחת ולוב מלבלבת…). אבל האמת היא הרבה יותר מורכבת. נכון שקיום המערכת עולה הרבה כסף, אבל איכשהו, היא מאפשרת לקיים חברה הרבה יותר עשירה. כך יוצא, שדווקא המדינות שמשקיעות יותר כסף בהשתתפות של העם בשלטון, הן דווקא המדינות היותר עשירות. ואם לתרגם את המשפט הזה למציאות הישראלית: נכון שיישום של דמוקרטיה ישירה יעלה יותר, אך הכסף שיתקבל מניהול טוב יותר של המדינה ומהירידה בשחיתות יעלה על ההוצאות.

סיכום
כפי שכתבתי בהקדמה, אני מאמין שההתנגדות לדמוקרטיה ישירה נובעת ממניעים רגשיים, ולא ממניעים רציונליים. בטיעונים שהזכרתי בפוסט הזה השתמשו, כאמור, בעת החדשה במאבק כנגד הרחבת הדמוקרטיה. כפי שאנחנו יודעים היום, אין להם שום בסיס. במבט לאחור הם נראים כשמרנות גרידא. מלבד זאת, בפוסט הראיתי שדווקא הפוליטיקה הישראלית העכשווית יוצרת את המגרעות שמיוחסות לדמוקרטיה ישירה.

האם דמוקרטיה ישירה תוכל באמת להעלות את ישראל על פסים נורמליים? ג'ורג' ברנרד שואו אמר שדמוקרטיה היא בסה"כ דרך לדאוג שהעם יקבל את השלטון שמגיע לו ("Democracy is a system ensuring that the people are governed no better than they deserve."). שיטת שילטון מושלמת תדאג, שלא משנה עד כמה העם יהיה שקרן, רמאי, חסר אחריות, עצלן וטיפש – המשאבים עדיין יתחלקו בצורה נאותה, לא תיהיה שחיתות, הצדק תמיד יעשה והמערכות האזרחיות יתפקדו. הצרה היא, שאין כזאת צורת שלטון. מתוך המבחר שיש כרגע, אנחנו נאלצים לבחור בין שיטות שלטון שבהן לא משנה עד כמה מוכשרים האזרחים, המדינה תמיד תתנהל לא טוב (דיקטטורה), ובין שלטון שיאפשר לנהל את המדינה הכי טוב שהאזרחים מסוגלים. דמוקרטיה ישירה היא פשוט עוד שלב בהתפתחות הטבעית של דמוקרטיה, והיא פשוט מאפשרת לעם עוד יותר שליטה במדינה מאשר דמוקרטיה נציגותית. היא בהחלט לא תעודת ביטוח כנגד אסונות מדיניים, והיא לא נעדרת מפגמים. בדיוק כשם שדברים יכולים להשתבש בדמוקרטיה נציגותית (ראו ערך "ישראל"), כך גם דברים יכולים להשתבש בדמוקרטיה ישירה. השאלה היא, האם דמוקרטיה ישירה תוכל לפתור אפילו רק חלק מהבעיות של ישראל. אני חושב שכן. ההתעוררות הפוליטית שיש במדינה מעידה שלציבור עדיין אכפת ממה שקורה כאן. הוא פשוט צריך דרך אחרת להשפיע.