דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית

(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).

אוליגרכיה לא נבחרת

שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?

דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים (שהיו בתי משפט עם 200 עד 6000 מושבעים).

כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" שווה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים מקבלים, לא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.

כל יכולתינו להשפיע בין כל מערכת בחירות, מסתכמת על ידי הפגנות ומחאות. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. אבל מול המכתבים הללו, וההפגנות, נמצא מערך לוביזם משומן היטב, שניחן ביכולת השפעה גדולה בהרבה.

מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים על פי עדויות בתקשורת מבעלי הון או מאירגונים בעלי הון.

ehud_barakכך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון. סביר להניח שכמעט בכל מערכת בחירות הסכומים הגדולים הללו מגיעים מבעלי הון. והתוצאה היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. כתוצאה מכך, יש לחברות הלוביזם או לקשרים החברתיים הישירים של בעלי ההון עם הח"כים, השפעה סגולית גבוה בהרבה מההשפעה של האזרחים על הח"כים.

כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע על התנהלות המדינה יותר מאשר כלל הציבור. אבל המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים הירררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, מסוגלים להשפיע על דעתם של חברי כנסת. על מופז סופר בתקשורת שיש לו קבלני קולות בכפרים הערביים. קבלני הקולות בכפרים מגייסים את כל החמולה בכפר, ובתמורה יכולים לקבל קשר ישיר לח"כ שנעזר בהם.

יש הטוענים כי ב"חברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל בהם, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירוגנים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין, שמייצרות הד תקשורתי רחב. הקרנות, העסקים והמוסדות שממנים את העמותות, משתמשות בעמותות כדי לקדם אג'נדות פולטיות.

קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.

קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהquietעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.

קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.

כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה, וגם השפעה זאת נחמסת מאיתנו, רגע לאחר הבחירות. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו, ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו  נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.

מה ניתן לעשות?

במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.

אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.

המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.

בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.

כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.

במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.

כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.

בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:

  1. כוח האהבה והשיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מישהו, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
  2. שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
  3. תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
  4. קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.

קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי

כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.

לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, סביר להניח שניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.

הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.

הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.

רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).

ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.


אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.

Ecclesia – אפיון יצירת הידע

חברים שלום,

פרוייקט Ecclesia מתחיל להתארגן. הנה וידאו ראשון מהפגישה השניה על האקלסיה (שנערך תחת לחץ זמן, ובין שטיפת כלים). תהנו.

מידע נוסף על האקלסיה, ניתן למצוא כאן.ושאלות ניתן לשאול בבלוג.

נ.ב.

חוץ מעוז וממני אף אחד עוד לא נרשם לפגישת יולי. אנא הרשמו כדי שנוכל לקיימה.

אתונה העתיקה – משלטון ההמון לשלטון ההגיון?

אתונה, מהווה את הדמוקרטיה העתיקה הידועה ביותר. היו בה רכבים דמוקרטיים ישירים רבים מאד. הריבון הכללי היתה אסיפת העם (Ekklesia), שהתכנסה ב-Pnyx כ- 40 פעם בשנה. היו בה בתי משפט ציבוריים, שבהם בין 201 ל – 6000 אזרחים שפטו בכל משפט. אך האם הייתה זאת מערכת שבה אנו רוצים לחיות?

לפחות על פי הסרט הבא, ב-100 השנים הראשונות של הדמוקרטיה האתונאית, היה בה שלטון ההמון, ולא שלטון העם. ללא מנהיגים חזקים כמו פרקליס, ההמון שלט, והדמגוגיה, יותר מאשר ההיגיון שלטו באתונה.

(זה החלק הראשון – להמשך חמשת הפרקים, המשיכו ביו-טיוב)

כיצד נוכל להקים מערכת של דמוקרטיה ישירה שבה יקבלו החלטות מיליונים, וההחלטות הללו יהיו מבוססות היגיון, ולא דמגוגיה?

הצד האפל של דמוקרטיה ישירה

כתב: איתי לירון

 democratic-delusions-cover.jpg

פרופ' Mark O. Hatfield (שמשום מה השתמש בשם העט Richard J. Ellis) הוא מחבר הספר Democratic Delusions. הוא מעיד על עצמו שכתושב אורגון, המשתמשת הכבדה ביותר ביוזמות אזרחיות בארה"ב, הוא תמיד מקפיד להשתתף בחגיגת הדמוקרטיה. אבל בשבילו, הדילמה בהצבעה היא מאוד פשוטה: הוא תמיד מצביע "נגד" – לא משנה מה הנושא, לא משנה מה האפשרויות. ברוח זו, Democratic Delusions הוא ספר שתוקף את היוזמה האזרחית, ובדיוק בגלל זה הוא חשוב מאוד לכל מי שתומך ביוזמה אזרחית ובדמוקרטיה ישירה בכלל.

התמונה שמשתקפת מהספר לגבי היוזמה האזרחית בארה"ב היא עגומה למדי. דיון ציבורי רדוד, פרסומות טלויזיה של 30 שניות שמהם שואב הציבור את רוב המידע, שפה מטעה, וקרבות משפטיים מכוערים על השורה היחידה שהציבור יקרא: שם ההצעה. ואם זה לא מספיק, נראה שהתהליך "נחטף" ע"י אותם אנשים שהוא נוצר נגדם (בארה"ב, לפחות) מהתחלה: בעלי ההון. כיום, לפי המחבר, כל מה שצריך כדי להביא יוזמה להצבעה הוא כסף, וכנראה רק כסף. רעיון טוב? ארגון מתנדבים מנוהל היטב? תשכחו מזה. כל מיליונר יכול היום בפירוש לקנות את הדרך להצבעה. מסביב ליוזמה האזרחית התפתחה תעשייה שלמה, שבינה לבין דמוקרטיה ישירה יש מעט מאוד קשר. בקיצור, דמוקרטיה ישירה שהשתגעה לחלוטין. בטור הזה אני ממש לא מנסה להביא תקציר של הספר, אלא רק טעימה קטנה מאחד הנושאים שעלו בו: הון ושלטון, והדרך שבה ההון משפיע על היוזמה האזרחית.

אחד מהמיתוסים הרומנטיים על היוזמה האזרחית הוא של אזרח מודאג, שעומד בחום והלחות הנוראיים של הקיץ הארצישראלי (או שלג וקור של סיאטל, אם תרצו) ומנסה לשכנע אנשים לחתום על היוזמה. הוא מחזיק ביד משטח קשיח שאליו מוצמדים טפסי החתימות, ומשתדל לא להתרחק יותר מידי מהשולחן שלו, שעליו יש פרוספקטים וחומר הסברה. אזרחות במיטבה, כמו תמונה שיצאה מתוך ספר באזרחות.

הבעיה היא, שהמיתוס הזה באמת קיים רק בספרי הלימוד בארה"ב, והמציאות רחוקה ממנו מאוד. כמעט כל החתימות שנאספות, עבור כל היוזמות, נאספות ע"י שכירים. אותם שכירים כמובן שלא מועסקים ע"י היוזמים, אלא ע"י חברות שחיות מהתעשייה שהתפתחה מסביב ליוזמות. החברות מציעות ליווי צמוד בכל שלבי היוזמה האזרחית, החל מניסוח ההצעה, איסוף החתימות, ובתשלום נוסף – גם פרסום ויחסי ציבור. לניסיון שהן צברו יכולה להיות השפעה רצינית על הקרב המכוער שיתנהל על קבלת השם ותקציר ליוזמה. החברות הגיעו לכזאת דרגת התמקצעות, שהן ממש יכולות להבטיח איסוף של מספיק חתימות. חלקן אפילו מתחייבות להחזיר את כל הכסף אם הן נכשלות. החברות כמובן גם יכולות להעריך מראש, על סמך תוכן היוזמה, את הקושי הצפוי באיסוף החתימות וממנו לגזור את מספר אוספי החתימות הדרוש והעלות של המבצע. ואיך זה משפיע על מיתוס איסוף החתימות? אד קופל, אחד ממנהלי חברות היוזמה האזרחית המצליחות בקליפורניה של שנות ה- 70, מתאר את ה- "Hoopla process":

"While one person sits at the table, the other walks up to people and asks two questions. (We operate on the old selling maxim that two yeses make a sale.) First, we ask if they are a registered voter. If they say yes to that, we immediately push them up to the table where the person sitting points to a petition and says, "Sign this." By this time the person feels, "Oh, goodie, I get to play," and signs it."

חומר הסברה? שיכנוע? אם למישהו היה ספק, אד קופל מוסיף כי "שולחן החתמות הוא לא ספריה."

בעלת חברת יוזמות אחרת, קלי קימבול, מוסיפה על הבושה:

"Our training is, the first thing you do is ask [potential signers] which country are you registered to vote in. [Then we ask] will you sign a petition for a California state lottery. For the most part that's all you have to say. If they want more information, you have a second line. California lottery is good for schools. Well, they want more information. At that point you hand them a petition and text sheet. You say come back to me if you want to sign it. After two or three lines it doesn't become cost effective to argue with a person."

קימבול ממשיכה ומסבירה שאנשים חותמים "כי מבקשים מהם". פול גראנט, אדם נוסף בתעשיית היוזמות, הודה שאנשים יחתמו גם אם הוא יגיד להם שמדובר ביום ההולדת שלו.

על החשיבות שיש למחתימים בתשלום, אפשר ללמוד מהטבלה הבאה (הנתונים נאספו ע"י ממשלת אורגון): democratic-delusion-table-3-1.jpg

כפי שניתן לראות מהטבלה, המחתימים בתשלום עוקפים את המתנדבים משנת 90' בערך. מלבד זאת, אפשר לראות גם שליוזמות שמסתמכות גם על מחתימים בתשלום יש סיכויים טובים בהרבה לקבל אישור להצבעה       (42% לעומת 12%, בממוצע). נתון מעניין נוסף שניתן לראות מהטבלה הוא, שבזמן שמספר היוזמות שמשתמשות במחתימים בתשלום עולה בהדרגה, מספר היוזמות שמסתמכות רק על מתנדבים נשאר פחות או יותר יציב. ההסבר של אליס הוא, שבעלי הון משתמשים בתהליך כדי לקדם אינטרסים שלהם. בעזרת כסף, הם "דוחפים" הצבעות בלי שיהיה בהן עניין ציבורי.

מדינות רבות בארה"ב ניסו להקטין את השפעת הכסף על היוזמה האזרחית. היו לכך שתי צורות עיקריות: איסור על העסקת מחתימים בתשלום, והגבלת התרומות לקמפיינים, בדומה להגבלות על קמפיינים של נציגים. אולם בית המשפט העליון של ארה"ב פסק שההגבלות האלה נוגדות את החוקה בשתי פסיקות סהרוריות לחלוטין (גם מחבר הספר תוהה עליהן הרבה). ב- First National Bank of Boston v. Bellotti (1978 )  פסק בית המשפט העליון שאין לאסור על תאגידים מלתרום לקמפיינים, כיוון שבניגוד לקמפיינים של נציגים, ביוזמות אזרחיות אין סיכוי גדול לגילויים של שחיתות (מישהו אמר "הון ושלטון"?). מה שבית המשפט העליון שכח, זה שעשירים תמיד ינסו להשפיע על השלטון בכל מיני דרכים. כבר מראשית ימי היוזמה האזרחית, חלק מההצעות היו נגועות בשחיתות. הצעה מ- 1906 באורגון, למשל,  ביקשה להלאים אחד מכבישי האגרה האחרונים במדינה. ההצעה נראתה הגיונית: כבישי האגרה הלכו ונעלמו מאורגון באותה תקופה, וההצעה הזאת הייתה חלק מהמגמה. אבל מסתבר שיוזם ההצעה הוא בעל הכביש, ועל פי ההצעה הוא יקבל סכומי עתק מהמדינה על ההלאמה. אין לי ספק שהיוזמה הזאת היא לא המקרה היחידי לקשר הון שלטון. במציאות שבה ניתן לקנות את הדרך לקלפי, אין ספק שחברות רבות ינסו להעביר חוקים שיעזרו להן במסווה של עזרה לכלל המדינה. בפסיקה נוספת, Meyer v. Grant (1988 )  בית המשפט פסק שאין לאסור על העסקת מחתימים בתשלום כיוון שמדובר בהגבלה על חופש הדיבור (מישהו אמר "הון ושלטון" 2?). משום מה, בית המשפט העליוןן בחר להתעלם מעדויות כמו של קלי קימבול ואד קופל, ולהיצמד למיתוס הלא-קיים על המחתימים המתנדבים.

בשתי הפסיקות האלה, כבל בית המשפט העליון את ידיהן של המדינות למנוע מגורמי הון גישה ישירה לחקיקה. אין ספק שכסף משפיע על תוצאות ההצבעה – כל דמוקרטיות הנציגים בעולם הודו בפגם הזה כבר, וחוקקו חוקים שונים להגבלת התרומות למסעי בחירות של פוליטיקאים. חבל שבית המשפט העליון בארה"ב לא מודה בעובדה הזאת, ולא מאפשר למדינות להטיל מגבלות גם על קמפיינים ליוזמות. חשוב להבין שהבעיות שאליס מצביע עליהן לא קשורות למנגנון עצמו של היוזמה האזרחית (כמו איסוף חתימות על טפסים ולא באינטרנט, לדוגמה). ביוזמה האזרחית בארה"ב קיימת בעיה כללית של התערבות ההון.  הבעיה מתבטאת גם בפרסום וחשיפה של היוזמות, שיכולה להיות מאוד לא שווה בגלל פערים בתקציב. כיום, הפיקוח של מדינות ארה"ב בא לידי ביטוי יותר בחשיפה של מקורות המימון ליוזמה, מאשר בהגבלות כל שהן. חלק מהמדינות מחייבות לקבל לידהן דוחות על הכסף שהושקע בשכירת המחתימים, ובתרומות שנתנו לקמפיין. הרעיון הוא להראות לציבור איזה גורמים עומדים מאחורי כל יוזמה אזרחית.

מה שמפתיע אותי במיוחד בגישה שאני רואה בארה"ב הוא, שמנסים לתקן את תהליך היוזמה האזרחית בעיקר באמצעות שינוי החוק, ושוכחים שיש גם עוד צד: התנהגות המצביעים. נראה שכולם זונחים את הניסיון לחנך את האזרחים. אליס מקדיש לא מעט לבעיית המחתימים בתשלום, אולם כותב פיסקה אחת בלבד, בכל הספר, על האחריות של האזרחים:

"In the absence of bold legislative action, the solution rests in the hands of individual citizens, who could refuse to sign an initiative petition until they have read the proposal bill carefully, and thought about it for a long while. People should not sign just to be nice or accommodating, or because they feel sorry for the poor man or want him out of their face so they can get on with shopping. Most of all, citizens should not give in to the canard that they should sign so that the people can decide. A signature on a petition is not designed to be a measure of faith in “the people” but rather of support for a particular policy. If citizens sign petitions without scrutinizing the merits for a particular policy, then a ballot packed with initiatives is not s aign of democratic vitality but rather an abrogation of civic responsebility."

 

אני חושב שהאמריקאים לא מבינים נכון איך צריכה לפעול מערכת דואלית, שבה גם האזרחים וגם הנציגים יכולים לחוקק חוקים. לגיטימי מאוד לא לחתום על עצומות, או אפילו להצביע נגד, גם אם לא קוראים את ההצעה – מעשה כזה הוא לא חוסר אחריות. הוא פשוט חזרה לדמוקרטיית נציגים. מאוד לגיטימי מצד הציבור להחליט להשאיר נושאים מסויימים בידי הנציגים, גם אם יש יוזמה אזרחית בנושא. חוסר האחריות הוא כאשר חותמים או מצביעים על הצעות שבקושי מכירים. אם האמריקאים היו מבינים רק את הדבר הזה, הם היו יכולים לשפר מאוד את היוזמה האזרחית אצלם במחיר קטן מאוד. הדבר היה גורם לכך שרק מעט מאוד יוזמות אזרחיות היו עוברות, ורק על נושאים מאוד חשובים, אבל ההחלטות שהיו מתקבלות היו טובות יותר. לעומת זאת, אם מחליטים להשתמש בדמוקרטיה ישירה, הציבור צריך לגלות מידה מסויימת של אחריות: לקרוא את ההצעה עצמה, לברר מי עומד מאחוריה, לקרוא מאמרים בעד ונגד ולדבר על ההצעה עד שמבינים אותה. רק אחרי זה אפשר להחליט אם להצביע בעד או נגד. רק אם מחליטים שההצעה טובה, חותמים עליה. במילים אחרות: כדי שהמערכת תתפקד סביר, הציבור בסה"כ נדרש להבין שלא על הכל הוא צריך להחליט בעצמו, אפילו אם יש הצעה בנושא.

Democratic Delusions סוקר עוד בעיות שונות ביוזמה האזרחית, כמו השימוש הציני שעושים פוליטיקאים ביוזמה, הקלות הבלתי נסבלת של שינוי החוקה, ובכלל חוקים אומללים שהתקבלו ביוזמה אזרחית. הספר משאיר רושם חזק, ואחרי שקראתי אותו אפילו אני חשבתי שאולי דמוקרטיה ישירה היא לא רעיון כל כך טוב. אבל אחרי שהרושם מתפוגג, מבינים (לפחות לדעתי), שהמצב הרבה פחות גרוע מהפאניקה שהספר מייצר. מלבד זאת, הבעיות שמועלות בספר לא בלתי פתירות: תכנון נכון של החוק ותשומת לב סבירה מצד האזרחים יכולים למנוע את רובן.

דרכה של התנועה

חברים וחברות שלום רב,

אני רוצה להעלות ברשותכם כמה מחשבות שיש לי על דרכה של התנועה. הייתי שמח לראות מה דעתכם על דרך זאת.

כל תנועה, או כל קבוצה, כך אני חושב, צריכה לעצב לעצמה דרך התקדמות ברורה. כך שלאור הדרך הזאת, כולם יכולים להתארגן ולפעול ביחד, להשגת המטרה.

יחד עם זאת, אני חושב, שהמצב אצלנו עד לא מזמן, היה שונה. אני חושב שלרובנו, לפחות בהתחלה לא היה ברור מהי דמוקרטיה ישירה, ולאחר שהתחיל להיות ברור מהי דמוקרטיה ישירה, התחיל להתברר שיש לכך שיטות שונות. כל אחד מאיתנו, הוא בעל השקפה מעט שונה על הדמוקרטיה הישירה ודרכי השגתה.

מטרה:
אבל נדמה לי שהגיע השלב שבו נתחיל להציב לעצמנו דרך ברורה להשיג את המטרה שמאחדת אותנו. מטרה שהוגדרה כ"הגברת ריבונות האזרחים על המדינה". תחת הכותרת הזאת יכולים לשבת לדעתי, מעירא ושי, שמאמינים רק בהגדלת השקיפות, כדי להפוך את הנציגים ליותר כפופים לרצון הציבור, ועד מרק שרוצה מערכת הצבעה ישירה שבה באמצעות SMS מחלטים אם להחזיר את הגולן, או אולג שרוצה לפתח את עניין הדריקטוריון.

שבטים:
כיוון שדעתנו כה שונות, אבל יחד אם זאת יש לנו המון מה להרוויח משיתוף פעולה, הייתי מציע לנקוט בדרך הפעולה של ביזוריות ועובדה בקבוצות משימה אוטונומיות. הייתי מציע לכל אחד מאיתנו ששואף לקדם רעיון לפעול לקידומו, על ידי איסוף אנשים שמאמינים ברעיון שלו, ועבודה לצורך קידומו. כך אוריאל יכול לגייס אנשים שמאמינים המפלגה הישירה, ולבנות את תהתקנון שלה, כשהוא מזמין אנשים ביקורתיים כלפי הרעיון (כמו שי ועירא), לבקר את הרעיון, כדי למצוא את החורים ברעיון.

המשמעות היא צמחיתה של תנועה מרובת מנהיגים. כל אחד מכם שירצה להוביל רעיון, יצטרך ללמוד לגייס אנשים, לחבר אותם וללמוד לפעול. יש כאן הרצאה מעולה (שאני מעלה לבלוג),שיכולה להסביר כיצד לעשות זאת. גם אם אינכם מניהיגים, אתם יכולים לכתוב חומר תיאורתי טוב, שימשוך אנשים אחרים להוביל תנועה לכיוון הזה.

שיתוף פעולה:
הפעולה המשותפת שלנו תהיה סביב מפגשים חודשיים, חברויות, עידכונים בהתקדמות הפעילויות השונות, והצעה לפרויקטים משותפים בין הקבוצות. כמובן יהיה לנו ויקי משותף, שיאחד את כל הידע. שצברנו.

מה דעתכם? האם זה אפשרי?

כיצד לייצר ידע שישנה את החברה בישראל?

כאשר קבוצה מבקשת לפעול ביחד, ישנם שלושה רכיבים חשובים להצלחתה. האחד הוא קיומו של חזון משותף, או מטרה משותפת. השני הוא החיברות בין חברי הקבוצה, והרצון לשתף ולפעול ביחד למען הגשמת החזון. החלק השלישי, הוא ידע משותף.

ידע, הוא הבסיס לפעילותה של כל תנועה הרוצה להציג חלופות לבעיות קיימות. ידע, הוא הכלי לשכנע אנשים אחרים בהיתכנות הרעיון. ידע, הוא הבסיס האמיתי לגדילתה של תנועת המונים. את הקרב הגדול ביותר עורכות תנועות לשינוי חברתי, על השינוי בתודעת ההמונים ותודעת האליטות. התודעה של הקהל משתנה, לאור הידע שמוצג לקהל.

ידע הוא גם הבסיס לגדילת תנועתנו. אנו מציעים פתרונות חדשים, שכיום יש עליהם מעט מאד ידע בציבור הישראלי. כל אחד מאיתנו בונה פתרון יחודילו, וחשוב שחבריו ידעו על הפתרון ויוכלו לסייע בפיתוח או במתן ביקורת בונה. כאשר חבר או חברה חדשה נכנסים בפתח אתרנו, הם באים עם הרבה סקפטיות. הם באים אחרי שהמערכת לימדה אותם ששלטון הנציגים הוא ה"דמוקרטיה", ואין בילתו. בבית הספר לימדו אותם שבאתונה שלטו הגברים האמידים בלבד, ושהיום לא ניתן לייצר מערכת דמוקרטית בנוסח אתונה.

כאשר חָברה מגיעה אלינו, היא יודעת שהמצב המימשלי במדינת ישראל בכי רע, והיא באה עם שאלות. היא מוכנה להקשיב, אבל אין היא יודעת היכן להקשיב.

האם היא תקשיב בקבוצת הדיון שלנו? האם היא תצטרך לקרוא 4134 הודעות שנכתבו ב556 נושאים שונים בקבוצה מיום היווסדה?(נכון לזמן כתיבת שורות אלו). האם היא תתחיל לשאול בקבוצה ולחפש תשובות לשאלות שכבר לעסנו, או שהיא תציף שאלות חדשות, שלא חשבנו עליהן?

האם קוראינו הוותיקים יצטרכו להקשיב לאותם דיונים חוזרים, כשהם כבר מכירים את התשובות? יש כאלו, שבגלל האופי של הדיונים עוברים לקבלת סיכום יומי, וסופם שבד"כ הם אינם נשארים מעודכנים בנעשה בתנועה. היו כאלו מאיתנו שקיוו כי יווצר דיון בקומונה בתפוז, אך נכון לרגע זה, המדיום הזה תרם נשא פירות.

כלומר, נכון לרגע זה, אין לנו דרך יעילה לייצר את הידע הכל כך חשוב ליצירות השינוי בתודעה הציבורית, ולהכוונת דרכנו. ללא הידע הזה, חברים, אני חושש שלא נצליח ליצור שינוי מהותי בתודעת הציבור.

חלקנו חושבים שיש ליצור באז תקשורתי, למלא את העיתונות במאמרים על דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה מעורבת. אבל צריך לזכור שהעיתונות היא רק כלי להזמנה של חברים חדשים ללמוד על דמוקרטיה ישירה ולהצטרף לעשיה. ללא ידע משמעותי, לא יהיה לנו מה למכור כשמתעניינות חדשות תגענה לשערינו, הן תעזובנה כפי שהן הגיעו, ללא הידע.

כיצד אם כן יוצרים את הידע הדרוש לפיתוחה של דמוקרטיה ישירה?

אחת הדרכים לקדם גיבוש של ידע כזה, הוא באמצעות אתר אינטרנט קבוע, כמו kol1. הבעיה היא שהידע הזה מתופעל על ידי קבוצה קטנה, והוא אינו מזמן יצירת ידע משותף. פורמט אחר הרבה יותר מזמן, הוא הויקי של התנועה. בעבר כתבנו בויקי לא מעט, אך רובנו הזניח את הויקי.

הרבה מאד מהידע שנוצר אצלינו כקבוצה, בקבוצת הדיונים, נעלם בהררי המלל. המידע הזה אינו מתורגם לויקי. אחת הסיבות לכך, נובעת לדעתי, מכך שמרגע שהסתיים הדיון, נעלמו איתו גם המוטיבציות להמשיך לעסוק בנושא. כך נוצר מצב בו ידע רב, פשוט הולך לאיבוד, ואינו משמש את החדשים.

הויקידיון

אחת הדרכים שחשבנו עליהן ככלי ליצירת ידע קהילתית, היא הויקדיון. הויקידיון הוא כלי לדיון בקבוצות גדולות, wikiquestion.gifאותו אנו מפתחים עוד מתחילת הקבוצה (כאשר ניסיונות מוקדמים לבנות אותו קיימים עוד לפני הקמת התנועה). לאחרונה, קיימנו שני ניסיונות בפורמט והם יצרו תוצרים לא רעים בכלל. ראו את הויקדיון על "קפיטליזם, האם הוא הגשמת החרות?" או ויקידיון למציאת פתרון לבעיית הסיכסוך הישראליפלסטיני . שני הניסויים הללו זכו לתשבחות מאנשים מחוץ לתנועה.

הויקידיון שנבנה על פי פורמט "ויקידיון מדעי", מאפשר גם לנהל דיון אינטואיטיבי, וגם לסכם את הידע על פי תיאוריות חלופיות. סופו של דבר, נוצר מסמך שמאפשר לאחת התיאוריות לגבור על שאר התיאוריות, באמצעות יותר מידע תומך. בצורה כזאת, גם יכול הדיון להערך בין אלפי אנשים, לאורך שנים רבות, וכך מתגבש ידע מוסכם ורחב.

כיצד הויקדיון פועל:

הויקידיון מחקה את ההתנהלות של חקירה מדעית. הוא מתחיל בשאלה, בעיה או טענה. לדוגמה "כיצד ניתן להביא לדמוקרטיה ישירה בישראל?”, או "דמוקרטיה ישירה פועלת בצורה הבאה:”.

לאחר מכן, אחד הדוברים (בד"כ מי שיזם את הערך), מעלה טענה שנועדה לפתור את השאלה שבכותרת. רצוי, שהטוען יעלה מראי מקום, וראיות שיתמכו או יסתרו את טענתו.

אם יש למשתתפים האחרים, ראיות הסותרות את הטענה, הם יכולים להוסיף חלק מתחת לטענה שנקרא "ביקורת הטענה". הכותב, או אלו שתומכים בטענה יכולים למצוא הסברים לסתירות (נקרא על פי התיאוריה של פופר "תיאוריות מתווספות – Auxiliary theories), או לחשוב על הטענה ולהציע טענה טובה יותר שתכלול הסבר חדש שיסתדר עם העדויות הסותרות.

אם למשתתף אחר יש תיאוריה חלופית, הוא יכול לפתוח טענה חדשה. גם על הטענה החדשה יחולו כול הטכניקות הקשורות לטענה הראשונה. גם לה יהיה ניתן ליצור ביקורת.

מתחת לכל אחת מהטענות, ניתן להוסיף סעיף "סוברים שהתאוריה נכונה", שיראה על מידת התמיכה בתיאוריה. ניתן לראות דוגמה כאן.

כך לאט לאט, יתגבשו להן תיאוריות, יאספו המון ראיות, והידע ישאר לעיון המשתמשים החדשים. כך נוכל לגבש לעצמנו דרכי פעולה.

כיצד ניראה לכם הויקדיון? האם ניתן לשפרו? האם כדאי שנפעל להטמיעו כדרך דיון בינינו

מאפיית "Wholly Grains" ושימור הדמוקרטיה

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי. אני מציע שננסה להבין ביחד מה העקרונות ששמרו את הקבוצה דמוקרטית ומה איפשר את המשך קיומה. מכאן, ומקרימחקר אחרים אני מקווה כי נלמד מהם העקרונות הדרושיםלשימור, כדי שארגון ישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.

אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.

נקודות חוזק פנימיות

אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:

מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים

הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.

מנגנון לקבלת החלטות

ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:

לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.

במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.

כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.

חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.

תהליכי הדחה ופיטורין

במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.

בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.

החלטות בקונצנזוס

רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.

גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות

כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.

העדר חוקים

כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.

הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.

שימור התודעה

כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.

חדשנות

אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות

העצמה, שותפות, בעלות

ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.

נקודות חוזק חיצוניות

מציאת נישה

המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.

קהילה תומכת

המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.

עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.לחם

המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.

הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.

סיכום

המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂

עידכונים והתקדמות

חברים שלום,

להלן כמה עידכונים.

אולי חלק מכם שם לב, שהורדתי בשבועיים האחרונים פעילות.  זה נובע מבעיית יצרית הפוקוס שלי באופן אישי, תהליך המיון של GTDושל חיפוש דרכים בהם אנו כתנועה יכולים להגדיר לעצמנו מטרות ומשימות לביצוע.

בעבר סיפרתי כי אני מנהל את הזמן שלי על פי העקרון של GTD .  אלא שגילתי שאני אכן ממלא את הזמן שלי, אבל איבדתי פוקוס. דוד העיר נכון, שגם אנו כתנועה לא מתנהלים בצורה מספיק מסודרת. דוד טען שצריך מנהיג שיוביל את התנועה, ויהיה בעל חזון. אני חושב שאנו צריכים למצוא דרכים להגדיר חזון ביחד, ולדעת לפעול על פיו, בצורה שיטתית.כדי לשפר את הפוקוס חקרתי שוב את ה-GTD, והצלחתי למצוא תהליכים שישפרו את יכולת הגדרת החזון והמשימות. מצאתי הרצאה של דויד אלן, שמאזכרת את העקרונות של GTD. כלי מעניין לניהול משימות משותפות באמצעות MindMaps (סרטון הסבר). וכלי לניהול פרויקטים ב-FreeMind (סרטון). אני ממשיך לחקור ולתרגל את ה-GTD, בתקווה כי במהלך תחילת החודש הבא אמצא דרכים שיאפשרו לנו לנהל את הזמן של כולנו טוב יותר.

במקביל קורים מספר דברים.

עירא ובני, מנסים לקדם "ממשל זמין". הם מעוניינים לבדוק האם משרד האוצר יהיה מוכן לסייע. בני מעוניין בפרויקטים של כריית מידע מאתר הכנסת, והנגשתו לציבור. עירא מעוניין יותר ביצירת תקשורת טובה יותר בין הנציגים לציבור. שני הפרויקטים הללו, יוכלו בהמשך לחזק את הלוביזם הציבורי, וכך יתן, להבנתי כלים לציבור להשפיע יותר על הפוליטיקה. כך יווצר מצב בו, כשהציבור יחליט שהוא מעוניין ביוזמה אזרחית, או בכל שינוי שיטת שלטון, יהיה לו הרבה יותר כוח להשפיע.

שלום מוביל מהלך של הקמת קואפרטיב ליעוץ/אימון אירגונים דמוקרטיים. הצטרפו אליו דרור, ירדן, אני ואודי באומן. מטרת  האירגון היא לאפשר הקמת אירגונים דמוקרטיים, ושיפור הדמוקרטיה בארגונים קיימים. שלום גם הציג בפני תהליך מעניין מאד לקבלת החלטות, שנקרא Open Space. אני מאמין שאם נצליח לסייע בהקמת עשרות ואף מאות אירוגנים דמוקרטיים, ההרגלים הדמוקרטים שהאזרחים ירכשו בארגונים אלו, יביאו אותם לדרוש דמוקרטיה ישירה ברמת המדינה. בנוסף, אירגונים אלו יוכלו להוות בסיס לקונפדרציה של אירגונים דמוקרטיים, שיהוו לובי חזק מאד להובלה לדמוקרטיה ישירה.

פרויקטים תקועים

איתי ויואב מקדמים את נושא ה"יוזמה האזרחית" בויקיפדיה. כרגע יש שם מודרטורים קפדניים מאד ודקדקנים, שעוצרים ללא סיבה מספיק טובה את הפרוייקט. אנו מקווים כי ניתן יהיה להשתמש באינצקלופדיה החופשית, כדי להביא ידע חשוב והכרחי לדמוקרטיה, לידיעת הציבור הרחב.

פרויקט שיפור הויקי כרגע פועל לאט (דרור, מה קורה?).

באופן כללי, למדתי כבר שכדי שפרוייקטים יתנהלו, יש צורך לשמור על קשר שבועי עם חברי הפרויקט ועם מארגני כלל הפרויקטים. חברים… אם אתם רוצים שהפרויקט שלכם יזוזו. אנא לימדו להכין לעצמכם רשימת ניהול זמן. אני מאד ממליץ על GTD ככלי תיכנוני. ודאגו לשיחות שבועיות עם רכזי כלל הפרויקטים (כרגע זה אני), ועם האנשים שפועלים איתכם.

המון הצלחה,

טל

תהליכי קבלת החלטות באירגונים, כגורמי היררכיה

נכתב על ידי טל ירון

מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.rat-chees

רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.

כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).

סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.

לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח,  במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.

קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.

כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.

 

אובמה מנסה להניע את הקונגרס

אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.

במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.

כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.

כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.

בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).

על דרכים להביא דמוקרטיה ישירה

נכתב על ידי: טל ירון
חברים שלום,

כל תנועה המעוניינת לקיים את המטרה שלשלמה הוקמה, צריכה למצוא את הדרכים להגיע אל היעד. הגדרת הדרך, מאפשרת לכל החברים להתמקד ולשתף כוחות למען קידום המטרה.

בחודש האחרון הגדרנו לעצמנו מהי מטרת העל שלנו ("לקדם דמוקרטיה ישירה לסוגיה, במטרה להגדיל את ריבונות הציבור על המדינה."). עכשיו חשוב שנעצב לעצמנו את הדרכים לקדם דמוקרטיה ישירה. גיבוש הדרכים יאפשר לכולנו לשתף פעולה ולפעול ביחד, כדי לקדם דמוקרטיה ישירה בישראל.

מקור: http://www.socialmediatoday.com

כדי לבנות את הדרך ביחד, בניתי בדף הויקי הדרכים של התנועה שלוש דרכים שראיתי שקיימות בתנועה. ניסתי לסכמן, ולהוסיף את הביקורת שנשמעה כנגד כל אחת מהדרכים.

ויקי היא הדרך הדמוקרטית ביותר, העומדת כרגע לראשותנו, לגבש חוקים וחזון ביחד.נכון שהויקי דורשת טיפה הבנה טכנולוגית, אבל עבור רוב הפעילים הקיימים, היא אפשרית ולא מסובכת מידי. אנו מקווים שבעתיד נוכל להפוך את הויקי שלנו לWYSIWYG (מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל), כדי שנוכל לקיים דיונים בויקי ביתר קלות.

אני מציע שאת הדיון על הדרכים נערוך בדף השיחה של הויקי. אם נערוך את הדיון כאן, הדרכים שנעצב ילכו ויעלמו. לעומת זאת הגעה להסכמה על הדרכים, מעל גבי הויקי, תיצור לנו ולמצטרפים החדשים מפת דרכים ברורה, שתישאר לאורך זמן. גם אנו וגם המצטרפים החדשים נוכל לחזור למפת הדרכים, ולבדוק עד כמה הצלחנו, ומה עוד עלינו לעשות כדי להצליח.

כדי לעקוב אחר הדיון, ולהצטרף לדיון, צרו לעצמכם חשבון בויקי של התנועה, וסמנו את הדף למעקב. אם אתם רוצים לקבל עידכונים לדואר על עריכות בדף, או בדף השיחה, תוכלו לעשות זאת אם תלכו בוקי ל"העדפות שלי" –> "פרטי משתמש" –> סעיף "דואר" וסמנו V ליד " ". מומלץ כמובן לסמן V ליד כל שאר הפרמטרים, כדי להפוך את הויקי לקבוצת דיון טובה ויעילה.

אז זהו, זה הזמן לגבש את הדרך שלנו.

בואו לדף עיצוב הדרכים של התנועה, ועצבו את דרכה של התנועה