על חשיבות המעשה, הדיון וההנהגה בהקמת המפלגה הישירה

star-trek-blueprint-collection-2מפלגה ישירה היא נושא מדליק ומרתק. המחשבה על כך שאזרחי ישראל יוכלו להצביע בצורה ישירה לכנסת, נשמע חידוש מלבב בדמוקרטיה העקיפה ששוררת בישראל.

כדי להקים מפלגה כזאת, על בסיס צמיחה-שורשית (grass roots) כבר מן ההתחלה צריכים המשתתפים לחוש שיש להם יכולת ישירה לנהל את המפלגה, ולעצב את דמותה. הדבר מחייב ניהול דיון וקיום הצבעות לגבי דרכה של המפלגה.

אלא שהדיונים הללו מתישים, ארוכים ולא פעם מייאשים חלק מהמשתתפים, בעיקר כאשר היחס סין הזמן המושקע בדיונים לתוצר הוא לפעמים נמוך ביותר.

אחד מעקרונות הדיון, היא שכדי שאנשים ירצו להשתתף, לפעילות שלהם צריכה להיות תרומה ברורה, ועד כמה שיותר מידית. בהעדר פעילות ממשית, המוטיבציה להשתתף הולכת ויורדת במהירות.

לכן המפלגה צריכה גוף פועל, שידע לממש נושאים הדרושים להצלחת המפלגה. ללא אנשי הפעולה שיודעים לתרגם החלטות למעשים, הדיונים יהיו עקרים, והאנרגיה הטבעית התמונה באנשים התומכים ברעיון תדעך במהרה. אלא שמטבע הדברים, האנשים המרכיבים גופי פעולה, הם אנשי מעשה אוהבים לפעול, ולא לדון. הם אינם מחבבים דיונים ארוכים ומשמימים מבחינתם. הם רוצים לפעול ועכשיו. הפער הזה, בין אנשי הדיון לאנשי המעשה, הוא פער גדול שיש צורך לגשר עליו, כדי שנוכל לבנות את עצמנו.

לכן המפלגה תצטרך לסוג נוסף של אנשים המסוגלים גם לפעול וגם לגייס את ההמונים לפעולה דרך דיון ורוח מנהיגות. אנשים אלו נקראים מנהיגות מנהיגים. הם התווך הנדרש בין אנשי המעשה, לבין הציבור הרחב, המעצב ומבקר את המפלגה.

עלינו להקים מתוכנו ולמצוא מנהיגים המסוגלים גם לנהל פעילות אופרטיבית, וגם לנהל דיון עם הציבור. צריך למצוא אותם, לגדל אותם, ולעודד אותם. עליהם גם לדעת לעבוד בשיתוף בינהם, ולכן חשוב להקים מוסדות דיון ביצועיים (כמו הקאבינט והממשלה).

אלא שהקמת גופי הנהגה ופעולה דורשת ממון רב, הדרוש להפיכת המנהיגים ואנשי הביצוע למקצוענים הפועלים בשרות המפלגה. למפלגה קטנה כמו שלנו, שביום טוב, עדיין מונה פחות מ-20, יהיה קשה לגייס את התרומות הללו לתחזוק מנגנון המפלגה.

לכן, להבנתי, המפלגה צריכה לקום על בסיס מנגנון קטן ורזה ביותר. כדי להצליח בכך, עלינו לפעול חסכנות וביעילות. עלינו ליצור ביחד תכנית פעולה חסכנית, שתאפשר להקים מפלגה חייה ונושמת.

תוכנית פעולהכדי לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת, לדעתי, יהיה עלינו לבחור בקפידה את הפעולות המינמליות הנדרשות להקים מפלגה. עלינו להתוות תוכנית דרך ברורה וחסכונית שתאפשר לנו להתקדם. על התוכנית הזאת לפעול כמו בתוכנית פיתוח egail. על התוכנית להכיל צעדים קטנים וברי מימוש, הניתנים למימוש משבוע לשבוע. 

מי שיוביל למימוש התוכניות יהיו אותם מנהיגות ומנהיגים, שיתמכו בניהול צוותי עבודה ובגיוס תמיכה ציבורית הולכת ומתרחבת. בלעדיהם דבר לא קורה.

אבל התנאי לכך, הוא תוכנית רזה וברורה, ההכרחית להצלחתינו.

האם הגיע הזמן לסדרת פגישות שבהן נבנה את התוכנית שלנו?

 

מודעות פרסומת

בעיית NIMBY

(כתב דרור רשף)

מי מכם שאולי עוקב אחר התקשורת, יודע שיש כיום נושא NIMBY משמעותי שמדגים את הבעיה של דמוקטריה ישירה קלאסית  – זו ללא באי כוח.

הנה קחו את 600 תושבי הרחוב בלוך, העירייה מחליטה יום אחד להוריד להם את החניה ליד הבית – במקום 120 חניות, ל-60 חניות בגלל שבילי אופניים. מאד מעצבן. אנשים באים, מתרגזים אפילו מאיימים. אין ספק שאם היו בחירות בנושא חלק גדול מאותם 600 היו מצביעים נגד תוכנית זו.

הדבר הזה נקרא נמיבי – לא בחצר האחורית שלי – אל תקימו ליד הבית שלי בית חולים, או מזבלה , או בית קברות, או מסעדה רועשת, או גן ילדים, או בית ספר, או שדה תעופה. זה לא רק לגבי רחוב – כילד אני זוכר מאבק של שכונה שלמה – כ 10,000 איש – נגד הקמת בית קברות ליד השכונה , במבט ראשון – דמוקרטיה במיטבה.

אבל נימבי מאופיין בהתפלגות "זנב ארוך" – בצד אחד יש מיעוט שיפגע בצורה חזקה. (או ירוויח במצבים בהם החוק הוא בעד הטבה כלכלית – לדוגמה סיבסוד מים לחקלאים) המיעוט הזה יצביע ללא ספק. בצד השני יש הרבה מאד אנשים – שעבורם משמעות ההחלטה היא חלשה יותר (ואולי הם בכלל לא יודעים על קיומה) – והם בעלי אינטרס הפוך.

לדוגמה במרכז תל אביב יש 16,000 רוכבי אופניים שנוסעים יום יום שוודאי היו שמחים להצביע בעד שביל ברחוב בלוך- אם היה להם זמן לדעת שהנושא קיים בכלל.

אפשר להציג את הנימבי כך
– 600 איש הולכים להפסיד 2000 ש"ח בשנה – הם בטוח יצביעו  – – סה"כ 120 אלף ש"ח בשנה
– 16,000 איש הולכים להרוויח 100 ש"ח בשנה כל אחד  – סה"כ 160 אלף ש"ח בשנה
עוד 15,000 איש הולכים להרוויח 30 ש"ח כל אחד בשנה –

במקרה זה סידרתי את הנימבי באופן כך שהוא יהיה הגיוני כלכלי לטובת הרוב הדומם.
במקרים רבים הנזק שנחסך לציבור הקטן הוא הרבה יותר קטן מאשר הנזק שנגרם לאחר מכן לציבור הכללי יותר – כי יש החלטות שאם דוחים אותן קשה יותר לבצע אותן אחר כך (לדגומה תחנות רכבת בערים גדולות, רכבת תחתית ועוד).

כך שדוגמה שלמה יותר של הנזק של הנימבי היא להגיד שכעבור 5 שנים , כולם מרוויחם ממנו נגיד 200 ש"ח בשנה. (הדוגמה לא מצוצה מהאצבע לגמרי שכן שבילי אופניים בערים מעלים את ערך הנכסים ברחוב)

הצרה היא שיש "עלות יידוע" כך שאם תצליחו להגיע ל10-20% מהאנשים שהולכים להרוויח 100 ש"ח – אתם יכולים להיות גאים על מאבק ציבורי נאה.

דוגמאות של נימבי יש ללא סוף  – לא רק בבניית תשתיות אלא גם בנושאים "הפוכים" – לדוגמה נסו לחשוב על החלטה שתפגע בוועד עובדים גדול ומאורגן כמו חברת חשמל או התעשייה האווירית  – ברור שכאן מדובר על גוף שיכול לארגן עשרות אלפי אנשים נגד. מול זה צריך להשקיע המון כדי להגיע לאנשים שאין להם באי כוח (בהנחה שהם לא מותשים כבר ממבול של הצעות חוק אחרות שהם עוקבים אחריהם).

התוצאה – בהרבה מאד נושאים "קטנים" מי שיקבע הוא המיעוט שמושפע באופן חזק, ללא התחשבות ברוב שמושפע באופן חלש.